פרק 7 – צועדים בעקבות פיליפה ה-2
יום הליכה 4#, 24.6.23 – ממסון דו ונטו/ברוּמה אל סיגויירו (Sigueiro) – 28 ק"מ
בשש בבוקר לערך אנחנו מתעוררים. האור שעולה בשמים מושך אותנו ואנחנו ממהרים לצאת למרפסת הקטנה שלנו כדי לצלם זריחה אדמדמה בשמי מסון דו-ונטו. נחמד. במסעדת הפנסיון אליה אנחנו יורדים אחרי שבע, אנחנו פוגשים את נדיה וויטור הפורטוגלים, איזה קטע, לא ידענו שגם הם ישנים כאן. ויטור חובב כדורגל (אפילו מכיר את מיגל ויטור שמשחק בבאר-שבע), ואני משתף אותו, גם בצילומים מהנייד, במשחק האליפות של פורטו בו היינו ממש לפני שנה באצטדיון הדרגאו בפורטו. נראה לי שההערכה שלו אלינו עלתה עכשיו בכמה דרגות... טוב, ארוחת בוקר סולידית, מקנחים בקפה ויאללה לדרך. למעשה אנחנו חוזרים עכשיו את 3-2 הק"מ הנוספים שהלכנו אתמול בערב כדי להגיע לפנסיון, ומתחברים חזרה לשביל הקמינו דרומה לכיוון סנטיאגו.
מרחוק וקדימה צועדת מישהי עם תרמיל ענק על הגב בתמונת בוקר שנראית מאוד פסטורלית, ואני מצלם. כשנגיע אליה בהמשך, יסתבר לנו שזו ביאטריס מסיביליה שפגשנו גם אתמול. היא ישנה הלילה באלברגה הפרטית סן לורנצו בברומה והיתה מאוד מרוצה. אגב, קתי האוסטרלית היתה מרוצה הרבה פחות. ביאטריס מתכננת להמשיך מסנטיאגו עד לפיניסטרה (שם ביקרנו כשהלכנו בפרנסס), כך שמצפים לה עוד 5-4 ימי הליכה לאחר שתגיע לסנטיאגו. בינתיים שלושתנו עוברים את בתי Cabeza de Lobo ואת כנסיית פטרוס הקדוש מארדמיל (San Pedro de Ardemil) ומגיעים לעיירה קסטרו (Castro). בעת חציית העיירה אנחנו עוברים ליד פארק שעשועים מוזר עם פסלים נאיביים וגםדינזאואר ענק על גלגלים. לא ברור הקשר שלו לפסלים, וגם לא מצאנו מישהו מקומי כדי לנסות ולברר זאת.
תוך כדי צילום הדינוזאואר הפתעה: ממש מולנו, יחד עם עוד קבוצה קטנה של מספר צועדים, אנחנו רואים את 'הבן האובד', רוי קלי! איפה היית אתמול? לאן נעלמת? איפה ישנת? ההתרגשות רבה ורוי מספר שאחרי שתיית הלילה בבטנסוס, היה לו הנגאובר קשה בבוקר שלמחרת, ורק ב-11 לערך הוא הצליח לקום מהמיטה... הוא יצא לדרך בצהריים והגיע, כמה שעות טובות אחרינו, למסון דו-ונטו, שם הוא ישן (לא במלון שלנו). וואלה. טוב, עכשיו הוא אתנו ומתכוון ללכת אתנו כל היום. שלושתנו ממשיכים בדרך, עוברים את As Mamoas, ומעט אחרי O Porto ו-A-Carballeira עוזבים את כביש האספלט לטובת דרך עפר יפה בחורש טבעי, בין העצים.
בהמשך הדרך אנחנו נכנסים לכפר A Rua (רחוב) ומתמקמים בקפה בר נובו (Café Bar Novo). אחרי איזה 9 ק"מ של הליכה הגיעה העת לאיזה קפה טוב הלא כן? גם נדיה וויטור אתנו, ועוד כמה עולי רגל שממלאים את הקפה הקטן בפנים ובחוץ. ביציאה מ- A Rua, אחרי הקפה,עוברים ליד כנסיית San Paio de Buscas (פול הקדוש מבוסקאס) עם אימאז' מוזר בחלון בקיר החזית של הכנסייה בו רואים את הקדוש כשגרונו חתוך... באמת מוזר. עוברים את בתי וילארינו (Vilarino) וממשיכים באחד הקטעים היפים ביותר בקמינו האנגלי, דרך מקסימה בה צועדים בין עצי אלון, ערמון ודפנה. בינתיים גם האוסטרלים הגיעו, ונראה שהיום כל החבורה שלנו תצעד יחד, וזה נחמד!
