פרק 7 – מטפסים לאו-סבריירו ומחפשים את בילבו ואת גנדאלף
את ארוחת הבוקר הצליינית הרגילה אנו אוכלים אצלנו באלברגה (טעים), ויוצאים לדרך מטרבאדלו לאו-סבריירו (O'Cebreiro). נתיב הקמינו הולך מערבה, ראשיתו לאורך הכביש והמשכו מתרחק מהכביש, כשמלווה אותנו כל הזמן נהר ולקארסֶה (Rio Valcarce) אותו אנחנו חוצים בדרכנו מספר פעמים. לאורך הדרך שטחים חקלאיים ושטחי מרעה ירוקים בהם רועות כבשים, והכל ירוק ופסטורלי. אנחנו חוצים מספר כפרים קטנים, La Portela de Valcarce, על שמו של הנהר הסמוך, ו-Ambasmestas, בו ערוץ הנהר בלבוא (Balboa) מתחבר אל הנהר הראשי. לאורך הכביש רואים גינות ירק קטנות עם דחלילים, כשבאחת מהן מישהו בדיוק עכשיו עודר ומתחח את האדמה. מכאן אנו חוצים מתחת לגשר כביש גבוה כמוהו יש כאן עוד כמה, ומגיעים לעיירה הקטנה והנעימה Vega de Valcarce בה חיים כ-865 תושבים (2017), המדברים את השפה הגאליסיאנית, עקב קרבתם לגבול המחוז גאליסיה. העיירה הוקמה במאה ה-9 ע"י הרוזן Sarraceno מהעיר אסטורגה, ויש בה כנסייה, סנטה מריה מגדלנה, ולא הרחק גם שרידים של טירה מהמאה ה-14, Castilo de Sarracin.
חוצים את Vega de Valcarce / צילומים: איציק גונן ובאת'
תוך כדי חציית העיירה אנחנו פוגשים את רבקה ובוב, שמספרים לנו שאת העלייה הגדולה לאו-סבריירו הם הולכים לעשות ברכיבה על סוסים. ממש לפני תחילת העלייה, הם מספרים, יש חוות סוסים והם הזמינו סוסים עליהם הם ירכבו עד למעלה! וואלה, רעיון מעניין, אני חושב לעצמי, אולי בפעם הבאה שנגיע לכאן ניקח סוסים... בינתיים אנחנו גם פוגשים ומשוחחים עם שתי בחורות אמריקאיות צעירות ועליזות, בת'אני (באת') מסיאטל, ורייני מניו יורק. בתחילת הדרך היום ראינו אותן צועדות עם עוד בחור (בחור גרמני, הן אומרות, שהכירו תוך כדי הליכה), וכעת הן צועדות לבד ושמחות לכל הזדמנות לפגוש ולהכיר עוד צועדים. בכלל, אני מרגיש שיש אווירה מאוד עליזה היום, חרף האתגר המחכה לכולנו, ויש גם יחסית יותר עולי רגל שהולכים וכמובן לא שוכחים לברך אחד את השני בברכת 'דרך טובה' (Buan Camino).
הצורף המזמר / צילומים: איציק גונן
ביציאה מהעיירה יושב לו צורף משופם, שער שיבה עם קוּקוּ ומגבעת לבנה, נראה גזעי כזה, אתם יודעים, ומוכר תכשיטים מכל סוג שהוא עושה, שרשרות, תליונים, עגילים, צמידים וכל מיני מזכרות. על קיר הבניין ניצבים כמה לוחות מלאים בעבודותיו, שנראות מקסימות, ואנחנו נעצרים להסתכל איך הוא מכין את העגילים עליהם הוא עובד כרגע. ברקע מוזיקה ספרדית והצורף המשופם שר לו להנאתו, ותוך כדי עבודתו מלטף מדי פעם חתול מתעניין בצבעים של חום-שחור-לבן. גלי שואלת אותו על שרשרות ותליונים (ובסוף גם קונה שרשרת אחת), ואנחנו מתחילים לשוחח. זו הזדמנות גם בשבילי לחפש צמיד יפה במקום זה שהשארתי ב'צלב הברזל', ולמלא את המקום שהתפנה. ואכן לאחר חיפוש בין הצמידים המוצגים אני מוצא צמיד כלבבי, עם חרוזים, שונה מכל אלה שכבר יש לי, והצורף קושר לי אותו על היד, יופי של צמיד!
