פרק 3 – מאסטורגה לרבנאל דל קמינו: פוגשים חברים לדרך
בבוקר, אחרי לילה של שינה טובה, אנחנו אורזים את המוצ'ילות ומורידים אותן ללובי הזעיר של המלון. הסיכום עם החברה המבצעת את העברות המוצ'ילות מאלברגה אחת לשנייה הוא שעד שעה שמונה בבוקר הן צריכות להמתין בלובי, מוכנות להעברה. אוקיי, אנחנו השלמנו כרגע את חלקנו בעסקה להיום, עכשיו נראה איך העסק הזה עובד בצד שלהם. ההפתעה האמיתית מגיעה בדמות ארוחת הבוקר המלכותית הממתינה לנו בקומה השנייה, ארוחה אותה הכינו באהבה רבה ברטה ועוזרתה הנאמנה ביגו (ביגוניה). הריהוט בחדר ההסבה, שפינת האוכל היא חלק ממנו, הוא משהו בסגנון לואי ה-14, כשברקע מנגנת מוזיקה קלאסית חרישית, תענוג! אם הייתי יכול הייתי נשאר כאן עוד שבוע לפחות... התפריט כולל מיץ תפוזים (כולל מילוי חוזר), לחם, קרואסונים, מין אומלט של ביצה עם נקניק ועוד תוספות, ריבות תוצרת בית, קפה, וגם אבטיח ומלון! מה אגיד לכם, ארוחה כזאת מושקעת וטעימה כבר מזמן לא אכלתי, פשוט נפלא!
ארוחת הבוקר של ברטה / צילום: ברטה
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו עולים לחדר, מתארגנים על תיקי הגב ויורדים למטה, נפרדים בצער מברטה האחת והיחידה ויוצאים לדרך. את סימוני הקמינו ראינו כבר אתמול, כך שחיש קל אנחנו מאתרים את הנתיב ומצטרפים אליו מאחורי הקתדרלה. אך כל זאת לא לפני שאנו מבקשים מאדם שזה עתה החנה את מכוניתו לא הרחק מאתנו, לצלם את שלושתנו רגע לפני שהכל מתחיל, כשברקע הקתדרלה המרשימה של אסטורגה ועל הכביש סימון החץ הצהוב. נדמה לי שמשהו מההתרגשות שלנו עובר גם לצלם, שנענה ברצון לכל בקשה שלנו (ראו תמונת פתיחה). מזג האוויר טוב, וההרגשה שלנו נהדרת: זהו, יוצאים לדרך!
הקמינו חוצה את העיר אסטורגה ברובעים בהם לא הסתובבנו אתמול, וזאת הזדמנות להכיר חלקים נוספים של העיר טרם שאנחנו עוזבים אותה ויוצאים במסלול הליכה במקביל לכביש. העיירה אליה אנו מתכוונים להגיע בסיומו של היום היא רבנאל דל קמינו (Rabanal del Camino), כ-21 ק"מ מכאן. יום הליכה ראשון סולידי, לא ארוך מדי, שאמור לעזור לנו להיכנס לקצב. אלא מה, ההתלהבות של ההתחלה גורמת לנו לדהור קדימה, והטלפון של גלי אומר שהקצב הוא 6 ק"מ בשעה... טוב, אמנם כרגע זה מישור, אבל יואבי ואני צריכים להרגיע קצת, מספיק 5 קמ"ש. כן, זה מה שעושה ההתלהבות של ההתחלה. פה ושם אנחנו מתחילים לפגוש עולי רגל נוספים שיצאו מאסטורגה, לא רבים בינתיים. כל מפגש בדרך עם כל אחד מההולכים מלווה בברכה המסורתית של צועדי הקמינו זה לזה: 'בואן קמינו' (Buen Camino), שזה 'דרך טובה', ותמיד מתלווה לברכה גם חיוך מסביר פנים, וכך, כמעט בלי לשים לב, אנחנו כבר חבורה שיש לה מטרה משותפת, וברכת דרך משותפת, וברוב המקרים גם צדפה לבנה גדולה הקשורה לתרמיל מאחורה, וכבר יש תחושה נעימה של מין 'יחד' כזה. מה אגיד לכם, אני אוהב את זה!
