פרק 14 – היום מגיעים לסנטיאגו!
התעוררתי הבוקר ודבר ראשון כתבתי בקבוצת הקמינו שלנו: "היום מגיעים לסנטיאגו, איזו התרגשות!!!" כן, כולנו מתרגשים ואפשר להבין אותנו, לא? אחרי המקלחות ארזנו את המוצ'ילות והשארנו אותן לאיסוף והעברה, פעם אחרונה בְשירות שהוכיח את עצמו מעל ומעבר, ויצאנו לחפש מקום לאכול ארוחת בוקר. בחוץ עוד חושך של לילה, אבל ברחוב פוגשים עוד דמויות נרגשות כמונו, כולל הקבוצה הסלובנית. ברחוב הראשי אנחנו מוצאים מסעדה שכבר הומה מצליינים ומתיישבים לארוחת בוקר. המלצריות יעילות בטירוף, למרות כל הבלגאן שמסביב, ותוך דקות בודדות מונחים על שולחננו כוסות של מיץ תפוזים, טוסטים עם ריבות וספלי קפה. יפה להם. אנחנו אוכלים בנחת, למרות הרצון למהר ולצאת, ולאחר מכן מתארגנים ליציאה. המסלול היום אמור להגיע ל-25 ק"מ (כולל חישובי עליות), אבל זה פחות מאתמול, אז אין סיבה שלא נגיע עד שתיים. בשבע וחצי אנחנו יוצאים החוצה לחושך ומתחילים לצעוד.
ארוחת בוקר והכנות אחרונות ליציאה / צילומים: גלי זוהר-גונן
היציאה מפדרוסו בכיוון כללי מערבה, דרך הכפר San Anton, בנתיב שאתמול בערב כבר בדקנו את תחילתו כדי לא להתברבר בבוקר, ואף על פי שלא רואים בשמיים את שביל החלב, כולנו יודעים בוודאות, כפי שכתב קואלו, “שהוא קיים ומורה לכל את הדרך לסנטיאגו”.לאחר הליכה קצרה בשטח עירוני אנחנו נכנסים ליער איקליפטוסים עבות, ופשוט לא רואים כלום, חושך מצרים! חלק מההולכים צועדים עם פנסי ראש, ואחרים (כמונו) נעזרים בטלפונים שלהם כדי לראות את הדרך והמראה די סוריאליסטי כאשר מתוך היער מנצנצים כל מיני אורות כאילו זה איזה פסטיבל אורות מקומי. רגע לפני שנכנסנו ליער פגשנו את שי, שגם אתמול ראינו בדרך, וברכנו אחד את השני בדרך צלחה ו"להתראות בסנטיאגו!", ודי מהר היא נבלעה בחשיכה. הדרך ממשיכה ביער ותוך כדי כך יורדת לעמק אמנאל (Amenal), חוצה את נהר אמנאל, עוברת במנהרה מתחת לכביש N-547, ופונה לכיוון שדה התעופה Lavacolla בנתיב שחלקו חורש וחלקו פתוח. זה שדה התעופה של סנטיאגו, ועוד 3 ימים אנחנו אמורים לטוס מכאן חזרה לארץ, קצת מוזר…
אחרי היציאה מהיער / צילום: צליינית אלמונית
גלי בדוכן המזכרות / צילום: איציק גונן
לקראת הסוף חזרנו לאבני הדרך הישנות / צילום: איציק גונן
מכאן נתיב הקמינו למעשה מקיף את הקצה הצפוני של מסלול שדה התעופה, כאשר בדרך אנחנו אוספים עוד חתימה לדרכון בדוכן מזכרות עם מוכר נחמד, שגם מציע חתימת שעווה בנוסף, אך אנחנו מסתפקים בחותמת הירוקה והיפה שלו, ללא השעווה. במהלך עיקוף שדה התעופה יש שתי המראות של מטוסים שעוברים מעלינו וזהו, נראה שאין בשדה כאן יותר מדי טיסות. בכפר הקטן San Paio, אחרי קצה מסלול ההמראה, אנו נכנסים ל-12 הק"מ האחרונים בדרך לסנטיאגו, 'הדרך המלכותית' (Royal Way – Real Camino), כפי שנהגו לקרוא לה בימי הביניים. כאן נהגו הצליינים להיפטר מכל מיני חפצים אישיים כחלק של פרידה מהעבר והתחלה חדשה, אקט שעושים היום בעיקר אלה שהולכים עד לפיניסטרה על חוף האוקיאנוס האטלנטי. יש כאן קפה ושירותים, וגם הרבה אנשים שצועדים היום לסנטיאגו וכולם בטירוף של להגיע מה שיותר מהר, והפעם גם אנחנו... כן, חשוב לנו היום להגיע מוקדם אבל על קפה ומיץ תפוזים (ובננה) אנחנו לא מוותרים (וגם לא על שירותים). בינתיים גם הופיעה אצלי שלפוחית ראשונה מאז התחלנו את מסע הקמינו וצריך לחורר אותה כדי שיצא הנוזל החוצה, להשאיר שם חוט שיספוג את הנוזלים שיבואו ולשים פלסתר, והקומפיד (פלסתר מיוחד), עושה כאן עבודה מצוינת…
קפה/מיץ של בוקר, והודעות ווטסאפ / צילום: יואבי זוהר
הדרך מטפסת מעט בין שרידי עצים נשירים שהיו כאן לפני שהביאו את עצי האיקליפטוס שניטעו כאן לצורכי תעשיית הסיבית והשתלטו על החורש הזה, ומכאן היא יורדת שוב לכיוון Lavacolla. הכפר הזה, שנתן לשדה התעופה את שמו, היה בימי הביניים הנקודה שבה עצרו עולי הרגל כדי להתרחץ ולטהר את עצמם בטרם ייכנסו בשערי סנטיאגו (על אף שיש עוד כ-11 ק"מ עד הקתדרלה). יש כאן גם כנסייה, Capilla San Roque שהוקדשה לעולי הרגל והיתה חלק מטקס ההכנה לקראת ההגעה לסנטיאגו. היום הכפר הזה מכוון יותר לעסקים מאשר לעולי הרגל, ויש בו מסעדות, ברים, ומלון. אנחנו ממשיכים בדרכנו, חוצים נחל קטן (תמונה למטה), ומכאן השביל מטפס מעט לכפר הקטן Villamaior וממשיך עד לנקודה הגבוהה ביותר במסלול היום (410 מטר). עדיין לא רואים את סנטיאגו, אבל סבלנות, תכף נגיע להר גוזו.
בגשרון על הנחל, ובחציית היער / צילומים: גלי ואיציק
תוך כדי הליכה אנחנו חוזרים לשיחה שהחלה בינינו כבר לפני כמה ימים, כשקראנו באיזה מקום שלפני שנותנים לך את תעודת הצליין, לאחר שאתה מציג את דרכון הצליין שלך, שואלים אותך למה הלכת בקמינו? הדמיון שלי רץ קדימה ומשום-מה יש לי בראש איזו נזירה שיושבת מול כל אחד מאיתנו בנפרד, מביטה במבט חמור סבר בחותמות שבדרכון ובכתב ידנו, שהרי כידוע "הבתולה מריה שמחה לראות כתב יד נאה ומסודר", ומנסה להבין מדוע אנחנו כיהודים בחרנו ללכת במסלול צליינות נוצרי. אז באמת למה? אני שואל, ובאותה נשימה אומר לגלי וליואבי שמבחינתי יש כאן כמה סיבות שמשולבות יחד. ראשית, הסיבה הרוחנית, שהרי בחירה במסלול שבו אתה הולך מדי יום 30-25 ק"מ מאפשרת לך רגעים רבים של מחשבות והרהורים עליך ועל משפחתך, על הדברים שמעסיקים אותך עכשיו, על חייך מאז שעמדת על דעתך, על החלומות שלך – דברים שאתה רוצה לעשות ועד כה לא מצאת זמן עבורם, על העבודה, על העתיד, ועל עוד מלא דברים.