אני מקבל צמיד וגלי ויואבי תופסים פוזה בדרך / צילומים: יואבי ואיציק
אנחנו ממשיכים במסלול הקמינו, חוצים את הכפר Ruitelan, ומחליטים להתיישב במסעדה עם קישוטי צדפות על אם הדרך, בקצה הכפר, לשתות קפה וגם שירותים כמובן. זה הקפה הראשון שלי מאז יצאנו הבוקר מטרבאדלו, אחרי הליכה של יותר מ-10 ק"מ, והגיע הזמן. נכון, קנינו בצרכניה בכפר הקודם כמה יוגורטים, אבל זה לא נחשב. כאן, לראשונה טועמים גלי ויואבי פרוסות טוסט מרוחות ברסק עגבניות ונשבים בקסם המנה הזאת, כפי שגם נראה בהמשך הקמינו. אחר הקפה והטוסטים אנחנו פונים מעט לדרום מערב תוך שאנו מתרחקים מהכביש אל דרך צדדית ושקטה יותר. כאן אנו חוצים את נהר Valcarce על גשר רומי ישן ונכנסים לכפר נוסף, Las Herrerias, המשתרע לו לאורך הנהר. הכפר נקרא על שם נפחי הברזל שחיו בו בעבר והיום ממתינה לנו כאן הפתעה מעניינת ומעוררת מחשבה שאף אחד מ'שועלי הקמינו' הוותיקים לא כתב או הזכיר אותה. ובכן, יש כאן בית (מקושט ומסקרן) שבו פועל ארגון מתנדבים שנקרא: Project Brigid. הארגון הזה שם לו למטרה לקדם את ההבנה של התרבויות והמנהגים השונים של בני האדם בעולם כולו באמצעות יצירת שטחים פתוחים נקיים ויצירתיים המיועדים למטיילים מכל העולם יחד עם אנשים החיים במקום, כדי שיוכלו להיפגש וליצור יחד תוך שהם מביאים לידי ביטוי את כישרונותיהם בציור, בנגינה, בבישול ובכל שאר תחומי האמנות והתחביבים שלהם, וכך להבין טוב יותר תרבויות ומנהגים השונים מאלה שלהם.
הבית של Project Brigid / צילום: איציק גונן
כאן בבית הזה בכפר, אותו הם שכרו ומנהלת אותו בחורה יווניה צעירה ומקסימה שלמדה בלונדון, הם מקיימים סדנאות שונות בקבוצות מעורבות, מנגנים, מבשלים יחד, מקימים גינות ירק ומקדמים חיים אקולוגיים המתחשבים בסביבה, הכל בהתנדבות. פעם בחודש הם גם מקיימים פיקניק לתושבי הסביבה יחד עם עולי הרגל. מדליק, לא? טוב, אנחנו בינתיים משתלבים בפרויקט 'עץ החלומות' שיזם הארגון, הממוקם בפינת זולה נחמדה לא הרחק מהבית עצמו, בצידו השני של הכביש. במקום כמה ספסלים ושולחן גבוה אחד, בין הכביש לנהר, ובמרכז 'נטוע' לו מין ענף עץ לא גדול שכולו מכוסה בפתקים לבנים, ובפתקים האלה רשומים החלומות של עולי הרגל שעוברים כאן. פשוט מקסים. על השולחן יש פתקים לבנים ריקים וכלי כתיבה, ואנחנו מצטרפים לקבוצה של חבר'ה צעירים שמרוכזים עכשיו במשימה ומכינים את הפתקים שלהם. שלושתנו כותבים פתקי חלומות ומצמידים אותם לעץ, וכמובן גם מנציחים את הרגע. כן, אז הפעם הקמינו גם מזכיר לנו לא לשכוח את החלומות שלנו, והתזכורת הזו חשובה עד מאוד, כיוון שמסיבות שונות, כל אחת כמובן מוצדקת בפני עצמה (חוסר זמן, עיסוקים דחופים שונים, עייפות, 'אין כסף' ועוד כאלה), אנו נוטים לשכוח את חלומותינו, או להזיזם הצידה, וכך אנחנו מאבדים את הקסם שמעניקים החלומות לחיינו, ויחד אתם גם הרבה מההצדקה להמשך חיינו.
