פרק 11 – מפורטומארין לפאלאס דה ריי: בדרך לארמון בלי החברים הטובים
את ארוחת הבוקר שלנו אכלנו במסעדה בה אכלנו אתמול בערב, רק שהפעם ישבנו בפנים, בכל זאת עדיין קצת קריר ונראה שגם מעונן. גם היום ממתין לנו יום הליכה ארוך (בין 26 ל-30 ק"מ, תלוי איך סופרים), ואנחנו מוכנים, אפילו שיהיה קצת עצוב בעצם הידיעה ששני זוגות החברים הטובים שלנו לא ממשיכים אתנו. באופן לגמרי מפתיע, כשאנחנו חוצים את העיירה בדרכנו החוצה יחד עם עוד קבוצת צליינים, אנחנו פוגשים את יוטה והנס כשהם בדרכם לתחנת האוטובוס. מה תגידו, איזה צירוף מקרים... בכל אופן עבורנו זו עוד הזדמנות להיפרד, ולהבטיח אחד לשני שננסה להמשיך ולשמור על קשר גם בהמשך (משהו שבינתיים אנחנו די מצליחים בו, ולפני שבועיים יוטה אפילו שלחה ברכה ליואבי לרגל גיוסו לצה"ל).
ארוחת הבוקר שלנו / צילום: גלי זוהר גונן
הגשר על נהר מינו – מבט מערבי מהגשר על נהר טורס / צילום: איציק גונן
אנחנו יורדים ב-Av. De Chantada וחוצים את נהר טורס (Rio Torres) הנשפך אל נהר מינו, על גשר ברזל להולכי רגל שנמצא לא רחוק מהגשר המרכזי על נהר מינו (Mino) עליו נכנסנו לעיירה. הדרך פונה ימינה ומטפסת דרך יער אלונים מרשים בקטע שבדיעבד נגיד שהוא אחד היפים שהיו לנו היום, אם לא היפה שבהם. בהמשך אנו עוברים ליד מבנה הוראו (Horreo) יפה עם צלב בראשו, וממשיכים לטפס לאורכו של חורש שחווה שריפה עד לכפר גונזאר (Gonzar), שבו נמצא בית הקפה-בר הראשון שאנו פוגשים היום (Descanso del Peregrino), אחרי כ-8 ק"מ של הליכה וטיפוס, וכמובן שאנו מתיישבים לשתות משהו. אני מסתפק בקפה ואילו גלי ויואבי כבר רעבים ומזמינים טוסט עם רסק עגבניות, ויואבי גם ביצת עין. מכיוון שנותרנו ללא ידידים קרובים, החלטנו להרחיב היום את מעגל ההיכרויות, והשתיים הראשונות אתן שוחחנו בהפסקת הקפה (ישבו שולחן לידנו) היו שתי נשים בגילאי 45 מקולרודו, שהכירו כאן בקמינו. אחת מהן כבר פגשנו קודם כשהלכה לבדה, בחורה שקטה יותר ונעימה, ואת השנייה, שהיא יותר קולנית ומאוד אמריקאית, רק היום.
מטפסים ביער אלונים ובחורש שאחרי שרפה, והפסקת קפה / צילומים: איציק גונן וצליינית מקולורדו
מזג האוויר מעונן היום, בפעם הראשונה מאז התחלנו לצעוד בקמינו, אך לא יורד גשם. בזמן שגלי ממתינה לשירותים אני מחתים את הדרכונים שלנו בפינת ההחתמה. עכשיו יש לנו בעיה שהדרכונים שלנו מלאים בחתימות ועולים על גדותיהם, ונותר לנו בקושי עמוד ריק אחד, ולכן אנחנו כבר לא מחתימים בכל מקום. מכיוון שבקטע שמסארייה ועד סנטיאגו צריך לפחות שתי חתימות ביום, אנחנו תוהים איפה נחתים בדרכון את החתימות שעוד נותרו. כן, אלה הבעיות שלנו עכשיו... טוב, בסוף שמענו בעצתה של מישהי שהחתימה לנו את הדרכון באחד המקומות, והחלטנו להשתמש גם בחלקים מהכריכה מאחור, ואז חתימות פוּשטיות יותר של בתי קפה ומסעדות נשים על הכריכה, וחתימות חשובות יותר של אלברגות וכנסיות נשים בדף הפנימי שעוד נותר ריק. מתוחכם, הא?
