מסע גונן-זוהר, 27-20 יוני 2023
פרק 1 – בעקבות האנגלים
אחרי שני מסעות משפחתיים קודמים בקמינו דה סנטיאגו, הראשון בקמינו פרנסס והשני בקמינו פורטוגז (ממש לפני שנה), הרגשתי שבא לי לצאת שוב.
כן, כמעט כל מי שהלך פעם בקמינו מכיר היטב את התחושה החזקה הזאת שחייבים לחזור לשם, חייבים! זה מוזר, כן, ואין לי ממש הסבר לזה, אבל יש משהו במסע הצלייני הנוצרי-קתולי הזה, ולא משנה באיזה ממסלולי הקמינו הלכת, שמושך אותך לחזור לשם שוב ושוב, גם כשאינך נוצרי/ה, ואינך עושה זאת כדי לקבל את תעודת הקומפוסטלה המעניקה לך מחילה על חטאיך.
עוד אחזור בהמשך לנושא זה של הצורך לחזור וללכת בקמינו, ובינתיים רק אומר (ואולי יש בכך בכל זאת הסבר כלשהו) שעבורי ההליכה בקמינו היא הזדמנות למסע רוחני אישי בתוך היחד המשפחתי. ההליכה בקמינו היא גם הזדמנות למפגש סוציולוגי-אנתרופולוגי מרתק עם עולי רגל מכל העולם, ועם ההיסטוריה העשירה, דתית וחילונית, של מערב אירופה והאי האיברי. מכל הבחינות האלה הקמינו הוא מסע פנימי וחיצוני גם יחד שההולכים בו חווים משהו שונה ואחר; לכן הוא גם איננו 'עוד טרק', כפי שנוטים לחשוב בטעות חלק ממחפשי מסלולי ההליכה באירופה, בעיקר הצעירים שבהם.
טוב, אבל בינתיים הסתבר לי שהפעם זה לא הולך להיות פשוט מבחינת גיוס שותפיי לקמינו, למעט גלי שהתלהבה לצאת למסע. מלבד המחאה בה אני מושקע מעל ומעבר והקושי לעזוב הכל באמצע המערכה, אפילו רק ל-8 ימים, גם 'צוות הקמינו' המשפחתי, חוץ מגלי, פחות פנוי. אספי מתקשה להשתחרר מחברת ההייטק בה הוא עובד, ולו למספר ימים; יואבי מטייל עכשיו במזרח, ויורַי (שעדיין לא הלך אתנו בקמינו אך כן טיפס אתנו לקילימנג'רו) עסוק מאוד בשילוב של לימודים, עבודה וילדים קטנים. בצר לנו הצענו גלי ואני שנלך כולנו על הקמינו הכי קצר שיש (הקמינו האנגלי, 7-5 ימי הליכה), ולו רק כדי לשמור על הגחלת, ומשגם הצעה זו לא צלחה, החלטנו שנצא לקמינו אינגלז רק שנינו, גלי ואני. כן, בא לנו לצאת, ואם לאחרים זה לא מתאים אז נצא שנינו, וזהו!
ההתארגנות הפעם היתה מהירה, כיוון שבשלב זה נותרו לנו כבר פחות מחודשיים להשלים את כל ההזמנות כולל חיפוש אחר טיסות זולות. עד שיגיע הספר של בריירלי (Brierley) שהזמנתי באמאזון (ספר משומש שמישהו באנגליה היא אמור לשלוח לי בתווך של אמאזון), ישבתי על הגרונז (Gronze.com) לגבי ייחודו ומקורותיו ההיסטוריים של הקמינו האנגלי, ולגבי החלוקה לימי הליכה. כבר בהתחלה היה ברור לנו שאנו מאחדים את שני ימי ההליכה הפותחים את הקמינו ליום הליכה אחד, גם אם זה אומר ללכת לפחות 30 ק"מ על היום הראשון. לאחר סיכום נקודות הלינה, ישבה גלי, שכבר הפכה למומחית בקמינו הראשון, ועשתה מול בוקינג הזמנת אלברגות ומקומות לינה לפי מיקום, תנאי לינה ומחיר; לאחר שהיו לנו שתיים ולפעמים שלוש הצעות בכל מקום, ישבנו יחד כדי להחליט. כרגיל הבחירה הסופית של מקום הלינה הושפעה מאוד ממיקומו בעיירה/עיר, עם עדיפות למקומות שממוקמים בחלק ההיסטורי והמעניין של אותו מקום.
