עם רמאנה על פסגת ההר הקדוש – א'
יום שלישי, 10 פברואר
חשבתי-קיוויתי שאצליח לישון יותר אחרי היממה הארוכה וחסרת השינה של אתמול, אך כבר בשש וחצי (שלוש לפנות בוקר בארץ) העיר אותי תרנגול שכן, שאימץ לו הרגל לפצוח בקריאות ניצחון כל כמה דקות (אך פדרו, פדרו), וכל ניסיונותיי להמשיך לישון עלו בתוהו. אחרי שקמתי הצטרפתי לרחל לקפה של בוקר, ושעת השקט הזו אפשרה לנו גם לדבר מעט, וגם הזדמנות עבורי לתת לרחל עותק מספרי WAWONA – הרוח השומרת על העצים הגדולים. כשלקחתי אתי לדרך כמה עותקים של הספר, חשבתי במיוחד על רחל, ומדף הספרים שלה ממול אכן מראה שהיא קוראת הרבה, וגם שמרבית הספרים הם כאלה שאני אוהב. בכל טיולי בהודו נהגתי לתת במתנה ספרים שסיימתי לקרוא לאנשים שפגשתי, ונוצר בינינו קשר משמעותי. עכשיו שיש לי כבר רומן משלי (וחוץ ממנו גם ספר ילדים!) אני פשוט מרגיש גאווה גדולה לתת אותו במתנה לאנשים שאני אוהב. כן, כן, מותר להתגאות קצת, הלא כן?...
אחרי הקפה של הבוקר אנחנו יוצאים לעיר, רכובים על הקטנוע שלה. רחל מראה לי כמה מקומות חשובים ומומלצים (אינטרנט ומקום להחלפת כסף של קומאר הכל-יכול, קפה-מסעדה וכאלה) ובסוף מורידה אותי בחצר האשראם שעל שמו של סרי רמאנה מהרשי, ונוסעת לעבודתה הטיפולית תוך שאנו קובעים להיפגש מאוחר יותר. אני חולץ את כפכפי, מניח אותם ליד המדרגות ונכנס לאט ובהיסוס מה לאשראם.
הכניסה לאשראם סרי רמאנאסראמאם
אשראם סרי רמאנאסראמאם הוא על שמו ולזכרו של רמאנה מהרשי, שמת ב-1950 ונקבר כאן באשראם, וכיוון שהיה קדוש, גופתו לא נשרפה. אז מיהו בכלל רמאנה מהרשי, המורה המיתולוגי הזה שכבר הזכרתי אותו כמה פעמים, ומשפט שאמר מהווה את שמו של מסעי זה להודו? ובכן, רמאנה מהרשי נולד ב-1879 בכפר קטן ליד עיר מדוראי בטמיל נאדו, בן למשפחה בראהמינית. בהיותו בן 12, נפטר אביו באופן פתאומי, והוא עבר לגור אצל דודו במדוראי, שם גם שמע לראשונה על ארונאצ'לה. בגיל 16 חווה רמאנה הארה אותה הוא מתאר כך: "זה היה כשישה שבועות לפני שעזבתי את מדוראי לתמיד שהשינוי הגדול בחיי התרחש. זה היה פתאומי למדי. ישבתי לבד בחדר בקומה הראשונה בביתו של דודי. לעיתים נדירות הייתי חולה במחלה כלשהי, ובאותו יום לא הייתה כל בעיה עם בריאותי, אבל פחד מוות אלים ופתאומי השתלט עלי. לא היה דבר במצב בריאותי שיסביר זאת, ואני לא ניסיתי להסביר זאת או לחפש האם קיימת סיבה כלשהי לפחד. פשוט הרגשתי שאני "עומד למות" והתחלתי לחשוב מה לעשות. לא עלה בדעתי להתייעץ עם רופא או עם מכריי המבוגרים. חשתי שעלי לפתור את הבעיה בעצמי בו במקום. הזעזוע שבפחד המוות הפנה את הכרתי פנימה ואמרתי לעצמי במחשבתי, מבלי לנסח את המילים למעשה: "הנה הגיע המוות; מה משמעות הדבר? מה הוא זה שמת? הגוף מת". ומייד שיחקתי את התרחשותו של המוות. שכבתי עם גפי פרוסות כאילו אחזה בהן התקשחות הגוף שלאחר המוות והעמדתי פני גופה, כדי להקנות יתר מציאותיות לחקירה. עצרתי את נשימתי ושמרתי על שפתי קפוצות בחוזקה בכדי