פרק 13 – כרמים ומפלים בדרך לקלדאס דה רייס
יום הליכה 11 (26.5.22) – מפונטבדרה ועד לקלדאס דה רייס (Caldas de Reis)
הבוקר התעוררנו ליום כחול ונהדר, שרק יישאר ככה כל היום! השולחנות והכיסאות של בר Barullo הסמוךשהוצבו לאורך הרחוב עד לדלת דירתנו נעלמו כלא היו, ולא נותרה כל עדות ללילה התוסס והרומנטי שהתנהל בחצרנו. אחרי כוס קפה, וגביעי שיבולת שועל שאספי ויואבי נוהגים לנשנש מדי בוקר, יצאנו לדרך. גם היום הזה צפוי להיות די נינוח (בטח בהשוואה למחר), כשחלקים גדולים במסלול ההליכה אמורים להיות לאורך עמקי נהרות מקומיים, בשבילים טבעיים ולא על אספלט, ובמקומות מיוערים ומוצלים. נשמע פשוט מעולה, ואולי אפילו נמצא מקום להתרחץ בדרך, מי יודע.
בכיכר סֶלסו גרסייה דה לה רייגה (Praza Celso Garcia de la Riega) אנחנו מתחברים חזרה לנתיב הקמינו ומשם עולים ברחוב סן טלמו ואז פונים ימינה אל נהר לרז (Lerez)ואל גשר בורגו (Puente del Burgo) שהוא אחד מסמלי העיר, גשר ימי-ביניימי מהמאה ה-12 שנבנה על יסודות של גשר רומי עתיק יותר. אגב, האגדה מספרת שהעיר פונטבדרה נוסדה ע"י אחד מגיבורי מלחמת טרויה, אך למעשה מי שהקימו אותה ואת הגשר היו הרומאים. אתמול כתבתי כאן שפירוש שם העיר 'פונטבדרה' הוא 'הגשר הישן', וגשר בורגו שעל הנהר לרז הוא-הוא 'הגשר הישן', ומוזכר בשם זה בכתובים כבר ב-1165. במהלך השנים מאז 1886 שופץ הגשר פעמים רבות, כאשר השיפוץ האחרון הסתיים לא מזמן, בשנת 2020. כיוון שהגשר משמש כנתיב הקמינו דה סנטיאגו מאז ומעולם, הוטבעו ב-1950 סמלי הצדפה המתולמת של הקמינו על עמודי הגשר שבין הקשתות (ניתן לראות בצילום למטה).
לאחר חציית הגשר וצילום מעולה שמצלמת אותנו אחת מהצועדות בקמינו (צילום הפתיחה לפרק), אנו ממשיכים צפונה. כמו אתמול, גם היום יש עולי רגל רבים הצועדים על נתיב הקמינו, אך נראה ששעות היציאה השונות שהאנשים בוחרים מצליחות לווסת את כמות ההולכים בכל רגע נתון, וכך החשש שלנו מלחץ של המונים הולכים יחד בצפיפות מתברר כחשש שוא. שתדעו. לאחר קצת יותר מ-3 ק"מ של הליכה אנו מגיעים לפיצול ממנו יוצאת 'הדרך הרוחנית' (Camino Espiritual), שפונה שמאלה (מערבה). 'הדרך הרוחנית' בהחלט מעניינת והאמת היא שהתלבטנו אם לקחת אותה. בפועל היא מוסיפה כיומיים נוספים של הליכה לעומת המסלול המרכזי, תלוי בקצב ההליכה, ומגיעים אתה לפדרון (Padron), אליה נגיע מחר. לאחר התלבטות בשלב התכנון החלטנו לוותר עליה לא רק בגלל תוספת הימים, אלא בעיקר בגלל שיש לנו בסך הכל 4 ימי הליכה על הנתיב המרכזי (אחרי 9 ימי הליכה בדרך החוף בה צועדים מעט אנשים), ורצינו להיות גם עם החוויה של הליכה בקמינו עם קבוצה גדולה יותר של עולי רגל, כפי שחווינו בפרנסס.
