פרק 12 – מפאלאס דה ריי לריבאדיסו: יום שיא, ורחצה בנהר איסו!
אח, איזה יום היה לנו היום, איזה יום! ידענו שהולכת להיות הליכה ארוכה, אבל לא חשבנו שתהיה כל-כך ארוכה, ומתישה, עם מלא עליות וירידות, ושוב עליות, ושוב ירידות (הדרך חוצה 6 עמקים ו-8 נהרות), ועדיין, בתום יום ההליכה העשירי שלנו מסתבר שכמעט בלי להרגיש הפכנו להולכי מרחקים ארוכים שלא רק מצליחים לשרוד, אלא מאוד נהנים מההליכה, גם כשהיא קשה וארוכה! כן, כן. אולי למי שלא הלך יום-יום מרחקים כאלה קשה קצת להבין את זה, אבל זו עובדה, הולכים ונהנים. באופן אישי אני יכול לומר שפשוט התאהבתי בהליכה, ואני בטוח שברגע שנגיע לסנטיאגו, היא תחסר לי מאוד. העדות לאורך ההליכה שלנו היום היא העובדה שהשגנו שיא כאן בקמינו שלנו: כמעט 31 ק"מ! אז נכון, כבר היו לנו ימים של 27 ו-28 ק"מ, אבל 31 ק"מ זה בהחלט שיא שאנו גאים בו. וצריך לזכור גם שבדרך עצרנו במקומות רבים (בתי קפה, מוזיאון במלידה (Melide) וסתם מקומות יפים), שוחחנו עם כמה משותפינו הוותיקים לדרך, ועדיין בשש אחה"צ כבר היינו בפנסיון שלנו בריבאדיסו, וזה בהחלט יפה!
בדרך לריבאדיסו / צילום: איציק גונן
טוב, אבל בואו לא נקדים את המאוחר ונראה יחד כל מה שעברנו היום. ובכן, לאחר לילה טוב שעבר על כוחותינו, אכלנו את ארוחת הבוקר הרגילה שלנו בקפה-בר O Cruceiro הסמוך, אליו הגיעו לא מעט עולי רגל שישנו בסביבה, ומכאן ירדנו חזרה למרכז העיירה בו היינו אתמול בערב. עברנו ליד אנדרטת הצליין, שדומות לה אנו פוגשים כמעט בכל עיר ועיירה שעל נתיב הקאמינו, והתחלנו לרדת מערבה כשאנחנו נהנים מיום בהיר ושטוף שמש. חצינו את נהר רוקסיאן (Rio Ruxian) אל הכפר Carballal שבו ניתן לראות כמה מִבני הוראוס (Horreos) לאכסון תוצרת חקלאית, ומכאן בדרך יפה בתוך יער עבות עד ל-San Xulian do Camino, שהוא כפר קמינו קלאסי עם כנסייה קטנה מהמאה 12 המוקדשת לקדוש Julian. הדרך יורדת שוב וחוצה את נהר פמברה (Rio Pambre), אותו אנו חוצים על גשר Campana Mato.
