פרק 2 – בנות קאנידו והקמינו האנגלי
הגעה לפרול וסיור בעיר, 20.6.23
את סיורנו בעיר החוף פרול (Ferrol), עיר המוצא לצועדים בקמינו האנגלי, התחלנו בהיכרות עם פרויקט 'בנות קאנידו' (Meninas de Canido), פרויקט ענק של מאות ציורי קיר מדהימים שנועדו לשקם את שכונת קאנידו בעיר פרול. והנה סיפורו המלא של הפרויקט:
בשנת 2008 החל האמן הרב-תחומי אדוארדו הרמידה (Eduardo Hermida) בסדרה של התערבויות בשטחים נטושים בשכונת קאנידו בפרול, כדי לנסות ולהסתיר את העצבות והדלות שירדו על השכונה לאור נטישה המונית של בתי מגורים בשכונה, בעקבות המשבר הכלכלי שחוותה פרול מאז שנות ה-80. ליוזמתו של הרמידה נענו אמנים נוספים, ובספטמבר 2008 הגיעה לשכונה קבוצה של צלמים, מוסיקאים, ציירים ומשוררים שהצטרפו לפרויקט והביאו לשכונה תקווה, קסם וצבע.
אלה היו הזרעים שיצרו כאן מרחב עירוני חסר תקדים, שבו שכונה צנועה ונשכחת נבראה מחדש בדרך מפתיעה, והפכה לאחד האזורים המיושבים ביותר בעיר בעזרת יותר מ-500 יצירות אמנות בינלאומית אוטנטית. כתוצאה מכך הפכה השכונה לנקודת ציון ואמת מידה של אמנות רחוב המושכת אליה אמנים מכל העולם. נראה שאפילו בנקסי (Banksy) הצייר, אמן הרחוב והאקטיביסט החברתי האנונימי, יליד בריסטול אנגליה, הנחשב לאחד מאמני הגרפיטי הבולטים בעולם, תרם את חלקו לפרויקט (ראו תמונה אחרונה), אם כי לאף אחד אין ביטחון מלא שהציור הזה אכן שלו.
מדי שנה, בסופ"ש הראשון של חודש ספטמבר, מגיעים לכאן יותר מ-100,000 אמנים ומבקרים וחוגגים במשך שלושה ימי פסטיבל את הפרוייקט המדהים והייחודי הזה. אם אתם מתכננים ללכת בקמינו האנגלי, וגם חובבי גרפיטי, אתם מוזמנים לתכנן את תחילת המסע בסופ"ש הראשון של ספטמבר, ואני בטוח שלא תצטערו!
וכך מצאנו עצמנו צועדים ברחובות השקטים של העיר פרול ושכונת קאנידו, מכיכר Porta de Canido, ולאורך רחוב Alegre אל כיכר Cruceiro de Canido ולרחובות הסמוכים כדי לגלות עוד ועוד ציורי קיר מקסימים ומדהימים, חלקם ציורי ענק המשתרעים על קירות גבוהים של בתי דירות ואחרים, קטנים יותר, משובצים זה ליד זה בקירות שלאורך הרחובות. פשוט מדהים! אני מקווה שתמונות שצילמתי ואני מצרף כאן כמה מהן תוכלנה להמחיש, ולו במשהו, את הפרויקט המרהיב ויוצא הדופן הזה.
תוך כדי השיטוט ברחובות וחיפוש אחר עוד ועוד ציורים, התיישבנו גם לכוס קפה בבית קפה שכונתי קטן ונחמד, ובהמשך אף גילינו חנות מקסימה של בחורה צעירה בשם אניטה, שעושה מלא דברים בעבודת יד, וכל החנות מלאה בעבודות שלה. גלי התלהבה בטירוף, ובסוף אני זה שקניתי סווטשר עם ציור מדהים על הגב... בהזדמנות אראה לכם.
