סוואמי ויווקאנאנדה ענק הרוח מכלכותה
2.3.2009
אחרי ארוחת בוקר ב'קומפורט', שאני אוכל כאן רק בגלל הקרבה לגסט-האוס שלי, אני יוצא ליום סיורים אחרון בצ'נאי. עד כה, אני חייב לומר, העיר הגדולה הזאת לא השאירה את רישומה עלי, והיום זו הזדמנות אחרונה למקצה שיפורים, נראה מה הוא יעלה בחכתו.
תחנה ראשונה היא חוף מרינה, קו החוף של צ'נאי. בסיור העיר שלשום הגענו בלילה מעט דרומה לכאן והרושם לא היה טוב; עכשיו באור יום הרושם הזה לא משתנה בהרבה. פעם יהיה פה כנראה יפה, אבל בינתיים עובדים על כל 'הטיילת' שבין המגדלור בדרום ועד בואך הנמל בצפון; בונים לאט-לאט, מחברים אבני שדה ומרצפת למרצפת, וכל הרצועה הזאת של כ-3 ק"מ נראית בתהליכי חפירה ובנייה, בלי שבאמת רואים אנשים שעובדים עליה, לפחות כרגע. כל החלק המרוצף הזה מרוחק כ-250 מטר מחוף הים, וזו בעיה, כי בינו ובין המים יש רצועת חול רחבה, טובענית ולא נקייה במיוחד, וכל מי שרוצה להגיע למים צריך לחצות אותה, וזה לא הכי מהנה.
אפילו שעדיין בוקר, ממש חם בחוץ, לפחות 35 מעלות, וגם הלחות גבוהה. אני נכנס קצת למים, עד הברכיים, והולך לאורך קו החוף, וזו הזדמנות אחרונה שלי כרגע להתרענן במימי מפרץ בנגל, שהוא חלק מהאוקיאנוס ההודי. פגשתי את הים הזה לראשונה (בטיול הזה) כשהגעתי לפונדיצ'רי, לפני כשבועיים, ואחר כך במאמאלאפורם התרחצתי בו כל יום, ועכשיו זה זמן פרידה. על קו המים חונות מספר סירות דייגים, ושתיים מהן, עמוסות ברשתות, יוצאות ממש עכשיו אל הים, ואילו באופק מצפון נראות אוניות הממתינות לתורן להיכנס לנמל צ'נאי. אם אמשיך עוד צפונה אגיע בסוף לכלכותה ולבנגלה-דש, אבל זה כבר לא ייקרה בטיול הזה, אולי בפעם הבאה.
צ'נאי, מפרץ בנגל, סירות על קו החוף
מהמים הנעימים והחמימים של מפרץ בנגל כאן בצ'נאי, אני הולך לבקר במוזיאון סוואמי ויווקאנאנדה (Swami Vivekananda) שנמצא בקרבת מקום. מי שעוקב אחר יומני טיולי בהודו, בוודאי זוכר את המפגש הראשון שלי עם דמותו יצאת הדופן של ויווקאנאנדה במומבאי (בומביי), ליד שער הודו, ואת השלט המצטט מדבריו שהבאתי שם. כשניסיתי לחקור מעט אודותיו, מצאתי כי כינויו היה 'הנזיר הנודד', וכי הוא היה אחד מהמנהיגים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של פילוסופיית היוגה והוודנטה (Vedanta) ודמות מובילה בהיסטוריה של הינדוסטאן והודו. הוא חי רק 39 שנים (1902-1863), אך למרות תקופת חייו הקצרה הספיק להשפיע באופן משמעותי גם בהודו וגם במערב. הוא היה ההינדו-סוואמי הראשון שהגיע למערב, עת השתתף ב'פרלמנט העולמי של הדתות' שהתקיים בשיקאגו ב-1893, כחלק מהיריד העולמי שם, ועורר עניין רב כשהציג את ההינדואיזם כדרך פילוסופית שיש לה דברים חשובים ללמד את המערב. ויווקאנאנדה נחשב לאחד המאסטרים הגדולים של היוגה, והראשון שהשפיע באופן משמעותי על הפצת היוגה בעולם המערבי. בספרו 'ראג'ה יוגה', אחת הקלאסיקות החשובות על הרבדים העמוקים של תורת היוגה, הוא מסביר באופן חד ובהיר את המסתורין של תורת היוגה.