אבן דרך במחוז ליאון / צילום יואבי
אבני הדרך שאנו פוגשים במחוז ליאון לאורכו של הקמינו לא אחידות בצורתן וגובהן, וחלקן גם מעט מוזנחות, בוודאי בהשוואה לאבני הדרך של מחוז גליסיה אותן נראה בהמשך. אך על כולן מופיעים סמל הצדפה והחץ הצהוב (או לפחות אחד משניהם), שהם סימני ההיכר של הקמינו, ולעיתים מתווספת אליהם גם קשת צבעונית. אין ספק כי הצדפה המתולמת, הנפוצה בחופי גליסיה, היא הסמל הבולט והמזוהה ביותר עם הקמינו. לסמל הצדפה יש קודם כל שורשים מיתיים הקשורים לסיפורו של השליח יעקב בן זבדי, כפי שתיארתי בפרק הראשון. מלבד המשמעויות המיתיות יש לצדפה גם משמעויות סמליות: החריצים בצדפה, המתנקזים כולם לנקודה אחת, מסמלים את מגוון הדרכים המובילות מרחבי אירופה לקברו של השליח יעקב בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. סמליות נוספת, דתית, היא שכמו שגלי האוקיאנוס שוטפים את הצדפות אל החוף, כך מונחים הצליינים באמצעות יד האלוהים אל העיר סנטיאגו.
לצדפה יש גם משמעויות פרקטיות: גודלה של הצדפה אִפשר לצליינים בעבר להשתמש בה ככלי לאכילה ואף לשתייה. כמו כן, מכיוון שהצדפה המתולמת נפוצה בעיקר בחופי גליסיה, היא שימשה כהוכחה לכך שהצליין אכן הגיע ל"סוף העולם" וסיים את המסלול. מעניין לציין עוד כי בישובים רבים לאורך הקמינו ניתן למצוא את הצדפה המתולמת כיסוד הבא לידי ביטוי בעיצוב בניינים היסטוריים וחדשים, גדרות בתים, קברים, כנסיות, וגם בתלבושות האבירים המוצגות בפסלים ובמוזיאונים.
שילוב של החץ הצהוב עם צדפות / צילום: יואבי
אל הצדפה מצטרף החץ הצהוב הצבוע בכל מקום אפשרי: על הדרכים, על הכבישים, על גדרות, על שלטים, על עצים ועל קירות בתים. וכך קורה שבכל צומת דרכים אליה אתה מגיע, אתה עוצר לשנייה, מחפש את החץ הצהוב ואז ממשיך בכיוון עליו הוא מצביע. מי שאחראי לסימון החיצים הצהובים, שהחיו במידה רבה את ההליכה בקמינו פרנסס בשלושים השנים האחרונות והפכו אותה לברורה ונגישה, הוא הכומר דון אליאס ואלינה סאמפדרו (Don Elias Valina Sampedro) יליד גליסיה (1989-1929), ששרת את הקהילה באו-סבריירו (אליה נגיע בהמשך הדרך). סאמפדרו זה, שלמד לעומק את ההיסטוריה של הקמינו ואף כתב על נושא זה את התזה שלו באוניברסיטה של סלמנקה, לקח על עצמו להחיות את השימוש בדרך, והחל משנת 1984 החל לנקות ולסמן את הקמינו בחיצים צהובים כדי להקל על הצליינים כך שיוכלו למצוא בקלות את דרכם ולא יזדקקו למפות לצורך כך. ואכן הודות לסאמפדרו ההולך בקמינו אינו זקוק לשום מפה כדי למצוא את דרכו עד לעיר סנטיאגו.
