פרק 8 – נוף מקסים בדרך לסנטיאגו
יום הליכה 5#, 25.6.23 – מסיגויירו (Sigueiro) – לסנטיאגו דה קומפוסטלה! (כ-17 ק"מ)
היום יום חג, מגיעים לסנטיאגו ולמיסת הצליינים!
הפעם זה הולך מהר, רק 5 ימי הליכה ובערך 130 ק"מ, אבל זה קמינו מאוד מעניין ומיוחד, וכל קמינו שאתה הולך בו, והפעם ממש מתחילתו ועד לסופו, מוסיף לך עוד תובנות לדבר הגדול הזה שנקרא קמינו דה סנטיאגו. וחוץ מזה יש בקמינו האנגלי משהו ביתי כזה, צנוע וחם. קשה לי בדיוק להסביר את זה, אך אין לי ספק שזה משהו מאוד אישי, וההרגשה הזאת מבטאת חיבור שחווינו בין הדרך היפה והמאתגרת, הקטעים בהם פגשנו את ההיסטוריה הכללית וזו הדתית (קמינו סן-אנדרס עם סמל הדג האדום למשל), ובין החברים שפגשנו והלכנו אתם פרקי דרך ארוכים לאורך הקמינו.
היום צפוי לנו יום הליכה קצר, רק כ-17 ק"מ, כאשר שני השלישים הראשונים של הדרך אמורים לעבור בסביבה ירוקה חקלאית ומיוערת וזה כבר טוב. החלק השלישי כולל כבר את הכניסה לסנטיאגו וההגעה לקתדרלה. בינתיים אנחנו מתארגנים באלברגה שמאוד אהבתי, ויושבים לאכול ארוחת בוקר קלה בלובי הכניסה. חוץ ממיקה יושבות אתנו גם שתי בחורות סלובניות צעירות, דורה ונרה, עם אנגלית די גבולית ותוכנית הליכה לא ממש ברורה (הן הלכו לכאן מסנטיאגו ומתכננות לנסוע היום לפרול...). רוי שקם מעט לפנינו כבר חסר סבלנות; הוא יוצא החוצה לשאוף אוויר ואומר שימתין לנו מחוץ לאלברגה.
אנחנו מסיימים להתארגן וכשיוצאים החוצה אין רוי. אנחנו ממתינים, בהנחה שתכף יגיע מאיפשהו, ואח"כ גם הולכים מעט לכל כיוון, אולי הוא ממתין לנו שם, אך אין לו שום סימן. פשוט נעלם. לאחר איזה 5 דקות של המתנה וחיפושים, אנחנו מחליטים לצאת לדרך בתקווה שהוא אולי ממתין לנו על ציר ההליכה, אולי ליד הגשר? טוב, ליד הגשר על נהר טמברה הוא גם איננו, וכדי לא להשאיר אתכם יותר מדי במתח, אומר רק שהפעם הבאה שנפגוש את רוי היום, מאז שיצא בבוקר מהאלברגה לשאוף אוויר, תהיה בסיומה של מיסת הערב בקתדרלה של סנטיאגו... כן, זה רוי.
הכביש הראשי שלאורכו אנחנו פותחים את הבוקר הוא כביש N-550, שבתחומי העיירה סיגויירו נקרא 'אבנידה דה קומפוסטולה'. קצת קריר ומעונן, ומאוד נעים ללכת עכשיו. לאחר כ-350 מטר אנחנו עוזבים אותו ומתחילים ללכת מערבית לו, בדרך החוצה חוות ושטחים חקלאיים. אנחנו עוברים את הישובים הקטנים Vila de Marantes, Vilafernandez,, Cortos, ו-A Lameira בדרך שחלקה היא דרך עפר נאה המתפתלת בין העצים. לא סיפרתי לכם עדיין, אך כמעט בכל מקום בדרך למן תחילת הקמינו האנגלי, בתוך הישובים וגם מחוצה להם, אנחנו פוגשים כמויות עצומות של שיחים עם פרחי הורטנזיה (הידרנג'אה) שהפריחה שלהם, למי שלא מכיר, נראית כמו כדור צבעוני גדול ומרהיב עמוס פריחה שופעת. צבע הפרח תלוי בחומציות הקרקע, והצבעים הססגוניים שאנו פוגשים כאן תוך כדי הליכה הם לבן, כחול, תכלת, אדום, ורוד, סגול ועוד (כמה מהצבעים בתמונות למטה). אם היו שואלים אותי הייתי מכריז עליהם כפרחים הלאומיים של הקמינו האנגלי!
