פרק 5 – ממולינסקה לקאקאבלוס: פונפראדה ומצודת הטמפלַרים
אחרי לילה שקט, שלא הופרע יותר מדי, חרף כמה נחרנים בצידו השני של אולם השינה, אנחנו מתעוררים מלאי מרץ ליום חדש. מרבית שוכני המיטות כבר קמו, ממהרים לצאת לדרך, אפילו שעוד חושך בחוץ. בדיעבד תספר לנו רבקה שהיא ששמעה בבוקר את גלי ואותי מדברים, ושמעה אותי אומר: "אנשים יוצאים כשעוד חושך בחוץ ואי אפשר לראות את הנוף, What the fuck?", והתרשמה מאוד, ואפילו כתבה זאת אצלה בפייסבוק בפוסט שהעלתה וסיפרה לחברותיה באריזונה... מה אגיד לכם, זה תמיד נחמד כשמצטטים אותך. טוב, אנחנו מתארגנים (אחרי שגלי מגלה שאיבדה עגיל זהב, 'תרומה' המצטרפת בדיעבד לצמידים שיואבי ואני השארנו ב'צלב הברזל'), מורידים את המוצ'ילות ללובי ההולך ומתרוקן מכל משכימי הקום שכבר יצאו לדרך, והולכים לאכול ארוחת בוקר די צנועה: לחם, חמאה, ריבה, קפה ומיץ בקרטון. בחדר האוכל הגדול יחסית יושבים עוד כ-8 איש שגם הם כמונו לוקחים את הזמן שלהם. היום אנחנו הולכים לעיירה קאקאבלוס (Cacabelos), כשעוד קודם לכן בדרך מחכה לנו פונפראדה (Ponferrada), עיר גדולה עם כ-70,000 תושבים. ס"ה כ-25 ק"מ הליכה ביום שאמור להיות הרבה יותר נח להליכה, בהשוואה לאתמול, אז יאללה, בואו נצא!
ארוחת בוקר באלברגה סנטה מרינה/ צילום: איציק גונן
אבל רגע, לפני שאנו זזים כמה מילות סיכום על אלברגה סנטה מרינה, למי שמתכנן להגיע לכאן. ובכן באלברגה יש 56 מיטות בשתי קומות מגורים, חלקן מיטות קומותיים וחלקן רגילות, והעלות למיטה היא 7 יורו. התנאים כמו שתוארו בפוסט הקודם (פרק 4), ואפשר לומר שאנחנו לא עפנו על המקום, אך לשבחו ניתן לומר שיש בו אווירה צליינית מיוחדת ומשתפת עבור עולי הרגל, ושינה כאן בהחלט תורמת לתחושה ולחוויה הכללית של ההליכה בקמינו. טוב, עכשיו אפשר לזוז.
אנחנו בוחרים דרך מעט ארוכה יותר, שעוברת וחוצה בהמשך את קמפו (Campo), שהיה בעבר פרבר יהודי של העיר פונפרדה, ומתקדמת דרך פרברי העיר. אנחנו עולים בגשר מסקרון המדיאבלי (Puente Mascaron) מעל נהר בואזה (Rio Boeza), ממשיכים מתחת לפסי הרכבת ומגיעים אל מצודת הטמפלרים המרשימה של פונפראדה: Castillo de Los Templarios. העיר פונפראדה, שהוקמה במאה ה-11 ונתיב הקמינו עובר דרכה, היא בירת איזור El Bierzo, ובשנת 1178 היא זכתה רשמית להגנת אבירי המסדר הטמפלרי במצוות המלך פרננדו השני, מלך ליאון. כל הרובע ההיסטורי היפה של העיר נבנה ע"י הטמפלַרים, וכך גם המצודה המרשימה הזאת, שנבנתה על שרידי מבצר רומי קדום ונועדה להגן על עולי הרגל ולאפשר להם לצעוד בבטחה ומבלי שיחששו מהשודדים והגנבים שבדרך, שביקשו לקחת את כספם.