כשאנו חוצים את הכפר מוריאס (Murias de Rechivaldo) אנחנו כבר חבורה של כ-20 צועדים המפוזרים לאורך כ-100 מטר, חלקם כאלה שהתחילו איתנו מאסטורגה, ואחרים שהתחילו עוד קודם, אולי אפילו מתחילת הקמינו פרנסס. תוך כדי הליכה אנחנו מציצים דרך חלונות האלברגה העירונית שכבר התרוקנה מדייריה שיצאו לדרך, והשאירו מאחוריהם אולם ריק עם שורה של מיטות קומותיים, הממתינות להולכים החדשים שיגיעו לכאן החל משעות הצהריים המאוחרות. אומרים שקל יותר למצוא מקום לינה בכפרים שמחוץ לערים או לעיירות המרכזיות, אבל אני מעדיף תמיד לחנות במקום מרכזי שבו גם ניתן לטייל בשעות הערב וליהנות ממבנים היסטוריים מיוחדים, מגנים יפים, ובעיקר לפגוש את אנשי המקום.
חוצים את הכפר מוריאס / צילום: איציק גונן
תוך כדי הליכה חולפת על פנינו בחורה נאה ושרירית, ספורטיבית כזו, לבושה בטייטס צבעוני וחולצה שחורה, בשנות השלושים לחייה. בחורה זו, שמאוחר יותר תזכה אצלנו לכינוי 'העו"סית' (עובדת סוציאלית) מסיבות שעוד תובהרנה, צועדת כעת לבדה, אך לא לאורך זמן. בכלל, אנחנו נהנים להביט בצועדים, לנסות לנחש מה הסיפור שלהם ומה הביא אותם לכאן, ובהמשך לנסות ולשמוע מהם עצמם את הסיפור. יש מהם הצועדים לבד ובהמשך יכולים גם להתחבר למישהו, או שלא; אחרים צועדים בזוגות או בקבוצות קטנות, לעיתים שתיים-שלוש נשים (מבוגרות לא פעם) או קבוצת גברים, ולפעמים אנו נתקלים גם בחבורה גדולה יותר שלא פעם התחברה לה מתישהו בדרך וכנראה גם תתפרק בהמשך עד שתגיע לסנטיאגו...
זה השלב בו אנחנו פוגשים את שרה מקולוראדו, שכל ידידיה מכנים אותה סאלי. שרה היא אשה קטנה וחייכנית עם שיער בלונדיני-שיבה המכוסה בכובע רחב שוליים, נעימת מראה, בת כ-65, שצועדת לבדה ועושה זאת מתחילת הקמינו פרנסס בסן ז'אן פיה דה פורט. כרגע היא נושאת על גבה את המוצ'ילה שלה, ובהמשך מסתבר שהיא סבלה בדרך מהתקפת פשפשים שאף הצריכה טיפול רפואי. מכיוון שהיא חושדת שהאשמה היא בחברה המעבירה את המוצ'ילות מאלברגה אחת לשנייה, שלוקחת ברכב יחד הרבה תיקים מאותה עיר/עיירה, היא החליטה שמעכשיו היא תצעד עם המוצ'ילה שלה על הגב. וואלה. טוב לדעת ולשים לב, כי כבר שמענו על אנשים שסבלו מפשפשים, בד"כ כאלה שישנו באלברגות העירוניות. מכאן ועד להפסקה הבאה אני הולך קדימה עם שרה, זה ליד זו, ומבקש לשמוע ממנה את הסיפור שלה, מה הביא אותה לכאן. אז ככה. היא פנסיונרית, שטרם יציאתה לפנסיה עבדה כעו"סית בבי"ח צבאי עם נפגעי הלם קרב. העבודה לדבריה היתה מאוד מעניינת ומאתגרת. כאן היא שאלה אותי (אחרי ששמעה ממני שאני פסיכולוג, ושאחרי לימודיי חזרתי לצבא כפסיכולוג צבאי) מה עושים אצלנו עם נפגעי הלם קרב. סיפרתי לה מעט על הניסיון ושיטות הטיפול המיושמות אצלנו בצבא, והיא הוסיפה ופרטה על עבודתה שלה. כמו כן סיפרה לי שלבעלה היה אירוע מוחי לפני כשנה, ולכן לא יכול היה להצטרף אליה. היא חברה בקבוצת הליכה במקום מגוריה בקולוראדו, אך לצערה אף אחד מההולכים אתה בקבוצה לא רצה להצטרף להרפתקת הקמינו ואחרי לבטים היא החליטה לצאת לבדה. אמרתי לה שאני מאוד מעריך את תעוזתה לצאת לבד למסלול קשה ותובעני כזה, והיא חייכה אלי ואמרה: "כן, התלבטתי מאוד, ואני שמחה שיצאתי".
