פרק 9 – מנזר סאמוס (Samos) בדרך המקסימה לסארייה
נתחיל מהסוף. היום היה לנו יום הליכה מעולה, קשה אבל מעולה! הלכנו מטריאקסטלה לסארייה (Sarria) במסלול הארוך (כ-27 ק"מ), דרך מנזר סאמוס (Samos) המרשים והמיוחד, שבו גם ביקרנו, בדרך שהיתה כמעט כולה טבע. דרך החוצה חורשות ויערות ירוקים של עצי אלון וערמונים, עולה, יורדת ומתפתלת ליד גדרות אבן יפות עד כאב המכוסות בעלי שלכת חומים וצהובים, כמו גם הדרך עצמה. דרך החוֹצה כפרים קטנים שבכל אחד מהם רק כמה בתים שחלקם מט ליפול ובפתחיהם כלבים מנומנמים המוכנים להגן עליהם בכל רגע, וגם הרבה רפתות ודירים ופרות שרועות באחו. דרך שאינה מתעייפת ולו לרגע, דרך פשוט מקסימה, מקסימה! כן, אתם בטח שמים לב שאני מתלהב, והיה היום הרבה ממה להתלהב, אז בכל זאת בואו ננסה להרגיע ואנסה לספר כאן בצורה מסודרת על היום הנפלא הזה.
בדרך למנזר סאמוס / צילום: איציק גונן
ובכן, כבר כשתכננתי עם גלי את ימי ההליכה בקמינו, ידעתי שנלך היום במסלול הארוך, דרך מנזר סאמוס, וגם ניכנס לבקר במנזר. ידעתי זאת מאותה סיבה שעצרנו ונכנסנו לבקר במצודת הטמפלרים לפני ארבעה ימים, למרות שמרבית עולי הרגל מדלגים עליה. והסיבה היא שבאותו חלק של הקמינו שבחרנו ללכת בו (מאסטורגה לסנטיאגו) רצינו לראות ולחוות את כל מה שיש לקמינו להציע, ולא לדלג על שום קטע הליכה או אתר, ובוודאי לא על אתרים היסטוריים חשובים ומשמעותיים כמו מצודת הטמפלרים בפונפראדה או המנזר בסאמוס. באנו לכאן כדי לחוות את חווית ההליכה בקמינו עד תומה, בהליכה ובמאמץ הפיזי, בביקור באתרים בעלי משמעות היסטורית, במפגשים האישיים עם עולי רגל אחרים, במיסות בכנסייה ובניסיון להבין את משמעות הדתית של העלייה לרגל, בלינה המשותפת באלברגות, ובעיקר אולי בהתמודדות האישית ובחוויה הנפשית-רוחנית שכל אחד מאתנו עובר תוך כדי הצעידה בקמינו. בגלל כל אלה בחרנו ללכת בקמינו, ולא היתה לנו לנו כוונה לוותר על אף אחד מהם.
יוצאים לדרך ומגיעים לסן קריסטובו / צילומים: איציק וצליין אלמוני
טוב, ואחרי הנאום הזה אפשר לצאת לדרך. ובכן, אחרי לילה טוב וארוחת בוקר סטנדרטית וטובה באלברגה שלנו, יצאנו ל'רחוב הצליין' עמו נכנסנו אתמול לעיירה, ועכשיו אנחנו עוזבים אִתו. ממש לפני היציאה מהעיירה נמצאת נקודת הפיצול של שתי הדרכים ואנו פונים שמאלה ולוקחים את הדרך למנזר סאמוס. אנו עוברים ליד הכיכר עם אנדרטת הצליין, חוצים את ערוץ הבאלסה (Balsa), ומתחילים ללכת בק"מ הראשונים בין הכביש הראשי לנהר אוריביו (Rio Oribio), עד שאנחנו עוזבים את הכביש וממשיכים במורד הנהר. הכפר הראשון שאנו עוברים בדרך הוא כפר גאליסיאני טיפוסי, סן קריסטובו (San Cristobo do Real), היושב על גדת הנהר וידוע בשל הסכר ותחנת הקמח העתיקים שלו. בסן קריסטובו יש גם שרידי מחצבות אבן גיר מהן הובאו אבני הבנייה לקתדרלה של סנטיאגו (ראה פרק 8 במסע), אך למרות כל אלה הכפר הקטן הזה נראה די שומם.