'עץ החלומות' / צילומים: גלי ואיציק גונן
מהכפר Las Herrerias אנו ממשיכים על הכביש הצדדי עוד כ-2 ק"מ, גם הם כבר בעלייה, ואז פונים לדרך עפר ומתחילים את הטיפוס התלול, הנחשב לאחד הקטעים התלולים ביותר לאורכו של הקמינו כולו ונמתח לאורך של כ-8.5 ק"מ. אני כבר יכול לומר לכם שהדרך המטפסת הזאת, שכולם דיברו על קשייה, היא קודם כל דרך פשוט נהדרת! המון ירוק מסביב ונופים משגעים, ותחושת האתגר והמאמץ המשותף היא תחושה עילאית שפשוט קשה להסביר. אני גם מרגיש שהגענו לכאן מוכנים, פיזית ובעיקר נפשית (שלא כמו ביום ההליכה מרבנאל למולינסקה), וזה כמובן מוסיף להרגשה הטובה. במהלך העלייה נזכרנו גלי ואני בטיפוס המטורף שלנו לפסגת הקילימנג'רו לפני שנתיים, כשכל יום כמעט טיפסנו גובה של כ-1 ק"מ (1,000 מטר), ואז הטיפוס היום נכנס לפרופורציה המתאימה. כך אתה יכול לטפס בכיף, חרף המאמץ והזיעה, והחום, וגם ליהנות. כן חברים, זה הקמינו שדמיינתי כל הזמן עוד לפני שיצאנו לדרך, מסלולים מאתגרים בתוך צמחייה ירוקה ונופים הרריים יפהפיים, ואם אתם שומעים התרגשות בדברי אז כן, זה בהחלט מרגש!
מטפסים / צילומים יואבי ואיציק
יחסית יש סביבנו היום יותר צועדים מהרגיל, וגם זו הנאה לראות את כולם מטפסים ולא מוותרים. מרבית הצועדים הם צעירים נמרצים, אך לא רק, ואני אהבתי במיוחד שתי צרפתיות מבוגרות ועליזות שטיפסו בשביל תוך שהן שרות קנונים צרפתיים, פשוט מקסים! באמצע העלייה כולנו עושים הפסקה בכפר החקלאי La Faba, ומתיישבים לשתות מים (יש כאן נקודת מים מיוחדת לעולי הרגל) על ספסלי עץ וכמה כיסאות הניצבים בצל, לצד מבנה אבן בסמוך לחנות מכולת מקומית (tienda). כרגע יש כאן כ-12 חבר'ה, ביניהם גם ויטאל, בחור ברזילאי מסאו פאולו שמטייל לבדו, בשנות ה-40 לחייו, נאה, עם שיער שיבה, שהכרנו לפני רגע כשנכנסנו למכולת לקנות כמה בננות. אנחנו מדברים על ברזיל ועל הקרנבל כמובן, ואני גם מראה לו כמה תמונות מהקרנבלים בהם היינו. ויטאל מספר לנו שלא הצליח למצוא מקום לינה באו-סבריירו, ולכן האלברגה שבה ילון, בהמשך הדרך, תשלח רכב לקחת אותו מאו-סבריירו ולמחרת תחזיר אותו לכאן כדי שיוכל להמשיך את הקמינו מהנקודה האחרונה אליה הגיע. הממ... נשמע טוב.