אגב, ידידינו הוותיקים ביותר בקמינו למן הלילה הראשון, קריסטול ומארק הבלגים, מתכננים ללכת ב'דרך הרוחנית', וזה אומר שלצערנו הסיכוי שנפגוש אותם שוב בסנטיאגו קלוש ביותר, אם בכלל. קרוב לוודאי שהם יגיעו לסנטיאגו יומיים אחרינו, ואז כבר לא נהיה בעיר. חבל. בכנסיית סנטה מריה (Santa Maria de Alba) אליה אנו מגיעים בהמשך יש בחצר הכנסייה שורות ארוכות של חדרי קבורה מהודרים ומטופחים עם דלתות זכוכית נעולות, ובפנים ריבועי שיש גדולים עם שמות ופרטי הנפטרים, כשמול כל לוח ניצב על מדף אגרטל עם פרחים מלאכותיים. הממ... נראה קצת קריפי... מחוץ לכנסיה הנעולה נמצא ספסל אבן ועליו פסל אדם יושב. המילים הגליסיאניות החרותות על לוח הבטון שלידו מלמדות כי זהו מר חואן לופז סנטו, שהיה כומר הקהילה בשנים 2007-1975 והשלט הוא לזכרו ולזכרם של בני הקהילה. יש הסבורים כי מיקומו של הספסל עם הכומר על נתיב הקמינו נועד לברך את צועדי הקמינו. כך או כך אנחנו מקבלים את הברכה וממשיכים.
קטע ההליכה הירוק והיפה שאנו צועדים בו כעת נפתח עם העתק של אבן מיל רומית המוצב בצד הדרך (אבן המיל המקורית שמורה במוזיאון בפונטבדרה). אבן המיל מוקדשת לשליט הרומי מגננטיוס, ועל שלט ליד האבן כתוב בין השאר כי האבן מסמנת את "הדרך הרומית 19 שנבנתה לפני 2000 שנה ועוברת בקהילה זו. בשנת 350 לספירה הונחה אבן הדרך לכבודו של השליט מגננטיוס (Magnentius). המטרה העיקרית של אבן הדרך היא לדווח על המרחקים שבין ערי האימפריה הרומית". כמו כן מצוין בשלט כי מרחק ההליכה מכאן ועד לסנטיאגו הוא 57.8 ק"מ. הממ... נראה שאנחנו הולכים ומתקרבים לסנטיאגו מהר משחשבתי.
חוץ מאבן מיל רומית אנחנו פוגשים קבוצה של 6 ישראלים, לראשונה מאז התחלנו לצעוד בקמינו לפני 11 יום (ובדיעבד אלה גם הישראלים היחידים שנפגוש לאורך כל הקמינו). הם יצאו מטוי (Tui) שבספרד, צפונית לגבול פורטוגל (ממנה יוצאים רבים מאלה המבקשים ללכת רק בחלקו האחרון של הקמינו לצורך קבלת תעודת הקומפוסטלה), ויש ביניהם גם שכנים גיאוגרפים שלנו מהעמק, צביה ורוני פיזם מאלון הגליל, ואתם אחותה של צביה ובעלה משדה ניצן, וזוג נוסף מהוד השרון. אנחנו מחליפים קצת חוויות על הדרך וסביבה וממשיכים, כ"א בקצב שלו, כשהמטרה שלנו עכשיו למצוא מקום טוב לארוחת בוקר, שהיום היא מאוד מתאחרת.
