הקרנבל בברזיל 4 - אולינדה, הו יפה שלי!
...נסו ללחוש באזני את השם אולינדה, ומייד תראו חיוך רחב מתפשט על פני כאילו זה עתה סגרתי דייט עם סקארלט ג'והנסון לפחות...כן, אין מה לעשות, אולינדה (Olinda) היא עיר מקסימה, "פנינה קולוניאלית", אחד המקומות היותר חמודים, מזמינים, כייפיים ואוטנטיים בהם הייתי עד כה, גם מחוץ לברזיל. אפילו שם העיר בתרגום מפורטוגזית נשמע נהדר: אולינדה – "הוֹ יפה"! העיר המקסימה הזאת, בירתו הראשונה של מחוז פרנמבוקו ו"אתר מורשת עולמי" (1982), היא אחת הערים הקולוניאליות שנשתמרו בברזיל בצורה המרשימה ביותר. העיר העתיקה יושבת לה על גבעה ציורית נטועה בעצים רבים, ומשקיפה משם על רסיפה ועל האוקיאנוס האטלנטי וכאילו אומרת: אתם שם למטה, ברסיפה, תתרוצצו לכם אחרי כסף ופרנסה וכל מיני שטויות כאלה, ואני כאן אמתח לי את אברי, אתנמנם קלות, ואחר כך אצא לי ואחגוג. נראה שלא במקרה העיר הזאת מלאה באמנים, סטודנטים וכל מיני טיפוסים בוהמיינים שבאים לחפש כאן את השקט ואת ההשראה.
הקרנבל באולינדה
אולינדה היא עיר שקטה ועצלה למדי, המתעוררת לחיים למשך שבועיים בשנה, בימי הקרנבל. הקרנבל של אולינדה נחשב לקרנבל הטוב והאוטנטי ביותר בברזיל. קרנבל זה נעשה פופולארי עד כדי כך, שהוחלט להאריכו מארבעת ימי החג הרשמיים ל-11 יום. העיר אולינדה היא עיר קטנה יחסית (קרוב ל-400,000 תושבים), ובמיוחד כשאנו מתייחסים למרכז ההיסטורי שלה ששטחו מצומצם והוא נמצא על הגבעה. כאן רבים מכירים זה את זה, והאווירה מאוד אינטימית ובטוחה. הקרנבל באולינדה הוא אירוע מאוד מאולתר וספונטאני, שבו מאות להקות רחוב (בלוקוש) בתחפושות שונות צועדות ברחבי העיר, שרות, רוקדות ומנגנות. אין כאן טריבונות ואין צופים, כי בקרנבל "הכי דמוקרטי בברזיל" כל אחד יכול להרגיש חלק ולהשתתף. אין כאן חוקים ונהלים וגם לא צנזורה, וכל הצופים והאורחים מתערבבים עם להקות הרחוב וצועדים אתן ברחובות המקושטים והצרים של העיר העתיקה.
הקרנבל העממי באולינדה, כולם משתתפים
המוזיקה של הקרנבל באולינדה, ה"פרבו" (Frevo) קצת יותר מעודנת מהסמבה, אך כיאה למשמעות שמה, "קצב רותח", היא מרקידה וסוחפת את כולם בריקוד אנרגטי המשלב קפיצות לגובה כשהרוקדים נושאים מטריות צבעוניות קטנות. חלק מהמוזיקה והריקודים הם בהשפעה וניחוח אפריקניים ויש בהם מוטיבים של שחרור וגאולה. כך הוא ריקוד המרקטו (Maracatu), ריקוד אפרו-ברזילאי, וכן הפוהו (Forro) שהוא ריקוד זוגות הנהוג בצפון מזרח ברזיל. ההיסטוריה הברזילאית נכתבה ע"י לבנים, כאשר חלקם של השחורים בעיצוב המדינה ובניינה מצטמצם בספרי ההיסטוריה לסיפורי העבדים שהובאו מאפריקה לתעשיית קנה הסוכר, ותו לא. הקרנבל כאן באולינדה, ובעיקר בסלבדור, יחד עם מורשת העבדות השחורה ופולחני הקנדומבלה (Candomble) של דת הרוחות האפריקאיות, מאפשרים למסורות האפריקאיות הרוחשות בברזיל מתחת לקרום הדק של הקתוליות להרים את ראשן ולתת ביטוי לצורך בהכרה של אותם צאצאי העבדים שנחטפו באפריקה, אולצו להיטבל לנצרות והובאו לברזיל לעבוד במטעי קנה הסוכר. ניסיון זה להרמת הראש יש בו כדי לבטא יותר מכל כי המיתוס הרווח בברזיל על השוויון הבין-גזעי הוא יותר ביטוי למשאלות לב מאשר שיקוף של המציאות.