ששום צליל לא יוכל לצאת כך שלא המילה "אני" ולא אף מילה אחרת יוכלו להתבטא. "ובכן", אמרתי לעצמי, "הגוף הזה מת. הוא יילקח בקשיותו אל אתר השריפה ושם יישרף ויהיה לאפר. אבל עם מותו של גוף זה, האם אני מת? האם הגוף הוא אני? הוא שקט וחסר תנועה אבל אני מרגיש את כוחה המלא של אישיותי ואפילו את קולו של ה"אני" בתוכי, בנפרד ממנו. אם כך אני רוח המתעלה מעל לגוף. הגוף מת, אבל המוות לא יכול לנגוע ברוח המתעלה מעליו. זה אומר שאני הוא הרוח בת האלמוות". כל זה לא היה בגדר מחשבה עמומה, זה הבזיק בתוכי בעוצמה כאמת חיה שקלטתי ישירות, כמעט ללא תהליך מחשבתי. "אני" היה משהו מאוד אמיתי, הדבר האמיתי היחידי במצבי הנוכחי, וכל הפעילות המודעת הקשורה לגופי התרכזה סביב אותו "אני". מאותו רגע ואילך ה"אני" או העצמי מיקד את תשומת הלב בעצמו בהתלהבות רבת עוצמה. פחד המוות נעלם אחת ולתמיד. ההתמזגות עם העצמי המשיכה בלתי מופרעת מאותו זמן ואילך".
בעקבות הארה זו החל רמאנה בתהליך של חקירה ולמידה שבמהלכו עזב את ביתו והגיע ליעד אותו חיפש, העיר טירובנאמאלאי וההר הקדוש ארונאצ'לה, שם חי עד יומו האחרון.
רמאנה מהרשי, הקדוש מארונאצ'לה, מגדולי המורים הרוחניים בני זמננו, חי כמעט 24 שנה בדממה במערות על ההר ארונאצ'לה, ולאחר מכן עוד 30 שנה למרגלותיו, ולימד באותה עת רבבות תלמידים, הודים ומערביים, באשראם שנבנה סביבו. הוא דיבר וכתב מעט מאוד, והעדיף לתקשר באמצעות השתיקה ומבט עיניו, שהוביל את המאמינים בדרכם. לדבריו השתיקה היא הדרך הזכה והחזקה ביותר שבה יכול אדם לממש אותו תהליך של חקירה ובדיקה פנימית בדרך אל המוקשה. "היה אתה עצמך", היה המסר המרכזי שלו, ומסר זה שהועבר בשתיקה, השפיע על תודעתם של מחפשים רוחניים רבים אשר הגיעו אליו מכל רחבי העולם. המטרה לפי רמאנה מהרשי לא היתה גן עדן או חיים טובים לאחר המוות, וגם לא הגשמת אידיאל רחוק, אלא הסרה של כל מה שמפריע ומונע מאתנו לראות את האמת. מעניין לציין כי גם כיום, קרוב לשישים שנה לאחר הסתלקותו של רמאנה, מדווחים מאמינים רבים כי הם חשים בנוכחותו הדוממת במקום, נוכחות אשר מעוררת בהם השראה לחיות בדרך אותה הוביל ולימד.
סרי רמאנה מהרשי, "הקדוש מארונאצ'לה"
משנתו של המהרשי (בסנסקריט: נביא גדול) העוסקת בחקירת העצמי היא הפשטות עצמה ואינה דורשת טקסים ומנהגים חיצוניים כמו עזיבה של הבית, העבודה, המשפחה, או הליכה ליער, או כל שינוי אחר באורח החיים, אלא שינוי פשוט ועמוק בהשקפה, שינוי המתרחש באופן ספונטאני מתוך חקירה עצמית המובילה להגשמה עצמית, ומתוך התכוונות ומאמץ מתמשך לשוב ולדרוש בשאלות: מי הוא זה שחווה את החיים האלה? מי הוא זה שנולד ומת? מי הוא זה שכועס? שאוהב? האם זה הגוף הזה שיושב כרגע על הכיסא וכותב? האם אלה המחשבות שחולפות בראשי? האם אלה הרגשות והחוויות שאני חש? כשאתה חושב וחוקר ומתעמק בשאלות אלה אתה מבין שאתה לא הגוף, לא המחשבות, לא הרגשות ולא שום דבר אחר שאתה יכול להבין, ואז נותרת רק השאלה "מי אני?".
