פרק 4 – בדרך לפונטדאומה (Pontedeume)
יום הליכה 1# (חלק שני), 21.6.23 - הליכה מִנֶדה (Neda) לפונטֶדאוּמה (Pontedeume)
לאחר מנוחה קלה עם תפוח עץ על ספסל הפונה למפרץ, מתחת לענפי עץ פקאן שאגוזיו עדיין ירוקים, לא הרחק מהבניין הצהוב של אלברגת הצליינים הציבורית של נדה (Neda), , אנחנו לוקחים דרך נעימה על טיילת מעץ, לאורך שפך המפרץ, ואז פונים שמאלה ומתחברים חזרה לנתיב הקמינו הרשמי, ליד כנסיית סנטה מריה דה נֶאדה (Santa Maria de Neda). אנחנו חוצים את נהר בלֶלֶה (Belelle), אשר הניע את טחנות הקמח שטחנו גם כאן, באזור נדה, את החיטה ללחם כבר משנת 1590 והאכילו עם 'לחם הים' הזה את הצבא הספרדי וחיילי הארמדה. המשך נתיב ההליכה מוביל אותנו אל כנסיית סנטה מריה. בחוץ על קיר הכנסיה יש שלט של אגודת סנטיאגו הבריטית המברך את עולי הרגל המגיעים לכאן, בדרכם לסנטיאגו, ומציין את השנה הקדושה 2004.
הכנסיה נעולה, כמו רבות מהכנסיות שכבר הספקנו לפגוש היום, וכך אין לנו אפשרות לוודא את הסיפור שקראתי כי בתוך הכנסיה יש פסל של ישו שהובא לכאן מאנגליה במאה ה-16 עם שרשרת (לשמירה עליו) – Cristo da Cadea. בהמשך אנו מגיעים לבית העירייה של נדה (Neda) ואני הולך לבחון את מה שקראתי אצל בריירלי, שניתן לקבל כאן חותמת בדרכוני הצליינים שלנו. דלת הכניסה נעולה, וכשאני לוחץ על האנטרקום, מישהו נעלם פותח לי את הדלת. אני נכנס דרך חדרון כזה, ממלמל משהו על קמינו ו'סלו' (חותמת) ואיזה גבר שעומד שם מסמן לי עם הראש להמשיך הלאה. הממ... נראה מסתורי משהו. אני ממשיך למסדרון ריק, אין כאן אף אחד, אז מי פה מחתים את הדרכון? אני מתחיל לצעוד לאורך המסדרון, מקווה למצוא איזה דלת פתוחה עם מישהו מאחוריה, עובר דלת סגורה ועוד דלת, ועוד אחת, ובסוף מגיע לחדר האחרון. כאן הדלת חצי פתוחה ואני מציץ פנימה ורואה שולחן גדול ולידו יושבת אשה בעלת חזות פנים אדיבה, בת 50 לערך, המרימה עיניה מדף ניר ומביטה בי במבט שואל. אני צועד מעט פנימה ומסביר לה בערבוב אנגלי-ספרדי את בקשתי, והיא אומרת שאין בעיה, מבקשת ממני להמתין, ויוצאת והולכת לחדר אחר להביא את החותמת. כעבור דקה או שתיים היא חוזרת עם החותמת, ומחתימה אחר כבוד את שני הדרכונים שלנו שאני מגיש לה. וואלה! אני מודה לה בשמי ובשם הקמינו, נפרד לשלום ויוצא דרך המסדרון והאינטרקום החוצה. מה תגידו, ממש מבצע!
