הקרנבל בברזיל 6 – סלבדור חוגגת/חלק א'
סלבדור דה באהייה דה טודוס אוס סנטוס - זהו שמה המלא של העיר המרתקת הזאת אליה הגענו בשבת, 18.2.2012, כדי לחגוג את שיאו של הקרנבל. משמעות שמה של העיר: "המושיע של מפרץ כל הקדושים", ואם תשאלו למה, הרי האגדות מספרות ששם זה הוענק למפרץ הגדול שבפתחו שוכנת העיר סלבדור על ידי הספן האיטלקי אמֶריגוֹ וֶספוּצ'י, שהפליג לתוך המפרץ ב-1 בנובמבר 1501, "יום כל הקדושים". פשוט כך. בעיר הזאת, הנחשבת לאחד המרכזים העניים בברזיל, חיים 2.5 מיליון תושבים, כאשר יותר מ-70% מהם שחורים. כאן ניטעו מטעי קני הסוכר הראשונים, לכאן הובאו העבדים השחורים, וכאן עוצב הפולקלור הברזילאי.
במשך יותר מ-200 שנה (מאז 1549 עת נוסדה העיר ע"י המושל תומֶה דה סוסה) היתה סלבדור דה באהייה הבירה והעיר החשובה ביותר בברזיל, וגם העיר השנייה בחשיבותה באימפריה הפורטוגזית כולה, אחרי ליסבון. סלבדור, שבעברה נקראה באהייה (וכך גם מופיעה בספר ילדותנו "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו - 1719), היתה באותם ימים לא רק מרכז כלכלי חשוב בזכות ייצוא קני סוכר, טבק, זהב ויהלומים, וייבוא עבדים שחורים, אלא גם מקום שנודע בחושניות ובנהנתנות שלו. כל זאת עד שנת 1763, כאשר דעיכתה של תעשיית קני הסוכר הובילה לאבדן מקומה המוביל של סלבדור ולהכרזתה של ריו כבירה החדשה.
סלבדור דה באהייה – מבט מהמפרץ אל העיר התחתית
היבטים רבים ומגוונים, פרי מורשת היסטורית מרתקת של שילוב בין דתות ומסורות, מספרים את סיפורה הססגוני, הקשה והמרתק של סלבדור דה באהייה. היבטים אלה באים לידי ביטוי בסיפוריו של ז'ורז' אמאדו על חייהם של האנשים הפשוטים - יורדי הים ותושבי העיר, במקצבי מוזיקת ה'אשה' (axe), בריקוד הקפוארה – ששורשיו נטועים עמוק בתרבות האפריקנית והוא משלב ריקוד קצבי עם אמנות לחימה ברזילאית (סלבדור נחשבת לבירת הקפוארה הברזילאית), ובתרבות האוכל. כעשרים מיליון אפריקנים, רובם צעירים וצעירות, אולצו לחצות את האוקיינוס האטלנטי, כבולים בשלשלאות ובתנאים איומים. כמחציתם לא שרדו את הדרך וגופותיהם הפכו מאכל לכרישים. אלו ששרדו, הפכו לכוח העבודה במטעים. מזונם של אותם עבדים היה נזיד סמיך של שעועית שחורה ואורז - מצרכי המזון הזולים ביותר שנמצאו. לעתים הוסיפו לקערות העץ העמוקות גם מעט חתיכות שומן לא מוצלחות של בשר חזיר, שנותרו כשאריות בצלחות האדונים הלבנים. מאכל זה נודע בשם פיז'ואדה (feijao בפורטוגזית, משמעו - שעועית), שהפכה לסמל לאומי, כשהיא ממשיכה לשמר את מסורת ימי העבדות של אותם הימים, ומוגשת במסעדות בימי רביעי ושבת כמסורת לאומית.
בל וגבי מנסות לחשוף את סודות האוכל הברזילאי-פורטוגזי
ואם אנחנו כבר בענייני אוכל, ונתפנה מהקרנבל לרגע כדי לשאול את תושבי סלבדור מהו המאכל הייצוגי שלהם, תשובתם לא תהיה פיז'ואדה, אלא אקרז'ה (acaraje). כן, כן, אקרז'ה. ואם אתם רוצים לדעת מהי האקרז'ה, הרי שמדובר בכדור שעועית מטוגן (המזכיר מעט פלאפל, אך גדול ממנו במידה ניכרת), המטוגן בשמן דנדה (dende) עמוק, הניכר בצבעו הצהוב. ואטאפה היא מחית העשויה מתערובת של לחם יבש, בוטנים, שרימפס, עגבניות ובצל, המטוגנים בחלב קוקוס ובשמן דנדה (המעניק למאכל את צבעו הצהוב האופייני). הקארורו הוא סוג של מחית (בצבע ירוק עמוק), המבוססת על ה-quiabo - ירק שדומה לבמיה, אותו טוחנים ומבשלים (ומוסיפים לו חלק ממרכיבי הואטאפה). אחרי שמטגנים את האקרז'ה, בוצעים אותו במרכזו ומוסיפים לתוכו את הואטאפה או הקארורו (או את שניהם), על פי טעמו של הקונה. הממ.. ואם אתם רוצים לקנח במשהו מתוק, אז לכו על ה'קוקאדאס' - ממתקים מתוקים להפליא, על בסיס קוקוס וסוכר, ושעליהם גאוותם האמיתית של אנשי באהייה.