חלק מהרובע העתיק של פונפראדה עם כנסיית סן אנדרס / צילום: איציק גונן
מצודת הטמפלַרים / צילום: איציק גונן
האבירים הטמפלַרים תמיד שלהבו את דמיוני, מאז שלמדתי בביה"ס עליהם ועל מסעי הצלב, ולכן היה ברור לי שאנחנו לא מוותרים על ביקור במצודה הזו שהם השאירו אחריהם, ואשר הוכרזה כמונומנט לאומי בספרד כבר ב-1924 ורק לאחרונה נפתחה מחדש לאחר שורה של שיפוצים. אבל רגע לפני שאנחנו נכנסים בואו נראה מי בדיוק היו הטמפלַרים ואני לא מתכוון כמובן לאלה שהקימו את המושבות הגרמניות בארץ כמה מאות שנים מאוחר יותר. ובכן הטמפלַרים הם 'מסדר אבירי היכל שלמה' או בשמם הרשמי: 'האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה', מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1119 ופעל בתקופת מסעי הצלב תוך נאמנות לאפיפיור. תפקידם הרשמי היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. הטמפלרים היו הגרעין האיכותי והחזק של הצבא הצלבני בארץ בגלל המשמעת הגבוהה שלהם, אמונתם ואומץ ליבם. גם באירופה עשו הטמפלרים חייל כששלטו באזורים שלמים ושמרו על ביטחונם של עולי הרגל. הם גם העניקו שירותי בנקאות לצליינים שבמסגרתם הפקיד הצליין סכום מסוים באחד מסניפי המסדר, ויכול היה לפדות סכום זה בכל סניף אחר מבלי להסתכן באבדן הכסף. בהמשך הוענקו שרותי בנקאות אלה, כולל מתן הלוואות, גם לכנסייה ולמלכים החילוניים.
צועדים במצודת הטמפלרים / צילום: איציק גונן
בסופו של דבר עושרם הרב של הטמפלרים, אותו צברו מתרומות ומירושות של תומכיהם, יחד עם כוחם והשליטה המאיימת שהשיגו בפועל הביאו לנפילתם (אני מקצר כאן), ובשנת 1312 הם הוצאו מחוץ לחוק ע"י הכנסייה וחלקם נעצרו, עונו והוצאו להורג. אגדות רבות נקשרו לטמפלרים, ביניהם מציאת ארון הברית והגביע הקדוש בירושלים (בחפירות שהם ערכו בה), מציאת אוצר מגילת הנחושת (שנמצאה במדבר יהודה), ואפילו גילוי אמריקה 200 שנה לפני קולומבוס, עד כדי כך. לדעת כמה חוקרים, יום שישי, ה-13 באוקטובר 1307, יום נפילתם של הטמפלרים בצרפת, הוא המקור לאמונה הטפלה במזל רע שמביא עמו יום שישי, ה-13 בחודש. הממ... תודו שזה מעניין.
