פרק 3 – מקיפים את מפרץ פרול
יום הליכה 1 (חלק ראשון), 21.6.23 - הליכה מפרול (Ferrol) לנדה (Neda)
את יום ההליכה הראשון שלנו (כ-33 ק"מ) אחלק לשניים, ובפרק הזה אתאר רק את חלקו הראשון. כל זאת, כיוון שמרבית הצועדים בקמינו אינגלז שפגשנו כאן, כולל הצועדים שהפכו בהמשך לחברינו טובים, הלכו ביום ההליכה הראשון שלהם רק מחצית מהמסלול שאנחנו הלכנו, וכשאנחנו פגשנו אותם בהמשך היום הם כבר היו ביום ההליכה השני שלהם. רובם סיימו את יום ההליכה הראשון שלהם בנדה (Neda). זה גם מה שמציעים בריירלי (Brierley), ובאתר הגרונז (Gronze.com) לצועדי הקמינו האנגלי, ולכן זה המסלול שיתואר להלן.
אחרי ארוחת בוקר טובה ומשביעה יצאנו לדרך. מזג האוויר בהחלט מסביר פנים, ויעד העצירה הראשון שלנו על מסלול הקמינו, לא הרחק מהמלון, היא קתדרלת סן ג'וליאן (Concatedral de san Julian), שבה נאמר כי ניתן לקבל את פספורט הצליינים. אז אמנם לנו יש כבר פספורטים, אך חשבנו לבדוק עבורכם הקוראים, כן, כן. לצערנו בשמונה בבוקר הקתדרלה עדיין נעולה במנעול ושרשרת כבדים, ואין סימנים שמישהו הולך לפתוח אותה. הממ... טוב, נצטרך מישהו שיבקר בקתדרלה מאוחר יותר במהלך היום ואולי יבוא עם תוצאות שונות.
יש כאן בסיס ימי גדול, כולל מספנה צבאית, המשתרע בחלק זה של מפרץ פרול, דרומית מזרחית לנו, ונתיב הקמינו הולך ממש לאורכו. אגב, יש בבסיס הזה גם מוזיאון ימי שממוקם בבית כלא לשעבר, ובו ניתן לראות דגמים של ספינות ידועות וציוד של ארטילריה ימית (למי שיש יותר זמן לטייל בפרול ומתעניין בנושא). בבסיס נמצא גם 'ביה"ס להתמחויות אנטוניו דה אסקנטו', המכשיר ימאים במקצועות השונים, וממש כרגע מתקיים ברחבת המסדרים הענקית של ביה"ס מסדר בוקר, מראה מרשים של לובשי מדים לבנים. בינתיים קבוצת חילים לבושי מדי אימונים כשתרמיליהם על גבם יוצאת מהבסיס וצועדת מעט לפנינו, ואני תוהה האם זה משמר כבוד מיוחד שהכינו לנו?
אנחנו מגיעים לאודיטוריום של פרול, ויורדים בשביל עפר המתפתל לאורך קו המים של המפרץ. עוברים את מנזר סנטה מריה וחוף קראנזה, ואז מתגברים על הפיתוי הראשון שמציע גשר החוצה את המפרץ (כביש N-651), מדלג על נדה, ויכול לחסוך איזה 10 ק"מ בציר ההליכה... לא אנחנו חברים, אנחנו הולכים בקמינו כהלכתו וסיסמתנו היא: "לא מדלגים על שום אתר ומוסיפים איפה שאפשר!". אנחנו ממשיכים לאורך מפרץ פרול, הולכים מעט לאורך פסי הרכבת וחוצים ישוב קטן, וכאן, לראשונה, אחרי למעלה משעתיים הליכה, אנחנו פוגשים עוד כמה צועדים על הקמינו, הללויה! עד עכשיו הרגשנו שאנחנו צועדים כאן ממש לבד...
