פרק 16 – נפרדים מהקמינו ומסנטיאגו, סוף...
אחרי לילה מהול ביין התעוררנו לבוקר חדש ושמשי וזוהר כאן בפיניסטרה. אין ספק, מזג האוויר היטיב עמנו לאורך כל מסע הקמינו: ימי שמש כחולים ונפלאים (למעט יום מעונן אחד), לעיתים מעט חמים אך בכל מקרה לא קרים מדי וללא גשם. בקיצור – מזג אוויר מושלם, לא יכולנו לבקש יותר! ארוחת הבוקר מוגשת כאן רק החל משעה תשע, ואנחנו יכולים להתפנק עוד מעט במיטות ביום הטיול האחרון שלנו בקמינו דה סנטיאגו, מחר בבוקר כבר טסים חזרה לארץ. כשאנחנו יורדים למטה לאכול, אנחנו לא יכולים שלא להתפעל שוב מהעיצוב הפנימי היפה והמקורי של הפנסיון הזה, וזה כולל את קירות מסדרון המדרגות, המשולב ברקע של גווני הכחול המאפיין את הפנסיון כולו (Longosteira), ואת חדר האוכל. ארוחת הבוקר גם היא מעולה ומושקעת, וכוללת בנוסף לטוסט, מיץ תפוזים וקפה הרגילים גם גבנ"צ, פסטרמה ועוד לחם. שאפו!
ארוחת הבוקר בלונגוסטיירה / צילומים: גלי זוהר-גונן
לאחר ארוחת הבוקר אנחנו אורזים את עצמנו ויוצאים חזרה לסנטיאגו. הפעם אנחנו בוחרים בדרך המהירה ונוסעים דרך כביש 441 והעיירה נגריירה. בכניסה לסנטיאגו אנחנו עוצרים לבקשת יואבי לחצי שעה במרכז קניות גדול, אומרים שלום לכמה מהמותגים המובילים (יואבי גם קונה), ומשם ממשיכים למשרדי חברת ההשכרה להחזיר את האופל שלנו בזמן. מכאן כ-10 דקות צעידה לפנסיון החדש שלנו (Pension Residencia Fornos) בו מחכה לנו גבריאלה כדי שנוכל להתאחד עם המוצ'ילות שהשארנו כאן אתמול בבוקר. החדר שאנחנו מקבלים גדול יחסית, עם שירותים בפנים, רק שלנו, הרבה יותר טוב מהחדר הקודם שהיה לנו בסנטיאגו. בשלב הזה אנחנו מחליטים להתפצל, בפעם הראשונה בכל מסע הקמינו: גלי ויואבי יוצאים להשלים קניות, ואני יוצא להשלים את היכרותי עם סנטיאגו.
רחובות סנטיאגו דה קומפוסטלה / צילומים: איציק גונן
סנטיאגו דה קומפוסטלה היא עיר יפה ומיוחדת, ותיירים רבים מכל העולם מגיעים לבקר בה, בלי קשר להליכה בקמינו. העיר סנטיאגו היא בירתה של הקהילה האוטונומית גליסיה שבצפון-מערב ספרד, וחיים בה היום קרוב ל- 100,000 תושבים, ובמטרופולין כולו כ-180,000. בשנת 1985 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו, ובשנת 2000 זכתה לתואר 'עיר התרבות האירופית'. כ-50% מתושבי העיר מדברים רק או בעיקר את השפה הגליסיאנית. כלכלתה של העיר נשענת על המנגנון השלטוני של הממשלה האוטונומית של חבל גליסיה, על תיירות תרבותית, תעשייה, וחינוך גבוה. באוניברסיטה של סנטיאגו (USC) לומדים כ-42,000 סטודנטים (כולל הקמפוס ב-Lugo), ואני יכול להעיד על הסטודנטים שרישומם ניכר בכל מקום בעיר והם חוגגים בלילות עד שעות הבוקר המוקדמות (ועושים רעש) כאילו אין מחר. האוניברסיטה הוקמה ב-1495 ופועלת מאז באופן רצוף, וגם בכך ייחודה.