היעד הבא שלנו הוא הכפר A Cella, מין כפר מאורך כזה שנמתח לאורך הכביש החוצה אותו, ואנו מגיעים אליו אחרי בית החווה A Senra. זה המקום עליו דיברתי אתמול עם דֶבּ, כי בכפר A Cella, בשנת 1554, בילה הנסיך (בהמשך המלך הספרדי) פיליפה ה-2 לילה אחד, בדרכו לאנגליה לשאת את מרי הראשונה (Bloody Mary) לאשה. דֶבּ ואני חמים על פיסת ההיסטוריה הזאת, וננסה לאתר את הבית בו לן הנסיך, אם אין שלט או ציון ברור. בינתיים אנחנו מתמקמים בקפה-בר קרוסיירו (Café Bar O Cruseiro) שנמצא במוקד אזור החיפושים.
אצל בריירלי כתוב שקרולינה האנגליה, הנשואה לבן זוג מגליסיה, היא זו שמנהלת את הקפה המרכזי הזה, אך בשיחה שלי עם בעלת המקום הנוכחית, מסתבר שקרולינה מכרה לה את המקום, והשם קרוסיירו (Crusiero) הוא שמה שלה. וואלה. בינתיים מדריך קבוצת צועדים בטי שירט כחולים (היום גם אני בכחול...) מניח במרכז הרחבה שלפני הקפה ארגז שזיפים צהובים, ומזמין את כולנו להתכבד. יפה, לא? די צפוף כרגע ברחבה שמחוץ לקפה (איזה 20 איש או משהו); רוי נראה מעט אבוד בהמולה שמסביב ואנחנו מארגנים לו כסא, וכשמתפנים מקומות גם מצטרפים לאחד השולחנות שבחוץ. גלי ורוי מזמינים כריכים ואני מסתפק בקלרה. והאוסטרלים? הם התיישבו להם בצד הכביש ודֶבּ יוצאת לחיפושים. אני מצטרף אליה ודי מהר מתברר שהבית שאנו מחפשים הוא הבית שנמצא ליד קפה קרוסיירו, מה תגידו?
טוב, הקטע בכל הסיפור הזה הוא שעל הבית לא כתוב שום דבר מהסיפור של פיליפה השני, אז נסיך ומעט לאחר מכן מלך ספרד, פורטוגל, ארצות השפלה, האימפריה העצומה באפריקה, ברזיל ואיי מזרח הודו, ובפועל ב-4 שנות נישואיו למרי הראשונה (עד שנפטרה) גם שליט אנגליה ואירלנד. זה המלך שנחשב בעיניי רבים למשפיע ביותר ולזה שתקופת שלטונו (1598-1556) נחשבת לשיא כוחה של ספרד בעולם. תסכימו איתי שזה מוזר. ומה שהכי מוזר היא העובדה שעל קיר חזית הבית האמור יש שלט גדול וחגיגי שבו נכתב בשם מועצת העיר שהבית הזה שופץ ע"י ראש העיר ששמו... בשנת 2002. זהו. שלט לראש העיר - כן, שלט לפיליפה השני - לא. אתם קולטים? במקום לספר לנו את הסיפור ההיסטורי של מלך ספרד שלן כאן, דואג ראש העיר להנציח על הבית את שמו שלו. מסתבר שהפוליטיקאים בכל מקום דומים בכך שהדבר היחיד המעניין אותם זה הם עצמם.