הצדפה המתולמת, וברוכים הבאים לקזנובה / צילומים: איציק גונן
מייד אחרי הגשר אנחנו עוצרים לשירותים בקפה של אלברגת Casa Domingo, שהיא חלק מתחנת קמח ישנה שיושבת על נהר פמברה באזור כפרי יפה, כשבחוץ על קיר האלברגה תלויה צדפה מתולמת ענקית, סמל הקמינו, בגודל של איזה 2 מטר! מכאן הדרך היפה מטפסת דרך יער אלונים ואיקליפטוסים עד לכפר קזנובה (Casanova), בעל השם המפתה, כשהיא מלווה משני צידיה במשוכות שיחים ומטפסים המשתרגים לכל עבר ויוצרים מעין חומה ירוקה-חומה. הכפר הקטן הבא, O Coto, נמצא על הגבול בין הפרובינציות של לוגו (Lugo) לזו של קורונה (Coruna), והוא גם מסמן לנו שהגיע הזמן לקפה של בוקר. אנחנו מתיישבים בקפה A Taberna Do Carteiro כשמולנו, מצידו השני של הכביש, ניצבת אלברגת Casa de los Somoza, שלפניה פסל הצליין המסורתי, וזו הזדמנות שלי לומר לו בוקר טוב…
הצליין ואני / צילום: יואבי זוהר
צועדים בדרך / צילום: גלי זוהר-גונן
לאחר הפסקת הקפה אנו יוצאים בכוחות מחודשים לדרך העולה ויורדת כמו גל בים. הדרך עוברת דרך יער ובו עצי אלון עתיקים, שטחים מעובדים ושטחי מרעה, חוצה גשר מדיאבלי ומגיעה ל-Leboreiro, כפר קמינו טיפוסי עם כנסייה מהמאה ה-13 שהשם שלה כמעט קבוע לכנסיות כאן: סנטה מריה. מעל דלת הכניסה לכנסייה יש טימפנום (Tympanum) יפה עשוי אבן של הבתולה והילד ישו. הבניין שממול לכנסייה שימש כאכסניית צליינים לפני שנים רבות ונתרם ע"י משפחת אולה (Ulloa). מה שעוד יש כאן זו חנות לכל מיני מזכרות קמינו, מחולצות, תיקים, דגלים, ספלים, ועד לשרשראות וצמידים, שליד הכניסה אליה יושבת בחורה המציעה להולכים חותמת מיוחדת בדרכון אותה היא מטביעה עם שעווה אדומה. סביב עמדת השעווה הזאת נקבץ קהל גדול של צועדי קמינו, במיוחד כנראה כאלה שהחלו ללכת בסארייה ויש להם עדיין הרבה דפים פנויים בדרכוניהם, המבקשים לצרף את החותמת המיוחדת הזאת אל דרכון הקמינו שלהם.
חתימה עם חותמת שעווה / צילום: איציק גונן
בדרך לנהר סקו, וגלי על גשר פורלוס / צילומים: איציק גונן
מכאן אנחנו חוצים את נהר סקו (Seco) על גשר מריה מגדלנה המדיאבלי ונכנסים אל הכפר Disicabo. הדרך ממשיכה לאורך מרכז תעשייתי עם דשאים מטופחים וכמה פסלים עד שהיא מגיעה לנהר פורלוס (Rio Furelos) אותו אנו חוצים על גשר מדיאבלי מרשים (Furelos Ponte Velha), כשאני מנציח את גלי על פסגת הגשר היפהפה הזה. הכפר פורלוס (Furelos) הוא למעשה פרבר של העיר מלידה, וכשאנחנו נכנסים אליו, מיד אחרי הגשר מימין, נמצאת כנסיית סן חואן (Igrexa San Juan). בימי הביניים היה מחובר אליה בית חולים לצליינים שכעת לא נותר ממנו זכר, ועדיין במוזיאון הקטן שמצידו השני של הכביש (Casa Museo) ניתן לראות צילומים ותיעוד של מה שהיה כאן בעבר. במוזיאון הזה אני גם פוגש גבר ספרדי, בשנות ה-50 לחייו; אנחנו מתחילים לשוחח, ולשאלתי הוא עונה שהחל ללכת בקמינו מסארייה. זוהי הפעם הראשונה בחייו שהוא הולך בקמינו, וההליכה עד כה בהחלט עושה לו חשק ללכת בעתיד שוב, ואפילו להתחיל יותר מזרחה. יפה. אחרי קפה ושתייה קרה שאנו שותים בבר-קפה לא הרחק מהמוזיאון, אנחנו ממשיכים לכיוון מרכז העיר מלידה.