בכפר סן קריסטובו / צילומים: גלי ואיציק
הנהר שאנו צועדים עכשיו לא הרחק ממנו הוא נהר סארייה (Rio Sarria), הממשיך את נהר אוריביו, והשביל ממשיך ומתפתל בחורש נהדר של עצי אלון וערמונים, חלקם עתיקים מאוד. ערפילי הבוקר שעוד נותרו ולא פוזרו ע"י השמש במקומות רבים, יורדים עד לצמרות העצים ומכסים אותם, והמראה יפה, קצת מסתורי כזה. בכפר הקטן לסטרס (Lastres) יש בתים עם גגות צפחה מעניינים המושכים את עיני הצלמים שלנו, ויש גם שלטים המבהירים לנו הצליינים באופן הכי ברור שיש לא רק לא להשליך אשפה, אלא גם לא לעשות את צרכינו בשטח הכפר. הממ... יותר ברור מזה אי אפשר. כן, אז כמשקל נגד יצרו גלי ויואבי את המיצג הבא והריהו לפניכם:
ללא מילים / צילום: איציק גונן
חוצים את לסטרס / צילום: איציק גונן
עלי השלכת החומים-צהובים המפוזרים על הדרך, על גדרות האבן ובכל מקום, נותנים לך תחושה אמיתית של סתיו. אנחנו כבר לקראת סוף ספטמבר, והסתיו הספרדי מולך בשטח ונוכח בכל פינה. מרחוק מתקרב אלינו זוג צעיר שהולך גם הוא בדרך למנזר סאמוס, ואני חושב לעצמי שמאז שעזבנו את טריאקסטלה הבוקר אלה השניים הראשונים שאנו פוגשים בדרך. בעצם אני כבר יכול לומר לכם שעד סוף היום לא נפגוש בדרכנו יותר מעשרה עולי רגל שבחרו במסלול הזה. כך או כך הדרך מוליכה אותנו עכשיו במנהרה קטנה מתחת לכביש הראשי (LU-633), ולאחר שאנו חוצים ערוץ נחל הזורם אל נהר סארייה, אנחנו מטפסים עד לנקודת תצפית שבה פתאום, וללא הכנה מוקדמת נגלה לנו למטה בעמק מנזר סאמוס הענק על גגותיו האפורים. המראה מרהיב וכך גם ההתרגשות שלנו. מראה באמת מרשים ומרגש! אני יכול רק לשער בדמיוני את ההתרגשות שחוו עולי הרגל הנוצרים, להם היה המנזר נקודת עצירה וביקור חשובים ביותר, במיוחד באותם ימים בהם המסלול דרך המנזר היה דרך המלך לסנטיאגו.
מנזר סאמוס / צילום: איציק גונן
מכאן, מנקודת התצפית הזאת, הדרך יורדת אל העמק ואל העיירה סאמוס (כ-1,400 תושבים), שבה נמצא המנזר. אנחנו יורדים ונכנסים אל העיירה, ובנקודה בה הכביש חוצה את נהר סארייה יש לנו תמונה נהדרת של המנזר העצום הזה, כנראה הגדול ביותר שראיתי אי-פעם, ואי אפשר שלא לעצור כאן לצילום, פשוט מרשים! טוב, לפני שנכנסים למנזר צריך איזה ספל קפה, עוד לא עצרנו לקפה היום וכבר הלכנו יותר מ-10 ק"מ. אנחנו מתיישבים לנו בקפה-בר אספניה (Café-Bar Espana), בשולחנות שעל הכביש, כשממולנו, בצידו השני של הכביש, נמצא בית העירייה של סאמוס. יואבי נכנס פנימה לחלל הפנימי המעוצב והיפה של הקפה ומזמין לו 3 ביצים עם לחם ופרוסות עגבנייה, רעב הבחור, וגלי הולכת גם היא על לחם עם פרוסות עגבנייה (אין להם פה רסק). אני עם הקפה קון לצ'ה שלי יושב ומתבונן בעוד כמה עולי רגל שהגיעו בינתיים (או שסיימו לשתות קפה לידנו), וכולם ממשיכים לצעוד במסלול לכיוון סארייה ולא הולכים אל המנזר עצמו כדי לבקר בו. מה אגיד לכם, נראה קצת מוזר בעיניי להגיע עד לכאן ולא לבקר במנזר, אבל כבר למדתי ש"לכל אחד יש את הקמינו שלו" וכל אחד בוחר לעצמו את הדרך שלו לחוות את חווית הקמינו.