טוב, דיברנו קצת על היסטוריה, על המסורת התרבותית ועל האוכל כאן בבאהייה, ורגע לפני שאנו חוזרים לשיגעון הקרנבל בסלבדור דה באהייה אתו פתחנו בפוסט הקודם, אני חייב, ממש חייב, לומר כמה מילים על נושא חשוב ומכובד מאוד כאן, הכנסיות. סלבדור היא עיר של קתדרלות וכנסיות, ונהוג לומר שיש בה 365 כנסיות: כנסיה לכל יום. הקתדרלה הענקית קתדרל בסיליקה ( Catedral Basilica) הסמוכה לכיכר טרירו דה ז'זוש, 5 דקות הליכה ממלוננו, שנבנתה בשנים 1672-1657, נחשבת בעיני רבים לכנסיה היפה ביותר בסלבדור. הכנסייה בנויה שיש לבן, וכאן גם יושב הארכיבישוף של סלבדור. אחרים יצביעו אולי על כנסיית סאו פרנסישקו (Igreja Sao Francisco), שחלק מקירותיה מצופים זהב, כן, כן, זהב אמיתי! ואף היא סמוכה לטרירו דה ז'זוש, ואילו אנחנו התרשמנו במיוחד מהסיפור של כנסיית נוסה סניור דו בונפים (Igreja NS do Bonfim), הנמצאת כ-8 ק"מ מצפון למרכז העיר.
כנסיית נוסה סניור דו בונפים בסלבדור דה באהייה
הכנסייה הזאת יושבת על גבעת מונסראט בחצי האי איטאפאג'יפֶה (Itapagipe), והיא הכנסייה הקתולית המפורסמת ביותר בסלבדור. המאמינים הרבים הנוהרים אליה מכל העולם מאמינים כי הכנסייה הזאת תוכל לרפא אותם באמצעות נס. כן, כן, נס. עכשיו תשאלו "טוב, אז מה הסיפור?", אז בהחלט יש כאן סיפור. הסכיתו ושמעו. הכל התחיל כשבשנת 1745 הגיע למקום קצין פורטוגזי בשם תיאודוסיו רודריגז דה פאריאס, כדי למלא שבועה שנדר. הקצין הביא עמו מפורטוגל העתק עשוי אורן מפסלו של הקדוש בונפים, "הקדוש הצלוב של הסוף הטוב" (Our Lord of the Good End), שהונח תחילה למשמרת באחת הכנסיות, ותשע שנים מאוחר יותר, ביולי 1754, הועבר לכנסייה החדשה שנבנתה ונקראה על שמו. נראה כי הקדוש אהב את "הגבעה הקדושה" ואת הכנסייה שנקראה על שמו, ומייד החל לחולל ניסים! שמעו של הקדוש והכנסייה יצאו למרחוק ועולי רגל החלו להגיע בהמוניהם כדי לבקש מרפא לכל חולי וצער. ועכשיו תקשיבו טוב: בתוך הכנסייה נמצא חדר ובו אברי גוף מפלסטיק התלויים מהתקרה אותם מביאים המאמינים, המגיעים עם בקשות בענייני בריאות ומציגים את האיבר הפגוע כדי לרפאו. הממ.. מעניין לא?
קסי וסרטי הפיטה שעל גדר הכנסייה
ויש עוד. אחד הדברים המדהימים שראינו כשהגענו למקום הוא מיליוני סרטים צבעוניים קטנים הקשורים לכל פינה אפשרית בגדר המקיפה את הכנסייה. מה זה??? מסתבר שהאמונה ביכולתו של הקדוש בונפים הובילה למנהג שבו אתה קושר סרט כזה ('פיטה') על גדר הכנסייה, או סביב פרק ידך, ומבקש שלוש משאלות. משאלות אלה תתגשמנה כאשר סרט הבד יתבלה וייפול מעצמו, משהו שלדברי המקומיים יכול לקחת שנתיים-שלוש. נו, מה תגידו? בכניסה לכנסייה מכרו סרטים כאלה, ואילו אצלנו במלון וגם בחנויות אליהן נכנסנו חילקו לנו סרטים כאלה מתנה, ואצלי על יד ימין קשורים עדיין 3 סרטים כאלה בצבעים לבן, צהוב וירוק, ואני מחכה שיתבלו וייפלו להם מעצמם, יש לי סבלנות...