חלק מהסיבה ההיסטורית-דתית / צילום: גלי זוהר-גונן
אחרי הסיבה הרוחנית מגיעה עבורי הסיבה ההיסטורית, שיש בה כמובן גם חלק מרכזי לדת: כל מה שקרה באותם ימים בהיסטוריה של ארץ ישראל, בהיסטוריה של הנצרות שהחלה אז את צעדיה הראשונים, בהיסטוריה של ישו ומאמיניו מאז ועד היום, ובהיסטוריה של 12 השליחים, שסנטיאגו היה אחד מהם. מה היה ומה קרה שם בדיוק? ולאחר מכן מגיעה הסיבה החברתית: לפגוש אנשים שהולכים בקמינו, להקשיב להם ולנסות להבין מה הסיפור שלהם, מה הביא אותם לצעוד בדרך לסנטיאגו, האם זו פעם ראשונה שלהם בקמינו, מאיפה באו ולאן הם הולכים בחייהם? בקיצור, לנסות להכיר אותם טוב יותר מעבר לברכת 'בואן קמינו' ולחיוך, ולנסות להבין את עולמם. כמובן שבנוסף לשלוש הסיבות האלה קיים גם האתגר הפיזי, היכולת להתמודד עם הליכה רצופה, יום אחרי יום, לאורך כמה מאות ק"מ. כן. אז היום מאוחר יותר נפגוש סוף-סוף את אותה נזירה דמיונית, ויהיה מעניין, אני כבר חסר סבלנות לקראת הפגישה הזאת...
ממשיכים לצעוד בדרך / צילום: איציק גונן
האנדרטה על הר גוזו / צילום: איציק גונן
טוב, בינתיים התקדמנו עוד איזה 2 ק"מ והגענו להר גוזו (Monte del Gozo), הוא 'הר השמחה' (Mount of Joy), שגובהו 370 מטר והוא מוקף בעצי איקליפטוס. זה המקום הראשון ממנו ניתן לראות ממרחק לא רק את העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה (תחילת הפרברים - עוד כ-2 ק"מ, והעיר העתיקה - עוד כ-5 ק"מ), אלא גם את צריחי הקתדרלה. ההתרגשות כמובן עולה ועולה, ככה זה כשאתה הולך מאות ק"מ ופתאום רואה את המקום אליו אתה חותר ורוצה להגיע במשך כל ימי ההליכה הארוכים, ואולי זו המשמעות העמוקה של 'עליה לרגל'. יש צליינים המגיעים כאן, במקום הזה, ממש לאקסטזה של התרגשות ובכי. הר גוזו הוא הגבעה האחרונה ותחנת העצירה האחרונה של עולי הרגל לפני שנכנסים לסנטיאגו, ולכאן גם מגיעים אוטובוסים עם מבקרים שמבקשים ללכת את הק"מ האחרונים של הכניסה לעיר ועד לקתדרלה. ב-1993 הוקמה לרגלי ההר 'עיירת עולי רגל' (Monte do Gozo Holiday City) עם 500 מיטות, אזור קמפינג, אודיטוריום לקונצרטים, מדשאות, גנים ושירותים שונים עבור הצליינים המבקשים לישון כאן בלילה שלפני ההגעה לסנטיאגו.
האנדרטה והתבליט לציון ביקור האפיפיור / צילום: איציק גונן
על פסגת הר גוזו נמצאת אנדרטה מעניינת המנציחה את ביקורו במקום ב-1989 של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2, וגם את עולה הרגל, הנזיר האיטלקי פרנסיסקוס מאסיזי, מיסד המסדר הפרנציסקאני, שהגיע לכאן בתחילת המאה ה-13 בדרכו כצליין לקתדרלה של סנטיאגו. בנוסף יש כאן על הפסגה גם פסלים של שני צליינים. בתחתית הגבעה, בקרחת יער בינות לעצי האיקליפטוס, נמצאת כנסיית סן מרקוס (Capilla de San Marcos). זוהי כנסייה קטנה וחמודה, והיא למעשה השריד ההיסטורי האחרון שעוד נותר כאן בהר גוזו לקמינו מתקופת ימי הביניים, תזכורת צנועה לקמינו כפי שהלכו אותו ולכנסיות ששימשו את עולי הרגל. אני נכנס פנימה לכנסיה להתרשם (המיסה לצליינים מתקיימת כאן בשבע וחצי מדי ערב), וגם מחתים על השולחן מחוץ לכנסייה את הדרכונים שלנו במקום האחרון שעוד נותר לנו בדפי הדרכון. זהו, הדרכון שלנו מוכן להגשה במשרד הרישום.
