פרק 6 – הכרמים של מחוז וילאפרנקה (Villafranca del Bierzo)
את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים באלברגה שלנו, La Gallega, אחרי לילה מצוין רווי בפיצה ויין, ומכאן אנחנו יוצאים לכיוון הכפר טרבאדלו (Trabadelo) לשם אנחנו מתכננים להגיע היום אחה"צ, ס"ה יום סולידי של כ-22 ק"מ שיאפשר לנו מנוחה לקראת מחר, שאמור להיות היום הכי קשה בחלק זה של הקמינו. אנחנו חוצים את העיר, עוברים ליד כנסיית סנטה מריה, המוזיאון הארכיאולוגי ומרכז המידע לתיירים, ויוצאים מהעיר לאחר חציית הגשר שמעל Rio Cua. שביל הקמינו כאן מתפתל בצמוד לכביש הראשי, LE-713, וכל השטח סביב מכוסה בכרמים המגדלים ענבים ליין. מעט לפני הכפר הקטן פיירוס (Pieros) אנחנו רואים גם את בוצרי הענבים בפעולה, והמראה הצבעוני מקסים בעיני, כמו ציור של מונה או פיסארו. אני עוצר להביט ולצלם, ונזכר בימי נעורי בהם עבדתי בקיץ יום-יום בבציר הענבים אצלנו בקיבוץ…
בציר ענבי היין ליד פיירוס / צילום: איציק גונן
לאחר חציית הכפר פיירוס אנו עוזבים את הדרך שהלכה עד כה מערבה לאורך הכביש (וחלק מעולי הרגל ממשיכים בה), ופונים צפונה. הדרך מתפתלת לה בין גבעות הנטועות גפנים עמוסות בענבי יין הממתינים לבציר. המראה פשוט משובב נפש, ומפתה, ובשלב מסוים יואבי ואני נכנסים בין שורות הכרמים כדי לטעום מהענבים (כפי שתוכלו לראות בתמונות למטה). הטעם עסיסי ומתוק, וכידוע, "מים גנובים ימתקו", אנחנו לא המצאנו את זה... הדרך מובילה אותנו אל הכפר החקלאי Valtuille de Arriba, שאין ספק כי הוא נהנה מעולי הרגל שחוצים אותו בדרכם ועוצרים לקנות משהו או לאכול. הדרך שוב פונה מערבה ובמהרה אנו מוצאים עצמנו בליבו של מרוץ אופניים מקומי ונאלצים לזוז הצידה כשרוכבי האופניים חולפים על פנינו. מראה הגבעות הירוקות של El Bierzo, יחד עם הבית הבודד הניצב רחוק על קו הרקיע, בין שני עצי האורן, נותנים לנו הרבה תיאבון ובעיקר הנאה רבה מנתיב הקמינו בו אנו הולכים עכשיו.
אנחנו, הענבים, והבית הבודד/ צילומים: גלי (2) ואיציק
מכאן אנו ממשיכים ויורדים בעמק, וצועדים לאורך בתי חווה מבודדים ועצי ערמון עמוסי פרי עד לעיירה היפה וילאפרנקה דל ביארזו (Villafranca del Bierzo). בעיירה הזאת חיים כ-3,500 תושבים, והיא משופעת בחנויות, מסעדות ובתי קפה וידועה בזכות הדבש שלה. וילאפרנקה מוזכרת בכתבים כבר במאה ה-8 לספירה, והיא התפתחה כחלק מהפיכת הקמינו לנתיב צלייני מוכר ופעיל. זוהי העיירה החשובה האחרונה במחוז ליאון על הקמינו דה סנטיאגו, אשר שימשה למנוחה לפני הטיפוס לאו-סבריירו, ובתקופות מסוימות בעברה בימי הביניים היו בה 8 מנזרים ו-6 אכסניות צליינים. המבנה המרשים הראשון שאנו פוגשים עם כניסתנו לעיירה ממזרח, הוא הכנסייה הרומנאסקית מהמאה ה-12, כנסיית סנטיאגו (Iglesia de Asntiago). כנסייה זאת העניקה לעיירה וילאפרנקה את הכינוי "סנטיאגו הקטנה", וכל כך למה? ובכן, במאה ה-12 קבע אחד האפיפיורים שאלה מעולי הרגל החולים, או שאין בכוחם לחצות את ההרים ולהמשיך וללכת עד סנטיאגו, יוכלו לקבל את המחילה כאן, בכנסיה זו. כל שעליהם לעשות הוא לעבור ב'שער המחילה' (Puerta del Perdon), שהוא השער הצפוני הפונה אל הקמינו, וכך יזכו לקבל את כתב המחילה (הקומפוסטלה) שלהם, ויוכלו לשוב לבתיהם. מעניין!