לגבי דרכוני הצליינים, הרי שמצאנו שניתן לרכוש אותם במשרד התיירות בפרול (Ferrol), הממוקם ממש ליד נקודת תחילת הקמינו. המשרד נפתח ב-08:00 בבוקר ונסגר ב-13:00, למעט שבתות, ימי ראשון וחגים, שאז הוא נפתח אחה"צ לשעתיים נוספות, בין 16:00 ל-18:00. בעקרון ניתן לרכוש דרכון גם בקתדרלת סן ג'וליאן, הנמצאת סמוך למסלול הקמינו, אך כשהגענו אליה בבוקר (08:00) היה היתה עדיין סגורה. אנחנו החלטנו ללכת על בטוח (גם אם זה מעט יקר יותר) בעיקר בגלל יום ההליכה הארוך המצפה לנו, והזמנו את הדרכונים שלנו בדואר מ- The Confraternity of Saint James, eMail: [email protected] בלונדון. מחיר דרכון יפה וגדול 5 ליש"ט, ודמי משלוח 4.3 ליש"ט.
כדי להגיע לפרול הכי מוקדם שאפשר ולהספיק לטייל בעיר, הזמנו כמובן את טיסת הבוקר למדריד (05:30), ומשם תכננו לטוס עד ללה-קורוניה הסמוכה ואז לקחת מונית לפרול. הקונקשן בין שתי הטיסות נראה קצת לחוץ (שעה וחצי), וכלל גם מעבר בין טרמינלים בשדה התעופה של מדריד, אך עשינו את זה כבר בעבר והיה לנו ביטחון שזה יעבוד.
טוב, רגע לפני היציאה לדרך זה הזמן לעצור, לקחת אוויר ולהיזכר בסיפורו של סנטיאגו, הלא הוא הדיג היהודי יעקב בן זבדי, אחד מ-12 השליחים של ישו, ובסיפור הקמינו דה סנטיאגו. מה בדיוק הסיפור של הקמינו הזה? מה ההיסטוריה והפרטים המסתתרים מאחוריו? ומה גרם לו להיות מסלול העלייה לרגל השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי? מי שקרא את הבלוג הזה במסעות הקמינו הקודמים שלנו, יוכל לדלג על הקטע ההיסטורי הזה, אך מי שנכנס לכאן לראשונה כדי ללמוד על הקמינו האנגלי, מוזמן לקרוא, זה מעניין!
ובכן, הכל התחיל עם דייג טברייני בשם יעקב בן זבדי, שהיה מתלמידיו של ישו ובהמשך אחד מ-12 השליחים. כשישו עבר להתגורר בכפר נחום וקבע שם את מרכז פעילותו למשך תקופה ארוכה, התגוררו אתו במקום גם כמה מ-12 השליחים ובהם יעקב בן זבדי, שהיה אהוב על ישו במיוחד, ואחיו יוחנן, וכן פטרוס הקדוש ואחיו אנדראס. בהמשך, כשיצא ישו למסעו לירושלים לאורך בקעת הירדן עד לקסר אל יהוד (שם הוטבל ע"י יוחנן המטביל) ומשם דרך יריחו לירושלים, היו אתו השליחים, וכך גם בהמשך ב'סעודה האחרונה' המפורסמת, הנחשבת לאירוע מכונן בנצרות, כשישו סעד בפעם האחרונה עם תלמידיו טרם שנשפט למוות ע"י הסנהדרין (כיוון שאמר/רמז שהוא המשיח ובן האלוהים), ונמסר לנציב הרומאי, פונטיוס פילטוס שהורה לצלוב אותו. לאחר שישו נצלב ומת (ולאחר מכן עלה השמיימה), יצאו 12 השליחים להפיץ את תורתו של ישו באירופה. יעקב בן זבדי, שנקרא בהמשך במקומות שונים גם יעקב הקדוש, סנט-יאגו, סנט ג'יימס, סן ז'אק, יקובוס ועוד שמות, יצא לאי האיברי כקדוש נוצרי כדי לנצר את התושבים הפאגאנים, בני התרבות הדרואידית-קלטית של מחוז גאליסיה באזורים של פאדרון (Padron) ופיניסטרה (Finisterre). שהותו של יעקב-סנטיאגו באי האיברי (עליה אין בידינו עדויות היסטוריות ברורות) לא נחלה הצלחה רבה, ככל הידוע, ולאחר תקופה בה שהה שם (חודשים או שנים, לא ברור) הוא שב לארץ.