לפני שאנחנו נכנסים למבצר הטמפלרים, אנחנו מתיישבים לכוס קפה לא הרחק מחומות המבצר. בשולחן לידנו מתיישבת לא אחרת מאשר העו"סית אותה ראינו ביום ההליכה הראשון, זוכרים? אני בכל אופן זוכר שהבטחתי לכם לספר כיצד זכתה העלמה לכינויה זה, אז הנה הסיפור. ובכן, שמנו לב שהגברת הזאת הצליחה ליצור קשרים עם אנשים בודדים, מבוגרים, כאלה שלעיתים נראו מוזר ואף פעם לא בני גילה, והאזינה בסבלנות ובאמפתיה לכל סיפוריהם, מה קשה להם ומה מטריד אותם, והם בתגובה נאספו סביבה כמו פרפרים הנמשכים אל האור. אגב, אחד מהם, אנדראס, בחולצת חאקי ומכנסי חאקי קצרים, מתיישב לידה בשולחן ממש עכשיו ומספר לה שהלילה הוא ישן בקושי שעה. "למה?", שואלת העו"סית בדאגה כנה, והוא עונה: "כי מישהו נחר על ידי...". כן, אז תודו שהגברת היא עו"סית למהדרין שעושה שירות חשוב לאי-אלה מצועדי הקמינו, ובאמת כמה ימים לאחר מכן, בכפר או-סבריירו, פגשנו את האדון גוסטבו עם הקוקו בשיער, אחד מ'מטופליה' של העו"סית שלא נראתה כל הערב בסביבה, והוא נראה אבוד לחלוטין…
אנדראס בהתייעצות עם העו”סית / צילום: איציק גונן
עולי רגל צועדים ליד מצודת הטמפלרים / צילום: איציק גונן
בדרכנו אל המצודה אני שם לב שכל עולי הרגל עוברים לידה וממשיכים בהליכתם לאורך המסלול מבלי לעצור כאן, כאילו המצודה לא קיימת. בעיניי זה מוזר, כי הליכה בקמינו היא לא רק לדהור ממקום למקום כמו במרוץ תחרותי או משהו, אלא גם, ובעיקר, לנסות ולספוג את כל מה שמסלול הקמינו מציע, כדי לחוות את החוויה במלואה ולנסות להרגיש מה שהרגישו הצליינים שהלכו במסלול הזה באלף השנים האחרונות. לא ככה? בינתיים בזכות דרכוני הצליינים שלנו אנו חוסכים 2 יורו לכרטיס בכניסה לטירה (4 יורו במקום 6), וגם זוכים לחותמת יפה בדרכונים שלנו, ומיד עושים את דרכנו פנימה לתוך הטירה המרשימה הזאת, אשר הוכרה גם כ'נכס בעל עניין תרבותי' (BIC), ואשר ממוקמת על צוק שולט בסמוך לגדת הנהר סיל (Sil). אבירי המסדר הטמפלרי הגיעו הנה ב-1178 כדי להגן על עולי הרגל. הם חיזקו את החומות החיצוניות של הטירה, שינו את החלוקה הפנימית ואפילו גידלו במקום ירקות והיה להם כאן גם כרם ענבים, מהם לא נשאר שריד. כשעזבו ב-1312 הם השאירו מאחוריהם כמה אגדות וסיפורי מסתורין כמו השאלה לאן נעלמה חרבו של ראש המסדר, ז'אק דה מוליי (Jacques de Molay) שהובאה לכאן לאחר שהוא עצמו הועלה על המוקד (1314) בפקודת האפיפיור ופיליפ מלך צרפת. בשנים האחרונות נערכו בטירה שיפוצים, וכיום יש במקום גם מוזיאון וספרייה ובה 1400 ספרים הכוללים גם עבודות של לאונרדו דה-ונצ'י. בהחלט שווה ביקור!