כנסיית סן מרקוס / צילום: איציק גונן
חלק מדרכון הצליינים שהתמלא / צילום: איציק גונן
תמונת הניצחון של גלי, ברקע פרברי סנטיאגו / צילום: יואבי זוהר
מכאן ממשיכה הדרך במורד הגבעה לאורך נתיב הצליין (Rua do Peregrino), ובהמשכה יורדים במערכת מדרגות, עוברים בגשר מעל לפסי הרכבת וזהו, אנחנו בפרברי סנטיאגו דה קומפוסטלה! גלי מצטלמת לתמונת ניצחון, ורגע לפני שאנחנו מצטרפים לזרם עולי הרגל ששועטים קדימה, אנחנו עוצרים לצילום ליד כתובת צבעונית עליזה: Santiago de Compostela.
בכניסה לסנטיאגו / צילום: צליין אלמוני
לא הרחק ממנה יש גם פסל של הצליין הטמפלר (El Templario Peregrino), וגם מין מונומנט מעניין בעיצובו בצורת שער גבוה שעל 'רגל' אחת שלו מופיעות דמויות היסטוריות הקשורות לקמינו. זהו, כשמימיננו המוזיאון הפדגוגי של גליסיה ומשמאלנו החלקים החדשים יותר של העיר אנחנו צועדים במסלול המסומן כעת רק בעזרת הצדפות המתולמות הטבועות על חלק ממרצפות המדרכה לכיוון העיר העתיקה. ככל שאנחנו מתקדמים ברחובות העיר העתיקה, וצריחים מתחילים להיחשף, ההתרגשות גוברת ועולה. לא תמיד ברור לאן ללכת, ואנחנו שואלים, ואז, בום, אנחנו נכנסים ל'כיכר הסדנא' הגדולה והמרשימה (Praza do Obradoiro), מרימים את העיניים ומשמאל ניצבת לה במלוא תפארתה הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה!
אנחנו והקתדרלה, תמונה ראשונה / צילום: צליין אלמוני
וואו, איזה יופי ואיזו התרגשות, דרמה אמיתית. כל עולי הרגל מגיעים לכאן לכיכר עם מקלות ההליכה והתרמילים על הגב, ולא רק היום, כבר יותר מאלף שנה! ועכשיו כולנו מסתובבים, מתיישבים על רצפת הכיכר, שוכבים על הגב ולוקחים אוויר, עוצמים עיניים, מצלמים, מחפשים מי שינציח אותנו ברגע ההיסטורי הזה. מישהו מוציא גיטרה, אחר עושה מדיטציה וכולנו מרוגשים בטירוף. אנחנו פשוט לא יודעים את נפשנו ועדיין לא ממש קולטים את מה שהשגנו יחד, כמשפחה, במסע הקמינו שלנו. זהו, הגענו. במשך כל ימי ההליכה חשבנו על הרגע הזה, רגע ההגעה לקתדרלה, איך זה יהיה, מה נרגיש, והנה אנחנו כאן! כרגע אין כאן צליינים רבים מדי ואנו מנסים לזהות בין הפרצופים אם יש כאלה שהלכו אתנו לאורך הדרך, או חלקה, כדי לשמוח יחד אתם אבל אנחנו לא מוצאים. ייתכן שהם עדיין לא הגיעו, או שהם מיהרו למשרדי הרישום, ובעצם גם אנחנו צריכים למהר לשם כי אמור להיות שם תור גדול.