השליט בארץ באותה עת היה אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, ואגריפס זה רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה כיוון שהיו מעורבים במהומות משיחיות. בין הנרדפים היה גם השליח יעקב בן זבדי אותו ציווה אגריפס בהמשך (שנת 44 לספירה) להוציא להורג ולערוף את ראשו במכת חרב, וכך הפך אותו למרטיר הראשון מבין 12 השליחים. ראשו של יעקב-סנטיאגו נקבר בקתדרלת 'יעקב הקדוש' (כנסיית סט. ג'יימס) ברובע הארמני של העיר העתיקה ואילו גופו הונח ע"י שניים מתלמידיו על סירת אבן שהגיעה בדרך נס, ללא משוטים או מפרשים, לעיירה פדרון במחוז גאליסיה שבצפון מערב ספרד, אליה הגיע כמה שנים קודם לכן כדי להפיץ את הנצרות. כשהוא התגלה, מספרות האגדות, היה גופו מכוסה בצדפות, אשר הפכו מאז לסמלו של הקמינו. אגב, גרסה אחרת מספרת כי תלמידיו הם שהעבירו את גופתו לחצי האי האיברי. ליד חופי ספרד נקלעה ספינתם לסערה חזקה והגופה נפלה למי האוקיאנוס. מאוחר יותר נשטפה הגופה לחוף כשהיא מכוסה בצדפות...
כך או כך, גופתו של יעקב-סנטיאגו הגיעה לנמלה של העיירה פדרון, הסמוכה לחוף האוקיאנוס האטלנטי, בצפון מערב ספרד, ומשם נלקחה ע"י מאמינים נוצרים לכוון פיניסטרה/פיסטרה, שנחשבה אז ל"סוף העולם" – Finis Terre) במטרה לקברה שם. מכשולים שונים בדרך גרמו לכך שבסופו של דבר נקברה הגופה באזור ליברדון (Libredon), היא העיר סנטיאגו של היום. רק בשנת 813 לספירה התגלו שרידי הגופה, כאשר נזיר בשם פלאיו (Pelayo) חווה התגלות לילית בשמים זרועי הכוכבים של גאליסיה, ומכאן גם השם קומפוסטלה, "שדה כוכבים" (Campus Stela), אשר הובילה אותו בעקבותיהם של כוכבים מנצנצים עד לעצמותיו של יעקב-סנטיאגו. עצמות אלה זוהו לאחר מכן בוודאות ע"י הבישוף תיאודומיר, וכך נולד המיתוס של סנט-יאגו. אלפונסו השני מלך אסטוריאס, שביקר במקום מספר שנים לאחר מכן, הכריז על סנטיאגו כקדוש הפטרון של ספרד והורה לבנות כנסייה במקום, הלא היא הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה.
חשוב לומר שיש גרסה נוספת לחשיבותו וקדושתו של סנטיאגו, פחות דתית ויותר פוליטית-מדינית, והיא שייכת לתקופת הרקונקיסטה ('הכיבוש מחדש') בספרד במאות ה-9-8, כאשר הנוצרים נלחמו בפולשים המוּרים (בפיקודו של המצביא המוסלמי טאריק בן זיאד) שהם בני שבטים ברברים שמוצאם מצפון מערב אפריקה ובהמשך התאסלמו, שהגיעו מדרום וכבשו חלקים גדולים של ספרד. מלחמה זו הוגדרה כמלחמת קודש והיה צורך בקדוש מקומי שיעניק חסות ראויה למלחמה הזאת ובהזדמנות זאת גם יאחד את נסיכי הממלכות הצפוניות ובראשן גליסיה לממלכה אחת הנלחמת מלחמת קודש. סנטיאגו, המופיע אז בקרב הלוחמים בקרב קלאוויחו (Clavijo) כשהוא רכוב על סוס לבן וחרב שלופה בידו, ומכריע את המערכה לטובת הנוצרים, וכך גם זוכה לשם 'סנטיאגו מטאמורוס' (הורג המוּרים). מאז חזר סנטיאגו והופיע בעוד קרבות רבים וסייע לנוצרים לנצח. בהמשך, וכדי לבסס את מעמדו כקדוש מרכזי בעולם הנוצרי כולו, היתה נחוצה תנועה של המונים, שיכבשו את הדרך במו רגליהם ויביאו את הבשורה לכל אירופה וכך נולד וחוזק הקמינו דה סנטיאגו.