רקדניות בקרנבל של אולינדה
אכן בברזיל, המדינה עם האוכלוסייה הקתולית הגדולה בעולם, מאמינים בישו הצלוב אך גם באושלה האפריקני, ולכל קדוש נוצרי יש מקבילה אלילית. האלים האפריקניים השתלבו עם קדושים של הנצרות האיברית ויצרו מיזוג חדש ומרתק של מה שמכונה בז'רגון האנתרופולוגי "אלים סינקרטיים", וכך השתלב אוֹשוּסי, אל הציד, עם ג'ורג' הקדוש, וימאנז'ה, אלת הים, עם הבתולה מריה. התקופה שלפני הקרנבל מאופיינת בסדרה של חגים משותפים כמו יומו של סאן סבסטיאן ב-20 לינואר, שהוא גם יומה של אוֹשוּם, אלת המים המתוקים, או יום חגו של הקדוש בונפים ב-14 בינואר, שבו גם מתקיים חגו של קדוש הקונדמבלה אושלה.
...וגם 'הקדוש' סרג'נט פפר הגיע לאולינדה...
ימאנז'ה-מריה, אלת הים, היא אחת האורישות (Orixa – ישות סינקרטית) המרכזיות והחגיגות שלה (2 בפברואר) משתלבות עם חגיגות הקרנבל עצמו. ימאנז'ה העולה מהגלים, מלכתם של יורדי הים, לובשת שמלה כחולה כים רקומה בחוטי כסף כמו קצף הגלים, ויש לה יחס מיוחד לאוהבים ולאמהות. ז'ורז' אמאדו, מגדולי סופריה של ברזיל, כותב בספרו "ים המוות" כי "לימאנז'ה, גבירת הנמל, גבירת הספינות, גבירתו של כל מי שחי שם, יש חמישה שמות, חמישה שמות מתוקים שכולם מכירים. היא נקראת ימאנז'ה וכך נקראה מאז ומעולם, כי זה שמה האמיתי, והיא גם נקראת גבירת המים, וגם אדונית האוקיאנוסים. עם זאת, אנשי סירות המשוטים אוהבים לקרוא לה דונה ז'נאינה, והשחורים, בניה האהובים ביותר, שרוקדים בשבילה ויראים אותה יותר מכולם, קוראים לה במסירות אינאה, או פורשים את משאלותיהם בפני הנסיכה מאיוקה... אולם נשות הנמל קוראות לה דונה מריה, כי מריה זה שם יפה, היפה מכולם, וגם הכי מכובד, וכך הן מעניקות אותו לימאנז'ה, כאילו הניחו בשבילה על הסלע שלה בסכר קופסת סבונים מהודרת כמנחה...". מעניין לשמוע שבמערב אפריקה, מקום מוצאם של רבים מהעבדים שהובאו לברזיל, לא היתה ימאנז'ה אלה מרכזית כל כך, אך כאשר הועלו אלה על ספינות סוחרי העבדים, הם לא האמינו שיזכו לרדת מהן בעודם בחיים. אלה ששרדו ייחסו את הצלתם לימאנז'ה.
רקדנית בטרנס בקרנבל באולינדה, אולי בדמותה של ימאנז'ה...