אחד מצריחי המצודה (Torre de los Caracoles) / צילום: איציק גונן
מחפשים מציאות בשוק / צילום: איציק גונן
בתום הסיור במצודה יצאנו לרחוב הראשי והתחברנו חזרה למסלול הקמינו. הנתיב עובר ליד הבזיליקה 'גבירתנו של האלון' וחוצה את נהר סיל על גשר הברזל Pons Ferrata, שנתן לעיר את שמה. גשר ברזל מחוזק זה הוקם בסוף המאה ה-11 בהוראת הבישוף מאסטורגה תוך שימוש בברזל, אותו כורים באזור מאז ימי הביניים (יחד עם זהב שהרומים כבר כרו פה). לאחר חציית הגשר ראינו שוּק של שבת הממוקם לאורך הנהר וניגשנו לראות מה יש לו להציע. לאחר סיבוב קטן כדי לשטוף קצת את העיניים (לא היו מציאות), המשכנו בפארק קונקורדיה היפה שמשני צידי הנהר, ואחרי תחנת הכח התחברנו למסלול המקורי של הקמינו. לאחר שחלפנו על פני כנסיית סנטה מריה, המשכנו ללכת דרך פרברי העיר, ודרך שטחים חקלאיים בהם מגדלים תפוחי עץ (מהם גם טעמנו מעט), תירס וכרמים בהם גדלים ענבי היין המפורסמים מהם מייצרים את יינות ביארזו (Bierzo wines). חצינו את הכפר Columbrianos, והמשכנו בשטחים חקלאיים דרך Fuentes Nuevas, ולאחר כ-10 ק"מ מאז עזבנו את מצודת הטמפלרים הגענו לעיירה קמפונראיה (Camponaraya). בשלב הזה הרעב כבר התחיל להציק לנו, אחרי שלא אכלנו כלום מאז הקפה שלפני טירת הטמפלרים (חוץ מכמה חטיפים ותפוחי עץ קטנים שנותרו על העצים), ומסעדה הומה שראינו בכיכר המרכזית עם כסאות בחוץ בשבת, בשלוש וחצי בצהריים, עשתה לנו את זה, והחלטנו לעצור ולאכול.
במסעדת התמנונים בקמפונראיה / צילום: איציק גונן
המסעדה, שנקראת Pulperia Compustela מתמחה בתמנונים מבושלים, ועל חוברות התפריט שלהם מצויר תמנון מחייך במקל וכובע של צליין, מין הומור שכזה... אנחנו העדפנו ארוחת menu (תפריט צליינים), כשאני מזמין דג וצ'יפס, ובירה כמובן, וגלי ויואבי חולקים מנה של חזה עוף, סלט וצ'יפס. אף אחד מאתנו לא נמשך לטעום תמנון, לא כאן ולא במסעדות אחרות בדרך בהן אכלנו, כולל במלידה (Melide), בירת מסעדות התמנונים אליה נגיע בהמשך. לא יודע, כאילו נראה לי לא נכון לאכול תמנון. "אבל אתה אוכל דגים" בטח תגידו לי עכשיו, אז נכון, אני אוהב ואוכל דגים וגם התמנון הוא יצור ימי שכזה, אבל באופן כלשהו הוא נראה לי יותר אנושי, לא יודע...
טוב, אחרי ששבענו אפשר להמשיך ללכת, ואנו עוזבים את קמפונראיה, שהיום חיים בה כ-4,000 תושבים, ובעבר היתה נקודה חשובה על מסלול הקמינו, חוצים על גשר את הכביש המהיר A-6, ונכנסים לאזור יפה להליכה עם שטחי כרמים בהם מגדלים ענבים ליין, ולמרות שהבציר כבר נסתיים כאן בכרמים האלה, ניתן למצוא פה ושם איזה אשכול עזוב של ענבים שחורים ומתוקים. יש כאן גם חורשות-יערות מוצלים, ואחד מהן היא במקום בו הדרך חוצה את הנהר מוגז (Mogaz). כאן בדיוק התנחלו להם שני חבר'ה עם קראוון ויצרו זולה מושלמת שבה כורסאות עור ישנות וספסלי עץ מטים ליפול, יחד עם שולחנות המשולבים עם ספסלים חדשים יותר ואפילו כלב זאב המחפש מי שישחק אתו, פשוט מושלם! למקום הם קראו La Siesta ונראה לי שאין שם מתאים מזה, והם מגישים כאן ארוחות בוקר וצהריים. אם לא היינו אוכלים לפני חצי שעה או משהו, בטוח היינו נשארים כאן לאכול. אך פטור בלא כלום אי-אפשר, חייבים לעצור רגע, ובזמן שיואבי משתרע על הספה ומשקיע בכלב, אני הולך לדובב מעט את החבר'ה.