מלידה - Capela de San Roque והצליינים שלנו / צילומים: איציק גונן
העיר מלידה (Melide) בה חיים היום כ-7,500 תושבים, היא עיר חשובה במסורת הקמינו דה סנטיאגו, כיוון שבעיר מתחברים שני מסלולי צליינים: הקמינו פרמיטיבו ('הדרך הקדומה') המתחיל בעיר אוביידו שבצפון ספרד, מתחבר אל הקמינו פרנסס (שבו אנו הולכים כעת). זה אומר כמובן שממלידה אנו צפויים לראות מעט יותר צועדים בקמינו פרנסס (ב-2016 צעדו בקמינו פרנסס 63% מצועדי כלל מסלולי הקמינו, ואילו בקמינו פרמיטיבו צעדו רק 4.35%). ראשיתה של העיר מלידה במאה ה-10, ובשנת 1320 נתנה לעיר ע"י הארכיבישוף של סנטיאגו, Berenguel de Landoria, הזכות לבנות במקום מבצר. מבצר זה נהרס מאוחר יותר בעימותים שפרצו בין הארכיבישופים השונים, ובהמשך אסרו המלכים הספרדיים על בניית מבצר נוסף כאן בעיר. במאות האחרונות סבלה מלידה, כמו כפרים רבים בגליסיה, מדמוגרפיה שלילית כאשר רבים מתושביה היגרו לקובה ולארגנטינה, והחל משנות ה-50 גם לשוויץ ולבריטניה.
רחוב בחלק העתיק של מלידה / צילום: גלי זוהר-גונן
כשאנחנו חוצים את הרובע העתיק של העיר, ניתן להתרשם וליהנות מהרחובות הצרים והמתפתלים שאפיינו את בניית ימי הביניים. יש כאן הרבה חנויות, ברים ומסעדות שרבות מהן מגישות את המומחיות הגדולה ביותר כאן בעיר: תמנונים מבושלים. התמנון המבושל (pulpo) הוא המנה הפופולארית במלידה, בירת התמנונים, ומסעדות התמנונים (פוּלפריוֹת) נמצאות בכל מקום כולל הרחוב הראשי כמובן, שם צילמתי את הפולפריה הכי מפורסמת במלידה ובקמינו כולו – Pulperia A Garnacha (התמונה למטה). שאלה שאין לי עדיין תשובה עליה היא איך זה שדווקא במלידה, שאינה עיר נמל ולא שוכנת על חוף כלשהו, הפכו התמנונים למאכל הכי פופולארי, ומאיפה בכלל מביאים לכאן כל-כך הרבה תמנונים? אגב, אנחנו שלושתנו לא אכלנו לאורך הקמינו שום תמנון, בשום צורה שהיא, וזה לא שאנחנו צמחונים או משהו, אבל כמו שכבר כתבתי בפרק קודם (פרק 5), התמנון נראה לי יצור אנושי מדי כדי לאכול אותו…
הפולפריה המפורסמת Pulperia A Garnacha / צילומים: איציק גונן
כנסיית סנטה מריה במלידה / צילום: איציק גונן
אנחנו יוצאים ממלידה דרך הפרברים המערביים של העיר, עוברים ליד הכנסייה הקתולית Igrexa Santa Maria de Melide,, המזכירה לי במיקומה כמה כנסיות בירושלים, חוצים את נהר San Lazaro, ונכנסים לאזור מיוער ויפה להפליא שבו עצי אלון, עצי ערמון, עצי איקליפטוס וגם עצי אורן מספקים להולך צל ירוק תמידי ותחושה כיפית בהליכה. צועדת אתנו כאן חבורה של שלוש בנות בגילאי 30 לערך שמדברות ביניהן ספרדית והאנגלית שלהן על הקרשים. המנהיגה שלהן היא בחורה רחבה וכבדת משקל שלא מוותרת לעצמה בהליכה, ואני ממש מלא הערכה כלפיה. קודם התייעצתי אתה מול שלט הכתוב בספרדית, ניסינו לשוחח מעט ואחר כך שאלתי אותה מאיפה היא, והיא ענתה כְמובן מאליו: "אני ספרדייה!", כאילו אין עוד מדינות דוברות ספרדית בעולמנו. ממה שבכל זאת הצלחתי להבין ממנה זה שהיא עובדת סוציאלית (עו"סית), ושהן התחילו ללכת בסארייה, וזהו פחות או יותר. יחד אתה יש בחורה שהיא יותר שנטי-בנטי כזאת, גם בלבוש ובמחרוזות וגם בהליכה, לוקחת הכל בקלות ובלי להתרגש, ועוד בחורה שלישית, פרוֶוה כזאת, שלא הצלחנו לתהות על קנקנה, ומאוד מסקרן אותי לדעת מה מחבר בין שלושתן. בכלל, נורא מעניין להסתכל על חבורות שהולכות בקאמינו יחד ולנסות לנחש מה הסיפור שלהן.
