11. העמק הקדוש 1: החגיגות בצ'ינצ'ארו והתעלומה של Moray

בוקר יום ראשון ופנינו אל העמק הקדוש (Sacred Valey), הוא עמק הנהר אורובמבה (Urubamba), מרכז ממלכת האינקה והחוליה המחברת בין קוסקו למאצ'ו-פיצ'ו, שהמרחק ביניהן בקו אווירי הוא 70 ק"מ. את הירידה מהרכס עליו יושבת קוסקו לעמק הקדוש נעשה דרך העיירה צ'ינצֶ'ארו (Chinchero) ואתר האינקה המסתורי מוראי (Moray), שני אתרים ראויים בפני עצמם. מזג האוויר מעונן, ובהמשך גם ירד גשם, אך לפחות כרגע עדיין יבש בחוץ.

לאורה והוואן מגיעים בזמן, ואנחנו אחרי שינה וארוחת בוקר טובה, יוצאים מקוסקו מערבה, על הכביש הראשי שמוביל בהמשך לנאסקה ולחופי האוקיאנוס השקט. ביציאה אנחנו חוצים את פרבריה המערביים של קוסקו; בשונה מהמרכז ההיסטורי המרשים כל-כך של העיר כאן המראה יותר עני ומוזנח. בשוק מקומי קטן אותו אנו חוצים עם הרכב מהלכים להם מספר כלבים, כאילו להדגיש את העוני והמחסור. ועדיין, גם כאן ניתן למצוא שכונות ובתים עם הרעפים הספרדיים האדומים שמשתלבים נהדר בטבע הירוק, כפי שתוכלו לראות בצילום הזה:

שילוב מרנין של גגות אדומים וטבע ירוק (צילום: איציק גונן)

ליד העיירה פורוי (Poroy) וקצת לפני העיירה קאצ'ימאיו (Cachimayo) אנחנו פונים בכביש המתפתל צפונה. הכביש הצר עובר לא הרחק מאגם ההרים פיוראי (Lake Piuray) ומוביל אותנו עד לעיירה צ'ינצ'ארו (Chinchero). צ'ינצ'ארו היא עיירה כפרית מאוד, פשוטה, ועדיין במסורת המיתולוגית של האינקה יש לה מקום של כבוד, והיא נחשבת למקום הולדת הקשת שבשמים! לא פחות. העיירה יושבת במישור אנטה (Anta) סחוף הרוחות, בגובה 3,762 מטר (גבוהה מקוסקו), ויש בה עתיקות מתקופת האינקה, כנסייה קולוניאלית אחת שנבנתה ע"י הספרדים ב-1607 על יסודות ארמון מתקופת האינקה, ונקודות תצפית מרהיבות על העמק הקדוש. בתקופת האינקה נחשבה צ'ינצ'ארו לעיירה חשובה, כאשר שליט האינקה טופאק יופאנקי (Tupac Yupanqui), בנו של פאצ'אקוטי, הפך אותה לעיירת נופש שלו.

צ'ינצ'ארו ידועה גם בשוק יום ראשון הצבעוני שלה (והיום יום ראשון כידוע), שהוא הרבה יותר עממי ופחות מסחרי מהשוק הידוע של פיסאק (Pisac), שנמצאת למטה בעמק הקדוש. ובנוסף לכל אלה, צ'ינצ'ארו היא גם מרכז אריגת הצמר בפרו. העיירה משמשת ספק מרכזי של צמר אלפקות וניתן לצפות במקום בהדגמה של תהליך עיבוד הצמר מרגע גילוחו מהאלפקות, דרך שטיפתו, הפיכתו לחוטים ועד לצביעתו בצבעים שכולם מקורם בטבע.

שוק יום ראשון בצ'ינצ'ארו (צילום: איציק גונן)

ועוד מוכרת אחת בשוק (צילום: איציק גונן)

אל השוק הצבעוני של צ'ינצ'ארו מגיעים גם תושבי הכפרים הסמוכים, ובנוסף לדברי צמר וטקסטיל ניתן למצוא בו כמעט הכל, כולל פירות וירקות טריים. הכפריים מגיעים לשוק לבושים בתלבושות המסורתיות שלהם וחלק מעסקות הקנייה והמכירה בשוק הן עסקות ברטר, כאשר מחליפים סחורה אחת בסחורה אחרת. כן, כן, בדיוק כמו לפני מאות ואלפי שנים, כשעדיין לא היה קיים הכסף שבו ניתן לשלם עבור סחורות.