סלפי אנחנו והקתדרלה / צילום: יואבי זוהר
ואכן במשרד הרישום הבינלאומי לצליינים (Centro Internacional de Acogida al Peregrino), המצוי כ-5 דקות הליכה מהקתדרלה, יש תור גדול, ובעיקר זה לוקח מלא זמן, כי כל צליין אמור להתייצב באופן אישי בעמדת הרישום לצורך קבלת הקומפוסטלה, גם אם הוא חלק ממשפחה שהלכה יחד או מקבוצה. אני נכנס לתור וגלי ויואבי מתיישבים וממתינים ליד ברכת המזרקה בחצר המשרדים. העמידה בתור מזמנת שיחות וסיפורים עם הממתינים האחרים, הרבה עלילות גבורה וסיפורי קרבות. גם 'חבורת המלכה איזיטה' כאן, ומאחורי עומדות 3 נשים דניות בגילאי ה-60 שהחלו ללכת בסארייה, וכשהן שומעות שאנחנו הולכים 3 דורות יחד הן מלאות התפעלות. אחרי 45 דקות גלי ויואבי באים להחליף אותי, ואחרי עוד 45 דקות אני בא להחליף אותם חזרה, וכך אנחנו עומדים בתור המתפתל במסדרונות משרד הרישום כשעתיים, עד שמגיע תורנו להיכנס והם מצטרפים אלי.
עומדים בתור (עדיין בחוץ) לקבלת הקומפוסטלה / צילום: גלי זוהר-גונן
שלושתנו נכנסים כמעט במקביל ומתקבלים אצל שלושה פקידי רישום שונים. טוב, אכזבה ראשונה: אין כאן שום נזירה, כמו שדמיינתי לעצמי. חבל... פקידי הרישום בוחנים בתשומת לב רבה את פנקסי הצליין שלנו העמוסים בחותמות, מאיפה התחלנו, איפה עברנו בדרך והאם ב-100 הק"מ האחרונים יש לנו לפחות 2 חותמות כל יום. אכזבה שנייה עבורי: אין כאן ממש שיחה, אלא שפשוט אנחנו נדרשים לציין אחת משלוש סיבות שהביאו אותנו לצעוד בקמינו דה סנטיאגו: סיבה דתית-רוחנית, סיבה רוחנית, וסיבה תרבותית או אתגרית, לא בטוח. אני בכל זאת מנסה לפתח שיחה קלה עם פקיד הרישום הנחמד (ובדיעבד גם בעל כתב היד היפה ביותר, לפחות לפי גלי), ומספר לו שצעדנו בקמינו שלושה דורות, ומצביע על גלי ויואבי שעומדים בעמדות הרישום הסמוכות, ואומר לו: "הבת שלי והנכד שלי", והוא מחייך בהערכה ואומר: "יפה מאוד!". הפקיד מוסיף לחישובי המרחק את הקטע של מנזר סאמוס ומשלים בכתב ידו את הפרטים על שתי תעודות, אחת בלטינית (על קרטון משובח יותר) היא הקומפוסטלה המעידה על ההליכה בקמינו דה סנטיאגו והזכאות לקבלת המחילה, והשנייה בספרדית ובה פירוט על המסלול שהלכנו, נקודת ההתחלה וכמה ק"מ בסך הכל.
הקומפוסטלה שלי / צילום: איציק גונן
לאחר קבלת התעודות אנחנו מגיעים לעמדת התשלום הסמוכה, שם אנחנו משלמים על התעודות (6 יורו), וגם על גלילי קרטון קשיח לאכסון התעודות, שאנו רוכשים, ועוד כמה מזכרות קטנות... בשלב הזה עוד כמה יורו כבר לא נחשבים מול עצם המעמד ה'היסטורי' הזה. ורק אז, כשאנחנו יוצאים מהמשרדים החוצה, אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר במעלה הרחוב את הקריאות: "עשינו את זה!!!" עם חיוכים רחבים הנמרחים על פנינו, אח, איזה אושר צרוף! השעה עכשיו ארבע (הגענו הנה למשרדים ב-13:45), ואנחנו חוזרים לכיכר הקתדרלה, שם אנו פוגשים את שלישיית 'הטרנינג הירוק' שאף היא השלימה את מסע הקמינו. עכשיו יש לנו זמן לשבת, לשכב על הגב, ליהנות מכל האווירה מסביב, ולהצטלם בנחת. אנחנו מנסים לאתר צלמים פוטנציאלים מבין האנשים בכיכר ומבקשים מהם לצלם אותנו, אך אף צילום לא יוצא ממש לשביעות רצוננו. למזלנו יש סלפי, כמו שכבר ראיתם קודם...