ועוד משהו קטן ואחרון בקשר לכנסיית נוסה סניור דו בונפים. הכנסייה הזאת מציגה את השילוב המופלא בין הדת הקתולית ובין הדת האפריקנית, הקאנדומבלה, ולכן היא גם הכנסייה החשובה ביותר בסלבדור לקאנדומבלישטאש, מאמיני הקאנדומבלה. מדי שנה, במחצית ינואר מתקיימת במקום תהלוכה חגיגית (Pesta do Ribeira) המחברת בין חגו של הקדוש בונפים ובין חגו של אושלה, קדוש הקונדמבלה. המוני המאמינים נאספים ברחבת הכנסייה נוסה סניורה די קונססאו בעיר התחתית, ומשם צועדים בתהלוכה המלווה במוזיקה, ריקודים, אוכל והרבה שמחה. התהלוכה, שבראשה כ-300 באהייאנות כשעל ראשיהן כדי מים, צועדת עד למדרגות שבחזית כנסיית בונפים, ושם הן שוטפות ומקרצפות את המדרגות בעזרת מטאטאי נצרים. זוהי "רחיצת הסוף הטוב", המסמלת את ניקוי הלב והנשמה, והסרת הצרות והמכשולים שמחכים בדרך. כן, כן.
רוקדות ברובע פלוריניו, הקרנבל של סלבדור דה באהייה
טוב, התרחצנו, התקרצפנו, קשרנו את סרטי הפיטה סביב פרק כף היד, וזהו, חזרנו לקרנבל של סלבדור, הקרנבל המשלב בין החגיגה הדתית שהביאו עמם האירופאים, לבין השמחה, המוסיקה, הצבעים והנשמה האפריקאים. הקרנבל של סלבדור נמשך שבעה ימים ומתחיל בעצם יום לפני חגיגות הקרנבל בריו ובשאר המדינה. חשוב לספר כי החל משנות ה-70' של המאה ה-20 מתחולל בעיר מאבק חברתי ותרבותי על הזהות הברזילאית הלאומית, מאבק שמוצא את ביטויו גם בקרנבל ובאופן בו הוא נחגג בסלבדור לאורך השנים. ראשיתו של הקרנבל במועדונים של הלבנים, ורק משם הוא יצא לרחוב. אז גם נקרא אנטרודו (Entrudu), "פריצת גדר". לקראת מחצית המאה ה-19 הפך הקרנבל לנחלת המעמדות הנמוכים בקרב האוכלוסייה האירופאית של ברזיל. הקרנבל אז היה חג אלים שאופיין בשימוש בפצצות סירחון, סילוני מים וכדורי בוץ, ובשנת 1853 נעשה ע"י האליטות ניסיון להוציאו אל מחוץ לחוק, ניסיון שלא צלח. ב-1855 התארגן לראשונה מצעד הרחוב, וב-1888 עת נחקק "חוק הזהב", חוק שחרור העבדים, החלו אלה נוהרים לערים הגדולות כשהם מביאים אתם את מסורת הריקודים האפריקאים, הקצב וחלק מכלי הנגינה. בהדרגה התגבש בחוצות סלבדור הקרנבל החלופי, קרנבל שופע חיים, פחות יצרי ואלים ויותר מעודן. במהלך השנים חווה הקרנבל בסלבדור עוד תהפוכות רבות שביטאו את המאבק בין הלבנים לשחורים, כמו ההוצאה אל מחוץ לחוק של המועדונים שהפעילו את חבורות המתופפים האפריקאיות (הבטוקדות) למשך כ-30 שנה, ועוד, עד שבסופו של תהליך התייצב הקרנבל וקיבל את אופיו הנוכחי.
להקת רקדנים בקרנבל בסלבדור רוקדת ברובע פלוריניו
אנחנו הצטרפנו לקרנבל ביומו השלישי, והיינו בו שלושה לילות רצופים, שלושה לילות של חגיגה בלתי נגמרת ושיכרון חושים אמיתי, שלושה לילות מטורפים ודחוסים שמהאחרון שבהם נחלצנו ממש בעור שינינו... כן, עכשיו אני בטוח שאתם מה זה מסתקרנים, אבל ברשותכם לא אקדים את המאוחר, הכל בזמנו. ובכן, בשני הלילות הראשונים התרכזנו בקרנבל באזור רובע פלוריניו, בעיר העילית העתיקה. כבר סיפרתי לכם שהמלון (המעולה!) שלנו, Casa do Amarlindo, היה ממש במרכז השמחה, וכל להקות הרחוב הרוקדות ומנגנות צעדו בו ממש-ממש מתחת לחלוננו, ולכן ברגע שיצאנו מהמלון החוצה היינו כבר בלב ליבו של הקרנבל.