המשך נתיב הקמינו מביא אותנו לאחר זמן קצר לכנסיה רומנסקית ומנזר בשם San Martino de Xubia הקשורים לאירועים חשובים בהיסטוריה של גליסיה. המנזר ידוע גם בשם O Couto ועדויות ראשונות לגביו קיימות כבר בשנת 977 לספירה. בשנת 1113 הועבר המנזר למסדר Cluniac, והוא נחשב לאחד המנזרים החשובים ביותר בספרד במאה ה-12. בשנת 1972 הוכרז המנזר כאתר היסטורי לאומי. המבנה הרומנסקי הנוכחי הוא מתחילת המאה ה-12. לצערנו הכנסייה והמנזר סגורים; אם הכנסייה היתה פתוחה היינו יכולים לראות באפסיס, מאחורי המזבח, גילופים של גבעולים המציגים מוטיבים של בע"ח וסצנות אירוטיות. מעניין, וחבל שהוא סגור. בכל מקרה יש כאן גן נחמד מחוץ למנזר ולכנסיה, ואנו עוצרים בו להפסקה קלה.
חשוב עוד לציין כי כאן במנזר היתה נקודת ההתחלה ההיסטורית של קמינו סן-אנדרס (San Andres de Teixido) עם סמל הדג האדום שהמשיך מכאן לאורך 39 ק"מ עד לקפלת סט. אנדריו (St. Andrew) על חוף האטלנטי, מקום בעל אלמנטים דומים לאלה הקיימים בפיניסטרה. המיתולוגיה הקלטית טוענת שהצעיף המפריד בין העולמות, עולם החיים ועולם המוות, הוא דק, והפתח לעולם האחר פתוח יותר מכפי שחושבים. האגדה מספרת שספינתו של הקדוש סן אנדרס נטרפה מול חופי טייקסידו (Teixido) ואלוהים עזר לו להישאר בחיים. מתוך הכרת תודה בנה סן אנדרס קפלה עבור החיים והמתים. האמונה היתה שמי שלא ביקר בקפלה במהלך חייו, יצטרך לחזור מעולם המתים בגלגול של זוחל ולבקר בה... הממ... נראה לי עדיף לבקר בקפלה כשאתה עדיין בחיים...
בינתיים אנחנו מוותרים על גשר נוסף להולכי רגל החוצה את המפרץ, ליד פסי הרכבת, וממשיכים על רמפת עץ לכיוון ג'וביה (Xubia). בשלב מסוים אנו מגיעים לנקודה שבה עלינו להחליט אם נבחר בדרך הרשמית הרגילה, או שנעדיף להאריך ולעשות סיבוב דרך הטחנה של לאס אסנאס, ואנו בוחרים, כמובן, ללכת דרך הטחנה, בטוח שיהיה מעניין. לנקודת ההחלטה הזו מגיע אתנו גם זוג גברים שכבר ראינו מרחוק מספר פעמים. הם זוג אמיתי, כפי שכבר הבנו, ובנקודת ההתלבטות הזו, כשהם עומדים אתנו מול הלוח המתאר את העיקוף, הם בוחרים לקחת את המסלול הקצר יותר. בהמשך עוד ניפגש עם השניים האלה, אך כעת הם נפרדים מאתנו וממשיכים בדרכם ואנחנו בשלנו.
טחנת הגאות של לאס אסנאס (Molino de Las Acenas), שאנחנו עכשיו צועדים דרכה, הוקמה כאן במאה ה-18 והיתה שייכת לרשת הצרפתית של טחנות הקמח, יחד עם הטחנה הסמוכה בג'וביה (Xubia). שתי הטחנות הוכרזו ב-1798 כמפעלים מלכותיים ע"י המלך צ'ארלס ה-4. ייחודה של הטחנה הזאת הוא שהיא שילבה בין שני כוחות: גם מי הנהר הזורם כאן, וגם לכידת ואגירת המים בעת הגאות, בעזרת סכר, ואז שחרורם בשעות השפל כדי להניע את גלגלי הטחנה. הסכר שנבנה כאן, ושאנחנו הולכים עליו ממש עכשיו, היה הגדול ביותר בגליסיה ובכל חצי האי האיברי! כתוצאה מאגירת מי הגאות ושילוב הכוחות יכלה הטחנה לעבד כמות עצומה של חיטה ולהאכיל את התושבים וכוחות הצבא שפעלו באיזור. הטחנה הזאת גם היתה הטחנה התעשייתית הגדולה האחרונה שפעלה באזור. אגב, ליד הטחנה נמצאים גם שרידים עתיקים של מכרה מלח רומי.