הפסקת התרעננות במהלך הטיפוס / צילום: איציק גונן
תוך כדי ישיבה אני מוצא לידי בחורה אמריקאית צעירה, אנג'לה, השמחה להיכנס לראש שלי כשאני אומר לה שבאו-סבריירו אנחנו הולכים לחפש את ההוביטים. היא מוכנה להצטרף לחיפושים שלנו, היא אומרת, ומקווה שנצליח למצוא אותם... טוב, עוד נחזור אליה. רבע שעה הפסקה (אולי פחות אפילו) הספיקה לנו ואנו ממשיכים בטיפוס, חוצים את La Faba וממשיכים לטפס דרך יער של עצי ערמון ספרדי (Spanish chestnut), עד שהעצים סביב הופכים להיות נמוכים יותר, הדרך מתחילה להיפתח, ואז מתגלה לפנינו נוף הררי מרהיב. בקטע הדרך הזה שבו הנוף נפתח לרווחה, אנחנו פוגשים את יוטה והנס ישובים על גדר אבנים בצד הדרך. קשה להם, הם אומרים, ובמיוחד ליוטה ששתי ברכיה חבושות במגיני ברך אלסטיים. כן, מי כמוני מבין אותה בענייני ברכיים, אני אומר לה. "הפעם הטיפוס הרבה יותר קשה לי, בהשוואה לפעמים הקודמות שהייתי פה", אומרת יוטה, ויחד עם זאת אני רואה בעיניה את האמונה שחרף הקושי היא תצליח להתגבר. בחורה חזקה יוטה, אין ספק. לפני פרידה אני מצלם אותה ואת הנס ישובים על גדר האבנים, כדי שבין כל רגעי הקמינו שלהם הם יוכלו לזכור גם את הרגע הזה. התמונה הזו גם מזכירה לי דברים שכתב קואלו ב"יומנו של מכשף" כי "האדם הוא היצור היחיד בטבע המודע לעובדה שהוא עתיד למות... ואף על פי שהאדם יודע שימיו ספורים ושהכל יסתיים ברגע הלא צפוי ביותר, הוא הופך את החיים למאבק ברמה היאה ליצור בן אלמוות". יפה בעיניי, ובזכות המאבק האנושי הזה של כל אחד מאתנו אני גם מכבד כל אדם באשר הוא אדם.
יוטה והנס / צילום: איציק גונן
מטפסים למעלה והנוף מרהיב / צילומים: יואבי ואיציק
אנחנו ממשיכים לטפס בדרך כשהנוף ההררי בגווני הירוק השונים מסביבנו ממשיך להרשים, ויחד אתו עמק ולקַרסֶה הרחק מאחור. החלק התלול יותר של העלייה מסתיים עם הגעתנו לכפר הזעיר Laguna de Castilla. כאן באזור זהו הכפר האחרון ששייך עדיין לחבל ליאון, ועוד מעט גם ניכנס רשמית לחבל גאליסיה. אך עד אז אנחנו חוגגים בקפה השייך לאלברגה המקומית את סיום החלק הקשה של העלייה (שתימשך באופן מתון יותר עד לאו-סבריירו) עם צלחת צ'יפס גדולה לשלושתנו, ושתי קלרות גדולות וצוננות ליואבי ולי. 'קלרה', למי שלא מכיר, זו בירה הנמזגת לכוס יחד עם פנטה לימון מוגז, ויחד הן יוצרות משקה פשוט מעולה! אפשר לומר שמרגע זה הפכה קלרה להיות המשקה האהוב עלי ביותר לאורכו של כל הקמינו, עד לסנטיאגו ופיניסטרה, ולא היה יום בו לא שתיתי אותה, בעצירת הצהריים או אחה"צ. והנה, כך נראית קלרה:
פעמיים 'קלרה' / צילומים: איציק גונן