חציית פלג המים (משמאל הבנות הספרדיות) / צילום: יואבי
בהמשך המשעול ביער אנחנו חוצים פלג מים בהליכה על שורת אבנים גדולות, ויחד עם הבנות הספרדיות מנסים למצוא את אבן דרך ה-50 ק"מ עד לסנטיאגו, אך האבן לא נמצאת. אני חוזר אחורה כמה מאות מטרים, אולי פספסנו אותה, ושוב חוזר, אבל אין כלום. מעניין כי לפי הדיווחים מלפני כמה שנים עוד היתה פה אבן כזו. כך או כך אנחנו נאלצים להסתפק באבן דרך 49,897 ק"מ עד לסנטיאגו שמצאנו לא הרחק מהמקום בו היתה אמורה להיות אבן דרך 50 ק"מ. בכפר Boente אנחנו פוגשים אוטובוס שכבר פגשנו מספר פעמים מאז עזבנו את סארייה, שתפקידו לאסוף קבוצה מסוימת של הולכי רגל (שכנראה צועדת מאחרינו) ולהקפיץ אותם קדימה כדי לחסוך להם זמן הליכה, וגם לספק את כל מחסורם בענייני מים, אוכל וביגוד מתאים. לא יודע, סוג הליכה כזה בקמינו נראה לי קצת לא לעניין, אבל כאמור, "כל אחד והקמינו שלו".
בדרך לריבאדיסו / צילום: איציק גונן
ביציאה מ-Boente , במפגש דרך הקמינו עם כביש 547, יש כנסייה קטנה, Iglesia de Santiago, עם מגדל פעמונים ושעון, ובפנים המון קישוטים ותמונות של קדושים. אין כאן כרגע אף אחד אבל נחמד להציץ וליהנות. מכאן אנו יורדים לעמק חוצים את נהר Boente והולכים בתוך יער עד לישוב Castaneda. לכאן, לכבשני הסיד הסמוכים, הביאו עולי הרגל את אבני הגיר שסחבו כל הדרך מטריאקסטלה כדי להכין את אבני הבנייה לקתדרלה של סנטיאגו. מהכבשנים עצמם, אגב, לא נותרו כל שרידים בשטח. מכאן אנו מטפסים מעט על צלע הר מיוער (440 מטר), ויורדים לעמק הנהר איסו (Iso) יחד עם קבוצה אחרת של שלוש בנות, אחת מהן גרמניה, שנייה הולנדית, והשלישית לא ברור. הדרך נמשכת, ונמשכת, וחוץ מאתנו ומקבוצת הבנות לא נראים באופק עוד צועדים, ואני אומר לבנות שיש לנו הרגשה כמו הילדים בטיול השנתי שנשארו מאחור והמורה שכחה מהם... הן מחייכות, ולרגע אחד אנחנו במין שותפות גורל כזו, ואני נזכר במשפט שכתב פירסינג ('זן ואמנות אחזקת האופנוע'), כי "אנו חולפים כל הזמן דרך רגעים קטנים בחייהם של אנשים אחרים...".