קמינו דה סנטיאגו הוא למעשה שם קיבוצי לעשרות דרכי עליה לרגל (שרק מיעוטן נחשבות לראשיות), המתחילות בצרפת, ספרד, אנגליה, פורטוגל, גרמניה, איטליה ומדינות נוספות באירופה, ומובילות לקברו של השליח הנוצרי סנטיאגו, הלא הוא יעקב בן זבדי מיודענו. העלייה לרגל לסנטיאגו החלה עם גילוי שרידי גופתו של יעקב, ונמשכת ברציפות עד היום, כבר למעלה מאלף שנה. ההנחה הרווחת היא שהעלייה לרגל מבוססת על מסורות פגאניות קדם נוצריות שראו בהליכה זו עד לפיניסטרה, שנחשבה באותם ימים ל"סוף העולם" - נקודת היבשה המרוחקת האפשרית, גם חלק מפולחן פוריות פגאני, וגם כעין "מסע אל המוות" בכיוון השמש השוקעת (החוף בפיניסטרה גם נקרא "חוף המוות" – Costa de Morta). הנחה זו מבוססת בין השאר על כך שלאורך השנים סמל הקמינו היא הצדפה המתולמת, אשר מייצגת במסורות שונות הן פוריות והן את השמש השוקעת.
ראוי לציין עוד כי מסורת דרואידית-קלטית נוספת ייחסה לדרך זו משמעות של "טקס קבלה" או "טקס חניכה". דרואידים צעירים היו יוצאים לבדם למסע המפרך ואלה שסיימו אותו ושבו בשלום לביתם זכו להתקבל לחברה לאחר ש"נפטרו" מחוליי החיים הקודמים ויצאו לדרך חדשה. לפי תפיסה זו חולקה הדרך לשלושה שלבים מרכזיים: השלב הפיזי (עד לעיר בורגוס), השלב המנטאלי (מבורגוס דרך המישורים הצחיחים ועד לאסטורגה), והשלב הספיריטואלי-רוחני (מאסטורגה ועד לפיניסטרה). השלב האחרון הוגדר כשלב המשמעותי ביותר בדרך.
במהלך ימי הביניים פקדו את הדרכים עולי רגל רבים, שמספרם פחת בתקופת המגפה השחורה. התיעוד ההיסטורי המוקדם לעלייה לרגל לקברו של סנטיאגו הוא מהמאה ה-9. במהלך הזמן שופרו הדרכים המובילות לעיר סנטיאגו ומספר עולי הרגל עלה בהתמדה. בשנת 1140 פרסם נזיר צרפתי בשם איימריק פיקו (Aymeric Picaud) שצעד בקמינו, מדריך לצליין בן חמישה ספרים בשם "קודקס קליקסטוס" ("Codex Calixtinus"), על שמו של האפיפיור קליקסטוס השני, שהיה מתומכיה הנלהבים של העלייה לרגל לסנטיאגו, ובו תיאורי עבודות אמנות אותן ניתן לראות לאורך הדרך, 22 סיפורי ניסים המיוחסים לסנטיאגו-ג'יימס ואופן הגעת גופתו מירושלים לקברו בגליסיה, ציורים, תווי נגינה וסיפורים בהם הוא מתאר את תלאות הדרך, הנופים והאנשים. המדריך כולל גם עצות מעשיות והמלצות על איפה כדאי לישון, מה כדאי לאכול, איפה יש חנייה נוחה לסוסים, באילו אזורים יש להיזהר משודדי דרכים, מזאבים, מבני המקום או מאדמות ביצה טובעניות... ראוי לציין כי מדריך זה משנת 1140, המתמקד בארבע דרכי העלייה המתחילות בצרפת ומשתלבות בהמשך ל'קמינו פרנסס' (הנחשב לקמינו הקלאסי), עדיין משמש כמקור למדריכי טיולים בקמינו דה סנטיאגו. יפה, לא? רוצים עוד אנקדוטה קטנה? ובכן, המדריך "קודקס קליקסטוס" המקורי נגנב מהקתדרלה של סנטיאגו ב-3 ביולי 2011 למרות אבטחה של 5 מצלמות. שנה מאוחר יותר הוא נמצא במוסך של עובד הקתדרלה לשעבר שפוטר לאחר 25 שנות עבודה והיה בסכסוך משפטי עם מעסיקיו...