אז אכלנו, שתינו, והגיע הזמן לזוז. אנחנו מתחילים לצעוד, עדיין מטפסים, ולאחר הליכה של איזה ק"מ או קצת יותר, אנחנו מגיעים לגבול שבין המחוזות ליאון וגאליסיה. בַּמקום אבן גבול גדולה וצבעונית המכריזה על כך שאנו נכנסים לחבל גאליסיה, הפרובינציה של לוגו ('Galicia – Province of Lugo'). יש תחושה חגיגית באוויר, ו'גאליסיה' גורמת לנו מייד, בניצוחו של יואבי, להכין סרט מצולם בעקבות הסדרה 'גאליס', אותו נשלח מאוחר יותר לעלמה אחותו (וכמובן גם בתה של גלי, ונכדתי), שהיתה חובבת מושבעת של הסדרה על כל עונותיה. יואבי וגלי נכנסים לנעליהם של יונתן ודני, ואני מצלם את הסרטון על רקע שיר הפתיחה של הסדרה. כן, בטח נראה לכם כאילו התחרפנו, אבל זה פשוט מצב רוח שתפסנו, מין עליזות כזאת... טוב, לא הרחק מאבן הגבול מופיעה אבן הדרך הראשונה של מחוז גאליסיה, וכך תראינה אבני הדרך מכאן ועד קרוב לסנטיאגו (כפי שעוצבו מחדש מאז 2016, במקום אבני הדרך הישנות). כול האבנים החדשות מעוצבות באותה גזרה, אחידות למראה ולגובה, עם סמלי הצדפה והחץ הצהוב וגם ציון של מספר הק"מ שעוד נותרו לנו עד סנטיאגו דה קומפוסטלה, וזה שיפור עצום לעומת אבני הדרך של מחוז ליאון. ועל האבן הזאת כתוב שעד סנטיאגו נותרו עוד 160,948 ק"מ.
אבן הגבול שבין ליאון לגאליסיה, ואבן דרך של גאליסיה / צילומים: יואבי ואיציק
עוד כ-3 ק"מ הליכה בהם אנו ממשיכים לטפס, ומתחילים להרגיש שזה באמת המקום הגבוה ביותר כאן בפלך, ואז אנחנו מגיעים לכפר הקטן או-סבריירו (O'Cebreiro) בו נישן הלילה. או-סבריירו הוא מקום קטן אבל מלא סיפורים ואגדות, ואותנו מעניין קודם כל הסיפור של ההוביטים. יודעי דבר מכנים את המקום גם 'כפר ההוביטים', בגלל אותם בתים קלטיים עתיקים (בתי פלוזה – Palloza), שהמקומיים מכנים פאיוסאס. אלה הם בתי אבן עגולים ונמוכים עם גגות סכך חרוטיים המשתפלים למטה כמו כובעים אינדיאניים שכאלה, ללא ארובות ועם עשן העולה מגגותיהם, ומי יכול לגור בבתים נמוכים כאלה עם דלתות וחלונות קטנים, רק הוביטים! וכך אנו נחושים למצוא כאן את בילבו באגינס וחבריו הגמדים דאולין, באלין, תורין והאחרים, שיצאו בשליחותו של הקוסם גנדאלף כדי לשחרר את ממלכתם האבודה משליטתו של הדרקון סמוג.
מייד עם כניסתנו לפלך התחלנו לפקוח עיניים ולחפש, וכך כשהגענו לכפר התחלנו ארבעתנו, יחד עם אנג'לה האמריקאית, לסרוק כל פינה אפשרית. היה לנו די קל למצוא את בתיהם של ההוביטים, אך אלה למרבה הצער היו ריקים ונראה כי נעזבו לא לפני זמן רב. באחד הבתים אליו הצצנו דרך החלון הזעיר, ראינו את כלי האוכל עדיין מונחים על השולחן, כאילו הסועדים נאלצו לעזוב במהירות ובאופן מפתיע... אם אקדים לרגע את המאוחר, אוכל רק לומר שלאחר ליל שימורים של חיפושים בכל הסביבה נאלצנו לוותר בשלב זה כדי להמשיך את צעידתנו בקמינו. אך כולנו נשבענו לשוב לכאן בהקדם כדי לפגוש סוף-סוף את בילבו 'הפורץ' ואת חבריו הגמדים, וכמובן גם את גנדאלף הקוסם.