מחתימים דרכונים / צילום: גלי זוהר-גונן
מגונזאר הדרך ממשיכה מערבה, עולה ויורדת לסירוגין, חלקה על דרך וחלקה על כביש. בקסטרומאיור (Castromaior) אנחנו עוברים ליד שרידים רומיים מהמאה ה-4, ממשיכים דרך הכפר Hospital de la Cruz, חוצים בגשר עילי מעל כביש N-640 ללוגו ועוברים ליד אבן דרך מעניינת ומיוחדת (צילום למטה), ובכפר הסמוך, Ventas de Naron אנחנו עושים הפסקת שירותים, מים ופירות שיש אתנו, בקפה הפופולארי של אלברגת O Cruceiro. ממש ליד הקפה ישנה קפלה רומנסקית קטנטונת (Capela da Magdalena) ששימשה בעבר כאכסניה של האבירים הטמפלרים. ממש כאן באזור התחולל בשנת 840 לספירה קרב מר בין הממלכה הנוצרית הצפונית ובין המוסלמים, אך בשטח עצמו לא ניתן לראות כל שריד לתקופה זו. מכאן הדרך מטפסת ל-Sierra Ligonde, שהיא הנקודה הגבוהה ביותר אליה נגיע היום, 720 מטר.
אבן דרך 78.1 ק"מ לסנטיאגו / צילום: איציק גונן
האלברגה, הקפה, הקפלה שלידם ויואבי אחד / צילום: גלי זוהר-גונן
בירידה אנחנו חוצים את הכפר הקטנטן והקדום Lamieros, שבית אחד מאוד ישן שנמצא בו, Casa da Carneiro, זכה לארח את קרל ה-5, קיסר האימפריה הרומית ומלך ספרד בשנים 1556-1516 (שם כונה קרלוס הראשון), וגם את פיליפ מלך ספרד כאשר היה בדרכו לשאת לאשה את מרי טודור (מרי הראשונה, מלכת אנגליה משנת 1554, או בכינויה 'בלאדי מרי', על כך שרדפה והרגה פרוטסטנטים כדי שישובו להיות קתולים). במקום ניתן לראות גם צלב אבן יפה מהמאה ה-17 הניצב בצד הדרך, ליד עץ אלון גדול. על המדרגות לרגלי הצלב ניתן לראות חלוקי אבן שעליהם שמות או אִמרות שונות, פתקים עם בקשות וצילומים של בני משפחה. על פיסת קרטון עליה מונחות מספר אבנים כדי שלא תעוף ברוח כותב בחור בשם ראסל קני: "אם אתה אוהב מישהו, תגיד לו לפני שיהיה מאוחר מדי!", אז אני הולך לגלי ויואבי ואומר להם: "אני אוהב אתכם!".
צלב האבן מהמאה ה-17 / צילומים גלי ואיציק
גם היום הקמינו עמוס יותר בהולכים, כפי שהיה אתמול כשיצאנו מסארייה, ואנחנו ממשיכים במשחק הניחושים שלנו לגבי פרצופים לא מוכרים שאנו פוגשים, האם הם הצטרפו לקמינו רק בסארייה או עוד קודם לכן. את מרבית הוותיקים אנחנו מכירים, לפחות בפנים אם לא בהיכרות אינטימית יותר, ולגבי מרבית החדשים קל לראות שהם יצאו מהניילונים זה עתה... כן, אני משער שזה נשמע קצת מתנשא ובטח לא לעניין, אבל מה אני אגיד לכם, זה פשוט בלתי נמנע. הנה, בואו תשמעו, היום נתקלנו בתופעה חדשה שלא ראינו עד סארייה, כאשר יש אוטובוס או וואן שמלווים קבוצת צועדים וממתינים להם כל פעם בנקודה מסוימת כדי לספק להם את מחסורם (מים, אוכל וביגוד מתאים), וגם מקפיצים אותם בקטעים מסוימים כך שלא יאלצו ללכת את כל הקטע. אלי פיניש, בפרסומת הידועה, היה אומר שזה מסריח. אני משתדל להיות מעט עדין יותר... כך או כך, אנחנו ממשיכים בשלנו ולא מדלגים על שום קטע, ומרגישים עם עצמנו ממש טוב. אגב, יש כאן גם כלבה בשם איזיטה שיושבת לה בעגלה מיוחדת בעוד גברתה הנמרצת יחד עם בן זוגה (?), ועוד כמה מעריצים-מלווים, דוחפים את העגלה במעלה הדרך, והיום אפילו פגשנו תינוק שוכב בעגלה, או נישא על הידיים של אימו, בעוד אביו וזוג חברים מסייעים לאם במטלות הדרך. שאלנו ונענינו שהם מתכוונים ללכת עם התינוק עד סנטיאגו…
תינוק בדרך לסנטיאגו / צילום: גלי זוהר גונן