צרכיהם היומיומיים של הצליינים לאורך הדרך לסנטיאגו הצמיחו שורה של מוסדות נותני שירותים החל ממנזרים שהוקמו במרחקי הליכה של יום אחד זה מזה ובהם אכסניות לינה (חינם) ואוכל, דרך בתי מחסה, בתי חולים, פונדקי דרכים, ושווקים, כאשר סביב הצורך בבניית מוסדות אלה התפתח סגנון האדריכלות הרומנסקית. הדרך לסנטיאגו, שנמשכה לעיתים חודשים רבים באותם ימים, הסתיימה בקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. ראוי לציין עוד כי החל מהמאה ה-12 חיברה הכנסייה הקתולית את מנהג העלייה לרגל לסנטיאגו כאפשרות של האדם הנוצרי לכפר על חטאיו. אדם אשר סיים את מסע העלייה לרגל מביתו ועד לסנטיאגו דה קומפוסטלה, קיבל מהכנסייה אישור כתוב – כתב מחילה ('קומפוסטלה') על כך שקיים מצווה זו. הצגת אישור זה בפני איש הדת במקום מגוריו של הצליין היתה פוטרת את בעליו מהעונש הצפוי לו בשל חטא שביצע. נוצרים שהיו זקוקים לכפרה, ולא היו מסוגלים מסיבות שונות לעלות לרגל, היו משלמים לאדם אחר על מנת שיעלה לרגל במקומם וימסור להם בסוף המסע את כתב המחילה, שנרשם על שמם.
כיום צועדים מדי שנה מאות אלפי עולי רגל נוצרים ואחרים בקמינו דה סנטיאגו; הצועדים מגיעים מכ-140 מדינות שונות. בשנת 2019 צעדו במסלולי הקמינו השונים, או בחלקים מהם (לפחות 100 ק"מ), 347,578 אנשים! מעניין לציין כי בשנה המוגדרת כ'שנה קדושה', שנה בה מתאחד 'יום השליח יעקב' (25 יולי) עם יום ראשון, עולה בהרבה מספר הצליינים העולים לרגל לסנטיאגו. ב'שנה קדושה' כזאת מוגדרת המחילה הניתנת בסוף המסע כ"מחילת עוונות מלאה". באירופה של ימי הביניים די היה בהכרזות כאלה בנושא המחילה כדי לשלח מאות אלפים אל הדרך. היתה זו תקופה של התעוררות דתית גדולה. באוויר עדיין עמדה אווירת סוף האלף, ועִמה חרדה גדולה מפני סוף העולם הממשמש ובא. מטיפים בכנסיות איימו על צאן מרעיתם כי אם לא יגאלו את נפשם החוטאת, דינם להיצלות בגיהינום לנצח נצחים בחביות של זפת רותחת. המאמינים יצאו לדרך בהמוניהם, והאדוקים שבהם אף עשו אותה על הברכיים, להגברת הסבל והענווה הנוצרית. בשנות השיא, המאות ה 14-13 עלו לרגל מדי שנה כחצי מיליון צליינים, בעת שאוכלוסיית אירופה מנתה לא יותר מ-60 מיליון נפש!
חלק מעולי הרגל, המכונים בספרד 'Peregrinos' ('עולים לרגל'), יוצאים לקמינו דה סנטיאגו מנקודות מפתח מוכרות לאורכה (כמונו), וחלקם מתחילים את מסעם מפתח ביתם, לעיתים במרחק אלפי ק"מ מנקודת הסיום. מרבית הצליינים, גם היום, צועדים ברגל, אך ישנם גם כאלה העושים זאת באופניים (כ-4% בחודשים הראשונים של 2023), או כשהם רכובים על סוסים או חמורים.