משכונת קאנידו ומהפרויקט 'בנות קאנידו' גלשנו אל הנמל של פרול, ואולי כאן המקום לעצור ולספר לכם מעט על ההיסטוריה של העיר הזאת, פרול, בה אנחנו מטיילים כעת, נקודת המוצא לקמינו האנגלי.
פרול (Ferrol) – שייכת לפרובינציית לה-קורוניה בגליסיה בחוף האטלנטי הצפון-מערבי של ספרד, כאשר בעברה היתה גם חלק מהפרובינציות אסטוריה, ליאון וקסטיליה. בעיר חיים 64,785 תושבים (2021) והיא העיר ה-7 בגודלה בגליסיה. העיר שוכנת במפרץ פרול, שמתואר לא פעם כנמל הטבעי הטוב ביותר באירופה. מיקומה האסטרטגי של פרול ונמלה הטבעי עם המפרץ העמוק, חייבו קו ביצורים שיגן על נתיב הכניסה, ואכן משני צידי נתיב השייט הוקמו מבצרים (מבצר סן פליפה ומבצר פאלמה). בסוף המאה ה-16 יצאו מפרול אוניות אל עולם החדש וחזרו עמוסות בזהב, וכך הפך כפר הדייגים פרול לעיר ובסיס חשוב באטלנטי. עליית שושלת בורבון הצרפתית לשלטון בספרד במאה ה-18, בעקבות מלחמת הירושה לאחר מותו של קרלוס השני, שלא הותיר אחריו יורש, חיזקה את פרול והפכה אותה למרכז ימי עם מספנה. העיר היתה למרכז לבניית אוניות ושימשה כבירת הצי הספרדי בצפון המדינה, וגם כיום נבנות בה אוניות. בית בורבון, אגב, מולך בספרד מאז ועד היום, למעט תקופות מעבר קצרות של שתי רפובליקות ותקופת שלטונו של הגנרליסימו פרנקו.
העיר פרול מפורסמת בהיסטורית המאבק בין האימפריה הספרדית לזו הבריטית, ומתייחדת בכך שיחד עם מובלעת נוספת היא מעולם לא נכבשה ע"י זרים. הסיבה היא הרוחות המערביות החזקות אשר סחפו כל צי אוניות שניסה לשים עליה מצור. כלכלת העיר ידעה עליות ומורדות, והיא נשענת היום על תעשיית העץ והנייר, תעשיית עור, מחסני תבואה, תירס, יין, ודגים.
באופן אירוני בפרול נולדו שני מנהיגים המבטאים אידיאולוגיות מנוגדות לחלוטין: הראשון הוא פאבלו איגלסיאס פוזה (Pablo Iglesias Posse), (1925-1850), אבי הסוציאליזם הספרדי, ומיסד מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE) בשנת 1879. ואילו השני הוא הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco), (1975-1892), המכונה 'אל קאודיו' (המנהיג). איש צבא ורודן ספרדי שנתמך ע"י היטלר ומוסליני. פרנקו, מנהיג הלאומנים, השליט בספרד שלטון דיקטטורי-פשיסטי במשך 36 שנה, מ-1939 ועד יום מותו. בימי שלטונו של פרנקו דוכאו ביד קשה ארגוני העובדים הלא-ממשלתיים וכל מתנגדיו הפוליטיים מהקומוניסטים ועד לליברל-דמוקרטים והלאומנים, ובמיוחד הבאסקים והקטלונים. שביתות דוכאו על ידו ביד קשה והוא הוציא להורג אלפי רפובליקנים.
במהלך מלחמת האזרחים שהתנהלה בספרד בשנים 1939-1936, הגיעו מתנדבים רבים מכל העולם כדי להילחם בשורות הבריגדות הבינלאומיות. אחד הידועים שבהם הוא הסופר האמריקאי המפורסם ארנסט המינגוויי, שאת חוויות מלחמתו יחד עם לוחמי הגרילה האנטי-פשיסטים ניתן למצוא בספרו 'למי צלצלו הפעמונים'. הספר אינו אוטוביוגרפי אך מבוסס על המציאות אותה חווה המינגווי.