רמאנה מהרשי מוסיף ואומר כי "כל המחלוקות בדבר הבריאה, בדבר טבעו של היקום, בדבר אבולוציה, בדבר מטרתו של אלוהים וכיוצא באלה חסרות טעם. הן לא יביאו לנו אושר אמיתי. אנשים מנסים לגלות את טבעם של דברים הנמצאים מחוץ להם לפני שהם מנסים לגלות 'מי אני?' רק באמצעות שאלה זו ניתן לזכות באושר".
מהאולם החדש שבאשראם אני עובר לאולם בו קבורה אמו של רמאנה מהרשי ומכאן לאולם המרכזי בו קבור רמאנה מהרשי עצמו, קודש הקודשים של האשראם, הסמאדהי (המקדש, האיחוד עם האלוהים) של רמאנה. זהו אולם גדול ובו מקדש שמתחתיו קבורות עצמותיו של רמאנה, וכאן מתקיימים טקסי הפוג'ה כל יום ומספר פעמים ביום כשבמרכזם הלינגאם השחור המשמש כמצבה לרמאנה.
אני מצטרף לקבוצת אנשים שיושבת ועושה מדיטציה וההרגשה מאוד מיוחדת. לעשות מדיטציה במקום בו חי ופעל סרי רמאנה מהרשי זה קודם כל מרגש מאוד, ולוקח לי זמן רב עד שאני מצליח ממש להיכנס לתהליך שבו אני מסוגל להקשיב לעצמי ולא להיות עסוק בכל מה שמסביב, ויש הרבה. האשראם מהווה אבן שואבת לעולי רגל רבים המגיעים הנה מדי יום, אנשים בודדים, זוגות צעירים ומשפחות שלמות. מגיעים הנה אנשים פשוטים ומשכילים, עניים ועשירים, ואפילו מוסלמים ונזירים בודהיסטים, תתארו לכם. לקראת שתים-עשרה וחצי מתחילים לסגור את דלתות האולם עד לקראת הטקס אחה"צ ומוציאים את כולם, ואני מנצל את הזמן להסתובב מעט בין מבני האשראם השונים, כולל אולם המדיטציה הישן והחדר הקטן והצנוע בו גר רמאנה מהרשי בחודשים שלפני מותו. החדר הזה מסמל אולי יותר מכל את צניעותו וסגפנותו של האיש הזה, שתמיד הסתפק במועט וכל חייו סרב לקבל כסף עבור הלימודים והשיעורים שנתן לתלמידיו בשתיקה ולעיתים גם בדיבור - לאלה שלא הצליחו להבין את הדממה.