במשך שנים רבות נערכו הפולחנים האפריקניים במחתרת, ולכן במקומות שונים הם לבשו צורות שונות. במקומות הפולחן הנסתרים של המקומבה, הקנדומבלה והאומבאנדה מתאספים, כמו בעבר, ברזילאים מכל הגזעים והמעמדות הכלכליים ומתפללים לאלים בריקודים ובטרנס, ובלווי תופים. הקנדומבלה, שהוא בעיני מאמיניו התייחדות שמיימית עם האלים ולידה מחדש, שגשג בבאהיה (שהיא חלק מחבל הנורדשטה, יחד עם מדינת פרנמבוקו בה נמצאות רסיפה ואולינדה, ומדינות נוספות). טקסי הקאטימבוס רווחו בצפון מערב ברזיל והגיעו לאזור האמאזונס התחתי באמצעות מהגרים, ואילו בריו דה ז'ניירו ובסאו פאולו בלטה המקומבה, שהביאו לברזיל בני העמים דוברי הבאנטו מאגן נהר הקונגו ומאנגולה. לצד המקומבה צמחה האומבאנדה, בת כלאיים חדשה יחסית ששילבה פטישיזם (סגידה לחפצים), אנימיזם וסממנים קתוליים, ונהנתה מפופולאריות בקרב העניים ובקרב המעמד הבינוני גם יחד*.
המוני החוגגים באולינדה
עכשיו תסתכלו טוב-טוב על הרחוב המרוצף שאתם רואים בתמונת הקרנבל, ושבו רוקדים וצועדים כל משתתפי הקרנבל של אולינדה, רחוב אמפארו (R. do Amparo) ותחזיקו חזק, כי אני הולך לספר לכם שברחוב הזה ממש, כן, כן, ברחוב הצבעוני והתוסס הזה ממש (במרכז התמונה), התמקמנו לנו במלון בוטיק קטן ויפהפה, Pousada do Amporo, כשאולם הקבלה הציורי והמסעדה שלו נמצאים בצד אחד של הרחוב, ואילו החדרים שלנו בצידו השני. אח, אח, איזה מלון. באופיו הביתי והחם מזכיר המקום הרבה יותר גסט-האוס מאשר מלון, ואנחנו זכינו! גם חדרי המלון הם משהו מיוחד, חדרים גדולים שעברו שיפוץ וחידוש, ויש בהם תערובת של ישן וחדש. בתערובת הזאת יש גם מיטת אפריון ענקית מעץ מחוטב, ודלת עץ המוציאה אותך אל מרפסת הנפתחת אל גג הרעפים, כשבמרפסת עומדת אמבטיה המזכירה לך סרטים מהמאה הקודמת, וגם שירותים ומקלחת מודרניים יחד עם מערכת תאורה ומיזוג. בקיצור, לא יכולנו לבקש יותר (תודה איל!).
ארוחת בוקר במלוננו החמוד
המלון באולינדה שימש אותנו בכל הימים בהם שהינו באולינדה ורסיפה הסמוכה (8 ק"מ), ובס"ה שלושה לילות קסומים של קרנבל, וארבעה ימים של בטלנות והנאה. כבר בערב ההגעה הראשון, לאחר סיור היום ברסיפה, ועוד טרם שהבנו מי נגד מי, משכו והוציאו אותנו תופי הקרנבל מחדרינו החוצה לרחוב, לראות, לשמוח ולהתערבב. לא יכולנו לסרב, ולמרות העייפות מיהרנו להצטרף לחוגגים שעלו במעלה הרחוב הצר והמרוצף בלבנים לכל אורכו לעצירה של חגיגה והתכנסות ליד הכנסייה שבמעלה הגבעה. רבים מהחוגגים היו שחורים, וברחבת הכנסייה אף נישאו דברים על שחרור וגאולה מתחת למעטפת הנוצרית. מכאן המשיכה הצעידה ברחובות העיר העתיקה המקושטים והחוגגים, כשכל הזמן מצטרפות עוד ועוד קבוצות של רוקדים וצועדים לבושים בתלבושות צבעוניות, נושאים את דגל הבלוקו ומלווים בבטוקדה של נגנים צעירים ונמרצים שמפוצצים את האוויר, את האוזניים ואת הלב.