תמונת השלט במומבאי, ליד שער הודו
המפגש השני שלי עם ויווקאנאנדה היה כשהגעתי לקאניאקומארי (קצה השפיץ הדרומי של הודו), וכך כתבתי אז ביומני: " לא הרחק, מכאן, מעט צפונה, אני לוקח את המעבורת (20 רופי) ושט אתה כמה מאות מטרים לאי הראשון מבין שניים, הקרוי סרי פאדאפאראי. האגדות מספרות כי על אי סלעי זה נמצאה טביעת רגלה של האלה הבתולה פארוואטי, ושכאן, על האי הזה, היא עמלה בסיגופיה כדי להשיג את ידו של שיווה ולהתחתן עמו. על האי הזה הוקמה ב-1970 אנדרטה לזכרו של סוואמי ויוֶוקאנאנדה, פילוסוף הודי שפיתח אמונה המשלבת בין עיקרי ההינדואיזם ובין תפיסות של צדק חברתי. הסיבה להקמתה של האנדרטה לויווקאנאנדה דווקא כאן, נעוצה בכך שבשנת 1892, לפני צאתו להשתתף בפרלמנט העולמי של הדתות בשיקאגו, הוא הגיע לאי הסלעי הזה בשחייה, ועשה עליו מדיטציה במשך 3 ימים. מאוחר יותר הוא סיפר שזו היתה מדיטציה שהוקדשה כולה לעבר, להווה ולעתיד של הודו. בעקבות המדיטציה שערך כאן ויווקאנאנדה שונה שמו של האי ל-Vivekananda Memorial.
על האי עצמו עומד ביתן עמודים (מאנדאפאם) שנבנה לזכרו, ועוד מבנה גדול יותר אליו מטפסים במדרגות נוספות, ובו ניצב פסלו של סוואמי ויווקאנאנדה עצמו. במבנה זה, מעט מאחור, ישנו בין השאר גם אולם למדיטציה, וכשאני נכנס פנימה לאולם החשוך, שרק מעט אור כחלחל מאיר אותו מכיוון הקיר הקדמי, מייד מהדהדת באזני ברקע המילה 'אוֹם', 'אומממממ....'. אני מצטרף לעוד כמה אנשים שכבר נמצאים כאן לחצי שעה של מדיטציה, וההרגשה נהדרת, אם היה לי יותר זמן הייתי יכול לשבת כאן גם כמה ימים, נשבע לכם! באתר נמצאות גם כמה וכמה חנויות ספרים המוכרות את הגותו ומשנתו של ויווקאנאנדה בענייני יוגה, וודנטה ועוד, ומסתבר שהוא הספיק בחייו הקצרים (39 שנים בסך הכל) לכתוב הרבה, וגם אחרים כתבו עליו". עד כאן הציטוט מאותו ביקור.
האי Vivekananda Memorial
זהו, אז היום יש לי הזדמנות לסגור מעגל ולראות כאן בצ'נאי את המקום בו שהה ויוואקאנאנדה בין התאריכים 15-6 לפברואר, 1887, אותם הקדיש למדיטציה וגם למתן שבע "הרצאות מחשמלות" לאנשי מדראס (כפי שכתוב על אחד מקירות המוזיאון), על תוכניתו להשיב את הודו לימי הזוהר שלה, והיום משמש כמוזיאון לזכרו.