הדרך היפה בתוך החורש הירוק מובילה אותנו לכרמי הענבים של הכפר סן מאורו (San Mauro), שם אנו מוצאים את פונדק הצליינים (A Pousada do Peregrino) העמוס לעייפה מצליינים רעבים כמונו. כבר אחרי אחת-עשרה בבוקר ואנו מאתרים שולחן שהתפנה בזה הרגע תחת משוכות הגפנים היפות ומשתלטים עליו, ושולחים את גלי ואספי פנימה לפונדק להזמין לנו אוכל. כן, אז אמנם צפוף וצריך להמתין לא מעט עד שהאוכל יוכן, אך בסך הכל מקום נחמד לארוחת בוקר, ומלא חיים. כדי לזרז את הגעת הכריכים עם החביתות גייסנו לטובתנו נער צעיר שעבד עד אז בשטיפת כלים, עשינו לו הסבה למלצרות, והבחור פשוט פרח! חוץ מזה יש פה אשה שמכינה מנות של בשר תמנונים, פשוט גוזרת לתמנונים המבושלים את הזרועות במספריים, כפי שתוכלו לראות בתמונה למטה, ומגישה לאוכלים. מהליכה קודמת בקמינו פרנסס אנחנו כבר יודעים שהתמנונים כאן בגאליסיה הם מאכל מאוד פופולארי ומבוקש, אך אצלנו בינתיים אף אחד לא מתלהב. אולי בקמינו הבא שלנו...
בינתיים אני גם פוגש כאן במסעדה את הצליינית הגרמניה הבלונדינית וחברתה, שתיהן כבנות 60-50 לערך והולכות יפה מאוד. כבר נפגשנו בדרך מספר פעמים בברכות 'בואן קמינו', כולל בארוחת הערב המהוללת באספוסנדה. הפעם הם בשלישיה יחד עם 'פורלאן', ואחרי הברכות אני משתף אותה בתוכניתנו למחר, ביום של פאדרון, ללכת עוד כ-8 ק"מ אחרי הביקור בפאדרון כדי לקצר את ההליכה למחרת לסנטיאגו. היא מקשיבה בעניין, אבל היא די בספק אם עמיתותיה להליכה תרצנה ללכת כל-כך הרבה ביום אחד ואומרת שהן תחשובנה על זה. טוב.
מכאן אנחנו ממשיכים דרך הכפרים ואלבון (Valbon) ופואנטו (Puento), שם אנחנו עוזבים את נתיב הקמינו לביקור בפארק הטבע ריו בארוסה (Parque Natural Ria Barosa) שנמצא מעט מזרחית לנתיב ההליכה, ואין ספק שהפארק הזה עושה לנו את היום. יש כאן בפארק הרבה מפלי מים קטנים, בריכות מים קטנות ומים שגולשים על הסלעים, ומלבד המראה היפה ומשובב הנפש הזה בעיצומה של ההליכה, אפשר כאן גם להתרחץ למרות שהמים קפואים, גם עכשיו בשתיים בצהריים. אספי ויואבי הם שני הגיבורים ששמים נפשם בכפם וטובלים את כל גופם במים הקפואים, בררר... בעוד גלי ואני מסתפקים בטבילת רגליים ושיזוף. טוב, האמת שאין לנו שום סיבה למהר היום, כיוון שהולכים בסך הכל 23 ק"מ במסלול ממש נוח, אז עכשיו אנחנו לוקחים את הזמן שלנו. מחר מחכים לנו לפחות 32 ק"מ ביום ארוך ומיוחד (גם רגשית), אז היום זה סוג של יום מנוחה. כן, וכאילו להוסיף על השלווה והרוגע, איזו בחורה נאה, דוגמנית בהתהוות שעוד נפגוש בהמשך, מבקשת מאספי שיצלם אותה כמה תמונות על רקע המפלים... נחמד.