ב- Vilasuso אנחנו מגיעים לנקודת החלטה. אפשר להמשיך ללכת בנתיב הקמינו החדש והמסומן (פניה בצומת הטי שמאלה), ואפשר גם, כפי שמציע בריירלי, לפנות ימינה ולקחת את הדרך המקורית של הקמינו, דרך של כ-5.2 ק"מ עד לחיבור חזרה עם תוואי הקמינו החדש. הנתיב הישן הוא ללא סימני דרך (שהוסרו או נמחקו), ואף ללא שירותי דרך, אך הוא יפהפה וכולו על דרך עפר בתוך חורש ויער. כמו שכתבתי כבר בהקשר לקטע קודם של הקמינו הישן בו הלכנו, חשוב שיהיה לכם חוש התמצאות וכיוון לאן אתם רוצים להגיע. אם יש לכם תוכנת ניווט אתם בכלל מסודרים. בדרך הרשמית החדשה ניתן לעצור בקפיטריה של מלון קסטרו ב-Formaris, מקום מפגש לצועדי הקמינו, ואילו בנתיב הקמינו הישן אין כאמור שירותי דרך עד לחיבור למסלול המסומן של הקמינו.
אנחנו מעדיפים את נתיב הקמינו הישן (יפה ומאתגר זה אנחנו, גם על חשבון קפה או קלרה), פונים ימינה, ומתחילים מסלול הליכה שלדעתי הוא היפה ביותר בכל הקמינו האנגלי! כמו בפעם הקודמת, גם בקטע זה אנו צועדים לבד, רק שנינו, וגם בכך יש קסם מיוחד. אגב, במקום אחד אנו פוגשים בחור צעיר שרץ עם שני כלבים, אך לא נראה שניתן לחשב אותו עם צועדי הקמינו... הדרך בה אנחנו הולכים היא דרך יפהפיה, לרגעים צרה יותר ולרגעים מתרחבת, חוצה חורש ויער טבעיים ופלגי מים. הדרך מטפסת, יורדת, שוב מטפסת ושוב יורדת אל ערוץ הנהר סיוניה (Sionlla). אנחנו חוצים את הגשר שעל הנהר ומטפסים דרך ישוב קטן (O Barral) עד לנקודה הגבוהה שלנו היום, 335 מטר.
בנקודת החיבור לקמינו החדש והמסומן, שנמצאת כבר בשטח בנוי, מעט צפונית לפרברי סנטיאגו, (iTelsis) אנו מגיעים לבר-מסעדה פוליגונו (Poligono), מקום גדול ותמיד עמוס בצליינים שנוהגים לעצור כאן ממש רגע לפני ההגעה ללב סנטיאגו ולקתדרלה. כל הדרך בנינו על הקפה והבירה שלהם, אך דבר אחד לא לקחנו בחשבון, שהיום יום ראשון, ורבים מבתי הקפה כולל פוליגונו סגורים! אח, איזו אכזבה! בפרפרזה על 'גן סגור' של יונתן גפן הייתי אומר שזה ממש, אבל ממש, לא נעים לראות בית קפה סגור... טוב, אין מה לעשות ואנחנו ממשיכים ללכת לאורך רחוב Via Galilea, עוברים ליד בית הקברות Great Boisaca וממשיכים ב- Rua das Mulas, ואחרי כ-1 ק"מ נכנסים לשכונת Meixonfrio, שהיא כבר חלק מסנטיאגו.