משמאל כנסיית סנטיאגו / צילום: איציק גונן
ממש בסמוך לכנסיית סנטיאגו נמצא מבנה מרשים של מבצר מהמאה ה-16 (Castel of the Counts of Pena Ramiro) עם ארבעת המגדלים שלו, ובין שניהם, בתחילת רחוב Prim, נמצא קפה נחמד אליו אנחנו צועדים לעצירת קפה של בוקר יום א', ואת מי אנחנו פוגשים שם? לא תאמינו, אבל גם את רבקה ובוב, וגם את יוטה והנס, ממש מפגש מחזור! אנחנו מזמינים קפה קון לצ'ה לשלושתנו ומחליפים חוויות על הדרך ובכלל, ושומעים מיוטה שהברך שלה ממשיכה לכאוב, למרות שהיא משתמשת ב'גרב' אלסטית. אני מציע לה רצועה אלסטית מיוחדת שיש לי ואני משתמש בה בעת הצורך לברך השנייה שלי והיא לוקחת ובודקת איך זה ללכת עם זה ואחרי כמה דקות מחזירה לי בתודה ואומרת שזה יוצא חזק מדי לברך שלה ולא מספיק גמיש לה. חבל שלא יכולתי לעזור. אנחנו מסיימים לשתות וכולנו מתארגנים להליכה. רבקה ובוב יוצאים ראשונים ואחריהם יוטה והנס, ואנחנו אחרונים.
יוטה והנס מתארגנים לדרך / צילום: איציק גונן
רבקה ובוב כבר יצאו / צילום: איציק גונן
פסל הצליין בוילאפרנקה / צילום: איציק גונן
אנחנו חוצים את רחובותיה היפים של וילאפרנקה, יורדים ועולים במדרגות וצועדים ברחובות מרוצפים עוקבים אחרי החיצים הצהובים. בהמשך אנו עוברים ליד פסל הצליין המפורסם, חוצים על הגשר את נהר בורביה (Rio Burbia), ופוגשים את רבקה ובוב שוב לקראת היציאה מהעיר, ליד Calle Pradela שם יש אפשרות לבחור בין שתי דרכים אפשריות. אני באופן אישי מעדיף את הדרך המאתגרת יותר המטפסת על הגבעות צפונית-מזרחית לכביש, אך אני במיעוט מול גלי ויואבי, שאולי כבר חושבים על היום הקשה המצפה לנו מחר, וכך אני נאלץ לוותר. רבקה שיודעת ספרדית (עלתה לארץ מצ'ילה כילדה), משוחחת בינתיים עם שני אנשים שגרים שם, אשה וגבר מבוגר יותר, שיצאו זה עתה מבתיהם, והם ממליצים על הדרך לאורך הכביש. וכך בסופו של דבר כולנו ממשיכים בנתיב הקמינו הראשי (Ruta Carretera), לאורך הכביש N-VI, לא לפני שאנחנו עושים צילום משותף עם רבקה ובוב, שיהיה לנו לזיכרון, וגם מחליפים כתובות וטלפונים.
עם רבקה ובוב / צילום: יואבי
המסלול עובר עכשיו בין הכביש ובין הנהר (Rio Valcarce) בנתיב שפחות בא לי עליו, בעיקר בגלל צמידותו לכביש הראשי, אבל זה מה שבחרנו. מראה הנהר שלצידנו הוא נקודת אור אחת בקטע הזה, ונקודת אור נוספת הוא הכפר הקטן Pereje אליו אנחנו מגיעים בהמשך הדרך. כאן אנחנו עוצרים בקפה המנומנם ליד האלברגה היחידה כאן לשתות 'קלרה' ולנוח מעט.