האדום הזה קצת חריף לי... מייבשים אוכל בחצר האשראם
הבטן שלי אינה מסתפקת בשתיקה ומתחילה לדבר אלי, גם לה מגיע מזון, ואני פונה מהאשראם לג'רמן בייקרי הסמוך, שקודם הראתה לי רחל, מזמין ארוחה למטה ועולה למרפסת הגג, שם אני פוגש את רותם, צעירה ישראלית שזה לה ביקורה השני בהודו, ואת עמית, שמחר נוסע לצ'נאי. אנחנו מתחילים לקשקש, ומצטרפת אלינו לשיחה אשה אירופאית, כבת 60 לערך, רזה בלונדינית וחייכנית, שמספרת לנו שהיא חיה כאן בטירו כבר 15 שנה וקוראים לה שיוואני. הממ... נשמע מעניין. בזמן שאני מחסל מסאלה דוסה, מוזלי ושתי כוסות לאסי, מספרת לנו שיוואני כי בעצם נולדה בשם ביאנקה, אותו נתנה לה אמה ההונגריה, שהיתה נשואה לגרמני, ומאז כבר שונה שמה פעמיים והיום הוא שיוואני, שם שהיא מאוד אוהבת ומבטא את הליכתה בעקבות שיווא. היא לא היתה מרוצה מחייה הקודמים, ובחיפושיה אחרי האמת השאירה מאחוריה את עברה, יחד עם שמה, ובחרה בחיים שונים לחלוטין המסבים לה אושר רב. "לא ויתרתי על כלום", היא עונה לשאלתי על העולם שהשאירה מאחוריה, ומחייכת חיוך טוב, "פשוט נפטרתי ממטענים מיותרים". היא כבר שרתה בכמה מרכזים ומקדשים לשיווא במקומות שונים בהודו, ובחמש-עשרה השנים האחרונות נמצאת בטירו. בחודשי החום היא נוסעת לצפון, ללקנאו, אך חלומה הוא לסיים כאן בטירו את חייה. אני שואל אותה איך היא חיה כאן, והיא מספרת שהיא מתגוררת באשראם סרי רמאנאסראמאם הסמוך, ויש לה כל מיני מטלות יומיות שעליה לבצע באשראם כחלק ממחויבותה לשיווא ולחיים שבחרה. נמצאות אתה בחורות נוספות שעשו דרך דומה לשלה, וכולן גם מקדישות זמן רב ללימודים ולמדיטציה. אחרי שהיא הולכת אני חושב על אותם סיפורים ששמעתי מנזירות מערביות בטיבט לגבי הקשר שבין החיים האלה כאן, ובין החיים שהשאירו מאחוריהן, ותוהה האם שיוואני מתמודדת עם אותם קשיים. האם יש לה ילדים שהשאירה מאחור, ואם כן מה הקשר שיש לה אתם, האם הם רואים בה אמא שיכולה להמשיך לעזור ולייעץ להם בחייהם או שהם כבר לא פונים אליה כשהם צריכים עזרה? ואם יש לה ילדים האם ביקרו אותה כאן, האם ניסו להבין את צעדיה, האם הדת ההינדית והתרבות ההודית מעניינים אותם? כל כמה זמן היא מדברת אתם ועל מה הם מדברים? ומה לגבי תמיכה כלכלית, האם חייה היום גם מספקים לה בנוסף לצרכיה הרוחניים גם את כל צרכיה הכלכליים, האם היא נעזרת במשפחתה? בקיצור מלא שאלות שמחייבות היכרות אינטימית יותר כדי לשמוע תשובות אמיתיות עליהן.
אחרי האוכל אני יוצא לחפש חדר; יותר נכון ונוח לי לגור כאן, בלב ההתרחשות, גם אם צריך לשלם על זה. אין סיבה שאפול על רחל, שגם מארחת כרגע זוג עם ילדה וגם יש לה את חייה שלה. אחרי חיפוש קצר אני מוצא חדר מצויין ב-350 רופי, בגסט-האוס חדש (Hill View Residency), ממש קרוב לבייקרי. החדר ענק, הכי גדול שהיה לי בכל מסעותיי בהודו, עם שתי מיטות, אחת מהן זוגית, מאוורר ומקלחת עם מים חמים, הללויה! זהו החדר היחיד שפנוי בגסט-האוס וביום ראשון אצטרך לפנותו בכל מקרה כי הוא כבר מוזמן. אני מתלבט קלות, כי אני יודע שמעט יותר רחוק אפשר למצוא חדרים גם ב-200 רופי, אבל בא לי עכשיו להשתרע על המיטה הרחבה הזאת (וללכת לשירותים...) ואני מחליט לקחת את החדר לשלושה לילות ואחר-כך נראה. כבר למדתי שבהודו חיים מיום ליום ומיותר לעשות תוכניות ארוכות.