ברקע מנזר סאמוס / צילום: צליין אלמוני
בזמן שיואבי וגלי עדיין אוכלים אני הולך למנזר (5 דקות הליכה) כדי לבדוק מתי יש סיורים במקום. לשמחתי יש סיור מודרך בשתיים עשרה וחצי, לא רחוק, ואני קונה לנו כרטיסים (5 יורו כרטיס) ומעדכן בטלפון את גלי ויואבי, שמצטרפים אלי בהמשך. הסיור עצמו נמשך כ-40 דקות, כולו מתנהל בספרדית, ורק מדי פעם מסכימה המדריכה לומר לנו כמה מילים באנגלית. לא אהבתי את זה, זו לא הדרך לקבל מבקרים המבקשים ללמוד על המורשת וההיסטוריה שלך. חוץ מאתנו יש בסיור עוד שני זוגות ספרדים מבוגרים, שהגיעו לסאמוס ברכב. מכיוון שקראנו על המנזר עוד קודם, הרי מה שחשוב לנו זה לראות את המקום מבפנים, ואת זה הסיור מאפשר, כמובן בהתאם למסלול שלו. חשוב לציין כי מנזר סאמוס הוא לא רק אחד המנזרים הגדולים והעתיקים בעולם המערבי, אלא גם מנזר פעיל (אחד משלושה בגאליסיה) שבו עדיין חיים ופעילים נזירים בנדיקטיים.
חזית המנזר ותחילת הסיור המודרך / צילומים: איציק גונן
טוב, לפני שנמשיך בסיור בואו נספר מעט על המנזר. אז ככה. מנזר סאמוס (Monastery of St Julian of Samos) הוקם על פי הסיפורים ע"י 500 נזירים במהלך המאות ה-5 וה-6 לספירה ביוזמה של האב מרטינו דה דומיו, וההיסטוריה שלו קשורה להיותו מקלט ומחסה לאלפונסו השני, בטרם הוכתר בשנת 759 כמלכה של גאליסיה. בתקופת ימי הביניים שימש המנזר, שבמאה ה-10 הפך לבנדיקטי, כבית ספר לתיאולוגיה ופילוסופיה ונחשב לאחד ממרכזי התרבות הבולטים באירופה. למנזר הזה, בו ניתן למצוא ערוב של סגנונות אדריכליים, יש שני קלויסטרים (חצרות מרובעות) ירוקים ופורחים; הראשון שבהם מסוף המאה ה-17, נקרא על שמו של האב בניטו פייחו (Benito Feijoo), שהוא הבישוף המפורסם ביותר מבין 7 בישופים שיצאו ממנזר זה, כאשר במרכז החצר ניצב פסלו של האב פייחו, שחי ולימד כאן במנזר. הקלויסטר השני, שהוא מעט קטן יותר אך סביבו מתנהלים חיי היום-יום במנזר, עוצב בסגנון גותי ובמרכזו ניצבת מזרקה יפהפיה בסגנון הבארוק. יש כאן במנזר גם דלתות רומנסקיות מהמאה ה-12 וה-13, ועל דלת הספרייה העשירה כתוב: "מנזר ללא ספרייה הוא כמו מבצר ללא צבא". יפה.