בהמשך עוזב שביל הקמינו את התוואי לאורך הכביש הראשי ופונה לכיוון טרבאדלו (Trabadelo), כפר בן כ-370 תושבים (2016) הדוברים את השפה הגליסיאנית עקב קרבתם לגבול המפריד בין מחוז ליאון, שהם חלק ממנו, ובין מחוז גליסיה. כבר במאה ה-9 גרו פה אנשים והכנסייה המקומית היתה בבעלותה של הקתדרלה בסנטיאגו. הגבעות שמעל לכפר היוו בסיס לפורעי חוק שנהגו לשדוד את עולי הרגל שהיו בדרכם לסנטיאגו. היום זהו כפר שליו ושקט עם כמה מסעדות ואלברגות וזהו פחות או יותר. אנחנו הולכים לאורך הרחוב הראשי החוצה את הכפר, שנראה שומם ותושביו כנראה נמים עכשיו את שנת אחר-הצהריים שלהם, ורק קבוצה עליזה של עולי רגל שחבריה יושבים על המדרכה עם כוסות בירה ביד, שותים וצוחקים, מפרה את השקט.
הרחוב הראשי בכפר טרבאדלו / צילום: איציק גונן
האלברגה שלנו (Albergue Camino y Leyenda) נראית אחלה וגם החדר שקיבלנו בקומה העליונה מצוין. השירותים והמקלחות שבמסדרון הקטן (שנראים ממש חדשים) אמנם משותפים לכמה חדרים, אבל האלברגה נראית די ריקה. המקום נקי להפליא, ובשירותים סבונים ושמפו, כמו שצריך. יש כאן מרפסת אחורית נחמדה, שהיא בעצם הגג, שאפשר להתנחל בה ומרפסת קדמית הפונה לרחוב הראשי. בקומה השנייה יש סלון כזה, ספרייה קטנה ומטבחון, ולמטה בר וטלוויזיה. גם שתי המיטות הנוספות בחדר שלנו לא אוכלסו בסופו של דבר ע"י אף אחד ונותרנו בחדר רק שלושתנו. בקיצור, מושלם!
[ובהזדמנות זאת משהו כללי יותר על האלברגות לאורך הקמינו. ובכן, האלברגות הן אכסניות עולי הרגל של ימינו. חלקן ישנות ועתיקות יותר, ואף שוכנות במבנים היסטוריים או במנזרים, וחלקן חדשות ומודרניות יותר. בכולן ישנים באולמות גדולים או בחדרים קטנים, במיטות קומותיים או מיטות רגילות, ואת הנעליים בדרך כלל משאירים בחוץ, בחדר מיוחד. ניתן לאכול בהן ארוחות בוקר סטנדרטית (מיץ תפוזים, טוסט, חמאה, ריבה וקפה, הכל ב-4-3 יורו), ובד"כ גם ארוחות ערב, וברובן יש גם מטבחים לבישול עצמי ואפשרות לכביסה וייבוש (על חבלים בחוץ או שיש גם מייבש). בכולן יש שירותים ומקלחות משותפים, מים חמים וחימום, ולפעמים תוכלו למצוא גם מזגן. בדרך כלל מקבלים סדין וציפית לכרית, ושמיכה דקה (לעיתים בתוספת תשלום). אגב, רבים מהצועדים מביאים אתם שקי שינה (במיוחד אם הם צועדים בחודשים קרים) או לפחות ליינר, גם/בעיקר כדי למנוע אפשרות של מתקפת פשפשים, דבר שקורה באלברגות השונות לא פעם.
חלק מאולם שינה באלברגה טיפוסית / צילום: איציק גונן
יש חלוקה בסיסית בין אלברגות עירוניות (municipal), ובין פרטיות (privado). העירוניות זולות יותר (בד"כ 7-6 יורו, ולעיתים גם לא גובים תשלום אך מצפים ממך לתרומה כלשהי – donativo), וכמובן קצת יותר ספרטניות מבחינת התנאים שהן מציעות. הפרטיות לעומת זאת קצת יותר מפנקות והתשלום יכול לנוע מ-10 עד 15 יורו. ישנן גם אלברגות פרטיות המחולקות לשניים, כשחצי אחד הוא אלברגה רגילה ובחלק האחר יש חדרים עם שירותים ומקלחות בפנים ותנאים מפנקים יותר (בקאקאבלוס היינו באחת כזו). כמובן שבערים ובעיירות בהן עובר הקמינו (בשונה מהכפרים הקטנים), יש לשרות עולי הרגל גם הוסטלים, פנסיונים ובתים כפריים (Casa rural) בעלי עבר היסטורי, כמו זה שבו היינו ברבנאל דל קמינו.]
