פרק 1 – יאללה, בואי נתחתן...
...הרכבת ממומבאי לגואה דוהרת דרומה ואני מנסה להירדם. עוד מעט שתיים לפנות בוקר, וגם ג'ניס איאן ששרה לי לא מצליחה להרדים אותי, אולי להפך אפילו, כי השירים שלה תמיד מרגשים אותי כל-כך. בדרגש מתחתי שוכב ג'ון, בחור אנגלי מבאת', בין 35 ל-40, גרוש שהחליט לעזוב את הכול ולצאת לראות עולם. הוא כבר חצי שנה בדרכים ומתכנן להמשיך עוד חצי שנה, ובינתיים הוא מאושר כמו ילד קטן. בשני הדרגשים ליד שוכבות שתי בנות פיניות צעירות, טאריה ופיריו, בנות 20 לערך, שמנצלות כמוני את חופשת הסמסטר (הן כסטודנטיות ואני כמרצה). אצלם בפינלנד הכול קפוא עכשיו והן באו להתחמם קצת בהודו, עד שיתחיל סמסטר האביב. כולם כבר חורפּים, אחרי שעד לפני שעה עוד ישבנו ארבעתנו על שני הדרגשים התחתונים, שתינו צ'אי ודיברנו כמעט על כל נושא שבעולם, ואפילו לפוליטיקה ולמזרח התיכון הגענו, בעיקר ג'ון, שהתעניין לדעת מה קורה עכשיו ואם יש סיכוי להסדר עם הפלשתינאים (אמרתי לו שלא נראה לי, ולא יודע אם אי-פעם יהיה סיכוי כזה, בעיקר בגלל המנהיגים שלהם).
איך זה לחיות בפינלנד, שאלתי את הבנות, כי במצב הנוכחי בארץ נראה לי הרבה יותר כיף לדבר על פינלנד. טאריה ופיריו (בעיקר טאריה) סיפרו שהן גדלו על אי ששייך לארכיפלג, קבוצת האיים שמדרום ליבשה, כשהעיר הקרובה ביותר היא טורקו ולהגיע לבירה, הלסינקי, זה בערך 4 שעות. וואו, לחיות על אי נראה לי מדליק, זה הרי חלומו של כל ילד! כן, גם הן אהבו את זה, מאוד, אומרות שתיהן בחיוך של פנים לבנבנים, משוועים לשמש, ממוסגרים בשיער בלונד-שטני חלק הגולש יפה עד קרוב לכתפיים. יש מעבורת שמחברת בין האי ליבשה, מוסיפה טאריה כשפיריו מהנהנת בראשה, והיא שטה כמה פעמים ביום ובכל מזג אוויר, כי הים שבאזור האיים לא קופא, אפילו בחורף. כמובן ישנם הלילות הארוכים בחורף, והימים הארוכים בקיץ, אבל זה בכל פינלנד, וכשאתה נולד לתוך זה הכול נראה לך טבעי וברור, כאילו זו דרכו של עולם. לפני שנה, כשהתחילו ללמוד, הן עברו לטורקו שם הן גרות עכשיו, אבל מדי פעם, בעיקר בחופשות מהלימודים, הן חוזרות לאי לבקר את המשפחות שלהן, הורים, אחים צעירים, ולהיזכר בילדותן.
רכבת האקספרס קונקאן-קאניה 0111 ממשיכה לחתור דרומה ואני מתהפך על הדרגש, מנסה למצוא לעצמי מקום יותר נוח בין המצעים והשמיכה שחיכו לי כאן (איזה שיפור לעומת הסליפר בנסיעותיי הקודמות ברכבת בהודו). עכשיו תורו של ראבי שנקר ההודי לנסות ולהרדים אותי; זה אלבום שצרבתי בפושקאר במסעי הקודם להודו, ויחד עם נגינת הסיטאר הוירטואוזית של ראבי בקונצרט בניו-יורק אני נזכר בשימי ידידי הטוב מרישיקש ופושקאר, ה-D.J. לשעבר שחצה את הקווים ושב לזרועות חב"ד (אחרי שקודם יצא בשאלה), ובשאר החבר'ה מימי רישיקש העליזים, מקלוד, מנאלי, עמק פארוואטי, ואראנאסי, ג'ייפור, פושקאר ושאר המקומות בצפון, ומהרהר בכל מה שקרה מאז. וואו, כל-כך הרבה קרה! ...כן, קשה להאמין, ועכשיו אני שוב בהודו, הפעם בדרום, שוב על דרגש שינה ברכבת (UB), עם הקולות והריחות ההודים המוכרים, האהובים, הנטחנים לדק בשקשוק גלגלי הרכבת, מציפים את הקרונות ומביאים אתם את הזיכרונות. טוב, באמת קרה כל-כך הרבה מאז ואין סיכוי שאצליח לספר לכם הכול (וגם לא בטוח שזה בכלל יעניין מישהו), אבל אני מרגיש שפטור בלא כלום אי-אפשר, ובמיוחד בעניין אחד. כן, כשסיימתי לכתוב על מסעי הקודם להודו שאלו אותי רבים במיילים ששלחו אלי ולאתר "אז מה קרה בסוף עם קסי, איך זה נגמר ביניכם?". מישהי גם כתבה ושאלה ישר ולעניין: "...והשאלה הבוערת: התחתנת בסוף עם קסי? נו, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמוני, מה לעשות?"... ומכיוון שכך (חוץ מזה שגם אני רומנטיקן, אם עדיין לא שמתם לב), אני מרגיש חובה לספר משהו, כמה מילים, טרם שנחזור לרכבת ולחווית המסע הנוכחי, ובמיוחד לכם הקוראים הנאמנים שליוו את מסעי הקודם להודו, לאן הגענו קסי ואני בדרך החיים שבין פושקאר לקראלה...