קלויסטר בניטו פייחו והמסדרונות עם ציורי הפרסקו / צילומים: איציק גונן
את הסיור שלנו במנזר אנחנו מתחילים בצעידה לאורך המסדרונות עם התקרות המקושתות המרשימות המקיפים את שני הקלויסטרים, תוך כדי עצירה להתרשמות מהחצרות עצמן. לאחר מכן אנו עולים לקומה השנייה כדי לראות את ציורי הקיר (פרסקו) המכסים את קירות המסדרונות ומציגים תמונות מצליבת ישו והברית החדשה. על קיר אחד בהמשך המסדרונות ניתן לראות גם צילומים משיקום המנזר לאחר שלפני כמאה שנה הוא נשרף כמעט עד היסוד. בהמשך אנו נכנסים לבקר גם בכנסייה היפה של המנזר. כאמור יש כאן גם ספרייה עשירה שבה ניתן למצוא בין השאר עותק של "קודקס קליקסטוס" ("Codex Calixtinus"), הקודקס המפורסם שפרסם בשנת 1140 הנזיר הצרפתי איימריק פיקו (Aymeric Picaud) ומהווה מדריך לצליין הצועד בקמינו דה סנטיאגו מאז ועד היום. וחוץ מהכל יש במנזר גם 70 מיטות המיועדות לצליינים הצועדים בקמינו, ואם הייתי יודע היינו מתכננים להישאר כאן, כי נראה לי שלישון פה יכול להיות מדליק. בסך הכל הביקור במנזר בהחלט מרשים ושווה, גם כאשר רוב ההסבר ניתן בספרדית. חשוב לבדוק את שעות הביקור לפני שמגיעים, כי הסיור שאחרינו למשל מתחיל רק בארבע וחצי.
קלויסטר המזרקה וכנסיית המנזר / צילומים: איציק גונן
אנחנו יוצאים מהמנזר ומהעיירה, עוברים ליד גן פסלים שבהם גם פסל הצליין, ולאחר כ-3 ק"מ פונים צפונה באחד מקטעי ההליכה היפים ביותר של הקמינו, שהולך כולו בעמק הנהר סארייה. זהו קטע דרך בן כ-8 ק"מ החוצה שטחים חקלאיים, בעיקר שדות תירס ירוקים אין-סופיים עם הרבה יבול שטרם נקטף, כפרים קטנים בני רחוב או שניים שיש בהם לעיתים רק כמה בתים, עם כמה רפתות, וגשרונים מעל ערוצי מים קטנים. כשאתה צועד פה נדמה לך שבספרד, או לפחות בגאליסיה, אוכלים רק תירס, בחיים לא ראיתי כל-כך הרבה שדות תירס. מדי פעם אנחנו פוגשים טרקטור או כלי חקלאי אחר וצריכים להיכנס לשדה הסמוך כי הדרך מאוד צרה וצריך לפנות לו מקום. בדרכנו אנו חוצים את הכפרים Pascais, Gorolfe, Veiga, ובכפר Sivil אנו מתנחלים בקפה Casa Savildi על אם הדרך להפסקת 'קלרה', הגיע הזמן, כבר אחרי ארבע.
שדות תירס לנצח וזוג 'קלרות' / צילומים: איציק וגלי
מכאן הדרך ממשיכה דרך Perros ועד ל-Aguida, שם היא מתחברת לדרך הקצרה יותר שיצאה מטריאקסטלה, ומכאן שתי הדרכים ממשיכות במקביל לכביש עוד כ-5 ק"מ עד לסארייה, שהיא העיר המאוכלסת ביותר שנמצאת בגאליסיה על מסלול הקמינו, כ-13,700 תושבים. העיר סארייה, שיש לה מקורות קלטיים, נוסדה במאה ה-13 ואלפונסו ה-9, מלך ליאון וגאליסיה, מצא בעיר את מותו בשנת 1230 בעת שהיה בדרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה. סארייה היתה ונשארה אחת הערים החשובות על מסלול הקמינו עם מספר רב של כנסיות, קפלות, מנזרים, וגם 7 אכסניות לעולי רגל, ואת אווירת ימי הביניים והמאות הקודמות ניתן לחוש כשעולים ברובע העתיק לאורך רחוב מאיור (Rua Maior). אחת הסיבות לחשיבותה ומרכזיותה של סארייה במסורת הצליינית היא העובדה שכל מי שהולך בקמינו לפחות 100 ק"מ זכאי לקבל בסנטיאגו את כתב המחילה, הקומפוסטלה. ומכיוון שסארייה נמצאת כ-115 ק"מ מסנטיאגו, אנשים רבים מתחילים את הליכתם בקמינו מכאן. לפי נתונים מ-2016, למעלה מ-40% מהצועדים בקמינו פרנסס מתחילים ללכת מסארייה.