האלברגה שלנו בטראבדלו / צילום: איציק גונן
אחרי מקלחת טובה אנחנו יוצאים לטייל ברחוב הראשי של הכפר. כבר כשהגענו אמרנו למנהל האלברגה שלא נאכל אצלו ארוחת ערב כי רצינו לצאת קצת ולהסתובב, ועכשיו אנחנו במגמת חיפוש אחר מסעדה ראויה. גלי מחפשת ומוצאת מסעדה מומלצת בטריפאדוויזר (מתוך שתי מסעדות בסך הכל שנמצאות בכפר), שאמורה להימצא בקצה הרחוב, ממש בכניסה לכפר, וכעת אנחנו בדרך לשם. ובינתיים נכנסים לחנות שמוכרת בערך הכל, בגדים, מזכרות, אוכל ומה לא, וכאן, סוף-סוף, מוצא יואבי את הכובע אותו חיפש, כובע רחב שוליים המתאים למסע רגלי בקמינו, הללויה! בינתיים אנחנו פוגשים גם את רבקה ובוב שהתנחלו באלברגה Casa Susi, שבעליה היא אשה אוסטרלית מאוד לבבית ומסבירת פנים, והאווירה באלברגה מאוד נעימה. למחרת רבקה גם תספר לנו שיש באלברגה מנהג לפיו כל ישראלי שמגיע לכאן כותב משהו בעברית בספר האורחים, ומקריא מה כתב האורח האחרון שהגיע מהארץ, וכך יעשה גם האורח הישראלי הבא. מעניין. את יוטה והנס לא ראינו, ואני תוהה באיזה אלברגה הם התנחלו.
מסעדת הגסטרופאב המהוללת / צילום: איציק גונן
המסעדה המבוקשת אכן נמצאת בקצה הרחוב, וכאן מחכה לנו הפתעה אמיתית, אבל ממש: המסעדה הזאת, שנקראת Gastropub El Puente Peregrino, היא לא רק מסעדה מעולה ויוצאת דופן כאן בכפר הקטן הזה, אלא שהיא קרוב לוודאי המסעדה האנינה ביותר שאכלנו (ונאכל) בה לאורך הקמינו כולו! המסעדה מגישה אוכל צמחוני וטבעוני, כולל דגים (וגם כמה מנות בשר) שכולו מוכן ע"י אלי, בעלת המקום, תוך שימוש במוצרים מקומיים. האוכל טרי וטעים, ואלי עצמה (ממוצא הולנדי) מתגלה כאשת שיחה מאוד נחמדה (עשתה לנו הכנה לקראת מחר) והאנגלית שלה מעולה.
תראו את העיצוב ושימו לב לפרטים הקטנים / צילום: איציק גונן
גלי, שהיא אנינת הטעם מכולנו, הזמינה לזניה, יואבי אכל טאקוס עם צ'ילי קון קרנה, ואני החלטתי לחרוג הפעם ממנהגי לאכול דגים, כדי לתת כבוד לתפריט הצמחוני המושקע, והזמנתי המבורגר צמחוני עם סלט ובירה, ולכולנו היה טעים מאוד ומיוחד! ברקע מנגנת בשקט מוזיקה טובה ומתאימה להרגשתי עכשיו, בדיוק כמו שאני אוהב, בקיצור, מקום מושלם! אגב, בקומה השנייה שמעל המסעדה יש גם אלברגה קטנה עם 3 חדרי שינה (ושני חדרי שירותים), כך שמי שזה נשמע לו מדליק יכול להתנחל פה באחד החדרים, ובערב (וגם בבוקר) לרדת לאכול במסעדה.
רואים שאנחנו אוהבים את המקום, נכון? / צילום: איציק גונן
אחרי הארוחה המיוחדת הזו בגסטרופאב, אנחנו צועדים לנו חזרה למרכז הכפר. מזג האוויר נעים, קצת קריר אך לא יותר מכך, ובאופק שאריות אדומות של קרני השמש שכבר שקעה לה זה מזמן. בראש יש לנו כבר את מחר, עם העלייה לאו-סבריירו. כולם אומרים וכותבים שזה יום ההליכה הקשה ביותר עד לסנטיאגו, ואני בטוח שאנחנו נתמודד עם האתגר הזה בהצלחה, כפי שעשינו עד כה!
ערב בטראבדלו / צילום: איציק גונן