המשך מסלול ההליכה לתוך סנטיאגו עובר ליד סניף של מק'דונלד, ואנחנו עוצרים לבדוק. הסניף פתוח לשמחתנו ועל השולחנות בחוץ כבר יושבים כמה מעולי הרגל שפגשנו לאורך הקמינו ובוודאי התאכזבו מפוליגונו הסגור. בהמשך, אגב, נכנסים להזמין גם ג'ורג' וליאון, אותם פגשנו ביום ההליכה הראשון וגם בכיכר ריאל בפונטדאומה. אנחנו מזמינים קפה עם כריך (גלי עם מיץ עגבניות, אני עם חמון) ויוצאים החוצה לאכול, לא לפני שקיבלנו בדרכונים שלנו חותמת של מק'דונלד, נחמד, לא?... ליושבים בחוץ מצטרפת קבוצת החולצות הסגולות, שכבר פגשנו בדרך פעם אחת, ביניהם ארבעת שחקני הקלפים ממסון דו ונטו שאפילו זכרו את גלי... יש אווירה כזו של חיוכים וסיום, אפילו שעדיין לא הגענו. בהמשך 'צועדי החולצות הסגולות' עולים על אוטובוס שממתין להם וככל הנראה ייקח אותם לסביבת הקתדרלה, אז אולי בעצם הם כן סיימו...
מכיכר ספרד הסמוכה (Plaza de Espana) אנחנו ממשיכים לצעוד דרומה. כשאנחנו עוברים ליד כנסית סן קיטאנו (Igrexa de San Caetano), אנחנו נכנסים פנימה כדי להתרשם, ואף זוכים לחתימה נוספת בדרכוני הצליינים שלנו. בכנסייה אווירה מאוד משפחתית של בוקר יום ראשון וברחבה שמחוץ לכנסיה עומדים אנשים ומדברים בנחת. הנשים לבושות בחגיגיות משהו, הגברים פחות. בהמשך נמצאים הבניינים האדמיניסטרטיביים של חבל גליסיה, כיכר פז (Praza de Paz), ולאחר עוד כרבע שעה אנחנו מגיעים למלון בו נשהה בעת שנהיה בסנטיאגו, Denike Grupo Atalaia, Porta da Pena 4, 15704, ומציצים פנימה להתרשמות ראשונית. במלון הזה נהיה השנה פעם ראשונה, לאחר שלא הצלחנו להשיג חדר במלון הקבוע שלנו, והוא נראה אחלה!
נציין רק שברחוב של המלון, Rua da Porta da Pene, עמד אחד משערי העיר בימי הביניים. בהמשך הרחוב אנו עוברים ליד חזית הבארוק היפה של כנסיית סן מרטינו פינאריו (San Martino Pinario), ובסוף פונים ימינה לעבר כיכר אינמאקולדה (Praza da Inmaculada – כיכר הטהרה), שהיא אחת הכיכרות המקיפות את הקתדרלה של סנטיאגו. אנחנו ממשיכים ועוברים ליד אחת הכניסות לקתדרלה – The Old Puerta del Paraiso (שער גן העדן הישן), ונכנסים לכיכר הגדולה, Praza del Obradoiro (כיכר הסדנא) אליה מגיעים כל עולי הרגל והמנוודים מכל שבילי הקמינו השונים, כשמעלינו מתנשאת הקתדרלה המרשימה של סנטיאגו. איזה מראה עוצר נשימה!
סביבנו אנשים נרגשים, בוכים, מתחבקים ולא יודעים את נפשם מעוצמת הרגשות המציפים אותם, וגם אנחנו, אפילו שזו כבר פעם שלישית שאנו מגיעים לכאן, מתרגשים מאוד! אז נכון, זה לא כמו בפעם הראשונה, ועדיין מתרגשים! זה הזמן להצטלם בתנוחות צילום יצירתיות המשתלבות בגודל האירוע, תוך הסתייעות באחרים סביבנו. לא רחוק מאתנו עומדים ג'ורג' וליאון, מנסים לעשות סלפי שגם יתפוס את הקתדרלה הענקית. אני ניגש אליהם ומציע את עזרתי. הם שמחים ומודים על ההצעה, ואני מנציח אותם בכמה תמונות שבטח יראו אח"כ לכל אוהביהם.