ומכיוון שאין על הבית שום שלט עם הסיפור ההיסטורי, אציין רק שהנסיך פיליפה (ובהמשך המלך פיליפה ה-2), בנו של קרל ה-5, הגיע לסנטיאגו כעולה רגל. מסנטיאגו הוא צעד בכיוון צפון לאורך הקמינו האנגלי, בילה לילה אחד בכפר A Cella בבית לידו אנו עומדים עכשיו, והמשיך מכאן ללה-קורוניה ממנה הפליג ביולי 1554 לאנגליה כדי לשאת לאשה את מרי הראשונה, מלכת אנגליה ואירלנד ובתם של הנרי ה-8 וקתרין מאראגון. כן, ובהזדמנות חגיגית זו ראוי לציין כי דמות חשובה נוספת שביקרה ממש כאן ב-1669 הוא קוזימו דה מדיצ'י ה-3 (1723-1642), הדוכס הגדול של טוסקנה, שעבר כאן בדרכו ללה קורוניה ואנגליה, לאחר שסיים מסע לסנטיאגו. קוזימו ה-3 שלט הכי הרבה שנים מבני משפחת מדיצ'י, והיה ידוע כפטרון של אמנות ואמנים. ואולי גם בגללו, בנוסף כמובן למלך פיליפה השני, נקראת הדרך החוצה את Calle שבה אנו צועדים 'הדרך המלכותית' ('Calle Real').
לאחר המסע ההיסטורי הקצר אך המעניין יחד עם הנסיך פיליפה השני, אנחנו ממשיכים בדרכנו החוצה אזורים חקלאיים ירוקים ורעננים. יש כאן שטחי תירס נרחבים, אך יותר מהם האזור הזה כולו, Terra de Ordes, ידוע בגידול הלֶפֶת.כן, כן. הלפת היא אמנם לא מהירקות היותר פופולאריים מהם אתה מכין לעצמך סלט טוב, אך כאן יש לה ביקוש רב גם למאכל וגם כמספוא לפרות ולכבשים.פה ושם אנו צועדים בצד חורשות קטנות, חוות ובקתות ופוגשים חקלאים המעבדים את חלקותיהם. הדרך משנה את אופיה וחוצה עכשיו חורשות מיוערות וממש כייף ללכת כאן וליהנות מצל העצים. גם ההליכה בחברותא עם ארבעת האוסטרלים, רוי, נדיה וויטור,מאוד מוסיפה ומאפשרת לזוגות וקבוצות קטנות להיווצר ולנהל שיחות כמעט על כל נושא שבעולם.
לאחר חציית גשר האבן Ponte Ribeira הימי-ביניימי אנחנו ממשיכים בנוף דומה, בדרך עפר שמטפסת בין העצים ומובילה אותנו לבתי הישוב הקטן קאראס (Carras). מכאן אנו ממשיכים ועוברים דרך מין 'מסדרון' כזה בתוך יער העצים, עולים על כביש אספלט ומגיעים לבתי הישוב A Boxoia (התיבה). נתיב הקמינו הרשמי ממשיך מכאן לאורך הכביש הראשי, ולבד מהרעש הוא גם מחייב זהירות בהליכה, ואנו בוחרים בנתיב האלטרנטיבי (בו הלכו עד 2017) שמציעים כאפשרות הגרונז ובריירלי והולך במקביל ולא רחוק מהנתיב הרשמי. שתי הדרכים באורך דומה (5.5 ק"מ) והאמת היא שאף אחת מהן לא מעניינת במיוחד, אך לפחות הנתיב האלטרנטיבי בטוח יותר וגם זה משהו.
ממש לפני ההגעה לסיגויירו האוסטרלים נפרדים מאתנו ולוקחים אחת מדרכי הרוחב מערבה, כיוון שהם מתגוררים בפרברים הצפוניים של העיירה. יש להם מלון עם בריכה, ובדיעבד מסתבר שהסבתא והבנים הצעירים בילו שם כל היום... רוי ואנחנו, שגילינו שנישן הלילה באותה אלברגה, עוקפים את האזור התעשייתי של העיירה ונכנסים אליה דרך פארק קרבויירו (Parque do Carboeiro), צועדים לאורך פלג מים החוצה את הפארק. מאוד ירוק ופסטורלי כאן, ואנחנו מתיישבים על ספסל בפארק למנוחה קלה (ראו תמונה להלן). ואם עושים הפסקה, אז כמה מילים על המקום.