טקס פוג'ה באולם בו קבור רמאנה מהרשי, באשראם שעל שמו
אחה"צ אני נפגש עם רחל בג'רמן בייקרי הסמוך, כפי שקבענו, ואחרי ארוחה קלה וצ'אי מסאלה אנחנו ממשיכים לאשראם של רמאנה מהרשי שם אנחנו מצטרפים לטקס הפוג'ה המתקיים באולם בו עשיתי מדיטציה מוקדם יותר. המקום די מלא באנשים הישובים לאורך הקירות ובחלק האחורי, ולאחר הקפה אחת של המקדש והודיה לרמאנה אני מוצא לי מקום ליד הקיר בצד של הגברים, ואילו רחל הולכת לצד של הנשים. במרכז האולם, בשתי שורות אלה מול אלה, יושבים גברים בצד אחד ונשים בצד השני והם שרים שירי תפילה מסורתיים (בהאג'אן) בניגון החוזר על עצמו. בין הנשים יש גם כמה נשים מערביות, אם כי את שיוואני איני רואה ביניהן. חלק מהשרים מחזיקים בידיהם חוברות עם מילות התפילות והשירה מתנהלת כך: הנשים שרות שורה, הגברים עונים להם בשורה משלהם, והנשים מסיימות בשורה שונה וקצרה. מייד הגברים פותחים בשורה משלהם, הנשים עונות בשורה, והגברים מסיימים בשורה קצרה. כך זה הולך לאורך כל הטקס, איזה חצי שעה או משהו, ובאותה עת כולנו יושבים מסביב ועושים מדיטציה. אני מתאפק ולא מצלם, לא ברור לי אם מותר, עד שאני רואה כמה אנשים מסביב שמצלמים וגם אני מצטרף.
כל אדם שנכנס לאולם, גם במהלך הטקס, מקיף בכיוון השעון את הריבוע המגודר המסמן את המקדש, שבו נמצאים המזבח וקברו של רמאנה מהרשי, לפחות הקפה שלמה אחת, כשבתחילתה ובסופה הוא קד ומודה לקדוש מארונאצ'לה. יש מהדרין, רבים מהם אירופאים, המסובבים את המקדש מספר פעמים בזו אחר זו, ובהמשך חוזרים להקפות נוספות. חלק מהאירופאים שבאולם לבושים בגדים הודיים ונראה שהם נמצאים כאן כבר זמן רב (או שהם מנסים להיראות ככאלה), וחלק אחר, כמוני, לבושים בבגדיהם הרגילים. קצת קשה לי לעשות מדיטציה כשיש כל כך הרבה גירויים מסביב, ואני מוצא את עצמי בעיקר עסוק בהקשבה לשירי התפילה, בהתבוננות בנשים השרות היושבות מולי, ובניסיון לגלות את הסיפור שלהן שהביאן לכאן, וגם שאלות פשוטות יותר כמו האם הן שרות כאן כל יום, איך מקבלות אותן הנשים ההודיות ששרות יחד אתן, איך למדו את כל התפילות האלה, ואפילו באיזו שפה רשומות המילים בדפים שהן מחזיקות כשהן שרות…
'רחבת המטיילים' בטירו, והסופר הירוק על שמו של רמאנה
בשבע וחצי בערב, כשהטקס מסתיים, אנחנו יוצאים החוצה, נפגשים בשמחה עם כפכפינו שהמתינו בסבלנות בכניסה לאשראם, וחוצים את הכביש הראשי לצידו השני. כאן אנחנו מוצאים לנו מקום ישיבה ברחבת העפר הגדולה, שזה מין מקום מפגש כזה, ער ותוסס, של המטיילים הרבים המגיעים לטירו, או כפי שרחל מכנה זאת: "חלק מהסצינה החברתית של טירו". יש כאן דוכני אוכל בצד כמה חנויות, אינטרנט-קפה אחד ואפילו סופר-מכולת מואר בירוק סביבתי וקרוא על שמו של רמאנה, אליו רחל ממהרת כדי להשלים קניות. לבד מהמטיילים הרבים הנאספים כאן, מלאה הרחבה באופניים, טוסטוסים, קטנועים וכלבים רעבים. חום היום היוקד נרגע מעט, לוקח אוויר, כנראה גם לו כבר נמאס מעצמו, וזה זמן טוב להתרגע מעט על הספסל, ליד שולחן העץ, ולהתחיל לזהות אנשים שכבר הספקת לפגוש במשך היום וגם הם מגיעים לכאן לראות ולהיפגש. רותם מהבוקר, יד ביד עם בחור שנראה לי אנגלי כזה, חיוור ומזוקן באופן דליל, עוצרת לידי ושואלת אם במקרה יש לי ספר להחליף. אני מתנצל שרק הגעתי ועדיין לא סיימתי שום ספר, אבל בטח יהיה לי עוד יום-יומיים, אז בפעם הבאה שניפגש, הא? בחור הודי שמוכר תופים מציע לי תוף קטן תמורת השעון שלי. לך תסביר לו שלפני כמה ימים קיבלתי את השעון הזה כמתנת יומולדת. הבחור מתעקש ורק לאחר כמה דקות של סירוב חוזר ונשנה מצידי הוא קולט את ההחלטיות וממשיך למטייל הבא. אחריו מגיע מישהו שמנסה למכור לי מניפות ועוד כל מיני כאלה, ואחריו מקבץ נדבות, ועוד אחת שאיני יכול להשיב פניה ריקם, והערב יורד.