אנחנו מתקרבים לאחת בצהריים, ומתלבטים אם להיכנס לאן שהוא ולאכול צהריים, או רק לחטוף משהו. כמה מסעדות שאנו רואים בדרך כבר סגורות (תחילת הסיאסטה) ובסוף אנחנו נוחתים על בר בשם או-רקונצ'ו (O Recuncho), לפחות נשתה איזה קפה טוב אנחנו אומרים. אנחנו מזמינים קפה, ולאט-לאט קולטים לאן הגענו. יושבת כאן בבר חבורת גברים קשוחים בגילאים שבין 50 ל-70, ליד כל אחד מהם בקבוק יין וכוס, וכולם מרותקים, אבל מרותקים! למסך הטלוויזיה שעל הקיר במרכז הבר. ומה מקרינים על המסך שמרתק אותם כל-כך, אתם בטח שואלים? כדורגל? מרוץ אופניים? אני בטוח שלא תאמינו למה שאני הולך לכתוב כאן עכשיו, גם אני לא הייתי מאמין. הם מרותקים לסרט טבע, שממש עכשיו מציג את חיי הצפרדעים בביצה, מה קורה אתם שם עם כל הקרקורים שלהם...
הממ... שתי בחורות ספרדיות, חברות, בנות 50-40 לערך, שצועדות גם הן בקמינו וכבר פגשנו מוקדם יותר היום (ועוד נפגוש בהמשך), מגיעות גם הן לבר ויושבות לאכול משהו, בלי להתרגש יותר מדי מסיפור חייהם של הצפרדעים. אני עובר למכולת הצמודה וקונה 'ראפלס' בטעם חמון (חזיר), לנשנש קצת עד לארוחת צהריים, אבל מסתבר שחמון זה לא בדיוק הטעם של גלי, אוּפס... בינתיים זקני הבר מחסלים לאט ובנחישות את בקבוקי היין הצמודים שלהם, ועדיין מרותקים לחיי הצפרדעים בביצה... טוב, צריך לזוז, ואנחנו נפרדים מיושבי הבר ומהצפרדעים ויוצאים לדרך. מכאן בפאתי נדה אנחנו מטפסים במעלה הגבעות שמעל לעיירה ואז ממשיכים עוד כמה ק"מ ונכנסים בירידה לאזור העיר פֶנֶה (Pene), הידועה במספנות שלה.
אנחנו חוצים את כביש N-651 המגיע על הגשר מפרול (קיצור הדרך הראשון שלא לקחנו), עוברים את מרכז העיירה ומתנחלים במסעדה לא גדולה (מבשלת רובן – Cerveceria Roiben) על שולחן בחוץ. זהו, הגיע הזמן לבלוס משהו כי יש לנו ללכת עוד לא מעט היום והבטן מדברת. יש להם כאן כריכים גדולים כאלה, ואני מזמין אחד כזה עם סלט, ביצה ובייקון. גלי בוחרת בכריך דומה, רק בלי הבייקון, ושנינו מזמינים מיץ תפוזים סחוט.
לאחר האוכל והמנוחה שבאה אתו, אנחנו מתחילים לטפס לכיוון הכפר וילאר דו קולו (Vilar do Colo). הולכים בדרך עפר במעלה הגבעה (דרך עפר, איזה כייף!), טיפוס של איזה 200 מטר, ואחרי מספר ק"מ אנחנו מגיעים לכפר כשבדרך אנו פוגשים גם נקודת דונאטיבו מרעננת אחת. בקצה הכפר יש לנו גם נקודת החלטה: אפשר להמשיך מכאן לכיוון פונטֶדאוּמה (Pontedeume) בנתיב הקמינו הרשמי והמחודש (2017), שלא נראה מלהיב במיוחד וכולל גם כמה חציות כבישים מסוכנות, ואפשר גם (בהמלצת בריירלי) לקחת את נתיב הקמינו הישן שנראה ע"פ התיאורים יפה בהרבה, גם אם זה אומר נתיב לא מסומן ותוספת הליכה של 1 ק"מ לערך. הבונוס הוא לא רק נתיב ההליכה עצמו שכולו בטבע הירוק שסביבנו, אלא גם העובדה שבנתיב הישן מגיעים לחוף קאבאנאס (ולא ישירות לגשר של פונטדאומה), ואפשר אז ללכת לאורך החוף (מפרץ הנהר Ares), ואולי גם להתרחץ?