משתכשכים בנהר איסו / צילומים: איציק גונן
הדרך ואתה אנחנו חוצים שטחי מרעה ושדות תירס ואז מגיעים לגשר מדיאבלי יפהפה מעל נהר איסו, ומשפשפים את עינינו: קבוצת צועדי קמינו שסיימו את יום ההליכה מעט לפנינו והתנחלו באלברגה הציבורית שמעל גדת הנהר, משתכשכים במי הנהר הרדודים ממש ליד הגשר. איזה מראה משובב נפש! כן חברים, בזה הרגע הגענו לריבאדיסו (Ribadiso de Baixo), ותכף אנחנו מתכוונים להצטרף לרוחצים בנהר, אבל קודם כל הולכים לפנסיון שלנו, וכאן מחכה לנו ההפתעה האמיתית: כבר בארץ החלטנו לפנק את עצמנו במקום לינה אחד קצת יותר טוב מהרגיל, והפור נפל על פנסיון ריבאדיסו בעיירה ריבאדיסו, שהוא מעט יקר יותר. עכשיו אנחנו מגיעים לפנסיון, ומסתבר שההימור המוקדם שלנו על המקום היה מוצלח מאין כמוהו והפנסיון הזה הוא פשוט סוף, מקום הלינה הטוב ביותר שהיה (ויהיה) לנו לאורך הקמינו! כאן, בפעם הראשונה, לא רק שיש לנו שני חדרים (לא היו חדרים לשלושה), אלא שהחדרים נראים נהדר. וזה אומר גם שבפעם הראשונה (והיחידה) בקמינו יש לי חדר לבד, צ'ופר אמיתי. טוב, אחרי ההתרגשות מהפנסיון המעולה הזה אנחנו עולים על בגדי ים ויורדים לנהר איסו, שנמצא 50 מטר מהפנסיון שלנו.
ועכשיו תורנו להשתכשך / צילום: איציק גונן
בנהר איסו שמחה וצהלה, אפילו שהמים קרים מאוד, בררר... חלק מהרוחצים יושבים על המדשאה הסמוכה או על המדרגות היורדות למים ומשתזפים בשמש החזקה עדיין של שבע בערב, חלק אחר יושב על שורת אבנים החוצה את הנהר כשהרגליים במים, ויש גם אמיצים שמשתכשכים או יושבים במים בלי (או עם) להתרגש מהקור, ואחד או שניים אפילו מנסים לשחות! חלק מהרוחצים הגיעו לכאן עם בגדים, כולל שלוש הספרדיות מהצהריים שהגיעו זה עתה קיפלו את המכנסיים ונכנסו לצעוד מעט במים, ואחרים (כמונו) הגיעו עם בגדי ים ומנסים להצדיק אותם ע"י כניסה למים. מה אגיד לכם, המקום הזה הוא הפתעה צבעונית מוחלטת וכה בלתי צפויה, וזה כיף גדול. אנחנו יושבים במים ונהנים מעצם ההזדמנות להתרחץ במקום שלא ציפינו לו, בחברת צליינים נוספים שנהנים לא פחות מאתנו. לאחר זמן לא ארוך מדי בנהר איסו, אנחנו אורזים את עצמנו וחוזרים לפנסיון למקלחת טובה לקראת ארוחת ערב. להסתובב אין כאן יותר מדי לאן, כי זה בעצם כפר לא גדול השוכן בקרבת עיירה (Arzua), ולכן ארוחה טובה ומפגש עם עולי רגל אחרים היא המטרה שלנו.
הפנסיון שלנו בריבאדיסו / צילום: איציק גונן
את ארוחת הערב סעדנו לנו בניחותא במסעדת אלברגת ריבאדיסו, Café Meson Ribadiso שמעבר לכביש. האלברגה הזאת יש לציין לא רק יושבת במיקום פנטסטי, על גדת נהר איסו, אלא שהיא גם דוגמא לאחת מאכסניות הצליינים העתיקות ביותר (אחרי שיקום) שעדיין פעילה על הקמינו, ואת האווירה ה'עתיקה' והנינוחה הזאת אתה מרגיש גם כשאתה יושב במסעדה, החדשה יותר. אנחנו מזמינים ארוחות תפריט צליינים (מניוּ) ומקבלים כחלק מהעסקה גם בקבוק יין אדום אותו נסיים עד סוף הארוחה. כן, בלי להרגיש נהפכנו כאן לסוג של 'שתיינים' המחסלים בקבוק יין כל ארוחה, לא רק בגלל שזה חלק מהתפריט, אלא פשוט כי היין האדום (וגם הלבן) כאן מצוינים, וזה כיף לשתות אחרי יום של הליכה, וגם גורם לך אח"כ להירדם מהר...