טוב, בואו נעצור כאן, נראה לי שאלה עיקרי הדברים שחשוב לדעת על ההיסטוריה והמקורות של הקמינו דה סנטיאגו לפני שמתחילים לצעוד בו, ועוד נותר לנו בהמשך לדבר על הקמינו האנגלי בו נצעד הפעם. ישנם דברים מעניינים נוספים שלמדתי במשך השנים על הקמינו, (חלקם בזכותו של ניתאי שכולכם מכירים, ואני מודה לו כאן על העבודה הפנטסטית שהוא עושה בחיבור הצועדים לסיפור הקמינו דה סנטיאגו), ואנסה לשלבם בהמשך בפוסטים שיוצגו כאן בבלוג שלי ב'למטייל' ('הבלוג של גונני'), אבל עכשיו בואו נצא לדרך!
ליל 20-19 ליוני, 01:00, ועילי בנה של גלי (ונכדי) מסיע אותנו לנתב"ג לתחילתו של יום מרגש שהפך בהדרגה ליום מתסכל ברמות... למה אתם שואלים? אז בואו תשמעו את כל הסיפור. הטיסה שלנו למדריד אחרה להמריא בקרוב לשעה וחצי! והנה 'נאכל' מול עינינו כל הזמן שיועד לקונקשן. הטייס אמנם הרוויח אחר-כך בטיסה איזה 45 דקות, אבל כשנחתנו במדריד כבר היה ברור שסיכויינו לתפוס את הטיסה ללה-קורוניה אפסיים. זה לא הפריע לנו לרוץ בשדה כמו מטורפים רק כדי להגיע לשער ולשמוע שהטיסה שלנו כבר יצאה, איזה באסה... בדלפק השירות של איבריה נוצר תור ענק של עוד כמה עשרות נוסעים שהחמיצו את טיסות ההמשך שלהם למקומות שונים בספרד (בעיקר איביזה), ורק לאחר יותר משעה של עמידה בתור קיבלנו כרטיסים לטיסה של שעה 16:00. בנוסף קיבלנו גם שוברים לארוחת צהריים, אולי הרגע המנחם היחיד בתוך כל הסאגה המטורפת הזאת.
טוב, עכשיו יכולנו להוריד קצת את הטורים, להירגע מעט ולשבת לאכול בניחותא. גלי עדכנה את נהג המונית שנאחר ביותר מארבע שעות (הוא הבטיח שנהג מטעמו יחכה לנו), ובארבע אחה"צ אכן המראנו כמתוכנן כדי לנחות בעיר החוף לה-קורוניה (A Coruna) מעט אחרי חמש. התיקים שלנו היו האחרונים להגיע, כשאנחנו כבר מתכננים איך להסתדר בלעדיהם, ברוח התקלות שפקדו אותנו עד כה, וממש כשהמסוע נעצר הם הופיעו להם מאי-שם... המונית עם מריו הנהג ואתנו (70 אירו) דהרה לפרול (כ-40 דקות נסיעה), ובשש ועשרים כבר היינו במלון שלנו, Hotel Alda El Suizo, ברחוב Dolores 67, מלון טוב בסגנון הישן והמכובד, גם אם נראה כאילו ירד מעט מנכסיו, ובמיקום מצוין. התארגנו במהירות ושמחנו שמצפות לנו עוד שעות אור לא מעטות, בין השאר כיוון שבספרד אתה מזיז את השעון שעה אחורה, וכך בעשר בלילה יש עדיין אור יום בחוץ!
התוכנית שלנו להמשך יום ההגעה היתה להגיע ולטייל בנמל פרול, אליו הגיעו בזמנו עולי הרגל בספינות, ולראות כמובן את נקודת תחילת נתיב הקמינו המסקרנת, אך כל זה רק אחרי שנסייר ונתעמק בשעות הקרובות בפרויקט ציורי הקיר המדהים שנמצא כאן בפרול: פרויקט 'בנות קאנידו' (Meninas de Canido), עליו קראנו בעניין טרם הגעתנו לכאן.
על כל אלה, על העיר פרול וגם על סיפורו הייחודי של הקמינו האנגלי בפוסט הבא!