ששש… אולי הם בפנים… / צילומים גלי ואיציק
הלילה נישן במלון-אלברגה קסה קמפלו (Casa Campelo) המחולק לשניים, חציו האחד הוא פנסיון רגיל עם מספר חדרים נאים ודי מרווחים שבאחד מהם השתכנו להם גלי ויואבי, שהעדיפו את הנוחות על החוויה האלברגית, ואילו חציו השני הוא אלברגה זולה יותר, אותה אני ביקשתי. כאן יש חדר אחד, לא גדול, ובו 5 מיטות קומותיים, 10 חבר'ה כולל, לא תאמינו, רבקה ובוב שאני שמח לפגוש כשאני נכנס לחדר. תמורת עוד 3 יורו קיבלתי גם סדין וציפה למיטה ולכרית, וכך בעלות של 15 יורו זכיתי למקום האחרון שעוד נותר בחדר (שנשמר לי כמובן), ואני מרוצה. בצד המיטה בגובה יש לי תאון אישי קטן עם מנעול שבתוכו נקודת טעינה לטלפון, והשירותים המשותפים כמובן מחוץ לחדר. לשני חלקי המלון-אלברגה יש לובי משותף, וכך במחי עשרה צעדים וארבע מדרגות אתה עובר בין שני העולמות, וכל אחד יש לו את מה שביקש.
המיטה הרחוקה מימין למטה זו שלי / צילום: איציק גונן
אנחנו מתארגנים ומתקלחים (גלי מזמינה אותי להתקלח אצלם בחדר, וזה כמובן נוח יותר), ויוצאים להסתובב בכפר הקטן הזה (50 תושבים) שכולו מלא במסעדות, ברים וחנויות. או-סבריירו הוא מין מקום תיירותי כזה שיש המגיעים אליו גם בנסיעה ברכב לביקור או אף ללינה. ראשית אנחנו הולכים לראות את הנוף היפה הנשקף מכאן סביב סביב ובהמשך, כשגלי ויואבי הולכים לחפש מזכרות ומתנות לילדים/האחים שנשארו בבית, אני הולך לכנסייה. תכף שבע וחצי בערב ומתחילה תפילה מיוחדת לצליינים, וזה מאוד מסקרן אותי. כשאני נכנס לכנסייה ותופס מקום, יחד עם רבים מעולי הרגל שהגיעו לכאן היום, אני זוכר שהכנסייה הזאת, כנסיית סנטה מריה ריאל (Iglesia de Santa Maria Real), נבנתה כאן במאה ה-9 (ומאז גם שופצה), והיא הכנסייה העתיקה ביותר שנותרה בשלמותה על הקמינו פרנסס!
כנסיית סנטה מריה ריאל באו-סבריירו / צילום: איציק גונן
הרבה אגדות נקשרו לכנסייה זאת, ביניהן זו המספרת שבתקופת ימי הביניים הוסתר כאן הגביע הקדוש. כן, כן. בימי החורף היו פעמוני הכנסייה מצלצלים כדי להנחות את עולי הרגל שצעדו בערפל שהוא כה שכיח באזור גבוה זה, ויודעי דבר מספרים שגם היום, בימי ערפל קשים, מצלצלים פעמוני הכנסייה. אגדה נוספת מספרת על איכר שהלך בסופת שלגים וסיכן את חייו כדי להגיע ולהתפלל בכנסייה. הכומר שקיבל את פניו לכשהגיע סוף-סוף לכנסייה, נדהם לשמוע את סיפורו של האיכר, שלא וויתר חרף הקשיים הרבים ורצה רק להגיע למיסה ולטעום מהיין והלחם בטקס, ובאותו הרגע ממש הפכו היין והלחם לדמו ובשרו של ישו...