טוב, די ברור מה אנחנו בוחרים, בריירלי היה גאה בנו, אני בטוח! ועכשיו, אחרי ששמענו שבריירלי חולה מאוד (סרטן), אני מרגיש כאילו אנחנו מממשים את צוואתו לצועדי הקמינו האנגלי. כן, חשוב לי להדגיש שתחילת נתיב הקמינו הישן כאן מאוד לא ברורה. ללא שילוט (שהוסר בכוונה כדי לא לבלבל את הצועדים), אנחנו בוחנים בזהירות גששית מה נראה כמו שביל שפעם מזמן צעדו בו (עד לפני 6 שנים לערך). הכל מכוסה כאן בעשבים חד-שנתיים וקשה לראות שביל של ממש. אנחנו מתחילים ללכת, עוצרים מדי פעם, ואחרי כמה מאות מטרים של הליכה מהוססת אנחנו מתחילים לקבל בטחון שזה אכן השביל, ואפילו מגלים שרידים של חץ צהוב אחד שנמחק כמעט כולו. מיותר לציין שאנו צועדים כאן לבד, וכך יהיה גם לאורך כל הקטע הזה עד לחוף, קרוב ל-7 ק"מ. מצד אחד יש הרגשה טובה שאנו פורצים ובוראים דרך חדשה, וכמובן הנאה גדולה מהדרך, אך מצד שני אין אפשרות להיעזר באחרים שצועדים על השביל כדי להיות בטוח שאנחנו על הנתיב הנכון.
וזה הזמן חברים להוסיף כוכבית אזהרה: ההליכה בנתיב הישן של הקמינו האנגלי (כאן ובהמשך), שאינו מסומן כמעט לחלוטין, מחייבת חוש התמצאות, לדעת מה הכיוון הכללי שבו אתם אמורים לצעוד, לאן אתם רוצים להגיע, ולשמור על הכיוון הזה כל הזמן. רצוי גם להיעזר באפליקציית ניווט שתסייע לכם בפעמים שבהם תגיעו לפיצולי דרכים ולא יהיה ברור לחלוטין איזה מהדרכים לקחת, כיוון ששתיהן מובילות פחות או יותר לאותו כיוון. אם אתם לא ממש בטוחים, המתינו לאנשים נוספים שיבחרו ללכת במסלול הזה, אם יהיו כאלה, והצטרפו אליהם. בכל מקרה אחר העדיפו את המסלול הבטוח יותר עבורכם, במיוחד כשזה מגיע לקראת סיומו של יום הליכה ארוך (33 ק"מ) ומעייף, וחשוב לכם להגיע למקום הלינה שלכם בזמן סביר ולא מאוחר מדי.
נתיב הקמינו הישן כאן ממש יפה, וכולל דרכים ושבילי עפר, וממש לא ברור מדוע היה צריך לשנותו כחלק מ'מתיחת הפנים' של הקמינו האנגלי ב-2017. אנחנו צועדים במשעולי יערות מהנים, חוצים פלגי מים על גשרונים קטנים ובהמשך את נהר Rio de Laraxe, הזורם אל שפך מפרץ ארס (Ares). מרחוק כבר רואים את רצועת החוף החולית של שפך המפרץ, חוף מדלנה (Praia da Madalena) הפופולארי, הצמוד לעיירה הקטנה קאבאנאס (בקתות), כשברקע ובמרחק נראים כבר בתיה של העיירה פונטדאומה, נקודת סיום ההליכה שלנו היום.
בחוף הים של שפך המפרץ החול לבן ומסנוור את העיניים, שהתרגלו ללכת בירוק ובחום. אנחנו צועדים עד לקו המים כדי לנשום את אוויר הים המרענן ולספוג את אווירת החוף, אך מוותרים על הרחצה בגין השעה המאוחרת יחסית. יש מעט אנשים בחוף ורק בודדים מהם ממש במים. במפרץ הקטן עוגנות כ-15 סירות מנוע ומשוטים, ורצועת החוף כולה מוקפת בחורש ירוק של עצי אורן. בין העצים ישנם כמה מסעדות ובתי קפה, ויושבות שם גם קבוצות ילדים שבאו לטייל בחוף (ילדי בי"ס?), ועכשיו הן מחפשות מחסה מהשמש. אנחנו צועדים לאורך החוף ובהמשך עולים על הכביש המוביל אותנו לגשר הכניסה המרשים לפונטדאומה (Pontedeume).