..."זה בקומה השישית, מצד ימין", אומרים לנו שני השוטרים בכניסה, ואחד מהם מסמן עם ידו לכיוון המעליות שממול. זה עתה הם סיימו לבדוק אותנו באולם הכניסה לבית המשפט של מחוז לוס-אנג'לס, בעיר לוס-אנג'לס, מקום מגוריה של קסי, ואפילו שיקפו במכונה את תיקי היד שלנו (קצת מגזימים לא?), ואנחנו, די מופתעים מהבדיקה הקפדנית, אוספים את המטבעות ושאר פריטי המתכת שהוצאנו מהכיסים ושואלים אותם 'איפה כאן נרשמים לנישואין?'
בקומה השישית, בצד ימין, יש אולם שמעל הכניסה אליו רשום County clerk. אנחנו מהססים לרגע, מביטים סביב, ואחר-כך נכנסים ונעמדים בתור. ממול, על הקיר, קבוע שלט צהוב: "לידה, מוות, נישואין", בסדר הזה, ובחורה שחורה עם שיער בצבע בלונד-שחור, שעומדת לפנינו, אומרת שצריך למלא טופס ומסמנת עם הראש לכיוון מדף צדדי שעליו ערמה של טפסים לפי מטרת הביקור, לידה, מוות, נישואין. שנינו ניגשים לדלפק לחפש את הטופס המתאים, ואחר-כך למלא אותו ("איפה לעזאזל שמתי את הדרכון שלי, אני לא מוצא אותו", אני ממלמל לעצמי, מפנה מבט מבקש עזרה אל קסי, ובודק שוב בכל פינות התיק...).
כשאנחנו חוזרים לתור, עומדת לפנינו בחורה מולאטית גדולה, שאני נראה בערך כמו הבן הקטן שלה, שערה החום מסורק כלפי מעלה ומסופר קצר בצדדים ומאחור, בתספורת מארינס גברית. היא מחזיקה בידה מספר טפסים, ועומדת זקופה, בלי לזוז, ממש כמו פסל. כל האחרים בתור זזים, מדברים, מתלחשים, לפעמים מחייכים, ומדי פעם מתחבקים ומתנשקים, או סתם מתנועעים מצד לצד, ורק המולאטית הגדולה ממשיכה לעמוד ללא תנועה, ידיה משולבות מאחורי גבה, אוחזות חזק בטפסים שמילאה, ועיניה נשואות קדימה, הרחק, מעבר לפקידי הקבלה ולקיר שמאחוריהם.
לפני המולאטית עומד זוג שנראים מקסיקנים, קטנים וחמודים כאלה. הם מדברים ביניהם ספרדית עם מלא התלהבות ותנועות ידיים, ומהמעט ספרדית שאני מבין נשמע כאילו הם עסוקים בתכנון המשך היום, מי עושה מה, וכל זה. לפניהם עומדת הבחורה השחורה עם שיער הבלונד-שחור, שהסבירה לנו קודם מה עושים, ולפניה שני זוגות, אחד של שני שחורים, שקטים וחייכנים, שמביטים בביישנות זה אל זו, ומדברים בשקט, ושני של בחורה שנראית סינית, פניה לבנות ורציניות עטויות שיער שחור חלק ויפה המקיף את פניה כמו מסגרת של תמונה, והיא ממתינה יחד עם בחור לבן גדול ומקועקע, שנראה די מפחיד.