קצת אחרי 12 וחצי בצהריים, ואנו ממהרים למשרד הרישום הבינלאומי לצליינים כדי לקבל את תעודות הקומפוסטלה. הפעם, בשונה מהפעמים הקודמות, התור קטן וזה לוקח ממש מהר, איזה כייף! מצוידים בתעודות אנו יוצאים ורוכשים בחנות סמוכה את חולצות הקמינו האנגלי, שיהיה למזכרת. בשלב זה, כשאנו צועדים חזרה לכיכר הסדנא, אנו פוגשים את האוסטרלים שהגיעו, ומסבירים להם מעט על ההליך לקבלת תעודות הקומפוסטלה. למעשה רק קתי, קלינטון, מיקיילה ודֶבּ יוציאו תעודות, כי רק הם הלכו לאורך כל הקמינו. בכיכר אוברדוירו (הסדנא) החגיגות נמשכות, כאשר כל הזמן מגיעים עוד ועוד עולי רגל. אני מנציח כמה מהם במצלמתי, מנסה לתפוס את הרגעים האלה בהם האנשים סביבך מחפשים ומבטאים את שמחתם הרבה על ההגעה לסנטיאגו ולקתדרלה, ולא פעם קוראים לך להיות זה שינציח את אושרם.
בדרך למלון אנחנו עוצרים אצל אדם שמוכר בדוכן ברחוב צמידים, מחרוזות ותכשיטים אחרים שהוא עושה. לפני שנה קנינו אצלו כמה דברים, ועכשיו אני מראה לו ענוד על ידי צמיד שקניתי ממנו אז והוא מביט בו בחיוך, מוודא שהוא אכן יצירה שלו. גלי מחפשת אצלו כמה דברים, מוצאת וקונה, צריך להביא מתנות לילדים. התחנה הבאה היא כמובן גלידת ביקו המפורסמת; אי-אפשר להגיע לכאן (ולכל מקום בו נמצא סניף שלהם) בלי לאכול מהגלידה הכי טובה בספרד, ואולי גם בכל מערב אירופה! יש כמובן תור ארוך של ממתינים שמתחיל כבר מחוץ לחנות, ואנחנו משתלבים בו עד שמגיע תורנו להזמין ולאכול מהגלידה הנהדרת הזאת!
מכאן למלון. אנחנו מקבלים חדר מעולה, רק שהזכוכית של השירותים והמקלחת שקופה לגמרי, ואנו מבקשים להחליף. אני מספיק להניח באיזו גומחה בחדר את מקלות ההליכה שלי, וכשאנחנו עוברים לחדר החלופי הם נשארים שם... כן, והם יישארו שם ובהמשך יישמרו ע"י המלון עד שרווית בר-דוד לירון תגיע למלון כעבור שבועיים או משהו ותאסוף אותם עבורי. תודה רווית! גלי רעבה ויוצאת לפני, ובהמשך אנו נפגשים למיסה של שבע וחצי בקתדרלה. זו כבר מיסה שישית או שביעית שלי כאן בקתדרלת סנטיאגו, ולמרות השונות הקלה בין מיסה אחת לשניה, הן מאוד דומות מחד, אך מאידך שונות מאוד ממיסות הצהריים. לצערנו את הבוטפומירו (Botafumeiro), המרשים, 'מפיץ העשן', כלי הקטורת הענק התלוי בשרשראות וחבלים מתקרת הכנסייה, שזכינו לראות בעבר בפעולה, הם לא מפעילים היום. בסיום המיסה הפתעה: רוי קלי עומד בתור ממש לידנו (ישבנו בשורות הראשונות) כדי לקבל את לחם הקודש!
איפה היית? לאן נעלמת כשיצאת לחכות לנו באלברגה בסיגויירו? אנחנו שואלים אותו כשמסתיים הטקס, והוא מספר שפשוט הוא חיכה קצת, ואז החליט לצאת לדרך. כן, פשוט כך. טוב. בשמחת הפגישה גלי מקבלת טלפון מהאוסטרלים שאנו מוזמנים להצטרף אליהם במסעדה לא הרחק מכאן. הממ... הזדמנות מעולה לפרידה, אנו חושבים, וצועדים למסעדה שנמצאת לא רחוק מהקתדרלה. כשאנחנו מגיעים, מסתבר שמדובר במסעדה וותיקה, מאז 1858 ומעולה: Bodegon Casas Chico. הם נמצאים כבר בשלב של סיום האוכל והמשך השתייה, ומזמינים לנו אוכל על חשבונם, צלי בקר ובירה לגלי, וסטייק וקלרה לי. אין, האוסטרלים האלה ממש נדיבים, קשה להתחרות בהם. ועכשיו גם ממש קשה להיפרד מהם, אחרי החוויות המשותפות שהיו לנו יחד. אנחנו מתחבקים, מחליפים כתובות ומקווים להיפגש שוב, באוסטרליה (רצוי) או בכל מקום אחר!