שרה-סאלי מקולורדו / צילום: גלי
מעט לפני הכניסה לכפר סנטה קטלינה (Santa Catalina de Somoza) אני עוצר כדי לחכות לגלי ויואבי, ושרה ממשיכה עד לקפה השייך לאלברגה הפרטית El Caminante המנציחה את זכרו של הקדוש הפטרון סן בלאס (San Blas) ששרידיו קבורים בכנסיית סנטה מריה הסמוכה לאלברגה, שלה מגדל פעמונים עם צלב בראשו וקן חסידה גדול מעל לפעמונים. לאחר שגלי ויואבי מגיעים אנחנו מתנחלים בקפה הנחמד לספל קפה של בוקר (לי) וקוֹלה לגלי ויואבי. שרה-סאלי מקולוראדו, בשולחן הסמוך, מחליפה עם גלי ידע על משחות לרגליים למניעת שלפוחיות, וגם מציעה לנו ומצלמת אותנו ישובים יחד ליד השולחן. בהמשך היא תעזוב לפנינו את הקפה ובערב תישן בכפר שנמצא כמה ק"מ אחרי העיירה בה אנו נישן, וכך לא נפגוש אותה יותר לאורך כל המסלול. חבל, אשה מאוד נחמדה ולבבית שהיתה לי אשת שיחה מעניינת בשעה שהלכנו יחד, והמפגש אתה הזכיר לי דברים שכתב קואלו בספרו 'אלף' כי למד שיוכל להתקדם בדרכו ובחייו רק בעזרתם של אנשים אחרים, כאלה שמעולם לא פגש עד כה…
בקפה בסנטה קטלינה / צילום: שרה-סאלי
האלברגה, שבית הקפה הוא חלק ממנה, נראית נחמד. יש לה פאטיו כזה עם מזרקה במרכז מוקפת בעציצים ומלא אדניות עם פרחים בשתי הקומות של המבנה, וגם בר לשבת בו ואפילו בובת צליין גדולה המזמינה אותך להיכנס... לפני שאנו זזים אני מחתים את שלושת הדרכונים שלנו ועוד מספיק לצלם זוג די צעיר שמתארגן עם המוצ'ילות שלו להליכה ליד הקיר מול הקפה, ומשהו בהם מושך את תשומת ליבי. לצילום הזה (שמוצג כאן בסוף הפסקה) עוד יבוא המשך, חכו למחר... סנטה קטלינה הוא כפר האופייני במבנהו לאזור, וכשאנו צועדים לאורך הרחוב הראשי, קאלה מיור (Calle Mayor), אי אפשר שלא להתרשם מהבתים עם קירות האבנים היפים. בכפר כולו גרים בקושי 50 תושבים, ובימים עברו היה כאן בית חולים פעיל שנקרא 'בתולת הנרות' (La Virgin de las Candals), שהוקם במאה ה-15 וטיפל בצליינים שהלכו בקמינו.