דמות מפורסמת נוספת שנולדה בפרול היא קונספסיון ארנל (Concepcion Arenal) (1820-1893). סופרת, משוררת, עו"ד ועיתונאית שנלחמה ללא לאות למען שוויון לנשים, וכדי להתקבל לבי"ס למשפטים במדריד היא אף התחפשה לגבר...
ועכשיו בנמל של פרול די שקט. השעה עוד מעט תשע בערב, השמיים מעוננים (לפני יומיים ירד בסנטיאגו גשם זלעפות) ולא רואים בחוץ אנשים רבים, מבקרים או תושבים מקומיים. אנחנו מצטלמים ליד אותיות שם העיר, כפי שאנו נוהגים בכל מקום לאורך מסלולי הקמינו בהם הלכנו, וממשיכים לנקודת תחילת הקמינו האנגלי במזח קורוקסייראס (Curuxeiras quay) בסוף Ferrol Vello (שהיה בעבר רובע דייגים). לכאן הגיעו הצליינים עם אוניות הסוחר מאנגליה, אירלנד ומדינות מערב אירופה האחרות לאורך ההיסטוריה כדי לצעוד בקמינו אינגלז. נקודת התחלת הקמינו מסומנת עם אבן מונוליטית הממוקמת בחזית בית מרקחת, 15 מטר ממשרד התיירות והצליינים. זוהי נקודת 'ק"מ 0' של הקמינו (Monolito 0 Camino do Ingles). מכאן מתחילים ללכת.
אין ספק, נרשמת אצלנו התרגשות, בכל זאת נקודת תחילת הקמינו! אם ציפינו לראות כאן ליד האבן הזאת לפחות עוד כמה אנשים נרגשים כמונו, נכונה לנו אכזבה. אנחנו כאן לבד. בקפה הסמוך יושבים מספר אנשים וסועדים את ליבם, וכך גם בבר שנמצא בהמשך, ומעל כולנו מרחפת אווירה עצלה של עיר מנומנמת שעדיין לא ממש התעוררה מהסיאסטה. בשלב הזה אנחנו מרגישים שהגיע הזמן לאכול איזה ארוחת ערב טובה, ולאחר חיפוש אנחנו מוצאים בקרבת מקום, ברחוב סן פרנסיסקו שעובר כרגע שיפוצים, את הבר הנחמד ג'וספ'ס (Josefa's Old time Bar). האוכל שלהם ממש טעים (גלי אכלה מנת ירקות מאודים ואני דג סלמון), ואחרי יום כל-כך אינטנסיבי שהחל כמעט לפני 24 שעות, נחמד להיות מופתעים עם אוכל טעים ובירה קרה. מכאן למלון שלנו זה עניין של דקות. אנחנו הולכים לישון, וזו הזדמנו לספר לכם הקוראים, בקיצור המתבקש, את סיפורו של הקמינו האנגלי.
אז ככה. הקמינו האנגלי הוא דרך המחברת את הנמלים של לה-קורוניה ופרול עם סנטיאגו דה קומפוסטלה. אורך הדרך 130-115 ק"מ מפרול. הדרך הזו נוצרה באמצע ימה"ב למטרות רוחניות ולוגיסטיות ואפשרה לאנשים שרצו להגיע לסנטיאגו לבקר את קברו של סט. ג'יימס לשוט באוניות מטען שהובילו סחורות לשני הנמלים. באותם ימים נהגו ללכת ברגל או לרכב על סוסים. דרך זו שוחזרה בהמשך והפכה ל'דרך האנגלית' (The English Way), למחאת האירים, שהעדיפו לקרוא לדרך הקמינו הקלטי (The Celtic Camino). במאה ה-12, יחד עם תחילת מסעי הצלב לארץ הקודש, החלה באנגליה, אירלנד ומדינות צפון-מערב אירופה נוספות התעוררות בפולחן השליח סנט-יאגו. יותר מ-600 כנסיות נבנו והוקדשו לו, והדבר גם עורר את רצונם של רבים להגיע לקברו. כזכור העליה לרגל לקברו של סנטיאגו בתוך ספרד עצמה החלה כבר במאה ה-10, והתרחבה אל מחוץ לספרד במאות ה-11 וה-12.