המיסה בכנסייה מאוד מרשימה בעיניי. הכומר הצעיר, בגלימה לבנה ותכלת, הזמין מראש כמה עולי רגל לעמוד בצידי הבמה ממנה הוא מנהל את הטקס, ובהמשך כל אחד מהם בתורו מקריא קטע בשפתו: אנגלית, גרמנית, צרפתית וכמובן ספרדית. ישנם גם קטעי מוזיקה כנסייתית שאותם אני תמיד אוהב, ומעבר לכך אני גם אוהב להביט בבאי הכנסייה במהלך המיסה. יש בהם כאלה שהם כנראה אדוקים יותר, ובקטעים מסוימים הם כורעים על ברכיהם ומתפללים בכוונה יתרה, יש אחרים שנראים פחות מעורבים גם כשהם שרים את התפילות, וחלקם גם לא ניגשים בהמשך לכומר המחלק את לחם הקודש, ויש אחרים (כמוני) שאינם נוצרים והם סקרנים למתרחש ומנסים להבין. הקטע האהוב עלי, לקראת סוף הטקס, הוא הקטע שבו, בהנחיית הכומר, כל אחד לוחץ את ידי שכניו לספסלים ואף מתחבק אתם. רגע מאוד משתף שיוצר מין תחושת 'ביחד' כזאת.
בכנסייה במהלך המיסה / צילום: איציק גונן
עם סיום הטקס אני ניגש לאיש הכנסייה שיושב ליד הכניסה, ממול לחדר עם אגן הטבילה, ומחתים אצלו בחותמת הכנסייה את שלושת הדרכונים שלנו. אין לי ספק שחותמת של כנסייה בדרכון שווה עבור הצליין הנוצרי יותר מחותמות אחרות. מחוץ לכנסיה ניצב פסל ראשו של דון אליאס ואלינה סמפדרו (Don Elias Valina Sampedro) יליד גאליסיה (1989-1929), עליו כבר סיפרתי לכם בפרק השלישי של מסע הקמינו. האיש הזה שרת את הקהילה הקטנה באו-סבריירו ואת הצליינים שעצרו כאן בדרכם לסנטיאגו, ולכן גם זכה להיקבר כאן בכנסייה. ורק להזכיר, סאמפדרו היה זה שלקח על עצמו להחיות את הקמינו דה סנטיאג במסלול הזה, והחל משנת 1984 החל לנקות ולסמן את הקמינו בחיצים צהובים כדי להקל על הצליינים למצוא את דרכם ביתר קלות, והוא למעשה האחראי במידה רבה לכך שכולנו צועדים היום בקמינו.
דון אליאס ואלינה סמפדרו / וויקיפדיה
גלי ויואבי כבר ממתינים לי בחוץ, לא הרחק מהכנסייה, ועכשיו הגיעה שעת האוכל. יום כזה עמוס וגדוש, עם כל כך הרבה אתגרים והרפתקאות מחייב ארוחה כהלכתה. לאחר חיפושים וכמה מסעדות שכרגע אין מקום, כולן אגב די קרובות אחת לשנייה כי כל הכפר הזה פשוט קטן, אנחנו מוצאים מסעדה מתאימה ומתיישבים בפנים, לאחר המתנה לא ארוכה. כמו בדרך כלל אנחנו הולכים על ארוחות צליינים (מניו), שהן זולות יותר לאותן מנות (12-9 יורו לכל ארוחה, כולל יין). גלי לוקחת מרק ירקות טחון, ויואבי מזמין מרק גליסיאני שלא טעים לו והוא מחליף למרק הירקות. אחרי המרקים הם עוברים לסטייקים, ואילו אצלי זה סלט עם טונה למעלה מנה ראשונה, ואחר-כך דג, שונה מאלה שאכלתי עד כה, אבל אל תשאלו אותי איזה בדיוק. כולנו מקנחים ביין אדום, ויש הרבה שמחה בלב. מה אגיד לכם, היום הזה, שכולם דיברו עליו כיום הקשה ביותר, היה עבורנו יום נהדר ועשינו אותו כמו גדולים, בכושר שיא ובהרגשה מצוינת!