האלברגה המחבקת / צילום: איציק גונן
בהמשך הדרך אנחנו חוצים את הכפר Ligonde, שגם הוא היה בתקופת ימי הביניים תחנה חשובה על מסלול הקמינו. באלברגה Fuente del Peregrino, שהכניסה אליה מקושטת בעציצי פרחים וכתובות על לוחות אבני ציפחה, אנחנו מוזמנים לקבל חיבוק, הבטחה שרשומה על אחד הלוחות. יש פה פירות ושתייה קרה וחמה המוצעים חינם תוך בקשת תרומה, וכך גם עצם השהייה באלברגה. הארוחות מוכנות יחד ע"י קבוצה של מתנדבים נוצרים. בנוסף לכל אלה הם גם מחלקים ברושורים קטנים מקופלים בצורת גרמושקה בצהוב-שחור, שבצידם האחד מוצגים "חמשת הסמלים של הקמינו" לתפיסתם (החץ הצהוב, תיק הגב, הפלסתר כנגד השלפוחיות, מקל ההליכה והצדפה), ואילו בצד השני השאלה "מה עושים אחרי הקמינו?". שאלה זו מלווה בסיפור, שנכתב בהשראת המפגש בין ישו והצעיר-העשיר. הסיפור הוא על בחור צעיר שהספיק כבר ללכת כמעט בכל מסלולי העלייה לרגל חרף גילו הצעיר, והגיע למנזר כדי למצוא ולפגוש עולה רגל זקן הנחשב לחכם מכולם. לשאלתו של הצליין הצעיר "מה עלי לעשות כדי להיות צליין אמיתי?", הביט בו הזקן בחמלה ואמר לו: "בני, אם אתה באמת רוצה להיות צליין אותנטי, חזור לביתך, למשפחתך, לשכניך ולחבריך, והקשיב להם, שרת אותם, סלח להם ואהוב אותם, רק אז תהיה צליין אמיתי". הבחור הצעיר הניח את מקלו, הסתובב, ועזב בעצב גדול. הוא היה מוכן ללכת אלפי קילומטרים ולסחוב משקל כבד על כתפיו, אך לא היה מוכן לקיים את מה שהזקן החכם יעץ לו. הממ... מה תגידו? סיפור נוצרי מאוד, אין ספק.
חוצים את אחד הכפרים, וצועדים בשדרה המרהיבה / צילומים: גלי ואיציק
הדרך נמשכת וחוצה את הכפר Airexe, ממשיכה אל הכפר Portos בשדרה מרהיבה של עצי אלון וערמון המקושתת מלמעלה באופן כל-כך ציורי, ומיד לאחר מכן האלברגה של A Calzada שם אנחנו עושים 'הפסקת קלרה', הגיע הזמן. האלברגה כאן נראית מצוין, עם בית קפה, ביתן עמודים כזה, גינה ואפילו בריכה! הקלרה מגיעה הפעם במין כוס יין כזו, כשיואבי וגלי הולכים על קולות וכולנו שולפים חטיפים שעוד נותרו לנו, עד להצטיידות הבאה. מכאן יש לנו עוד כ-6 ק"מ הליכה, כך שאנחנו כבר קרובים לסוף הקטע ואפשר לחסל. אחרי ההפסקה אנחנו ממשיכים במסלול הקמינו לכפר Lestado, עוברים ליד הכנסייה Iglesia Santiago De Lestedo וליד בית קברות, חוצים עוד שני כפרים קטנים ואז מטפסים מעט ל-Alto Rosario, ונכנסים לפרברי העיירה פאלאס דה ריי.
הפסקת קלרה וחטיפים / צילום: מלצרית המקום
פאלאס דה ריי (Palas de Rei) היא עיירה פעילה בה חיים היום כ-3,600 תושבים. ב'קודקס קליקסטוס' של הנזיר פיקו (1140) היא מוזכרת כמקום של עצירת חובה לכל צליין, כדי שיוכל להתכונן כראוי להגעה לסנטיאגו. מעט נשאר היום בעיירה כדי להזכיר לנו את עברה המפואר. העיירה חייבת את שמה לארמון המלך שהיה כאן ('Pallatium regis') בו גר המלך הויזיגוטי Witiza בין השנים 710-702 לספירה. מלך זה גם יהרוג מאוחר יותר את Pafila, דוכס גליסיה, שבנו Don Palayo ייסד בהמשך את ממלכת אסטוריאס. בעיירה ניתן למצוא את הסגנון הרומנסקי במבנים רבים וניתן לומר שסגנון זה הגיע לכאן באמצעות הקמינו דה סנטיאגו. היום מהווה העיר מרכז אדמיניסטרטיבי ויש בה הרבה בנייה מודרנית, כשמרבית התושבים עוסקים בתעשיית מוצרי החלב, כולל גבינת Ulloa המפורסמת.