אבל היום מסתבר יש בעיירה חגיגה גדולה, ואפילו לאורה מופתעת. כמו שאנחנו מגיעים ויורדים מהרכב, אנחנו נקלעים לתהלוכת חוגגים צבעונית, כולם לבושים בתלבושות מסורתיות חגיגיות, מרביתם נושאים בידיהם או סביב צווארם ענפים עם עלים ירוקים, או שהם מקושטים בפרחים, בלונים וקישוטי צמר צבעוניים. על פניהם של חלק מהצועדים ניתן גם לראות אפר לבן-אפור. בקרנבל הזה משתתפות גם קהילות שונות מהאזור, ובראש כל קהילה נישאת כרזה שבתרגום מספרדית אומרת משהו כמו: "אנחנו כאן, קהילת...". בין הצועדים גם נגני גיטרות, חלילים ותופים הדואגים למוזיקה, כי ברור שאין קרנבל בלי מוזיקה. וואו, מה תגידו? אני המום!

צועדים במסלול הקרנבל (צילומים: איציק גונן)

ובכן, בלי להתכוון הגענו לחגיגות של קרנבל מקומי (Pukllay), אותנטי, כפרי, וזה נהדר! אמנון ואני מביטים אחד בשני, רק לפני שבוע ושבועיים חגגנו (יחד עם בל, קסי, גבי וחנן) בקרנבלים המפורסמים של ברזיל, ששמעם יצא למרחוק, והנה אנחנו כאן, בפרו, בצ'ינצ'ארו, עם הזדמנות חד-פעמית אולי לחוות קרנבל כפרי מקומי. אין לי מושג מה בדיוק לאורה תכננה שנעשה בצ'ינצ'ארו, אבל אותנו זה לא מעניין, ואנחנו פשוט נדבקים לתהלוכה ומתקדמים אתה לעבר כיכר החגיגות המקומית, הסמוכה לשוק.

הגשם בדיוק עכשיו מתחיל להמטיר עלינו אבל זה לא עוצר את החוגגים וגם לא אותנו. שלושתנו מצלמים בטירוף, אבל בעיקר פשוט נהנים מהחגיגה ומההזדמנות שיש לנו להיות חלק ממנה. אז מה זה הקרנבל הזה? ובכן, הקרנבלים שהתפתחו תחת הנצרות הם למעשה חיבור בין חגים חקלאיים (אותם מסמלת הצמחייה הירוקה) ופולחני טבע קדומים יותר, ובין התפשטות הנצרות והחגיגות לישו ולקדושים אחרים. אלה הולידו את הקרנבל הנוצרי, החַל לפני תקופת הסיגוף בת 40 הימים (Lent) המקדימה את חג הפסחא (Easter). חשוב לציין כי חרף הקשר לעולם הנצרות, לקרנבל באשר הוא אין משמעות דתית ברורה, ובאותה עת הוא גם לא חג היסטורי או חקלאי. אגב, השנה חל Easter Sunday ביום 8 אפריל, ומכיוון שהיום 26 לפברואר, זה אומר שלחגיגות, המתקיימות באופן מסורתי במהלך פברואר, נותרו כאן מהיום עוד 3 ימים טרם הכניסה לתקופת הסיגוף.

הצועדים מגיעים לכיכר המרכזית (צילום: איציק גונן)

הילדים חוגגים ומתרגשים (צילום: איציק גונן)

הכיכר המרכזית (הרטובה) מקושטת כולה בשרשראות של דגלונים, כשבמרכזה עץ אחד עטוף כולו בבלונים, דגלונים ופריטי לבוש שונים. מסביב לכיכר יש בצד אחד מדרגות בטון לישיבה ובצד אחר מעין טריבונת ספסלי עץ, וכל החוגגים שמגיעים מתיישבים. ממול לטריבונה, על במה מוגבהת ומוגנת מהגשם יושבים המכובדים, שצופים וגם שופטים את הקבוצות השונות. קבוצה אחר קבוצה נכנסת לכיכר ועושה סיבוב ריקודים בכל היקף הכיכר ואז יורדת ומפנה את מקומה לקבוצה הבאה.