כשרחל חוזרת אני הולך לערימת הקוקוסים הסמוכה ומבקש שניים. בחורה הודית צעירה ונאה ממהרת לבקוע בהם חור עבורנו עם המאצ'טה, במיומנות רבה, ולאחר שאנו מסיימים לשתות את המיץ היא מבקעת אותם לשניים, כדי שנוכל לאכול את כל החלק הלבן שבפנים. אין מה להגיד, צריך לשלוח אותה להישרדות כדי שתלמד את החבר'ה שלנו איך מטפלים באגוז קוקוס.
'הסצינה החברתית של טירו' – תמונת רגע
מאוחר יותר אנחנו נוסעים על הקטנוע של רחל לביתה, ולאחר כוס תה יחד עם עוגת תפוחים ופסיפלורה אני נפרד ממנה בחיבוק ועולה עם כל הציוד על הריקשה שהזמנו חזרה לעיר. הכניסה לגסט-האוס שלי כבר נעולה, אבל יש שער צדדי עם שומר ומשם אני נכנס. אחרי מקלחת קרירה ומהירה (מה קרה למים החמים המובטחים?) אני מתארגן לשינה, אבל חרף עייפותי הרבה אני לא ממש ישן עמוק, ומתעורר כל חצי שעה. בין לבין אני חולם שאני נמצא במרכזו של זרם מים אדיר הזורם במהירות. אני נשטף אחורה עם הזרם כשגבי מוביל, וכל הזמן נמצא מעל המים, מביט סביבי ולא חושש. אני חושב לעצמי שפעם היינו צריכים לנקות אחרינו הכל, וכל דבר היה חייב להסתיים בטוב, ואילו עכשיו אתה יכול להתחיל בלגאן כמו הזרם הזה ואחר-כך להסתלק באמצע. הזרם יורד בשיפוע מהיר ואני מרגיש את הירידה הזאת ולא חושש, אפילו שאין לי מושג לאן הזרם הזה לוקח אותי. בסוף אני נשטף לים הגדול וחושב לעצמי, רק שלא יבואו כרישים עכשיו, ואז אני מגיע בים למקום שבו עומדת להתקיים תחרות שחייה ויש שם ברזלים כאלה שמסמנים את נקודת ההתחלה. סביבי אני רואה שחיינים תורכים, ואני מתקרב לאחד מהם, שלראשו כובע ים, ושואל אותו איך קוראים לו. "בונזאק", הוא עונה. ואז אני אומר: "אתה בונזאק? לא, אני בונזאק", והוא משיב לי "לא, אני בונזאק"... מעניין, הא? יש דברים שאני יכול לפרש ולהבין מהחלום הזה, אבל למה דווקא שחיינים תורכים לכל הרוחות???
אגב, מספרים שרמאנה נהג ללמד את תלמידיו באמצעות חלומות. התגלויות בחלומות כוללות גם זיכרונות מגלגולי חיים קודמים, ויש להם משקל משמעותי בתרבות ההודית. התגלות בחלום מהווה הבהרה של המציאות ומדע החלומות (סוואפנה) הוא אחד המדעים הקדומים והמפותחים בספרות ההינדית ובספרות היוגה. חלומות הם מדיום בהיר לא רק לתפיסת המציאות אלא גם למפגשים שהמציאות היום-יומית אינה מאפשרת בגלל האבק וחוסר הבהירות שבה.