מוזיאון הקתדרלה / צילומים: איציק גונן
יעד הביקור הראשון שלי בעיר הוא מוזיאון הקתדרלה, שהוא למעשה חלק ממבנה הקתדרלה, ורבים יגידו לכם שהביקור בקתדרלה אינו שלם ללא הביקור במוזיאון. אגב, דרכון הצליינים מזכה בהנחה בכניסה למוזיאון (4 יורו במקום 6), גם משהו. כשהגעתי לשם הסתבר לי ששכחתי את הדרכון שלי במלון, אך בכל זאת הצלחתי לשכנע את הבחורה בכניסה שאני צליין, וליהנות מההנחה... המוזיאון המעניין הזה משתרע על פני 4 קומות וכולל אוסף מרשים של שטיחי קיר נהדרים (Tapestry), ביניהם שטיחים של גויה ושל רובנס, פסלים וכותרות עמודים המפוסלים בגרניט, אמנות דתית כולל ציורים ומלבושים החל מהמאה ה-13 ועד המאה ה-18, ספריית הקתדרלה (כולל "קודקס קליקסטוס" של הנזיר הצרפתי איימריק פיקו עליו כבר סיפרתי לכם בפרק הראשון), ותערוכה של שימור חזית הכניסה המקורית עם הדמויות המפוסלות בגלוריה (Portico of Glory) של מאסטר מתיאו (Master Mateo) הגאון מהמאה ה-12.
בחצר הפנימית של המוזיאון / צילומים: איציק גונן
במוזיאון ניתן לצלם רק בחצר הפנימית (קלויסטר) הרנסנסית של הקומה ה-2, ומהמרפסת של הקומה ה-3 ממנה ניתן לצפות על הכיכר שבחזית הקתדרלה, 'כיכר הסדנא' הגדולה והמרשימה (Praza do Obradoiro), אליה מגיעים גם עכשיו צליינים לאחר מסעם הארוך בקמינו, תשושים ומאושרים, בדיוק כפי שאנו הגענו לכאן לראשונה, נשכבים על מרצפות הכיכר, מצטלמים בכל פוזה אפשרית ומרגישים שכבשו את העולם. אני עומד ומביט בהם וזה מה זה מרגש לחזור ולהיזכר בחוויה הזאת שחווינו שלושתנו כאן אך לפני יומיים! מצידה השני של הכיכר, ברקע, ניצב הארמון-Pazo de Raxoi, ארמון צרפתי בסגנון נאו-קלאסי שבנייתו הסתיימה ב-1766, ומשמש היום כמקום מושבה של מועצת העיר. מדרום ניתן לראות את המבנה המרובע היפה של San Jeronimo College.
'כיכר הסדנה' והארמון הצרפתי ברקע, וקולג' סן ג'ירונימו / צילומים: איציק גונן
העין לא שבעה מלהביט על האנשים והכיכר למטה, אבל צריך לזוז כדי לראות עוד כמה דברים, אין מה לעשות. מכאן אני ממשיך לספרייה הסמוכה של האוניברסיטה של סנטיאגו (Biblioteca Universitaria de Santiago de Compustela), עם הקלויסטר היפה שבמרכזו פסלו של אלפונסו ה-3 דה פונסקה, ארכיבישופ גליסיאני ופוליטיקאי, תומך מרכזי של האוניברסיטה. הרחובות היפים של העיר העתיקה ממש מושכים להסתובב בהם, ואני צועד בהם להנאתי ונהנה מכל רגע. העיר הזאת פשוט יפה, אין מה לומר! בשלב מסוים אני קופץ למלון שלנו, מתארגן לקראת הערב, ויוצא שוב לראות ולשמוע את המיסה בקתדרלה בשבע וחצי כחלק מתהליך הפרידה מהעיר ומחווית הקמינו. אתם יודעים מה, נראה לי שאני מתחיל להיות מכור לטקסים האלה בקתדרלות ובכנסיות הנוצריות…
ספריית האוניברסיטה ובר-קפה סמוך / צילומים: איציק גונן
מול המזבח, במרכז (מואר) פסלו של סנטיאגו / צילום: איציק גונן
הפעם אני מקדים מעט ותופס מקום ישיבה בצד המערבי, ציר האורך של צלב הקתדרלה, ישר מול המזבח. לצידי כמה נשים ספרדיות, תיירות, שכמה מהן דתיות יותר ובחלקים של המיסה הן כורעות על ברכיהן לפני ספסל הישיבה שלנו. הטקס מתנהל באופן דומה לטקס בו היינו כולנו לפני יומיים, רק שעכשיו אני ממש מול הנזירה ששרה, מלמדת, ומובילה את השירה המשותפת של כל באי הכנסייה (חבל שאסור לצלם). לקראת סוף המיסה אני הולך מסביב למזבח ועולה במדרגות הצרות אל מאחורי פסלו המוזהב של סנטיאגו המשקיף על הטקס מלמעלה, נותן לו חיבוק כפי שעושים כל המבקרים שמטפסים לכאן, ומרגיש שבכך השלמתי סופית את מסע קמינו דה סנטיאגו.