הגשר הזה בן 15 הקשתות, שיחד עם הנהר העניקו לעיירה את שמה, חוצה את נהר אומֶה (Eume) ומוביל לעיירה. הגשר הראשון נבנה כאן במאה ה-16, והוא כלל אז 79 קשתות, תתארו לכם! מאז עבר הגשר מספר שיפוצים וחידושים, והיום כאמור הוא נשען על 15 קשתות יפות, והוא עדיין מרשים ביותר, כפי שגם תוכלו לראות בתמונות שצילמתי. אנחנו עולים על הגשר, ובכך מתחברים חזרה לנתיב הקמינו הרשמי אותו עזבנו לפני כ-7 ק"מ. לאחר חציית הגשר אנחנו מחפשים זווית צילום טובה ממערב, אחרי ה'אנדרטה לחותר הקאנו' (Monumento al Piraguismo), ומצלמים את הגשר המרשים הזה לכל אורכו. וויי, אני מת על הגשרים האלה.
העיירה פונטדאומה (Pontedeume) היא עיירת דייגים גדולה ויפה עם רחובות צרים ותלולים וגשר כניסה מרשים. העיירה נוסדה ב-1270, תקופת המלך אלפונסו ה-10 ('החכם'), מלך קסטיליה, ליאון וגליסיה בשנים 1284-1252. בעיירה, הממוקמת על נתיב 'הדרך האנגלית' (קמינו אינגלז) חיים כ-8,305 תושבים (2010), ומעניין לראות שמספר זה כמעט ולא השתנה מאז 1940, שאז חיו בעיר 8,183 תושבים. מעניין, לא? בעיר יש חוות חקלאיות וניתן לקבל בה שירותים שונים, כולל תיירות כמובן הנהנית מכך שהעירה ממוקמת על נתיב הקמינו האנגלי.
כבר בעת חציית הנהר ניתן לראות מימין ומעט במרחק את מגדל לוס אנדרדה (Torreon de Los Andrade) המרשים מהמאה ה-14, שהיה חלק מארמון הרוזן (Pazo do Conde). מגדל זה, בין השאר, הוא עדות לעוצמתה של משפחת אנדרדה בצפון מערב האי האיברי במהלך ימה"ב המאוחרים. הערים פרול ופונטדאומה נחשבו מאז ומתמיד לאזורים שבשליטת משפחת אנדרדה. המייסד האמיתי של בית אנדרדה היה האביר פרנאן פרז דה אנדרדה ('הטוב'), אותו 'נפגוש' גם מחר, והוא הפך לרוזן של פונטדאומה ולורד של פרול, תארים שנתנו לו ע"י הנרי ה-8 מקסטיליה. אגב, במגדל הזה ממוקם גם משרד התיירות המקומי וניתן כאן להחתים את דרכון הצליינים. אנחנו הגענו לכאן בשעות שהמשרד היה סגור ולא יכולנו לבדוק זאת. בכל מקרה המשרד פתוח רשמית בין השעות 14:00-10:30, ו-19:00-16:00. לאחר שאנו קונים פקקים למקלות ההליכה שלנו במקום אלה שהתבלו, אנחנו מאתרים את הפנסיון שלנו שנמצא ממש במרכז החלק ההיסטורי של העיירה. שוליו (חוליו) הוא בעל המקום והמארח שלנו ומאוד משתדל להעניק לנו טיפול ויחס אישי, אך הפנסיון שלו, חייבים לומר, די מיושן ולא במצב פיזי טוב חרף חוות הדעת הטובות שקראנו על המקום (Pension Casa Apilladeira, Rua Pescaderia No. 19, 15600).