רחובות בפאלאס דה ריי / צילומים: איציק גונן
האלברגה שלנו כאן נקראת O Castelo, והיא ממש בכניסה לעיירה. אנחנו מטפסים לקומה השלישית ומקבלים חדר שבו 3 מיטות רגילות (שאנחנו משתלטים עליהן) ועוד מיטת קומותיים אחת עם שירותים בתוך החדר, שזה מצוין. מה שעוד מצוין זה שלא הכניסו לנו לחדר עוד שניים לשתי המיטות הפנויות, וכך החדר היה בסופו של דבר רק שלנו. אחרי מקלחת טובה אנחנו יוצאים להסתובב בעיירה, ולחפש מקום ראוי לארוחת ערב (באלברגה עצמה אין ארוחות). ממש לא הרחק מאתנו נמצאת כנסייה קתולית יפה – Parroquia de San Tirso de Palas de Rei מהמאה ה-11 שמשמרת את דלת הכניסה הרומנסקית המקורית. שומר המקום מאיץ בנו להיכנס פנימה, ומבטיח גם חותמת בדרכוני הצליינים שלנו, ואכן פנים הכנסייה בהחלט יפה, וצנוע, ותקרת העץ מרשימה. אני מקבל ממנו גם כרטיס עם תמונתו של סנטיאגו, צידה לדרך.
כנסיית סן טירסו / צילומים: איציק גונן
אנחנו יורדים במדרגות ליד אלברגת סן מרכוס אל Av. Ourence, אחד הרחובות המרכזיים בעיירה, חוצים אותו ויורדים עוד למטה עד לבית העירייה המרשים (Concello de Palas de Rei). המבנה הזה בנוי בסגנון גליסיאני טיפוסי האופייני לאזור, עם תערובת של אבני גרניט בפינות הבניין וסביב הפתחים, וקירות טיח בהירים. ליד הבניין יש כיכר נחמדה, שבקצה שלה יש גם בית קפה, ובשעות אלה של לפנות ערב (18:00) מגיעים לכאן אנשים לנוח על הספסלים ואימהות עם עגלות התינוק שלהן. הסופרמרקט הסמוך די מאכזב, ובזמן שאני ממתין לגלי ויואבי בישיבה על מעקה האבן, מגיע ויטאל הברזילאי, הפעם לבדו, וזו הזדמנות לשמוע מה קורה אתו. יש לו מעט כאבים באחת הרגליים, ונראה לו שמחר הוא יאיט קצת את קצב הליכתו (בד"כ הוא הולך די מהר). ויטאל לא בעניין של ארוחת ערב (הוא כבר אכל), וכשגלי ויואבי מגיעים אנחנו נפרדים ממנו ויוצאים לחפש מקום לאכול.
בניין עיריית פאלאס דה ריי, וארוחת הערב / צילומים: איציק גונן
מסעדת קסטרו (Castro) שקודם עברנו לידה נראית טוב ואנחנו מחליטים להיכנס פנימה לאכול. מסתבר שארוחות צליינים מוגשות כאן משום-מה רק עד השעה שבע בערב, וכשאנחנו נכנסים אומר לנו המלצר הראשי שכבר שבע. גלי שולפת את הטלפון שלה ומראה לו שרק 18:59, והוא נאלץ לקבל אותנו וגם להציע לנו את תפריט הצליינים. וכך ב-10 יורו אנחנו אוכלים ארוחה טובה ומומלצת (אני דג וגלי ויואבי סטייקים) ומקנחים ביין אדום. שני המלצרים שבהתחלה נראו מעט עוינים בגלל הכניסה המאוחרת שלנו הפשירו במהלך הארוחה, ולקראת סופה הביא לנו המלצר הראשי להראות מטבע של 10 אגורות שהוא קיבל מאחד הישראלים שהלך בקמינו... אחרי האוכל אנחנו חוזרים לאלברגה שלנו לישון, ובדרך מקבלים שקיעה נהדרת מעל בתי העיירה וכולנו מנציחים את הרגע. איזה יופי! זהו, מחר מחכה לנו יום הליכה ארוך במיוחד, כך נראה, וצריך לישון קצת.
שקיעה על פאלאס דה ריי / צילום: איציק גונן