זוג צעיר מתארגן להליכה / צילום: איציק גונן
מכאן ארבעה וחצי ק"מ של הליכה נעימה באזור חקלאי שבו רואים הרבה חבילות ('באלות') עגולות של תבואה קצורה מונחות בשדות, ממתינות לאיסוף. אנחנו עוברים ליד מגרש כדורגל עזוב שהשערים בו עומדים חלודים וללא שימוש, ונכנסים לכפר אל גאנסו (El Ganso), שהוא הראשון בשורה של כפרים כאן, בתחילת האזור ההררי, שהם חצי עזובים. במאה ה-12 היה כאן באל גנסו מנזר ובית חולים והיום נותרה רק הכנסייה עם פסלו של הצליין סנטיאגו. אך מה שמושך את העין שלנו יותר מכל הוא בר בסגנון המערב הפרוע (Meson Cowboy) הניצב בצומת הרחובות המרכזי. בעל המקום, העומד בחוץ ומנגן בבנג'ו, מאפשר ליואבי ולי להצטלם עם הבנג'ו שלו, ואחרי הצילומים אנחנו מתיישבים בחצר הבר לאכול ארטיק מגנום קר, שממש הגיע לנו בזמן ביום כזה שבו הטמפרטורה כבר עומדת על 28 מעלות! כן, החום הזה הוא בהחלט בלתי צפוי, אם כי בהחלט נסבל, ומה שעוד בלתי צפוי בעיני הוא שיחסית יש מעט הולכים בקמינו. בקבוצת הקמינו בפייסבוק אליה הצטרפנו לקראת יציאתנו למסע כתבו על כך שהקמינו עדיין מאוד עמוס גם עכשיו באמצע ספטמבר, והנה, הפתעה טובה!
Meson Cowboy / צילום: איציק גונן
שיחה על מגנום / צילום: גלי
אנחנו חוצים את הכפר וביציאה ממנו עוברים ליד אלברגה שבפתחה יושב צליין אירי מדבלין (כך הסתבר לאחר שיחה עמו) מזוקן עם כובע רחב תיתורת ומכנסיים קצרים, נראה טיפוס כזה. אני נכנס פנימה להחתים את הדרכונים ובינתיים מבקש יואבי ומקבל מהצליין המזוקן רשות לצלם אותו... מאוחר יותר בערב, ולאחר שייבחן את כל צילומיו, יאמר יואבי שהצליין האירי הוא הצילום הטוב ביותר שצילם היום. מכאן אנו ממשיכים ללכת במסלול המתפתל לא הרחק מהכביש, כאשר מדי פעם פונה הדרך ומתחברת לשבילים בשולי היער. הדרך עוברת לא הרחק משרידי מכרה זהב מהתקופה הרומית (Minas de La Fucarona) עד שהיא מגיעה לגשר Puente de Panote על נהר לא גדול, Arroyo de Las Reguerins. כאן, במין קרחת יער כזו, חונה לו קראוון המחובר לשני בלוני גז ובו שתי עלמות חן המייצרות ומוכרות צמידים, מחרוזות וכל מיני מזכרות קמינו. לא הרחק מהקראוון עומד לו שולחן עץ פשוט וגדול ואנו מתיישבים ומצטרפים בו אל שתי נשים צעירות. אחת מהן עוזבת די מהר וממשיכה בדרכה, ואילו הצעירה יותר, נאה ונמרצת, מציגה עצמה. קוראים לה הֶאזֶאר (Heather) והיא מצפון אונטריו, 4 שעות נסיעה מטורונטו. לפני חמש שנים היא התחילה ללכת בקמינו אך נאלצה להפסיק מסיבות שונות, וכעת היא רוצה להשלים את כל החלק שלא עשתה אז. "אתמול הרגשתי נורא", היא אומרת, "כאילו מישהו יושב על המוצ'ילה שלי כשאני הולכת". היא עוצרת לרגע, מביטה בנו, ואז ממשיכה: "אבל הבוקר קמתי והרגשתי שאני רוצה להמריא, כאילו אני ציפור"... אני ממשיך להקשיב לה ולסיפורה, בזמן שגלי ויואבי ניגשים לבחון את מה שהבנות בקראוון מציעות למכירה. כמה דקות אחר כך הם חוזרים, יואבי עם מחזיק מפתחות של חץ קמינו צהוב וגלי עם בובה קטנה וחמודה, עבודת יד, אותם הם תולים על תיקי הגב שלהם. הבובה הזאת של גלי לא תשרוד אתנו הרבה ימים, אבל בינתיים היא מהווה תוספת מעניינת לצדפה התלויה על תיק הגב שלי.