בכניסה לסארייה / צילום: איציק גונן
אנחנו נכנסים לעיר דרך 'רחוב הצליין', חוצים את נהר סרייה בגשר חליפי (בדיוק משפצים כאן עכשיו את הגשר הראשי), חוזרים לרחוב מאיור ומטפסים בשורת גרמי המדרגות של תחילת הרחוב (אחרי כמה צילומי 'המדרגות ואנחנו'), ומתחילים לעלות במעלה הרחוב. מימין נמצאת כנסיית סנטה מרינה (Iglesia de Santa Marina) מהמאה ה-19, ולרגליה, לאורך קיר הרחוב, ציור 'צלייני' מעניין. בהמשך הרחוב מסעדות ואלברגות לרוב, ולקראת קצהו העליון (מערבי) נמצאת גם האלברגה שלנו, אלברגת דון אלבארו (Don Alvaro). קראנו על המקום המלצות רבות ונקווה לא להתאכזב. כיוון שהלכנו לכאן דרך סאמוס, הגענו יחסית מאוחר, ונראה לי שבעלת המקום חיכתה רק לנו כדי לסגור את שולחן הקבלה הצנוע שלה. אנחנו מקבלים חדר עם שתי מיטות קומותיים ושלוש מגבות, ויוצאים לסיור קצר לראות את הפטיו הנחמד של האלברגה שיש בו מזרקה, את שני השרותים והמקלחות המשותפים לחלק מדיירי האלברגה, ואת המטבחון. ועכשיו תנחשו את מי אנחנו פוגשים במהלך ה'סיור'? נכון מאוד, את רבקה ידידתנו! מדהים איך בלי לתאם מראש אנחנו נפגשים שוב ושוב באותן אלברגות. רבקה ממליצה לנו על המקלחת הימנית מבין השתיים, ש"שם יש זרם מים חזק וטוב", ואנחנו רושמים והולכים ליישם את ההמלצה.
על מדרגות סארייה, ולנוכח דון אלבארו / צילומים: יואבי ואיציק
אחרי המקלחות אנחנו יוצאים להסתובב קצת בעיר ולאכול ארוחת ערב. ממש כמה מטרים מהאלברגה שלנו אנו מגלים פיצרייה (Matias Locanda) ומחליטים שזה המקום בשבילנו, משהו שם אומר לנו שזה מקום 'שווה'. ואכן אנחנו לא מתבדים, והפיצרייה הזאת מתגלה כמקום פשוט מעולה: אווירה חמה ונעימה, מוזיקה טובה, והפיצות כמובן. אנחנו מתיישבים בחוץ ליד שולחן עץ ארוך וגלי ויואבי מזמינים פיצות אישיות, בעוד אני מחליט להמשיך עם דג וסלט, לא יודע, בא לי על דג עכשיו. הארוחה מסתיימת בשיר הלל לפיצות, לדברי גלי ויואבי אלה הפיצות הטובות ביותר שהם אכלו לאורך הקמינו, בפער גדול מכל האחרות. גלי מציעה ואני מעלה מייד המלצה בקבוצת הקמינו בארץ (שאנחנו חלק ממנה מאז ההכנות המוקדמות לקמינו ועכשיו אנחנו מעדכנים שם מדי פעם, היי זמי וטלי!), ולמחרת בערב אנחנו קוראים בקבוצה תגובה של אנה (שקראה את ההמלצה והגיעה בעקבותיה לפיצרייה ערב אחרינו), בזו הלשון: "איזו פיצה מדהימה!!! איזו מסעדה מעולה! תיקון גדול לחוויה הקולינרית עד כה:), תודה על ההמלצה". נו, מה תגידו, התקשורת עובדת…