אני מסתובב ומצלם מלא תמונות, ומטפס גם בשבילים לגבעות הקטנות המשקיפות על הכיכר שם עומדות קבוצות של חוגגים לבושות בתלבושות מסורתיות וצופות בחגיגה מלמעלה. אין לי מושג איפה לאורה, או אמנון וסיבו, אבל אני לא מודאג, אם לא איבדנו אף אחד בדוחק ובצפיפות של הקרנבל בסלבאדור באהיה, אז כאן בטח יהיה הרבה יותר פשוט למצוא זה את זה. ובאמת, אחרי איזה שעתיים או משהו מאז שהגענו אני קולט מרחוק מישהי שמנסה לסמן לי משהו בתנועות ידיים נואשות. כן, זו לאורה, שמנסה לאסוף את העדר. כבר מאוחר, היא מצביעה על השעון שלה, ויש לנו עוד תוכנית ארוכה להיום. אני עושה עוד סבב דרך השוק ואט-אט אנו נאספים והולכים עם לאורה למקום חניית הרכב. כולנו נרגשים, באמת זו היתה חוויה כל-כך מיוחדת, ושוב הוכח שמעבר לאירוע עצמו גם להפתעה שתופסת אותך לא מוכן, ולגילוי שלך כמטייל, יש משקל עצום בחוויה.

מה, אתם כבר הולכים? (צילום: איציק גונן)

מצ'ינצ'ארו, העיירה שעדיין משמרת בחיי היום-יום שלה את מסורת האינקה של חיי קהילה, עבודה משותפת ועזרה הדדית, אנחנו ממשיכים לאתר אינקה מסתורי שהתגלה רק ב-1932, אתר ארכיאולוגי הנקרא מוראי (Moray) ונמצא בהמשך הכביש היורד לעמק הקדוש (גובה 3,500 מטר), על דרך עפר צדדית, מערבית לכפר מאראס (Maras). כפי שתוכלו לראות בתמונות, האתר הזה כולל מכתש ענק בעומק של כ-150 מטר, עם מעגלי טרסות ענקיות ומערכת השקיה מתוחכמת, ונחשב לאחד מאתרי האינקה היותר מרתקים שניתן לראות בפרו.

המטרה שלשמה יצרו בני האינקה את המכתש והטרסות המעגליות האלה אינה ברורה ומעלה הסברים שונים כמו אמפיתיאטרון ענק, או לוע של הר געש או אפילו משהו שנוצר ע"י יצורים מהחלל (זוכרים את 'מרכבות האלים' של אריך פון דניקן?). דבר אחד ברור, בין החלק העליון של המכתש ובין קרקעיתו, קיים הפרש טמפרטורות של 15 מעלות הנוצר מהפרשי הגבהים ומהכיוון ביחס לשמש ולרוחות! פער כזה בטמפרטורה, שהוא שווה ערך להפרש שבין חוף הים לגובה של 1000 מטר, מעלה את האפשרות הסבירה כי המקום שימש עבור האינקה כסוג של תחנת ניסיונות חקלאית, שבה הם חקרו את השפעתם של תנאים אקלימיים שונים על זנים ומינים של ירקות בר וסוגי תירס שונים במטרה לאקלם אותם ולנצלם לשימוש האדם.

מכתש הטרסות שיצרו האינקה (צילומים: איציק גונן)

במחקרים שנערכו במקום, כולל ניתוח אבקות צמחים, נמצא כי לכל טרסה במורד המכתש יש מיקרו אקלים משלה בהתאם לגובהה ולעובדה שהטמפרטורה בה נמוכה יותר, ולהיותה מושפעת מהשמש ומהרוח. זאת ועוד. לטרסות הובאו ע"י בני האינקה סוגי אדמה מאזורי גידול שונים ברחבי הממלכה, כולל אזורים טרופיים וסוב-טרופיים. כלומר, שהטרסות הרבות אפשרו להם לקבוע את השילוב האופטימאלי בין סוג האדמה לאקלים, לצורך גידול יבול גדול יותר ועמיד יותר של כל זן שנבדק. מה תגידו, מרתק לא?