הקרנבל באולינדה, איזו שמחה!
במשך יומיים סיירנו במרכז ההיסטורי העתיק של אולינדה ולמדנו להכירו. ביום הראשון עם בַּרוכּי המלך, שהוביל והסביר, ואף לקח אותנו לאחד החופים הרחוקים והנקיים מצפון לעיר, וביום השני לבדנו. העיר הזאת הוקמה ב-1535 ע"י הפורטוגזים ברשות דוארטה קואלו פריירה (Duarte Coelho Pereira), שהיה מפקד צבאי ואחד ממנהיגי פרנמבוקו. האגדות מספרות שאותו דוארטה פריירה הביט מהגבעה הירוקה על הנוף שמסביב ועל מי הטורקיז הבוהקים של האוקיאנוס האטלנטי, וקרא: "או, לינדה!" (הו, יפה!). כמאה שנה לאחר מכן, ב-1631, נשרפה העיר אולינדה על כנסיותיה הקתוליות ע"י ההולנדים הקלוויניסטים שהשתלטו על האזור ושלטו בו במשך 24 שנה (מי שרוצה עוד פרטים מוזמן לקרוא את הפוסט הקודם). לאחר שהפורטוגזים הצליחו לגרש את ההולנדים, הם בנו מחדש את אולינדה, אלא שזו איבדה בינתיים את מעמדה הבכיר לרסיפה הסמוכה. היום עדיין ניתן למצוא במרכז ההיסטורי של העיר מבנים עתיקים שנבנו במאה ה-16, כשהעיר שוקמה, אך מרבית הבתים שמאכלסים אזור זה כיום הם מתקופות מאוחרות יותר.
אנחנו מטיילים ברחובות אולינדה
מטיילים באולינדה, והפעם בהרכב מלא
לא במקרה הפך המרכז ההיסטורי של העיר לאתר מורשת עולמית. הרחובות המרוצפים מתפתלים להם צרים ומעוקלים, ויש בהם פוסאדות – בתים קולוניאליים עתיקים הצבועים בצבעים עזים של אדום-צהוב-כחול-ירוק-כתום-ורוד וכל גווני הביניים האפשריים, ויחד עם הרעפים האדומים זו ממש חגיגה של צבעים ושל יופי! חלק מהפוסאדות הוסבו לבתי אירוח, בתי קפה ומסעדות, ואחרים הפכו לגלריות, מוזיאונים קטנים וחדרי סטודיו של אמנים מקומיים. חלק מקירות הבתים וגדרות האבן החיצוניות מצופים בטפטים פרחוניים וצבעוניים המוסיפים לבית מראה מיוחד, ובמקומות אחרים מכסים את הקירות ציורי קיר הנותנים את ההרגשה שכל העיר היא מין מוזיאון עממי כזה שאתה המבקר הופך להיות חלק ממנו. אף שהקרנבל כבר החל, עדיין ניתן לראות במקומות שונים בעיר העתיקה קישוטים חדשים שנתלים על העצים, בפינות הרחוב ואף בכיכר העירייה, וכך גם את האנשים העמלים על ליטושי הצבע האחרונים של גדרות האבן ושל ציורי הקירות. מה אגיד לכם, פשוט כיף, כיף להסתובב ולטייל בעיר הזאת, ובמיוחד בתקופת הקרנבל!
משלימים ומלטשים את ציורי הקיר באולינדה
באולינדה יש כמובן כנסיות ומנזרים רבים, כיאה לעיר בה יש לדת הקתולית מקום כה נכבד ומרכזי. בחלק מהמנזרים והכנסיות גם ביקרנו, ביניהם: המנזר הענק מושטירו דה סאו בנטו (Mosteiro de Sao Bento), משנת 1582, שנבנה בסגנון ברוקי עשיר, ובקפלה של הכנסייה שלו יש גילופי עץ מרשימים. סמינאריו דה אולינדה (Seminario de Olinda) יחד עם איגרז'ה נוסה סניורה דה גראסה שם פגשנו חבורה של צעירים נלהבים הממתינים להדריך את המבקרים במקום, וגם קונבנטו סאו פרנסישקו (Convento Sao Francisco), שהוקם ב-1585 ונחשב למנזר הראשון בברזיל של מסדר הנזירים הפרנציסקנים. המנזר כולל בתוכו את קפלה דה סאו רוקי ואת איגרז'ה (כנסייה) דה נוסה סניורה דאש נבש, והוא מרשים באריחי הקרמיקה המצוירים בכחול שלו (אז'ולייז'וס) תוצרת פורטוגל, ובתמונות שהם יוצרים.