כשמגיע תורנו מפנה אותנו מישהי אל הפקיד בצד שמאל, שחזר זה עתה מהפסקה, בחור שחור שגובהו גדול אך מעט מרוחבו, והוא עטוף חולצה פתוחה שנראית מאחור כמו אוהל זוגי. הבחור, קוני מק'קורמק, בודק את זהותנו בעזרת רישיון הנהיגה של קסי והדרכון שלי, עובר על הטופס שמילאנו, משלים כמה פרטים חסרים ('כמה שנים למדת?', ועוד כאלה שאלות מההפטרה), וכשמסיים הוא אומר לנו לחזור עוד שעה בדיוק, "שניכם!", הוא מדגיש ומפנה מבטו אל כל אחד מאתנו, לקבל את טופס הרישום לנישואין מודפס ומוכן. באותה נשימה הוא מודיע לנו שבקומה הראשונה יש קפיטריה, ונוכל להמתין שם ולאכול משהו, יפה מצידו.
הקפיטריה למטה נראית די ריקה, כמה ממתינים כמונו, רובם זוגות, יחד עם עוד כמה פקידים רעבים שלא מסתפקים בסנדוויץ' שהאישה הכינה, או שאין אישה שתכין, וכאן יש ארוחה חמה ונראה שאפילו זולה. קסי הולכת לבדוק מה יש להם להציע, ואני יוצא החוצה להאכיל את המדחן בעוד כמה קווטרים שאספנו, 25 סנט לכל 15 דקות חנייה. כשאני חוזר קסי כבר התמקמה בשולחן פינתי, ועל השולחן כוסות הקפה שלנו ועוד כמה חטיפים (סניקרס, אלא מה...). הקופאית שיושבת על כסא גבוה ליד הקופה מביטה בנו במבט משועמם, ואחר-כך חוזרת לעיתון היומי. באמת נראה שהיום יום חלש, והאמריקאים עוד לא התאוששו מההנג-אובר של חגיגות ה-4 ביולי, יום העצמאות. הכל סביב שקט, רגוע, ונע בעצלתיים, וגם לשני השוטרים מהכניסה יש זמן, והם מגיעים לאכול משהו.
לקראת השעה אחת אנחנו עולים חזרה לקומה 6 ונעמדים בתור. כשאנחנו מגיעים לקוני מק'קורמק הוא שולף ומציג לנו את הטופס שמילאנו קודם, הפעם מודפס, ומבקש שנעבור ונבדוק אותו. אנחנו בודקים ומעירים על כמה טעויות דפוס, וקוני לוקח את הטופס, מבקש מאתנו להמתין במקום, וחוזר אחרי כמה דקות עם הטופס מתוקן. אנחנו מאשרים וחותמים, ואז קוני מבקש ששנינו נרים את ידינו הימנית ונישבע שכל הפרטים שכתבנו נכונים. אנחנו מביטים אחד על השנייה, מרימים את ידינו, ולאחר שקוני מסיים להקריא את השבועה שנינו אומרים "I do", וקוני חותם על הטופס בתנועה שגרתית של בקי ומנוסה.
עוד קודם, כשנכנסנו לראשונה לאולם, ראינו שלט גדול שאומר שחתונות מתקיימות במקום בימי שישי בלבד, והחלטנו שאנחנו הולכים על יום שישי הקרוב, יאללה, נגמור עם זה וזהו. כעת, כשאנחנו אומרים לקוני שאנחנו רוצים להתחתן ביום שישי, הוא שולף מהמגירה טבלת שעות ושואל: "באיזו שעה?"; קסי אומרת "עשר", וקוני בודק ואומר שעשר ורבע פנוי. "כמה זמן זה לוקח?", אני שואל, "חמש דקות", עונה קוני. "אוקיי, עשר ורבע", אנחנו מסכמים. לפני שאנחנו עוזבים נותן לנו קוני מעטפה עם טופס בקשה לקבל עותק חתום של תעודת הנישואין, אותו ניתן ביום שישי לפקיד, אחרי החתונה. "העותק החתום יגיע אליכם בין 4 ל-6 שבועות אחרי החתונה", הוא מוסיף. "ואם אנחנו רוצים לקבל את זה יותר מהר", אנחנו שואלים את קוני? "אז תקנו בדואר מעטפת אקספרס, עם בול של 13.65$, ותביאו אתכם לחתונה, ואז זה ייקח עד 15 יום".