הבוטפומירו בפעולה / צילומים: איציק גונן
בסוף המיסה אני זוכה שוב לראות את הבוטפומירו בפעולה, ואני שוב מתרגש. מה אגיד לכם, אני מת על זה, פשוט נפלא! בדיעבד הסתבר ששני זוגות חגגו את חתונת הכסף שלהם והם שמימנו את הפעלת הבוטפומירו הערב, כשכל זוג שילם 300 יורו. יפה להם ויפה לי. בסוף הטקס אני ממהר ל'כיכר הסדנא' (Praza do Obradoiro) הסמוכה ממנה ראינו לראשונה את הקתדרלה כי קבענו בשמונה וחצי עם גלי ויואבי וגם עם, שימו לב, רבקה ובוב! כן, כן, אחרי התכתבויות ותיאומים ביומיים האחרונים סיכמנו להיפגש הערב בכיכר, אחרי הטקס (אליו גם הם אמורים היו ללכת), וכך אכן קורה. מרחוק אני רואה את רבקה ובוב מתקרבים וההתרגשות רבה, חיבוקים, נשיקות ומה לא. גלי ויואבי אף הם מגיעים ומתרגשים, ואחרי "מה נשמע?" וכל זה אנחנו מתחילים ללכת לאיטנו מהכיכר דרומה לאורך רחוב פרנקו (Rua do Franco), רחוב המסעדות.
מחפשים מסעדה טובה / צילום: איציק גונן
אנחנו מתלבטים לאיזה מסעדה כדאי להיכנס כדי לחגוג את המפגש ובאותה נשימה גם את הפרידה. גלי ויואבי עדיין בעניין הפאייה, וכך אנחנו מוצאים עצמנו בסופו של דבר שוב במסעדת א-צ'רקה (Meson A Charca) אותה אהבנו אתמול, ואין סיבה שלא נאהב גם היום. הערב הזדמנות אחרונה ליהנות מתפריט צליינים ולא נפספס אותה, וכך גלי ויואבי מזמינים פאייה ואני הולך שוב על סלמון א-לה פלאנצ'ה (שוב מצוין!) עם צ'יפס, וגם סלט ויין אדום. רבקה ובוב מזמינים סטייקים, ויין כמובן, והשמחה גדולה, ההליכה בקמינו הפכה אותנו לחברים טובים, אין מה לומר!