בקמינו האנגלי הלכו בעבר צליינים מצפון-מערב אירופה שהגיעו בספינות לפרול או לה-קורוניה ומשם צעדו ברגל לסנטיאגו. חוץ מאנגלים היו שם גם סקוטים, אירים, סקנדינבים ופלמים. נקודת ההגעה ותחילת המסע הרגלי נקבעה לא פעם ע"י הסערות הרבות שפוקדות את האזור והשפיעו על מסלולי האוניות בעת הגעתן למפרץ. על אף סיכוני ההפלגה בים, שהובילו עולי רגל רבים להעדיף את חציית התעלה מאנגליה לצרפת והליכה בקמינו מצרפת לסנטיאגו, הרי מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת (מאות 15-14) החזירה את עדיפות ההפלגה בים מנמלי בריסטול, פורטסמות', דארטמאות' ודבלין באירלנד ישירות לגליסיה. ההליכה בקמינו האנגלי הגיעה לשיאה במאה ה-15 כשגם הצי האנגלי הפליג ללה-קורוניה, והכתר הבריטי החל להוציא לכלי שייט רישיונות מיוחדים להוביל עולי רגל.
אחד הסיפורים ההיסטוריים המעניינים הקשורים לקמינו אינגלז הוא הסיפור על הנסיך פיליפה (בהמשך המלך פיליפה השני) (1598-1527), שהגיע כעולה רגל לסנטיאגו, ולאחר מכן המשיך לאורך הקמינו האנגלי עד לה קורוניה, משם הוא הפליג לאנגליה ביולי 1554 כדי לשאת לאשה את מרי הראשונה מלכת אנגליה ואירלנד (Bloody Mary), בתם של הנרי ה-8 וקתרין מאראגון. הנישואים החזיקו מעמד 4 שנים, עד לפטירתה של מרי. במהלך שלטונה של מרי כמלכת אנגליה היא ניסתה לבטל את השפעת הרפורמציה שקידם אביה, ולהשיב את אנגליה אל הקתוליות והכפיפות לאפיפיור ברומא. היא רדפה את הפרוטסטנטים והרגה כ-300 מהם בשל אמנותם. בעקבות מעשים אלה זכתה לכינוי "העקובה מדם".
הנסיך פיליפה, בנו של קרל ה-5, שהפך בזמן הזה למלך פיליפה השני וקיבל שליטה על ארצות השפלה, פורטוגל, והאימפריה העצומה באפריקה, ברזיל ואיי מזרח הודו, שינה בהמשך את דעתו לגבי האנגלים וב-1588 הסית את הארמדה להפליג מלה-קורוניה נגד הבריטים. שילוב של תנאי מזג אוויר קשים, עליונות ימית מסוימת של הצי המלכותי וגם חוסר מזל הכשילו את התוכנית והארמדה שבה לספרד לאחר כמה חודשים לאחר שסבלה אבדות כבדות, בעיקר מפגעי הטבע. כך או כך תקופת שלטונו של פיליפה כמלך ספרד (1598-1527) נחשבת לשיא כוחה של ספרד בעולם. במהלך ההליכה בקמינו עוד נפגוש את הבית בו שהה הנסיך פיליפ ב-Calle, עת צעד בקמינו האנגלי.
הרפורמציה הפרוטסטנטית באנגליה גרמה לירידה חדה במספר עולי הרגל שיצאו לקמינו האנגלי. זה החל ב-1517 עם מרטין לותר והתחזק כאשר ב-1534 הכריז הנרי ה-8 שהוא ראש הכנסייה באנגליה ולא האפיפיור. בשנים שלאחר מכן החל המלך הנרי ה-8 לסגור מנזרים ולהוציא את עולי הרגל אל מחוץ לחוק, והקמינו החל לגסוס ולהישכח.