אנחנו והקתדרלה / צילום: צליין אלמוני
על הרצפה / צילום: יואבי זוהר
טוב, אחרי שאנחנו ממצים את הרגע הזה עד תומו, הגיע הזמן לחפש את ההוסטל שלנו להלילה, אלא שאנחנו מאוד רעבים, ותוך כדי הליכה להוסטל אנחנו עוצרים לארוחה מהירה וטובה בסניף של 'ברגר קינג', ארוחה שמצליחה למלא אותנו עד הערב. הלילה אנו לנים בפנסיון Mar Azul ('ים כחול'), ולאחר שאנו מוצאים אותו, ליד כיכר גליסיה (Praza de Galicia), אנחנו עולים לקומה השלישית של הבניין, שם הוא ממוקם, ומקבלים חדר לשלושתנו עם מיטה בודדת ומיטה זוגית קטנה יחסית. שני חדרי השירותים והמקלחות לעומת זאת מרווחים ונאים. חדרי שירותים אלה משרתים אותנו ואת שאר דירי הפנסיון, והם נמצאים במסדרון הפנימי, בקרבת החדר שלנו. האשה שמקבלת את פנינו מתקשה באנגלית, וגלי שוב מנהלת מו"מ טלפוני עם הבעלים כדי להבטיח שנקבל גם ארוחת בוקר, שהובטחה כחלק ממחיר הלינה. מכיוון שאין להם חדר אוכל, הסיכום הוא שארוחת בוקר אכן תוגש לנו מחר, לחדרנו, Room service…
נגן רחוב לא הרחק מהקתדרלה / צילום: איציק גונן
אנחנו מתקלחים, ותוך כדי מצליחים, אחרי חיפושים טלפוניים ארוכים, למצוא לעצמנו רכב לשכור ממחר בצהריים ועד מחרתיים בצהריים כדי לנסוע לפיניסטרה. כן, קשה למצוא רכב לשכור מהיום למחר. בהתחלה חשבנו לנסוע באוטובוס (כ-3 שעות נסיעה), אבל גלי שכנעה אותי לשכור רכב ולהיות אדונים לעצמנו מבחינת הזמנים והמסלול. בשבע וחצי בערב מתחילה בקתדרלה המיסה לצליינים ואנחנו ממהרים לשם, מרחק של כ-20 דקות הליכה מהפנסיון. הכניסה לקתדרלה היא דרך כיכר הצורפים (Praza das Praterias) והכניסה הדרומית עם החזית הרומנסקית המרשימה, וכשאנחנו מגיעים, בשבע לערך, הקתדרלה כבר די מלאה. בצד הצפוני עוד יש מקומות ואנחנו מתיישבים שם. הקתדרלה הזאת, מקום קבורתו של השליח יעקב בן זבדי/סנטיאגו ואשר כבר ב-1985 הוכרזה כאתר מורשת עולמית, מאוד מרשימה, אין מה לומר. אורכה 97 מטר, גובהה 22 מטר, וצורתה כשל צלב, כאשר בפנים יש הרבה גלריות גבוהות ומוארות העשירות בפסלים, ציורים ועיטורים, ואכסדרת התהילה (Portico da Gloria), אשר תוכננה ע"י מאסטר מתיאו (Mateo), נחשבת ליצירת מופת של האדריכלות הרומנסקית.