...כשאנחנו נכנסים למכונית אנחנו מביטים אחד על השני, ומתחילים לצחוק, יוֹ מה זה היה הסרט הזה, זה אנחנו היינו שם או מישהו אחר? קסי נוהגת, משתלבת בתנועה של 405 צפון, לכיוון קלוור סיטי ולה-בריאה, ואני מביט על הטופס המודפס; זהו, הוצאנו רישיון להתחתן, אבל עדיין אפשר להתחרט, אני אומר לקסי, עד יום שישי יש עוד כמה ימים... אחר-כך שנינו נהיים רציניים, ולרגע ארוך אחד כל-אחד מאתנו מתכנס אל עצמו. פתאום העסק הזה של החתונה נהיה מוחשי וברור, וכמה שלא נגיד (אני בכל אופן), שזה הכול שטויות, סתם פיסת נייר, וכל זה, בכל זאת, אנחנו הולכים להיות בעל ואישה, זה לא צחוק. לא עוד אחד שהעדיף לא להתחתן ולא להתמסד שוב, באמונה שאין כל צורך בכל הטקס הזה כי מה שחשוב הוא שאוהבים ורוצים להיות יחד, ושעכשיו כבר לא יוכל להחליף חברות (רגע, אתה כבר כמעט ארבע שנים עם קסי, אז מה הסיפורים האלה על החלפות...), שלא יוכל לעשות רק מה שבראש שלו (גם זה בעצם לא ממש נכון, אבל אתם יודעים, העובדות לא חשובות כרגע, חשובה ההרגשה). זהו, עכשיו הכל נגמר, נכנסת לתלם ונהיית כמו כולם, ומה שנשאר לך זה לחלום על ימי העצמאות שלך ועל זה שאתה עדיין מזל דלי...
קסי מתחילה לדבר על דברים שצריך לסדר, פינוי הדירה שלה, ומכירת כל מה שנצליח למכור מהריהוט ("מה שלא נצליח למכור נחלק לשכנים ולחברים", היא אומרת), ובסוף גם מכירת המכונית, ואני מרגיש שהנישואין שלנו, שעוד כמה ימים יגיעו, עוד לא ממש חדרו אצלה להכרה. אצלי בינתיים הרגש מתחיל לעבוד, לאט-לאט, ואני מרגיש בבטן פרפרים קטנים שהולכים ומתרבים; הם עדיין קטנים, לא כאלה שמערבלים לך את הכל ומשתקים אותך, אבל בכל זאת פרפרים, שמסמנים שמשהו גדול קורה, והמשהו הזה בדרך אליך...
חצי שנה קודם, אני נזכר, ליל הסילבסטר של 2004, אני בפושקאר, שרוע על הדשא של 'סאן-סט קפה' מתחת ליריעות אוהל צבעוניות, מביט ברוקדים וממתין לחצות. תזמורת מנגנת מוזיקת דיסקו, ואיה הירושלמית רוקדת שחבל לכם על הזמן, פשוט נפלא! לקראת חצות מכבים את האורות ומתחילים את הספירה לאחור, עשר, תשע, שמונה... ובחצות בדיוק מעיפים זיקוקים לשמיים, מפוצצים כמה חזיזים, ואחר כך פורסים לכל החבר'ה מסביב עוגה גדולה שהמסעדה תרמה, ועליה הכתובת 'שנה חדשה מאושרת, 2004'. הריקודים על הדשא מתחדשים, ומי שלא רוקד שרוע על השטיחים, שותה ומעשן מכל הבא ליד. מי שיש לו חברה אתו מתנשק, ומי שיש לו חברה אבל היא לא אתו, כמוני, חולם איך היה מתנשק אתה אילו היתה כאן עכשיו... כן, אני עדיין זוכר את ההרגשה הזאת, ומה שכתבתי אז, באותו לילה לפני איזה חצי שנה, ש"אני חושב על קסי יותר ויותר, ומרגיש כי להימצא במחיצת האנשים שאתה אוהב זהו האושר האמיתי! עכשיו מתבהרת לי התמונה יותר מתמיד; די, מספיק עם ההתלבטויות האלה, אהבה היא הימור, לא פוליסת ביטוח. כבר יותר משלוש שנים אנחנו יחד, והגיע הזמן שאפסיק לחשוב במונחים של ביטוח חיים, או תשלום עבור ימי מחלה, ומה יהיה אם ככה, או ככה. זהו, הגיע הרגע לקפוץ למים. במידה רבה יצאתי להודו כדי לקבל החלטה, כך אמרתי לעצמי, ולקסי, ועכשיו אני מרגיש שאני יכול להחליט, כן, אני יכול ואני רוצה, ויאללה, בואי נתחתן!".
אני עוצם עיניים ונזכר, וגם עכשיו עובר לי רעד כזה בגוף, ואיתו גם הגעגוע לאותו לילה מיוחד של תחילת שנה, ליד האגם הקדוש של פושקאר, כשבבת אחת הכל נראה לי ברור כל-כך, ומובן. בונו ו-U2 שרו ברקע 'האהבה באה העירה, אני עומד לקפוץ מהרכבת הזאת / כשהאהבה באה העירה אני הולך לתפוס את הלהבה...', ואני חשבתי לעצמי שזהו, אני הולך עכשיו לקפוץ מרכבת החיפושים וההתלבטויות ולעשות את זה, כן, אני הולך לתפוס את הלהבה!