אנחנו משלימים את העיקוף, עוברים במנהרה מצוירת ומקושטת מחת לכביש הראשי (FE-11), צועדים לאורך קצהו הצפון מזרחי של מפרץ פרול, ונכנסים לפארק גדול ויפה השייך לעיירה נרון (Naron), שאף הציבה כאן שלט אותיות מרשים לכבוד העיירה והקמינו האנגלי, וגלי זוכה לצילום לידו. ויש לנו גם הפתעה שמגיעה כבר ביום ההליכה הראשון: אנחנו מגיעים לאבן הדרך המסמנת כי עד לסנטיאגו נותרו עוד 100 ק"מ! כן, כן, הפעם זה הגיע ממש מהר! אז נכון, עם התוספות המצפות לנו בהמשך הדרך זה יהיה קרוב יותר ל-120 ק"מ, אך מה שחשוב זו אבן הדרך הרשמית, ואנחנו מנצלים את האירוע כדי לעשות כמה צילומים ולהנציח את הרגע ההיסטורי.
אנחנו חוצים את הפארק רחב הידיים, ורואים מרחוק המון תלמידים חוגגים עם המורים, ואולי גם כמה הורים, במה שנראה כמו מסיבת סוף שנה. היום ה-21 ליוני, ונדמה לי שהיום או מחר מסתיימת כאן שנת הלימודים. בקצה הפארק אנחנו חוצים גשר דו-קשתי נחמד על נהר ג'וביה, במקום בו הנהר נשפך למפרץ פרול, ומגיעים לנדה ולאלברגה הציבורית הצהובה והמפורסמת שלה. האלברגה הזאת נראית מטופחת מבחוץ וממוקמת במקום נחמד למי שרוצה לסיים כאן את יום ההליכה הראשון (8 אירו ללילה). יש כאן נוף של המפרץ, ספסלי עץ לאורך הטיילת, מקום לעשות פיקניק והרבה שלווה. רצינו גם לעשות סיור קצר בתוך האלברגה, אך איש התחזוקה שהיה במקום אמר שהאלברגה סגורה כרגע (12:00 בצהריים) והמנהלת תגיע ותפתח רק מאוחר יותר. חבל.
אם לסכם את חלקו הראשון של יום ההליכה הראשון שלנו (שכאמור עבור מרבית הצועדים בקמינו האנגלי מסתיים כאן, או במרכז העיירה נדה הסמוכה), הרי שניתן לומר שמרבית ההליכה היתה באזור כפרי חצי-עירוני, מרביתה על כבישי אספלט ודרכים סלולות, שזה פחות כייף, ורק מעוטה בשבילים בהם אתה חש טוב יותר את אווירת הקמינו. כל אזור ההליכה ביום הראשון הוא מישורי, ובסך הכל זו הזדמנות לפתוח את הקמינו ביום מאוד רגוע עם מרחק הליכה לא רב (כ-16 ק"מ). מבחינת הצועדים בקמינו, לא פגשנו רבים. ייתכן ויום ההליכה הקצר אפשר לצועדים לצאת לדרך מאוחר יותר, ואולי פשוט זו כמות הצועדים כאן? נדע זאת טוב יותר בהמשך. אנחנו כאמור ממשיכים מיד (יתואר בפרק הבא) את הליכתנו, כדי להספיק את היומיים הראשונים ביום הליכה אחד. להתראות!