במסעדת א-צ'רקה, עם מנת פאייה עסיסית / צילומים יואבי ואיציק
יושבים יחד, אוכלים ושותים ונהנים, ומעלים זיכרונות משותפים. רבקה ובוב מספרים לנו את קורותיהם מאז נפרדנו בפורטומארין (כשהם נשארו שם ליום מנוחה), ואנחנו מספרים להם על מה שעבר עלינו מאז, למרות שגם התכתבנו בימים שחלפו ושלחנו תמונות. הם מתכננים לנסוע מחר לפיניסטרה, ובעקבותינו גם הם החליטו לשכור רכב, אחרי שתוכנית קודמת לנסוע באוטובוס בוטלה על ידם בגלל מתקפת פשפשים על בוב בפנסיון שלהם והצורך בטיפול רפואי. במהלך הארוחה אנחנו מסכמים להיפגש לארוחה שרבקה תכין כאשר הם יגיעו לארץ לבקר את אמה של רבקה בקיבוץ בעוד כשבועיים. וזהו, אחרי הארוחה צריך להיפרד, מחר מוקדם בבוקר (06:40) יש לנו טיסה משדה התעופה של סנטיאגו למדריד (ומשם לארץ), וזה אומר שצריך לצאת מפנסיון כבר בסביבות ארבע בבוקר, ולקום עוד קצת קודם... חיבוקים אחרונים ולהתראות, ואנחנו בדרך לפנסיון בניסיון לתפוס כמה שעות שינה לפני הטיסה.
הופעת רחוב מאוחרת / צילום: איציק גונן
המונית שהזמנו לשדה התעופה מגיעה בזמן (21 יורו לשלושתנו), וזה יפה בפני עצמו, ואנחנו בדרך לשדה התעופה, חוצים את העיר בנסיעה ורואים ברחוב עוד כמה קבוצות של סטודנטים עליזים שעדיין לא סיימו את הבילוי הלילי שלהם, צועדים ומדברים בקולי קולות, מישהו שר ומישהו אחר מדלג מעל עמודי הבטון בצד המדרכה, ויש משהו שמח וחסר דאגות בכל ההתנהלות הזו שלהם. שדה התעופה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, שאך לפני שלושה ימים הלכנו לאורך קצה המסלול הצפוני שלו (איזה קטע), ריק כמעט לחלוטין כאשר אנו נכנסים בשעריו, וגם לפתיחת הטיסה שלנו עלינו להמתין מעט. בצ'ק אין מסתבר שלא אוכל להעלות את מטה ההליכה המגולף שלי לטיסה ואני נאלץ לשלוח אותו עם המטען, מה שיגרום לכך שיגיע לנתב"ג רק שלושה ימים אחרינו, אבל לפחות יגיע, ועוד עם רכב מיוחד עד לביתי...
בטיסה, סימנים ראשונים לזריחה / צילום: איציק גונן
לקראת שבע אנחנו ממריאים. בחוץ עדיין חושך ומעונן ולא רואים הרבה למעט אורות השדה והעיר מרחוק, אבל ככה זה עם פרידות, לא תמיד הן בהירות וברורות עד הסוף, אך תמיד יש בהן עצב. ועם העצב גם מתגנבת מחשבה או תקווה שאולי נחזור לכאן שוב, מתישהו, מי יודע? הקמינו דה סנטיאגו סיפק לנו את התפאורה וההזדמנות להרפתקה וחוויה משפחתית-צליינית מעולה, לכל אחד מאתנו לחוד ולשלושתנו ביחד, ואנחנו לקחנו אותה בשתי ידינו. "הדרך לסנטיאגו נועדה לאנשים רגילים", כתב קואלו ב'יומנו של מכשף', ואכן הרגשנו במסע הקמינו כאנשים רגילים, הפוגשים אנשים רגילים אחרים מכל העולם, וצועדים אתם יחד בדרך לסנטיאגו, דרך שעולי רגל ואנשים אחרים הולכים בה יחד כבר יותר מאלף שנה.