רגע לפני היין מתעדכנים בחדשות / צילום: יואבי זוהר
בשלב הזה ניגשת אלינו בחורה צעירה ומציגה את עצמה, קוראים לה שי, והיא אומרת ששמה לב שאנחנו ישראלים ובאה להגיד שלום. נחמד מצידה, לא? אולי לא תאמינו, אבל היא הישראלית הראשונה שאנו פוגשים על הקמינו, ואנחנו כבר הולכים 10 ימים, ועוד יום באסטורגה לפני שהתחלנו לצעוד! בעוד שאנחנו שלושה ומדברים בינינו כל הזמן, היא הולכת לבד והתגעגעה כבר לדבר עם מישהו בעברית. אנחנו מתחילים לדבר ושומעים ממנה שהיא מקיבוץ מעיין ברוך, בצבא שרתה בחיל החינוך, ומאז השחרור כבר הספיקה להיות מעורבת בפרויקטים של חינוך בקהילה. וואלה, חינוך בקהילה קרוב לליבי ובמשך יותר מעשור הובלתי פרויקטים של מנהיגות בקהילה במסגרת 'שדמות' במכללת אורנים. כן, כן. זה כמובן מזמין מייד שיחה מפורטת יותר בנושא, שאנו עורכים תוך ציון אנשים שונים שעוסקים בתחום ושנינו מכירים, וגם הזמנה שלי אליה לבוא וללמוד ב'אורנים' בחוג של חינוך חברתי קהילתי (חח"ק) בתואר הראשון, ואח"כ לחוג המנהיגות שלי בתואר השני...
בקמינו היא החלה לצעוד מסן ג'ין פיה דה פורט, ההתחלה הקלאסית של הקמינו פרנסס, ובשלב מסוים עשתה הקפצה ארוכה עד לוילאפרנקה (שם היינו ביום ההליכה הרביעי שלנו). יצא לה כבר לפגוש בקמינו ישראלי אחד, ועוד קבוצה של כמה קיבוצניקיות נחמדות מצרעה נדמה לי, שהתחילו בסארייה והולכות קטעים קצרים יותר כל יום, ועכשיו אנחנו. זהו. הכמות הקטנה של ישראלים שאנו פוגשים על הקמינו לא בהכרח מלמדת, כי יכול מישהו ללכת יום אחריך ולא תפגוש אותו כל הקמינו. לפי סטטיסטיקה חלקית שכתבה מישהי בקבוצת הקמינו שלנו, ואשר מדברת על 257 צועדים עד תחילת אוקטובר שנרשמו במשרדי הקמינו לקבלת תעודות צליין (כאשר יש גם צועדים שלא מגיעים למשרד הרישום), נראה לי שב-2018 שמסתיימת זה עתה צעדו במסלולי הקמינו השונים כ-300 ישראלים. זה גידול יפה בהשוואה ל-50 צועדים עליהם דיווח לפני כעשור (2007) 'המדריך העברי לקמינו דה סנטיאגו' של נועם, יונתן ושאול.
ועוד מארוחת הערב / צילום: גלי זוהר גונן
ארוחת הערב היתה כיפית, אין מה לומר, אני חושב שזה בזכות כל האווירה הנינוחה והחגיגית משהו מסביב, הפנסיון המעולה שלנו והבידוד של המקום. אוכלים בנחת ולא ממהרים לשום מקום, כי אין לאן ללכת. פשוט נהנים לנו בחברת העמיתים למסע הקמינו והאוכל הטוב. בינתיים אנחנו גם מקבלים שתי דרישות שלום: כריסטינה וחוויאר הקנדים מקוויבק, זוכרים? ובכן הם הגיעו היום אחה"צ לסנטיאגו והם מאושרים, ומחר הם מתכננים לנסוע לפיניסטרה. וגם רבקה ובוב ידידינו הוותיקים שלחו כמה תמונות וכתבו שאחרי מנוחה של יום בפורטומארין הם המשיכו בדרך והערב הם בפאלאס דה ריי, והם מקנאים בנו שמחרתיים כבר נהיה בסנטיאגו ומקווים שנוכל להיפגש שם. כן, גם אנחנו רוצים להיפגש. והנה לסיום היום תמונה של רבקה ובוב שהם שלחו לנו:
רבקה ובוב ידידינו נחים בפורטומארין / צילום: לא ידוע