אחרי כשעה במפלים אנחנו יורדים למטה, ליד מבנה תחנת הקמח, מתלבשים ומתארגנים להמשך. ממש ביציאה, בחציה של כביש N-550 אנו רואים דוכן נאה של דובדבנים ועוצרים לקנות. המוכר חייכני ונחמד, אך הדובדבנים די חמוצים, לא משהו. בהמשך הדרך, בינות למשוכות הגפנים שבין בריאלוס (Briallos) לטיבו (Tivo) אנחנו מגלים בר-מסעדה מדליק (במיוחד הברמן), עם דלפק משקאות לא נגמר ושולחנות צבעוניים פרוסים בפנים ובחוץ. המקום נקרא O Cuberto ואנחנו מתמקמים בחוץ ליד שולחן עגול עשוי לוחות עץ גסים ושקעי ברגים. השעה עכשיו ארבע אחה"צ וזה זמן מצוין לבירה וקלרה, קצת זיתים בצד, והרבה כייף של ישיבה ושתייה יחד במקום שכזה. אלה בדיוק הרגעים שאני כל-כך אוהב בהליכה בקמינו, הרגעים המשפחתיים המשותפים.
המשך הדרך מוביל אותנו עד לכנסיית סנטה מריה דה קלדאס (Church of Santa María de Caldas) בכניסה לטיבו (Tivo). "הכנסייה סגורה", אומרות לנו שתי עולות רגל שעומדות מחוץ לכנסיה, ואנו ממשיכים עד לנהר אומיה (Umia) אותו אנו חוצים על הגשר המכניס אותנו לעיירה קלדאס דה רייס (Caldas de Reis), ומכיוון שכך, הנה כמה מילים על המקום. ובכן, בקלדאס דה רייס חיים כ-9,860 תושבים (2018). בעיירה ישבו בזמנו שבטים קלטיים. מסוף המאה ה-4 ועד לאמצע המאה ה-6 ישבו בעיר בישופים עד שמושב הבישופות עבר לסנטיאגו. המלך אלפונסו ה-7 זאת לדעת,בנה של המלכה דונה אוּרַכה (Dona Urraca), נולד כאן.
פרוש שם העיר ביוונית הוא 'מעיינות חמים'. כמשתמע משם המקום, העיירה ידועה בגין המעיינות החמים שבה ('המעיינות החמים של לאס בורגאס' (Fuente termal de las Burgas), שנמצאים מצד שמאל, מיד לאחר שחוצים את גשר הכניסה לעיר, וכרגע המבנים שלהם וכל האזור סביבם נמצא בשיפוצים. בעבר נהגו הצליינים המגיעים לעיירה לטבול במעיינות החמים את רגליהם העייפות בתום יום הליכה, אך כעת הדבר נאסר מסיבות היגייניות. המים יוצאים מהמעיינות בחום של 48 מעלות ולרחצה ב-42 מעלות. ראוי לציין עוד כי בעיירה הזאת החלה לפעול אנרגיה הידרו-אלקטרית לראשונה בחבל גאליסיה כולו. זהו פחות או יותר.
אנחנו עוברים ליד המעיינות החמים והכנסייה המרכזית של העיירה, שעוד נשוב אליה, ולאחר עוד כמה דקות של הליכה מגיעים לדירה שלנו שנקראת Altamira (14 Rua Loureiros 4 A 36650). כאן כבר ממתינה לנו אליסיה (אחרי תיאום טלפוני עם גלי), שהגיעה עם בתה הקטנה והחמודה נועה והביאה לנו בקבוק מים. אגב, נועה הוא גם שם אחת מבנותיי, אחותם של גלי ואספי, נחמד, לא? הדירה הזאת, בקומה השניה של הבניין (יש מעלית), היא לעניות דעתי הדירה הטובה ביותר שהיתה לנו בכל הקמינו (יחד עם הדירה בויאנה דו קשטלו), והנה תשמעו למה: הדירה מאוד מרווחת ויש בה 3 חדרי שינה (אספי ואני קיבלנו כ"א חדר עם מיטה זוגית, וגלי ויואבי חדר כנ"ל עם מרפסת קטנה). יש בה שני חדרי שירותים עם מקלחות (אם כי כאשר מתקלחים באותו זמן בשתי המקלחות יש מים קרים...). המטבח מאובזר, כולל מכונת קפה, יש מכונת כביסה ומייבש במרפסת ויש גם נטפליקס. בקיצור, הכי טוב שאפשר וכל הטוב הזה יוצא 18 אירו לכל אחד מארבעתנו, פשוט נהדר!