יואבי תופס זולה, הכלב דווקא רוצה לשחק / צילום: גלי
ובכן מסתבר שהם כבר וותיקים כאן ואפילו מופיעים בספר הקמינו האנגלי. כרגע רק אנחנו כאן, אך יש ימים בעונה שרבים עוצרים כאן, במקום הפסטורלי הזה. אני מתנצל שהרגע אכלנו ולכן לא נזמין אוכל, אבל אומר להם שאנחנו מאוד אוהבים את המקום. אחד מהשניים עסוק כרגע בפנים, ודואג למוסיקה הצרפתית הנשמעת ברמקול שבחוץ ואני מתחיל לדבר עם הבחור שיושב בחוץ, שיחה על מוזיקה. אנחנו מדברים על אמנים וזמרים גדולים, צרפתים ואחרים, ואיך שהוא השיחה מתגלגלת לכך שלא מזמן הוצאתי לרדיו שיר זיכרון לשני חברים שלי שנפלו במלחמת יום הכיפורים, שיר שאני כתבתי ואני גם שר. הבחור מתעניין ושואל עוד ואז אני פשוט משמיע לו את השיר מהטלפון שלי (https://www.youtube.com/watch?v=A7yAyQbmjHI). וואו, נשמע לי מה זה מוזר לנגן את שיר הזיכרון הזה בצפון ספרד, בקמינו דה סנטיאגו... באמצע הנוסטלגיה הזאת גלי ויואבי מאיצים בי שצריך לזוז, ואני נפרד משני החבר'ה ומהמקום המדליק הזה, לא לפני שאני מחתים את הדרכונים של שלושתנו (בתור שומר הדרכונים והאחראי על ההחתמות), ומה שנותר לי הוא פשוט להמליץ לכל מי שיבוא אחרינו לעצור ולאכול או לפחות לשתות כאן.
שיחה מוזיקאלית עם בעלי הסיאסטה / צילום: גלי
מכאן עוד כ-4 ק"מ הליכה, כולה באזור חקלאי של שדות וכרמים עד לקאקאבלוס (Cacabelos) מעט לפני הכניסה לעיירה אנחנו עוצרים בפינה מוצלת עם ברז מים, המיועדת לעולי הרגל, כדי לשתות ולמלא את הבקבוקים שלנו, וממשיכים דרך הרחוב הראשי עד לאלברגה שלנו, La Gallega. המוצ'ילות שלנו כבר ממתינות בלובי, איזה יופי, ואנו מקבלים שירות אדיב ביותר ממנהל האלברגה. כמו שאנחנו עושים צ'ק אין, מופיעים רבקה ובוב, כן, גם הם באלברגה הזאת! וואלה. הם מגיעים עם שקיות מהסופר, אוכל שתכף רבקה תבשל לשניהם במטבח האלברגה, ומסתבר שבפונפראדה הם לקחו מונית והגיעו לכאן כבר בצהריים, וכבר הספיקו להסתובב בעיירה. יפה. אנחנו עולים לחדרנו בקומה השנייה, חדר עם שלוש מיטות ושירותים בפנים ואפילו מזגן, נראה מצוין, פשוט תענוג לעומת אתמול. גלי מתקלחת ראשונה ויורדת עם הכביסה שלנו בזמן שיואבי ואני משלימים מקלחות. אח, איזה כיף!
אחרי המקלחות והכביסה נהיינו שוב רעבים, אפילו שאכלנו לפני כמה שעות, ואנחנו הולכים למסעדת פיצות שמצאה חן בעינינו כשחצינו קודם את העיירה, אבל אז מסתבר לנו שהמסעדה נפתחת רק בתשע בערב! נו, כבר נתקלנו בסיפור המוזר הזה באסטורגה. יואבי ואני מחליטים ללכת לסופר שרבקה הצביעה עליו וגלי כבר הספיקה לבקר בו, אולי נמצא שם משהו, ואכן אנחנו יוצאים ממנו עם שלל, 4 גביעי יוגורט עם פירות אותם אנחנו מחסלים במהירות. החנות הצנועה שליד הסופר שמוכרת מלא דברים בכל זאת פתוחה, למרות השבת, ואנחנו נכנסים פנימה לחפש כובעים ליואבי ולי. מאז אסטורגה אנחנו מחפשים כובעים הולמים לקמינו ועוד לא מצאנו. והנה דווקא כאן, בעיירה הקטנה הזאת, אני מוצא מגבעת נחמדה ב-3.80 יורו, ממש מחיר מצחיק. גם אם אשתמש בה רק במהלך הקמינו עדיין זה שווה. יואבי בודק כמה כובעים אך לא מוצא מה שהוא מחפש, ויאלץ להמתין עד מחר בערב, שאז ימצא סוף-סוף את הכובע שחיפש.