במנזר קובנטו סאו פרנסישקו באולינדה
אווירת הקרנבל, יחד עם בובות הענק העשויות מעיסת נייר ונמצאות בכל מקום, סרטי הפלסטיק הצבעוניים, השרשראות, חלקי בקבוקי השתייה התלויים כמו פרחים ירוקים ואדומים באוויר ושאר הקישוטים ברחובות, פקידות הקבלה והמוכרות שעל ראשן פאות צבעונית וכל השמחה הזאת, מביאים גם אותנו להשטות בכל מיני צילומים מצחיקים שמפאת הצנזורה לא אצרף אותם כאן. מי שלא כל כך משתף פעולה זה אמנון, ולוקח קצת זמן לשכנע אותו להצטלם ככה סתם, בתנוחה של משחק, ואין זה דבר של מה בכך, שהרי אמנון הוא בחור תכליתי וענייני ומה זה כל השטויות האלה, אז הנה אני מצרף תמונה, שתראו!
מפגש משכר, אמנון ואחד מבטלני העיר...
ובערב מוציאים אותנו שוב תופי המרקטו אל הרחובות ואל הקרנבל. אנשים במסכות מצחיקות ומפחידות מעולם הרוחות ומפנתיאון האלים האפריקאים, בובות ענק שמפלסות להן דרך בין הרוקדים, ועשרות רבות של להקות רחוב (בלוקוש), מרביתן בתלבושות מרהיבות עין, הרוקדות לצלילי תזמורות כלי הנשיפה והתופים המלוות אותן. אנחנו מפוזרים בין מוקדי השמחה השונים, מנסים לספוג את החוויה הענקית הזאת, כשאני נמשך אל המקום בו מתארגנות הלהקות לקראת היציאה לרקוד ולצעוד. כולם כאן נרגשים ונלהבים לקראת הרגע הגדול של תחילת הצעידה. הרקדנים בוחנים את התלבושות שוב ושוב, בודקים ומשפרים. הרקדניות מותחות את שמלות הקרינולינה הקשיחות והמנופחות שלהן על כל שכבותיהן, בוחנות איך זה נראה כשאחת משמשת לשנייה כמראה, ואילו אחרות מסדרות את החצאיות והחזיות הצבעוניות, מביטות אל הבנים ומצחקקות. הן בודקות ומתאימות שוב את הכתר על הראש כשאחת עוזרת לשנייה, וכולן בהתרגשות של הקרנבל.
הנגנים בוחנים את כלי הנשיפה, מנקים ומבריקים אותם, מנגנים קטעים קצרים יחד ולחוד, ובין לבין מחליפים סיפורים וצחוקים, ואילו המתופפים מותחים את מיתרי התוף ובודקים שוב את הרצועה המחברת אותו אל גופם, מתופפים קטע ובודקים איך התוף "יושב" עליהם. כולם נרגשים. המלך והמלכה של הבלוקו מחייכים לכל עבר ומתמסרים למצלמות, וזוגות האוהבים מנצלים את הזמן למילות של אהבה בטרם ייטמעו ויסחפו כליל אל תוך מערבולת הקרנבל שבה לעוד ערב אחד הכל ימות ויוולד מחדש.
התמונה שהחזירה אלי את 'אורפאו נגרו'...
* תודה לד"ר אילן רחום, החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת בר אילן על המידע בנושא האלים והפולחנים האפריקניים בברזיל, וכן תודה לדנצ'ו אהרון וגילי חסקין שכתבו בנושא זה בירחוני "מסע אחר".