לפני שאנו זזים אני גם ניגש לבנות בקראוון, וקונה לקסי מחזיק מפתחות עם סמל הצדפה. מכאן אנחנו חוצים את הגשר, ורגע לפני שאנחנו מתחילים לטפס, אנו עוצרים ליד בחור עם בז שאוסף תרומות למלחמה בסרטן. הבחור עצמו הצליח להשתקם מהמחלה (הוא מראה לנו את שרידי הניתוח בראשו), וכעת הוא אוסף כסף כדי לסייע לנערים חולי סרטן. טוב, קשה לסרב לבקשה כזו ואנחנו תורמים ובתמורה הוא מציע לנו, בנוסף לחותמות על דרכונינו, גם הזדמנות להחזיק את הבז שלו. גלי ויואבי לא מתלהבים ואני מתנדב. הוא מלביש לי כפפה גדולה על יד שמאל ואז מכוון את הבז שיעמוד לי על היד ומדריך אותי ללטף את צווארו של הבז... אני עומד במשימה בכבוד ויואבי מנציח את הרגע, והנה גם תמונה:
'איש הבז', אני והבז / צילום: יואבי
מכאן ועד רבנאל אנחנו מטפסים במסלול הררי שגם ילווה אותנו בהליכתנו מחר (כפי שגם הכין אותנו 'איש הבז'). ההליכה כאן היא באזור של חורש מיוער בעצי אלון ואורן, ביניהם שרידים של עץ אלון בן 300 שנה שנקרא 'אלון הצליין' (Pilgrim Oak) ונפל בסערה של החורף האחרון. המסלול מתקדם כשאנו צועדים בחורש לאורכה של גדר ארוכה המשובצת בעשרות רבות של צלבי עץ קטנים לאורך מאות מטרים (Via Crucis). הדרך ממשיכה להתפתל במעלה הרכס, ובסופו של דבר היא מתחברת לכביש המוביל אותנו עד לכניסה לרחוב המרוצף של העיירה רבנאל דל קמינו (Rabanal del Camino). ממש ליד הכניסה יש שלט גדול ובו פירוט האלברגות ובתי ההארחה שבעיירה. אנחנו מחפשים ומוצאים את זה שלנו, וממשיכים ברחוב המרוצף (Calle Real) העובר ליד מסעדת טסין (Posada El Tesin), ששולחנותיה נפרשים ומשתלטים על מרצפות הרחוב ולידם ישובים אנשים שכבר סיימו את יום ההליכה שלהם. מקום נחמד, אני חושב לעצמי ומסמן את המקום כאפשרות לארוחת הערב שלנו מאוחר יותר.
ברחוב אבאג'ו (Abajo) אנחנו עוזבים את הרחוב הראשי החוצה את העיירה ופונים שמאלה עד למלוננו קסה אינדי שברחוב מדיו (Medio). קסה אינדי (Hotel Rural Casa Indie) כשמו כן הוא, בית כפרי (Casa rural) בן שתי קומות, בנוי אבן, ובמרכזו פאטיו שבו מונחות כרגע 7 מוצ'ילות, 3 מהן שלנו. יופי, כבר יש לנו הרגשה טובה שהציוד שלנו הגיע! אנחנו מקבלים מפתח ועולים לחדרנו בקומה השנייה. המקום כולו מקרין אווירה חמימה, כפרית, וכך גם החדר הגדול שלנו, עם 4 מיטות נוחות ושירותים, שקירותיו מצוירים וצבועים בגווני הירוק (כולל כיסויי המיטות), ויש לו אפילו מרפסת קטנה הפונה לרחוב. אני כבר אוהב את המקום הזה! גלי לוקחת את המיטה הכפולה ויואבי ואני את המיטות הבודדות, אנחנו מתקלחים ויורדים למטה, שם אנחנו פוגשים את אלבה, בחורה צעירה, נאה ולבבית שהיא ואחיה מנהלים את המקום, ומסכמים על סוג ארוחת הבוקר שנאכל מחר. זהו, עכשיו אפשר לצאת לאכול ולחגוג את סיומו של יום ההליכה הראשון שלנו!