בפיצרייה המעולה בסארייה / צילומים: איציק גונן
מהפיצרייה אנחנו חוזרים לאלברגה לראות מה זה ה'ישיבה ליד המדורה' שבעלת המקום הזמינה אותנו אליה כשהגענו לאלברגה, ואף הראתה לנו את 'חדר המדורה' בו מתכנסים כל האורחים יחד. ובכן, אכן בקצה החדר דולקת מדורה ומחממת, וכשאנחנו מגיעים יושבים שם 6 אנשים (כולל רבקה ובוב), כאשר כ"א מספר איך הגיע לקמינו, מאיפה הוא הולך ומה תוכניותיו להמשך. כדי להיכנס לאווירה יש גם ליקר טעים שאנו מוזמנים לשתות והאווירה בהחלט נעימה ומשתפת. אמריקאי אחד די מבוגר מספר שלפני חמש שנים החל לצעוד בקמינו אך נאלץ להפסיק באמצע מכל מיני סיבות, ועכשיו הוא חזר כדי להשלים את החלק בו לא הלך. בחור ספרדי שמנמן, בשנות ה-40 לחייו, שנראה קצת כמו המפטי-דמפטי מספר שהגיע היום ברכב לסארייה כדי להתחיל לצעוד מחר בקמינו, והוא כולו נרגש. גם אני מספר מעט עלינו, על היותנו 3 דורות הצועדים יחד, ועל מסענו עד כה, וכך גם רבקה ובוב ועוד שני גברים שיושבים שם ונראים בשנות ה-50 שלהם. יוזמת השיתוף הזאת ורעיון המדורה מאוד נחמדים, ייאמר לשבחה של בעלת האלברגה שיושבת אתנו ומקשיבה לסיפורים בעניין רב, ובכלל חשוב לומר שיש לאלברגה הזאת סטייל.
מסביב למדורה של דון אלבארו / צילום: גלי זוהר-גונן
גלי ויואבי רוצים להסתובב בעיר עוד קצת לפני השינה, ואנו נפרדים מהנוכחים ומהמדורה ויוצאים לטייל מעט לאורך רחוב מאיור. כבר אחרי 10 בלילה, ומעבר למסעדות שעדיין יש בהן אוכלים, הרחוב די שקט ולא רואים כמעט אנשים מסתובבים בחוץ. מזג האוויר נעים, כך שאנחנו יכולים לצעוד בכפכפים, כפי שאנו עושים מדי ערב, ולתת מעט מנוחה לרגלינו. אנחנו הולכים להנאתנו, ואני חושב לעצמי שמאוד מעניין מה יהיה מחר. אין ספק שכל ההליכה בקמינו עומדת להשתנות כשבבת אחת יגיעו הרבה צועדים, פרצופים חדשים שאיננו מכירים, ואולי נאבד משהו מהאינטימיות שהתגבשה בינינו הצועדים. מעניין שהמדריך לצליין של ג'ון בריירלי (John Brierley) מתייחס לנושא הזה ואומר שכל מי שהתחיל ללכת קודם, בסט ג'ין פיה דה פורט או אפילו מזרחית יותר (לה-פאי, גנואה או בודפשט), ומרגיש כאילו החדשים שבאים לוקחים לו את הקמינו 'שלו', חייב להיזהר מתחושת העליונות הזאת. אף אחד מאתנו לא יודע את המוטיבציות הפנימיות, או את הנסיבות החיצוניות שהובילו את האחר לצעוד בקמינו, ויש לקבל כל אחד בלב פתוח וללא שיפוטיות. טוב, ננסה…
ברחובות שלנו יש קסם מיוחד / צילום: איציק גונן