לקראת סוף המאה ה-20 החלה תחיה של העליה לרגל ברחבי ספרד, כולל הקמינו האנגלי. בשנת 2000 רק 98 ממקבלי הקומפוסטלה צעדו בקמינו האנגלי. ב-2009 היו לאורך הדרך האנגלית רק 3 אלברגות, כולן ציבוריות (אחת מהן בברומה ואותה נפגוש בהמשך), ואף לא אלברגה פרטית אחת. 'הדרך האנגלית' נחשבה אז לסינדרלה של הדרכים הרשמיות לסנטיאגו, עם כ-1,500 צליינים בשנה, כשכולם הולכים בשביל רק בעונת הקיץ. אך כל זה השתנה דרמטית והגידול של מספר ההולכים בדרך בשנים האחרונות הוא אקספוננציאלי. לפי נתוני משרד הצליינים עלה מספר ההולכים בדרך מ-3,577 ב-2012, ל-15,782 ב-2019, ועד ל-24,209 עולי רגל ב-2022, כולם הולכי רגל, כיוון שהקמינו האנגלי קצר מ-200 ק"מ הדרושים לרוכבי האופניים כדי לקבל את התעודה. עוד אלברגות ציבוריות נפתחו ואתן גם עוד מסעדות, בתי קפה וחנויות, וגם השילוט בדרך שופר. ראוי לציין כי רק כ-5% הולכים בקמינו היוצא מלה-קורוניה, כיוון שהוא קצר מ-100 הק"מ הנדרשים לקבלת הקומפוסטלה (רק 74.9 ק"מ). בשנת 2017 חודש נתיב הקמינו האנגלי, והיום ניתן למצוא מקומות רבים לאורך הקמינו בהם בנוסף לנתיב המחודש, ניתן גם ללכת בדרך הישנה (בכמה מקומות זה ממש מומלץ), על אף שחלק מסימני הדרך שלה כבר נמחקו או הוסרו כדי לא לבלבל את ההולכים.
לקמינו האנגלי יש הרבה מה להציע. נתיב הקמינו הנמתח מצפון לדרום בפינה המחוספסת הזו של ספרד הירוקה (Espana Verde), חותך את גליסיה הקלאסית על מפרצי חוף האטלנטי ודרך היערות והגבעות הירוקות. לדרך קדומה זאת יש היסטוריה ארוכה ומגוונת, וכשזו מתחברת אל קו החוף הדרמטי באזור זה של ספרד, אין פלא שהפופולאריות של הקמינו הזה נמצאת בעליה. זאת ועוד. אנשים המבקשים ללכת רק מעט יותר מ-100 ק"מ כדי לקבל את תעודת המחילה (קומפוסטלה), ימצאו בקמינו האנגלי מסלול הליכה מעניין היסטורית וגיאוגרפית, והרבה פחות סואן ועמוס בהשוואה לקטע המקביל באורכו שבין סאריה לסנטיאגו, בו צועדים היום כ-40% מצועדי קמינו פרנסס המעונינים בקומפוסטלה.
והערה אחרונה באשר לקמינו האנגלי: הדרך מלה-קורוניה לסנטיאגו קצרה יותר (3 ימי הליכה, 75 ק"מ) ונקראת קמינו דו-פארו (Camino do Faro), 'דרך המגדלור' (של לה-קורוניה). אם תלכו בדרך זו ועדיין תרצו לקבל קומפוסטלה בסיומה, תצטרכו להביא אישור מכומר הכנסייה שלכם שהלכתם בבית עוד 25 ק"מ... לחילופין, שמעתי שאם תגיעו לקתדרלת יעקב הקדוש (סנט. ג'יימס) ברובע הארמני בעיר העתיקה, תוכלו לקבל שם מכתב המאשר שצעדתם באזור מגוריכם 25 ק"מ, כדי לזכות בקומפוסטלה...