מעט למטה מאיתנו, בכיכר קינקאש ברו ד'אגואה (Quincas Berro D'agua) עמדה בימת הופעות ענקית ובצד הרבה שולחנות אוכל, כשכיכר אחת למטה היא כיכר פלוריניו (Pelourinho). מכאן, כשצעדנו במעלה הרחוב עם הלהקות המופיעות, הגענו לכיכר המרכזית של הרובע, כיכר טרירו די ז'ז'וש (Terreiro de Jesus), כיכר מלבנית ענקית שהיתה מלאה כמעט כולה בדוכני אוכל, וכאשר הלהקות הצועדות חוצות אותה מימין וממשיכות לאורך כיכר פראסה דה סה (Praca da Se) שצוידה בשורה ארוכה של בתי שימוש כימיים. מכאן המשיך נתיב הקרנבל ואנחנו אתו דרך המרכז ההיסטורי של העיר לכיכר טומה דה-סוזה (Praca Tome de Souza) בה ממוקמים בית העירייה של סלבדור וארמון ריו-ברנקו אשר נבנה ב-1549 כבית המשרדים של טומה דה-סוזה, המושל הכללי הראשון של ברזיל. גם כאן עמדה בימת מופעים, ומכאן המשיך הקרנבל לאורך רואה צ'ילה (Rua Chile) לכיכר קשטרו אלבש (Praca Castro Alves) והלאה, ככל שהעין משגת.
המונים חוגגים ברובע פלוריניו
ובתוך כל השמחה הזאת שלא נגמרת הסתובבנו לנו אנחנו עם תלבושות ההופעה שהעניק לנו ברוכּי הזכור לטוב עם הגיענו לרסיפה, קצת רוקדים, קצת שותים, קצת אוכלים, מצלמים ומצטלמים עם חברי קבוצות אחרות, מלטפים תינוקות שהוריהם לא חששו להביאם לחגוג, ומנסים לספוג עוד ועוד משמחת הקרנבל. באוויר עמדה שמחה אמיתית, שמחה של אנשים פשוטים שפשוט רוצים לחגוג ולשכוח לשעה קלה (ולכמה ימים) את כל הקשיים שיש להם בחייהם. להקות הרחוב הרבות שצעדו בזו אחר זו, בהן גם להקות שהגיעו מחו"ל (הרשימה אותי במיוחד להקת מתופפים שהגיעה מיפן), ממש השקיעו, ויכולת לראות את זה ברצינות בה הם מתייחסים להופעתם. באותה מידה היו שם גם להקות של נשים מבוגרות, לבושות בשמלות המתנפחות המאפיינות את סלבדור, שצעדו ורקדו בחן כשהן מראות לכולם שעוד כוחן במותניהן.
רוקדות בקרנבל של סלבדור דה באהייה
בין לבין התקיימו לאורך מסלול הקרנבל ובכיכרות גם מופעי קפואירה בהם התמודדו ביניהם שני לוחמים, מופעי ליצנים ומופעי "פסלים חיים", וגם מקומו של ישו לא נפקד. כל מופע כזה הוקף בטבעת של צופים, כאשר הקרנבל ממשיך לצעוד ולחגוג לאורך כל הלילה. גם על הבמות המרכזיות התנהלו מופעים עם מיטב הלהקות והזמרים הברזילאים, ובהם דניאלה מרקורי ואיבצ'י סנגלו המזוהות עם שירי הקרנבל. מה אומר לכם, פשוט שמחה אחת גדולה כשכולם חוגגים מסביב ואנחנו זורמים לנו עם החגיגה, עד שפשוט נפלנו מהרגליים והלכנו לישון קצת, כדי שיהיה לנו כוח גם לטייל למחרת.
מופע קפואירה במהלך הקרנבל, רובע פלוריניו
כן, גם טיילנו, שתדעו, ובין לילות הקרנבל העליזים הספקנו לטייל בסלבדור וסביבותיה (הפעם עם מדריך גרוע בשם ג'ורג'), ואף לנסוע 80 ק"מ צפונה לפאריה דו פורט (Praia do Forte), מקום בו יש שרידים שמורים של מבצר הולנדי מ-1556 בשם זה ופרוייקט בשם Tamar להצלת צבי הים הברזילאים, בשניהם ביקרנו, וכן כפרי דייגים וחופי רחצה נקיים הנחשבים מהטובים שיש במדינת באהייה. באחד מהם היה לנו העונג להתרחץ (ראו להלן תמונה שצילם אמנון, כשגבי, חנן ואני מנסים לשחזר סצנה מ"משמר המפרץ"..).
איפה פמלה ודיוויד ואיפה אנחנו...
המשך יבוא...