ממתינים לתחילת המיסה בקתדרלה / צילום: איציק גונן
המיסה מתחילה ואנו קשובים למתרחש, ובאותה עת גם מביטים בקהל הרב הממלא את הקתדרלה, כאשר יש גם אנשים שעומדים לאורך הקירות, או ישובים על בסיסי העמודים התומכים בתקרה. חלק גדול מהקהל הם עולי רגל כמונו, אך יש גם תיירים מקומיים ואחרים שהגיעו למיסה. הטקס עצמו די ארוך, קרוב לשעה, וכמעט כולו מתנהל בספרדית, למעט ההכרזה על מספר הצליינים שהגיעו ביום אתמול ומאילו מדינות. ועדיין יש בו קטעים מעניינים, למשל כאשר הנזירה ששרה מלמדת את הקהל קטע שירה בו צריך לחזור אחריה שורה אחר שורה, או בהזמנה לחלוקת לחם הקודש המקימה ממקומותיהם רבים מהנוכחים. כך או כך, בסוף מצפה לנו הפתעה אמיתית: מסתבר שבמיסה היום מפעילים את הבוטפומירו (Botafumeiro), 'מפיץ העשן', כלי הקטורת הענק התלוי בשרשראות וחבלים מתקרת הכנסייה ואשר לא מופעל כל יום.
הבוטפומירו / צילומים: איציק גונן
כן, והמראה מרהיב. הבוטפומירו הזה, אשר נוצק בשנת 1851 ונחשב לאביזר הגדול בעולם מסוגו, משקלו 80 ק"ג וגובהו 1.60 מטר, וממלאים אותו ב-40 ק"ג של גחלים וקטורת המעלים עשן. כעת קבוצה של 8 נזירים לבושים באדום מורידה אותו לגובה של כ-2 מטר, ואז אחד הנזירים, בריון מזוקן, נותן לו דחיפה חזקה, ושאר הנזירים מושכים בחבל וכך מרימים אותו לחצי גובה וגם מחזקים את התנופה שלו, והבוטפומירו הזה טס באוויר מעל לראשינו, לאורך פאת הרוחב של הצלב במבנה הכנסייה ומפזר עשן וקטורת לכל עבר, פשוט נפלא! כולם מסביב שולפים מצלמות ומצלמים, וגם אנחנו כמובן מצטרפים לחגיגה. בדיעבד מסתבר שהקתדרלה לא מפעילה את הבוטפומירו מעבר לימי חג ומועד, לטענתם מחוסר תקציב, אך אם אנשים פרטיים מוכנים לשלם כסף כדי לציין אירוע פרטי שלהם כמו לידה, נישואין או חתונה למשל, אזי מפעילים אותו. לא יודע מי שילם היום אבל אנחנו זכינו!
הבוטפומירו בפעולה / צילומים: איציק גונן
גם הנזירות הולכות הביתה / צילום: יואבי זוהר
בסיום המיסה כולם יוצאים דרך היציאה הצפונית לכיכר אימאקולדה (Praza da Immaculada), 'כיכר הטהרה'. אגב, בעבר ניצב בחזית זאת 'שער גן עדן', שער רומנסקי שנבנה ב-1122 ואשר סימן את סופו של הקמינו, 'דרך סנטיאגו', אך הוא נהרס במאה ה-17. אנחנו עוד בהיי מטיסת הבוטפומירו מעל לראשינו, וצועדים לאיטנו נרגשים ברחובות העיר העתיקה, בודקים מזכרות להביא הביתה, כי עוד מעט חוזרים, ומחפשים מסעדה שמגישה פאייה (Paella), כי זה מה שבא עכשיו לגלי וליואבי. בסוף אנחנו מוצאים אחת כזאת (Meson A Charca) לא הרחק מהקתדרלה, שגם מגישה תפריט צליינים ב-10 יורו. אני מזמין סלמון א-לה פלאנצ'ה (מצוין!) עם צ'יפס, וגם סלט ויין אדום כמובן, וגלי ויואבי נהנים מהפאייה שלהם. בקיצור, אחלה ארוחה. זהו, מכאן לפנסיון שלנו ולישון אחרי יום כה מסעיר ומרגש!
לילה טוב סנטיאגו! / צילום: איציק גונן