בנוסף לשרידי חיטה, מיני תבואות אחרים, תירס וקינואה, נמצאו במקום גם סימנים לגידולי ירקות. כאן המקום לציין כי תושבי פרו הקדמונים גילו, גידלו ונתנו לעולם כמחצית מהירקות אותם אנו אוכלים כיום, ובראש וראשונה כמובן תפוח האדמה. הידעתם כי בני האינקה גידלו 240 זנים של תפוחי אדמה! ראוי לציין כי תפ"א מסוגל להחזיק מעמד בכפור, ובני האינקה גידלו אותו בגבהים של עד 4,600 מטר, וניצלו את הפרשי הטמפרטורות הגדולים בין היום ללילה כדי לייבש את תפוחי האדמה וגם לייצר מהם קמח.

גם מוצאו של התירס הוא בהרי האנדים, ובני האינקה גדלו כ-20 זנים שלו. התירס גדל בגבהים של עד 4,100 מטר, והאינקה צרכו אותו טרי, מיובש או מטוגן. מהתירס (כשהוא מותסס) הם גם ייצרו את הבירה שלהם, הקרויה צ'יצ'ה (Chicha). אגב, חשוב לדעת כי לשתיית הצ'יצ'ה נודעה משמעות פולחנית והיא היתה חלק בלתי נפרד מהחגיגות הדתיות של האינקה. בנוסף לתפ"א ותירס גילו בני האינקה לעולם גם את הבטטות, השעועית, העגבנייה, הפלפל, דלעת, קינואה, בוטנים, כותנה טבק, ולהבדיל גם קוקאין.

בתחתית מכתש הטרסות (צילום: למעלה סיבו, למטה איציק גונן)

סיבו ואני יורדים לתחתית המכתש, בעוד אמנון ולאורה ממתינים לנו למעלה. אמנון עבר רק לפני כמה חודשים ניתוח להחלפת מפרק הירך, ובאמת זה מפליא לראות איך הוא חזר ללכת, אך עדיין הוא צריך להיזהר ולשמור. לאורכה של כל טרסה ישנם מספר מקומות בהם מובנות בקיר הטרסה מספר אבנים בולטות ומדורגות המאפשרות לרדת מטרסה אחת לשנייה. כשמגיעים למטה הטמפרטורה אכן קרירה יותר לעומת הטמפרטורה למעלה, אם כי קשה לי להעריך בכמה. בתחתית המכתש, אנחנו פוגשים קבוצת מבוגרים וילדים שירדה אף היא עד לכאן. בגלל הבידוד של המקום מגיעים הנה רק מעט מבקרים, למרות שהוא כלול ב- 'boleto turistico', אותו כרטיס מבקר שקונים בקוסקו וטוב לביקורים ב-16 אתרים במשך 10 ימים (130 סול, כ-46$, ילדים וסטודנטים 50%).

להשלמת התמונה של אתר Moray, ראוי לציין עוד כי במהלך תקופת הגשמים והשיטפונות של חורף 2010-2009, בהם נפגע גם האתר של מאצ'ו-פיצ'ו (כולל פינוי מוסק של המבקרים שם), ספג אזור זה כמות גבוהה מאוד ולא אופיינית של משקעים אשר פגעו באתר וגרמו להריסתן של חלק מהטרסות. בפברואר 2010 התמוטטו מספר טרסות בצד המזרחי של האתר ובמקום הונחו באופן זמני קורות תמיכה מעץ עד לשיקום הטרסות שנפגעו. מחסור בתקציב הוביל לכך שעבודות השיקום טרם הסתיימו כפי שתוכל לראות בצילום למטה.

הטרסות שנפגעו בשיטפונות (צילום: איציק גונן)

טוב, מכאן אנחנו מתחברים חזרה לכביש אתו הגענו מצ'ינצ'ארו, ויורדים אתו בכביש מפותל כמה מאות מטרים לעמק הקדוש, לנהר האורובמבה ולעיירה בשם זה, אך על כך ועוד בחלק השני של העמק הקדוש.