סיגויירו (Sigueiro) היא בירת מחוז אורוסו (Oroso) בפרובינצית לה-קורוניה. המחוז הוא חלק מגליסיה וגובל בדרום עם סנטיאגו דה קומפוסטלה. בעיירה המודרנית מתגוררים כ-5,000 תושבים ובמהלך השנים היא הפכה לעיירת לינה של סנטיאגו עקב קרבתה (כ-16 ק"מ). זהו אזור עשיר במים הניזון בעיקר משני הנהרות, טאמברה (Tambre) הזורם בשיפולי העיירה (אליו מתחבר בשטח העיירה הערוץ רגו קרבויירו), ולאנגוייה (Languelle). כל הכפרים בסביבה עוסקים בחקלאות, יחד עם גידול בקר ויערנות. ענף התיירות הולך ומתפתח כאן בעקבות הגידול במספר הצועדים בקמינו האנגלי.
טוב, צריך לזוז, ומכאן אנו חוצים את העיירה דרך רחוב הקמינו האנגלי (Rua Camino Ingles), כשבדרך אנו פוגשים את שני הבחורים שפגשנו בדרך לבטנסוס, אחד מהם הוא מיקה (מיגל/מיכאל) שנתתי לו את מחזיק המפתחות עם תמונת ירושלים. יש אתם עוד בחורה שהכירו, ובעיקר יש להם מגש פיצה עסיסית ביד, וגלי בולעת בשקט את הרוק ומתכננת את המשך מהלכיה.
אנחנו מתחברים לרחוב קמינו ריאל (Camino Real) ומגיעים אתו עד לאלברגה שלנו: Albergue Camino Real, Calle Our 9, Bajo, 15888, Sigueiro. לפני הכניסה לאלברגה אנחנו מבקשים מרוי שינציח אותנו בצילום למזכרת (אותו תראו למעלה). פקידת הקבלה מקבלת אותנו בחיוך, וכבר יש לי הרגשה שהגעתי למקום טוב. והאמת, באמת אלברגה מעולה! היא ממש חדשה (נפתחה לפני כשנה או משהו), ויש בה מלא חדרי שירותים ומקלחות, ובכניסה יש לובי כזה עם מכונת קפה, פירות, ועוד כמה נשנושים. חוץ מהחדרים המשותפים יש כאן באלברגה גם שני חדרים פרטיים לשני אנשים; כשגלי הזמינה לנו מקום כאן, אמרו לה ששני החדרים האלה כבר נלקחו, ועכשיו מתגלה חצי מהתעלומה: רוי הזמין חדר אחד! איזה קטע? (אגב, מאוחר יותר גילינו שאת החדר השני לקחו נדיה וויטור ידידינו...). גלי ואני לעומת זאת נישן בחדר של 6, עם עוד 4 בנות, מיטות קומה אחת. אני אישית (בשונה מגלי) דווקא אוהב לישון גם באלברגות וגם בחדרים עם עוד עולי רגל, כי בעיניי זה בהחלט מוסיף לחווית ההליכה בקמינו.
אנחנו מתארגנים בחדר בשתי המיטות שנותרו פנויות והולכים להתקלח. הבנות שישנות אתנו כבר הגיעו קודם והספיקו כבר לחזור מרחצה בפלג שחוצה את הפארק; הן מתכננות לצאת מחר מוקדם בבוקר, כבר בחמש וחצי! אחרי המקלחת אני מכין קפה, ואילו גלי חמה על פיצה. מה זה חמה? אש! היא מנסה להזמין בטלפון, אבל כולם בסיאסטה (עכשיו ארבע וחצי לערך), והכל סגור. גלי לא מתייאשת, יוצאת החוצה, מוצאת מקום פתוח ואחרי איזה 20 דקות חוזרת עם מגש פיצה מגרה לשנינו. מה תגידו? אני קורא לזה דבקות במשימה. אחרי הפיצה אנו יוצאים לסיור בעיירה, ותוך כדי הסיור מקבלים הזמנה מקתי להצטרף אליהם במסעדת מיראס (Miras). כשאנחנו מגיעים למסעדה האוסטרלים ורוי כבר יושבים ואוכלים, ושותים כמובן, ואנו מצטרפים לחגיגה. הפיצה די מילאה אותנו, אבל עדיין אפשר לבלוס משהו, ולשתות כמובן. נדיה וויטור שעוברים ליד המסעדה מוזמנים אף הם לסעודה, והרי לכם מפגש ספונטאני וכייפי של כל החבורה.