אחרי מקלחות טובות אנחנו יוצאים לטייל בעיירה. אני מתעכב מעט בדירה כדי להשלים פוסט לחשבון הפייסי שלי ואנו קובעים להיפגש בכנסייה, וכך אכן היה. הכנסייה המרכזית בעיירה היא כנסיית תומא בקט (Igrexa de San Tome Becket) שנבנתה ב-1890, והוקדשה לארכיבישוף -Saint Thomas a Becket of Canterbury (1170-1118). בכנסיה יש פסל של San Roque, שהוא פטרון העיר ומזוהה עם מעשי ניסים, כשהוא לבוש בבגדי צליין ומלווה בכלבו שהציל אותו בעת מגפת הדבר. אני מגיע לקראת שבע וחצי לכנסייה, הממוקמת בינות לדקלים ועצי נוי אחרים, אך מסתבר שלא מתקיימת מיסה. ונותר לי רק לשבת מעט בכנסיה, להתרשם מהחלל הפנימי היפה וליהנות מבחור שמנגן בגיטרה לקהל הצנוע שהגיע לכנסיה.
בינתיים גלי ויואבי עשו לנו הזמנת מקום לארוחת ערב במסעדת A do borlo שנמצאת במלון Roquino (חייבים להזמין מראש), וכשאנו מגיעים לאכול מסתבר שאכן זו מסעדה מעולה. אם לצטט את מה שיואבי כתב להם במחברת התגובות, אז זה הולך כך: "מסעדה יוקרתית וטעימה, אנשים לבביים, מלצרית שעובדת נהדר! מנות מומלצות: ריזוטו, דג (קצת קטן), אפשר ואף רצוי עוגת גבינה". כן, אז ארוחת הערב היתה באמת מעולה, ויכולת להרגיש שיש כאן שף רציני. המחיר לא זול אך בהחלט שווה! אחרי ארוחת הערב אנחנו חוזרים לדירה בידיעה שמחר ננסה לצאת מוקדם מהרגיל כי מצפה לנו יום ארוך ומתיש במיוחד. מחר אנחנו מגיעים לפאדרון (וממשיכים גם אחריה) וזה יום שיא בגלל חשיבותה ומרכזיותה של העיירה פאדרון לכל ההיסטוריה והאגדות שנולדו סביב השליח סנטיאגו.
ולסיום תמונה שמסכמת חלק מהכייף של ההליכה היום:
והנה לפניכם סיכום קצר של יום ההליכה ה-11: אז ככה, יום הליכה נוח, מהנה, ולא מעייף במיוחד במסלול שחלקו על אספלט וחלקו על שביל בתוך חורש, כרמים ואזורים מיוערים, ובס"ה כ-23 ק"מ הליכה, כמו אתמול. מפלי ריו בארוסה באמצע הדרך היו הפינוק של היום והדירה בקלדאס דה רייס מעולה. ויש גם 3 המלצות בהתאם: 1. גשר בורגו (Puente del Burgo) ביציאה מפונטבדרה הוא גשר עם היסטוריה, כולל היסטוריה צליינית. הקדישו לו כמה דקות ותנו לו את הכבוד, שגם העניק לעיר פונטבדרה את שמה. 2. המפלים ובריכות המים בפארק הטבע ריו בארוסה (Parque Natural Ria Barosa) הם אחלה מקום בדרך לעשות הפסקה וליהנות. תנו לעצמכם שם לפחות שעה. 3. הדירה שלנו בקלדאס דה רייס שנקראת Altamira (14 Rua Loureiros 4 A 36650)היא לעניות דעתי אחת משתי הדירות הטובות ביותר שהיו לנו בכל הקמינו, מאוד מומלצת ל-6-3 איש!