קסה אינדי / צילום: איציק גונן
וכך נראה החדר הירוק שלנו / צילום: איציק גונן
בארוחת הערב במסעדת טסין, שגם היא חלק מאכסניית אירוח, אני מתחיל מסורת שתמשך בכל ימי ההליכה שלנו בקמינו, מסורת של אכילת דגים. כן, וכך כל ערב מכאן ואילך אתנסה בדג מסוג שונה (למעט שני ערבי סלמון בסנטיאגו). יואבי לעומת זאת הולך הפעם על המבורגר וגלי על חזה עוף. הישיבה כאן במסעדה מאפשרת לנו לראות את כל מי שנכנס לעיירה, וכך ניתן לראות כי עדיין יש כמה עולי רגל בודדים שמגיעים גם בשעה מאוחרת זו. האוכל במסעדה בסדר, לא משהו לכתוב עליו הביתה אבל בהחלט סביר. בינתיים נהיה קצת קריר, למרות שכל היום היה ממש חם, מה שמלמד אותנו על ההבדלים כאן בין היום ללילה.
רבנאל דל קמינו, יש לדעת, היתה לאורך ההיסטוריה מקום עצירה אהוב על עולי הרגל, רגע לפני שמתחילים לטפס להר איראגו (Monte Irago) ולרכס הרי ליאון (Montes de Leon). מסיבה זו, ועקב בידודו של המקום בסביבה הררית זאת, לקחו על עצמם אבירי ההיכל של מסדר הטמפלרים החל מהמאה ה-12 את האחריות להיות כאן ולשמור על ביטחונם של עולי הרגל (כפי שעשו גם בהמשך הדרך). הם בנו כאן את כנסיית סנטה מריה (Church of Santa Maria) ואת המבנה המחובר אליה בו הם התגוררו באותם ימים. בעיירה היה גם בית חולים לטיפול בצליינים, שכבר מזמן אינו פועל כמובן, אך לעומת זאת קבוצה של נזירים גרמנים מבוואריה חזרה לכאן וחידשה את הכנסייה. הם מתגוררים במבנה בסמוך לכיכר Geronimo Moran Alonso, ומדי ערב (19:00, 21:30) ניתן לשמוע כאן מזמורים גרגוריאנים. עולי רגל המעוניינים בקבלת ברכה מנזירים בנדיקטים יכולים לעשות זאת במנזר San Salvador del Monte Irago, שהוקם כאן ב-2001.
פסל הצליין בכניסה לאלברגה / צילום: איציק גונן
לאחר ארוחת הערב אנחנו מטיילים לנו להנאתנו בעיירה ומגיעים אל האלברגה העירונית, לא הרחק מהמלון שלנו, ולידה האלברגה הפרטית 'אכסניית גבירתנו של פילאר' (Albergue Nuestra Senora del Pilar), שבכניסה אליה פסלו של הצליין סנטיאגו. אנחנו נכנסים לחצר האלברגה והמקום נראה עליז והומה. לצד בר מפואר פזורים בחצר המלבנית והפרחונית שולחנות עץ לידם יושבים חלק מדיירי האלברגה, רובם מבוגרים, שותים ומדברים. אנחנו מציצים דרך אחד החלונות פנימה לאולם עם מיטות קומותיים, ואני אומר לגלי: "אני תוהה איך כל האנשים המבוגרים האלה מסתדרים עם מיטות הקומותיים", ואז נשמע ממולי קול: "שמעתי מישהו מדבר בעברית?". הפתעה! מולנו זוג בשנות השישים פלוס והשואלת מציגה עצמה כרבקה, ישראלית הנשואה לבוב, אמריקאי שיושב לידה וכותב כרגע ביומנו, ושניהם גרים באריזונה. וואלה, מה תגידו? אנחנו מתחילים לדבר ומסתבר שהם התחילו את מסעם בקמינו פרנסס ממש בהתחלה, בסן ז'אן פיה דה פורט, כל הכבוד להם! אנחנו מדברים עוד קצת, בעברית ובאנגלית, שגם בוב יבין, ולאחר מכן נפרדים מבלי לדעת עדיין שבמהרה נהפוך לחברים טובים ונמשיך את הקשר בינינו לאורך כל הקמינו, וגם לאחריו!