לאחר התארגנות מהירה ומקלחת אנחנו יוצאים אל לב המרכז ההיסטורי, כיכר ריאל (Plaza Real), בה גם ממוקם בניין הגרניט היפה של מועצת העיר (Concello) עם מגדל השעון מהמאה ה-17. תכף שמונה בערב והכיכר מלאה בצעירים, חלקם עם תינוקות וילדים צעירים. לאורך צידי הכיכר ממוקמים שולחנות רבים עם שמשיות מעליהם, מרביתם תפוסים כבר, ואנחנו מתנחלים באחד מהם. בלי לשים לב שממש לידנו נמצא סניף של ביקו (Bico), הגלידה האהובה עלינו שבקמינו פורטוגז לפני שנה ביקרנו בכל סניפיה שעל נתיב הקמינו! מה אגיד לכם, ממש מופלא! אנחנו ממהרים כמובן להזמין גלידה, יחד עם בירה (לגלי) וקלרה (לי), ועכשיו אפשר להתרווח בכסא ולהתחיל ממש ליהנות. לא הרחק מאתנו אנחנו מגלים את זוג הגברים שפגשנו בבוקר, ג'ורג' וליאון. הם יושבים לשולחן עם זוג גברים נוסף ועכשיו ארבעתם עסוקים בהיכרות הדדית. הממ... ראוי להערכה שהם הגיעו לכאן, כי זה אומר שאפילו שהם בחרו במסלול המעט קצר יותר בנקודת ההתלבטות של הבוקר, גם הם הלכו כמונו את היומיים הראשונים ביום הליכה אחד. יפה!
שעה מאוחר יותר אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לאכול ארוחה של ממש, ולאחר חיפוש בכיכר וסביבה אנחנו מתמקמים במסעדת מרטיס (Martis), לא הרחק מהכיכר עצמה. אני מזמין קוביות מטוגנות של סלמון וסלט, וגלי מסתפקת בסלט גדול. אגב, בעניין אוכל, מספרים שנזירים שהגיעו לכאן מאיטליה במאה ה-15 הביאו עמם את המתכון לאמפנדה לבבית (Hearty Empanada), שיש בה שכבות רבות שכוללות פטריות, בשר מתובל, תמנון, צדפות, פלפל, בצל, ובשר חזיר... נראה לי שנצטרך מתישהו לשוב לפונטדאומה ולחפש באיזו מסעדה מציעים את המתכון הזה. לאחר האוכל אנחנו כבר ממש גמורים. יום הליכה ראשון שלנו בקמינו האנגלי ואנחנו מרגישים שזה הזמן ללכת לישון, כן. כבר אחרי עשר בלילה ואנחנו מנווטים לפנסיון שלנו ונופלים על המיטות.
סיכום יום הליכה ראשון. יום ארוך, אינטנסיבי ודי מתיש (כ-33 ק"מ), למי שבוחר כמונו ללכת את שני ימי ההליכה הראשונים ביום אחד, גם אם מסלול ההליכה עצמו לא היה פיזית קשה במיוחד. חלקו הראשון של הקמינו (פרק 3) היה רובו ככולו במישור, ואילו חלקו השני (פרק 4) כלל כבר עליות וירידות. בחלק מהמסלול הלכנו בהמלצת בריירלי על תוואי הקמינו המקורי, לפני ששונה ב-2017, וזו היתה חוויה מיוחדת גם בגלל הנוף, וגם בגלל שהלכנו לגמרי לבד. בכלל, לכל אורך היום לא פגשנו יותר מדי מנוודים, ונראה לי שמחר נוכל לקבל אינדיקציה ברורה יותר על כמויות הצליינים שצועדים בקמינו האנגלי. המסלול דרך חוף מדלנה הוכיח את בחירתו, ויש כאן גם הזדמנות להתרחץ בים, למרות שלא ניצלנו אותה. פונטדאומה היא עיירה מעניינת ויפה, וכל מה שלא הספקנו לראות היום, אנחנו מתכננים לראות מחר על הבוקר, בתחילת מסלול ההליכה. לילה טוב!