אוכלים, שותים, ובעיקר מדברים, כייף! בסיום הארוחה אנחנו נפרדים. מחר יום ההגעה לסנטיאגו ואנחנו מקווים להיפגש גם שם, אך לך תדע. גם האוסטרלים וגם רוי מתכוונים לעזוב את סנטיאגו למחרת יום ההגעה, ורק אנחנו נשארים שם יום נוסף, כי איך אפשר להגיע לסנטיאגו ומיד להסתלק? ואם מדברים על פרידה מחברים, הרי אחד החששות המוקדמים שלי היו שכיוון שמדובר במספר קטן של ימי הליכה, ייתכן ויהיה קשה לנו ליצור קשרים משמעותיים עם צועדים אחרים, אך מסתבר שדווקא הזמן הקצר, ואולי גם אופי הקמינו הצנוע והמיוחד הזה, זירזו את הקשרים שנוצרו והפכו אותם במהירות לקשרים מאוד חזקים ומשמעותיים. למדנו, שוב, שלכל אחד מצועדי הקמינו יש סיפור משלו שמביא אותו לצעוד בקמינו, וכי האזנה לסיפורים השונים מרתקת ומספקת לכולנו לא רק חברים חדשים, אלא גם תובנות נוספות על התפקיד שממלא הקמינו בחיינו, גם לאחר שאנחנו מסיימים לצעוד בו.
אחרי הארוחה המשותפת והפרידה מכולם אנחנו מחליטים להשלים את הסיור בעיר (גם כדי לחסוך לנו זמן מחר בבוקר), ויוצאים לראות את גשר הנהר טאמברה שנמצא לא רחוק מהמסעדה ממש ביציאה מהעיירה. הגשר הזה, שהוא אחד מאתרי התיירות המרכזיים בעיירה, הוא גשר ימיביניימי מרשים מהמאה ה-14, עם 6 קשתות. הגשר ניצב על נהר טאמברה (Tambre) הזורם בשיפולי העיירה, והוא נבנה ע"י מסדר פרנאן פרז דה אנדרדה (Fernan Perez de Andrada), הזכור לכם בוודאי מימים קודמים, ושופץ במאה ה-20. הגשר זכה לפרסום כששימש זירת קרב חרבות על אשה, קרב בו נאבקו שני אבירי ימי הביניים, אלבארו פרז דה מוסקוסו מול גומז פרז דה מארינאס, ואנשיהם. כן, קרב חרבות על אשה! היום כבר אין סיפורים כאלה...
אחרי הסיור באזור הגשר אנחנו שבים לאלברגה שלנו. תכף עשר בלילה וארבע הבנות שאתנו בחדר כבר חורפות מזה זמן. שתיים מהן, אגב, אלה שתי החברות הספרדיות שפגשנו ביום ההליכה הראשון! ושלוש האחרות (אחת מחדר אחר) הן מקסיקניות, וכולן יחד מתכוונות אחרי ההגעה לסנטיאגו להמשיך לפיניסטרה, עוד כ-5-4 ימי הליכה. יפה. כשהבנות מתעוררות מוקדם בבוקר ואורזות (דווקא בשקט) את מזוודותיהן, אני גם מתעורר ויוצא לצלם אותן בלובי של האלברגה. תכף רבע לשבע, ונראה שהתכנית של השכמה ב- 05:30 לא בדיוק עבדה להן. כך או כך, מאוחר יותר תספר לי גלי שהבחורה שישנה לידי הרביצה בלילה קונצרט של נחירות. מה אגיד לכם, לא שמעתי כלום...
ואם לסכם את יום ההליכה הרביעי שלנו, אז היה יום ממש טוב! היום הזה נבנה משילוב של הליכה בהרבה קטעים ממש יפים ומהנים להליכה, מהיכרות עם החקלאות באזור זה של צפון מערב גליסיה, ומההזדמנות ללכת יחד בזוגות וקבוצות ולדבר על המון נושאים מעניינים. אהבתי גם את הלינה באלברגה המעולה, ולא נשכח כמובן את החיבור לחלק ההיסטורי שנתן להליכה עוד מימד של עומק. ההתעניינות והחיפוש אחר ידע נוסף על הנסיך (בעת שצעד כאן) ובהמשך המלך פיליפה ה-2, שתקופת מלכותו נחשבת לשיא כוחה של ספרד בעולם, הוסיפו לשביל בקטע בו הלכנו היום את החיבור למסלולי הקמינו האחרים, ממזרח ומדרום, והרחיבו לפחות עבורי את תמונת הקמינו דה סנטיאגו.