עם רבקה, בוב, יוטה והנס, חברים לקמינו / צילומים: יואבי והנס
מסע העלייה לרגל מאפשר להולך בו חוויה רוחנית, תרבותית, היסטורית וחברתית, בתווך שבין המאמץ הפיזי הכרוך בהליכה, ובין העובדה שהוא מסע צלייני עבור הנוצרים המאמינים. החוויה הזו היא פרי ההליכה המשותפת, יחד עם הסיפורים ששמענו וסיפרנו זה לזה, והזמן שההליכה מאפשרת לך לחשוב על עצמך, על משפחתך וחבריך, ועל חייך ולאן היית רוצה להוליך אותם מכאן. ברצף העמוס של חיי היום-יום יש לנו מעט מדי זמן לכל אלה, וסיפורו של הקמינו שהוא מאפשר לכל אחד מאתנו להגיע לכך, כאשר המסגרת הדתית-נוצרית נותנת את האווירה ואת המצע, וכל אחד מאתנו מביא את השאר ולוקח את זה למקום המתאים והנכון לו. ואם כך ואם כך, זה הזמן להיפרד ולומר שלום. היה שלום קמינו דה סנטיאגו, תודה על ההזדמנות שנתת לנו, וקרוב לוודאי שנתראה שוב מתישהו בהמשך הדרך!
צועדים וגדֶלים בקמינו / צילום: איציק גונן
פרולוג
כשבועיים לאחר חזרתנו לארץ אספתי ברכבי את גלי ויואבי והפלגנו לקיבוץ גבעת-חיים מאוחד, לפגישה ובראנץ' עם רבקה ובוב. רבקה הבטיחה ורבקה מקיימת ועכשיו היא ערכה לכולנו שולחן בבית של אמה בקיבוץ שם היא ובוב מתארחים ונחים לאחר המאמץ המרוכז של הקמינו. בוב חיכה לנו בכניסה לקיבוץ והוביל אותנו אל הבית בו גדלה רבקה לאחר עליית המשפחה מצ'ילה, כשרבקה היתה ילדה. רבקה אמנם נדדה לארה"ב, לאחר שזכתה במלגה ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית בניו-יורק, אך נשארה ישראלית בכל הוויתה וקשורה לארץ ולמשפחתה כאן. גלי הביאה עמה לחם זיתים פרוס, יואבי סייע לרבקה בהכנת השקשוקה, שהיתה המנה המרכזית בבראנץ' שלנו, ואט-אט התמלא השולחן גם במיני ממרחים, מיצים וקפה כמובן.
בראנץ' אצל רבקה ובוב (1) / צילום: יואבי זוהר
כמובן שלא הפסקנו לפני, תוך כדי, ואחרי הארוחה, לספר אלה לאלה על חוויותינו, גם חוויות שטרם סופרו מהקמינו, וגם חוויותיהם של רבקה ובוב בפיניסטרה (הם שכרו רכב ולקחו את ההוסטל בו אנו התארחנו, לאחר ששמעו את המלצותינו). קיבלנו, שוב, הזמנה לבוא ולבקר אותם באריזונה, ואני הבטחתי להגיע עם קסי בסיום הטיול שאני מדריך בסוף הקיץ הקרוב לאלסקה. מה אגיד לכם, היה כייף להיפגש! כמובן שהיינו שמחים לצרף גם את יוטה והנס לשולחן הסעודה, אך כדי לפגוש אותם נצטרך כנראה להרחיק עד דנמרק. ובינתיים אנחנו שמחים מאוד בחברות עם רבקה ובוב, חברות עליה אנו צריכים להודות לקמינו דה סנטיאגו, שהפגיש בינינו. תודה!
בראנץ' אצל רבקה ובוב (2) / צילום: יואבי זוהר
טוב, זהו חברים, זה הזמן להיפרד אחרי 16 פרקים מפורטים ותמונות, ותגובות שלכם, ועוד זיכרונות וסיפורים שלנו. ועד לקמינו הבא, שוודאי יגיע מתישהו, חיו בטוב, שמרו על עצמכם, ואל תחששו ללכת אל הלא-נודע. "לחיות משמע להתנסות ולחוות דברים, לא להרהר על משמעותם של החיים. מובן שלא כל אחד צריך לחצות את אסיה או לעלות בדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה...", אך זכרו כי "החיים אינם שלמים ללא שמץ של אי-שפיות" (קואלו/אלף)!
שלושתנו בקמינו, גלי, יואבי, ואיציק / צילום: הנס