הדרך שעוד ממתינה למי שהגיע לקאקאבלוס / צילום: איציק גונן
קאקאבלוס היא עיירה לא גדולה (5,500 תושבים) ונחמדה באופן מפתיע. בתקופת ימי הביניים היא היתה נקודה חשובה על הקמינו והיו בה 5 מוסדות מרפא (hospices) לטיפול בצליינים! בראשית המאה ה-12 הורה הארכיבישוף של סנטיאגו להתיישב כאן ולבנות את כנסיית סנטה מריה, שעברה שיפוצים מאז ונוסף לה מגדל פעמונים חדש. בכרמי האזור מייצרים יין משובח ופופולארי, ובעיירה יש מוזיאון ליין המציג את תהליכי ייצור היין. בינתיים יש לנו כאן ערב חמים ונעים ועד שהפיצה תפתח את שעריה אנחנו מתיישבים בקפה השייך לאלברגה שלנו ורובץ לו על הרחוב הראשי, לשתות כוס קפה (אני) וקולה (גלי ויואבי). בשולחן לידנו יושב הזוג שישן אתנו בבית הכפרי ברבנאל ואכל אתנו ארוחת בוקר למחרת, ומסתבר שהם לא גרמנים כמו שחשבתי אלא דנים, ולא רק שהם דנים, אלא שהם דנים ממש חמודים! קוראים להם יוטה והנס, ואנחנו משתאים לשמוע שיוטה צועדת בקמינו כבר פעם שלישית, והפעם עם הנס לו נישאה בנשואים שניים לפני מספר שנים. יום ההליכה מרבנאל היה גם להם קשה ומאוד מעייף, והם עצרו לישון באלברגה עם הבריכה (הם מאוד ממליצים) בקצה המערבי של אסבו, כ-8 ק"מ לפני מולינסקה. ליוטה יש כאבים בברך, לכן היום הם לקחו מונית בחצי הדרך והגיעו לכאן. מחר בבוקר יראו מה מצב הברך של יוטה, ואז יחליטו איך להמשיך.
הקפה 'שלנו', יוטה והנס מימין / צילום: איציק גונן
הסיפור של הנס גם הוא מעניין מאוד. אביו של הנס היה שליח של הכנסייה בארץ ובמהלך שהייתו של האב כאן למד עברית והיה מסוגל גם לקרוא עיתונים. הנס זוכר את הסיפורים שלו על השהייה בארץ, כולל רחצה בים המלח וקריאת עיתון תוך כדי הציפה במים, ומרגיש קשור אף הוא לישראל ולמקורות הנצרות בה. מעניין מאוד. לקראת תשע אנחנו נפרדים מיוטה והנס, החברים החדשים שלנו והולכים לאכול פיצה, ואכן המסעדה כבר נפתחה בשעה טובה ואנחנו מתיישבים אחר כבוד בחוץ, על הרחוב. הפיצות שאנחנו מזמינים פשוט מצוינות, וגם היין האדום, ואולי זה גם תוצאה של הרעב שלנו, לך דע. אני מצרף כאן תמונה שלנו עם הפיצות האישיות, היין, ומגבעת הקמינו החדשה שלי. בתיאבון ולילה טוב!