גם רוי עוזב מחר, ואנחנו מלווים אותו למקום האירוח בו הוא ישן, Hospederia San Martin Pinario. המקום הזה, שממש סמוכה לקתדרלה (135 מטר ממנה בדיוק), נמצאת במנזר בנדיקטי מהמאה ה-16 עם שני קלויסטרים (חצרות מרובעות פנימיות). זהו אתר מדהים, ונראה לי כי מגורים כאן מכניסים אותך מיד לאווירה ההיסטורית של אותם ימים בהם שימש המקום כמנזר (ולכן גם להזמין כאן מקום לינה צריך הרבה חודשים מראש). מעבר לאירוח מבקרים יש במקום גם בי"ס לתיאולוגיה, וצמודה למנזר ניצבת כנסיה מרשימה לא פחות (בנייתה הושלמה ב-1652), שכעת היא סגורה לצערנו. אנחנו נכנסים עם רוי למבנה המנזר שסידור אבני הקירות וכל החללים הפנימיים שבו מעידים עליו שפעם אכן שימש כמנזר, ורוי מזמין אותנו לשתות אתו קפה בבר המסעדה של מקום האירוח. הכל נראה פה כזה רשמי ומסודר, המלצר שמכין לנו קפה לבוש יפה, ורוי משבח את הקפה שהוא מכין. גלי מעדיפה לוותר על הקפה בשעה מאוחרת זאת ואנו יושבים ומדברים, ובסוף גם נפרדים, בתקווה לשמור על קשר, והקשר עדיין נשמר!
זהו, נפרדנו מכולם. קצת עצוב לנו, ואנחנו הולכים להתנחם בקתדרלת סנטיאגו המוארת בחשכה. בקצה המערבי הרחוק של כיכר אוברדוירו (הסדנא) אנו רואים התקהלות ושומעים מוזיקה, ואם יש מוזיקה אנחנו באים! כשאנחנו מתקרבים אנחנו מזהים את הלהקה שניגנה ושרה לפני שנה בחתונת אחד מחבריה (שהופיע אז בלבוש אשה), ואח"כ אספי ואני ישבנו לידם בקפה הקטן שם הם ישבו וניגנו בגיטרות סביב שולחן האוכל שלהם. ועכשיו (ואולי כל ערב) הם שרים ומנגנים כאן, ומנהיג הלהקה גם רוקד עם בחורה מהקהל שנענית להזמנתו, וסביבם מתאסף והולך קהל נרגש ומפרגן שמוחא כפיים בהתלהבות. בקיצור, שמח! רוב הנגנים מנגנים בגיטרות מסוגים שונים, ויש גם אקורדיון, ועבורנו המוזיקה הזו היא דרך בהחלט נחמדה לסיים את היום.
סיכום יום ההליכה החמישי והאחרון בקמינו האנגלי: יום מהנה מאוד, שמח וגם קצת עצוב, עם קטע הליכה של קצת יותר מ-5 ק"מ שבעיניי הוא היפה ביותר בקמינו האנגלי, וחבל לי שהעדיפו קטע אחר על פניו במתווה החדש יותר מ-2017. זכרו שבימי א' בתי קפה רבים סגורים, כדי שלא תתאכזבו כמונו כשהגענו לבר-מסעדה פוליגנו. ואגב, יש גם בתי קפה ומסעדות שסוגרים דווקא בימי שני, אחרי שהיו פתוחים כל הסופ"ש (ועל כך תוכלו לקרוא בפרק הבא של המסע). השמחה הגיעה מעצם השלמת מסע הקמינו המיוחד הזה, מנקודת ההתחלה שלו ועד לסופו, והעצב הוא עצב הפרידה מחברים אתם הלכנו, דיברנו ובילינו לאורך הקמינו. מחר יש לנו עוד תכניות בסנטיאגו, אך סיפורן יהיה כבר בפרק הבא. להשתמע!