המבנה המעניין בו נמצא המוזיאון כונה בעבר "בית הקרח", כיוון ש'חברת הודו המזרחית' נהגה לאחסן בו גושי קרח ענקיים שהובאו לכאן בספינות מצפון אמריקה החל משנות ה-40 של המאה ה-19. מבנה מיוחד זה, שנועד לשמור קרח בטמפרטורה ובידוד מתאימים, נבנה ב-1942, וכמוהו נבנו מבנים דומים (שבינתיים נהרסו) גם בבומביי ובכלכותה. ואם אנחנו כבר בענייני קרח, אזי ראוי לציין שהפעם הראשונה בה הגיע קרח להודו היתה ב-1933, כשתעשיין הקרח מבוסטון, פרדריק טודור, הביא לכלכותה את הספינה Clipper Tuscany אחרי מסע ימי שנמשך 4 חודשים. בסביבות 1880 פותח תהליך יצור הקרח ולא היה עוד צורך לייבאו מחו"ל, והמבנה ירד מנכסיו. לימים הפך הבניין לאכסניה שארחה את ויווקאנאנדה בעת ביקורו במדראס, ומכאן כבר לא היתה ארוכה הדרך כדי שהמקום יהפך למוזיאון לזכרו.
'בית הקרח', היום מוזיאון לזכרו של ויווקאנאנדה
המוזיאון מסודר מאוד יפה ומפורט, בתוך חללים מעניינים. ציטוטים מתוך כתביו והרצאותיו מעטרים את הקירות, יחד עם פירוט תולדות חייו המלווים בצילומים מילדותו ובחרותו (בכלכותה) ועד הגיעו לבגרות, וכמו כן משני ביקוריו במערב. באופן מפתיע מיד כשאני נכנס (דמי כניסה 2 רופי) מתלווים אלי 3 ילדים בני 12-10 בתלבושת בי"ס, מכנסיים חומים ארוכים וחולצות קרם-לבן, שלווי מבקרים במוזיאון היא משימה בית-ספרית שלהם. מכיוון שכרגע אני המבקר היחיד במוזיאון, כולם מתלווים אלי... הילדים מכוונים אותי לחדרי המוזיאון לפי הסדר, ומוסיפים מעת לעת משפטי הסבר קצרים הכתובים ליד התמונות. כשהם שמים לב שאני לועס מסטיק הם שואלים אם אני יכול לתת להם גם. אני נותן לכל אחד מהם מסטיק והם מאושרים. אני מנסה לדובב אותם ושואל אותם על הלימודים ובכלל, והם מגייסים את כל האנגלית שלהם כדי לענות לי. אחד מהם (בתמונה בהמשך תראו אותו עם החולצה בפנים) הוא ילד מאוד סקרן וכל הזמן גם שואל אותי כל מיני שאלות ("איך קוראים לך?", "מאיפה אתה?", "מתי באת לפה?", "יש לך ילדים?", וכד').
ובהזדמנות שאנחנו כאן, עוד משהו על ויווקאנאנדה. כפי שמסופר במוזיאון הוא גם ייסד את ארגון הוודאנטה הראשון בארה"ב. ובכן, הרעיון המרכזי של אסכולת הוודנטה (Vedanta), שנוסדה ע"י הפילוסוף ההודי הדגול שאנקרה שיש הרואים בו את גדול ההוגים הדתיים של הודו, והפכה להיות הזרם המרכזי של הדת ההינדית במאות שלאחר מכן, הוא שהקיום כולו חדור באחדות יסודית בין היסוד הרוחני שבאדם הבודד (ה'אטמן'), ובין הרוחניות הקוסמית של היקום כולו (ה'בראהמן'). האחדות הזאת נקראת 'אדוואיטה' (Advaita), כלומר – חוסר שניות (Nonduality). המשמעות היא שרוחניות האדם והרוחניות הקוסמית אינם שני דברים נפרדים אלא אותו דבר. לפיכך, ע"פ שאנקרה, "שיווה, המואר, זה אני".
כך נראה אחד מקירות המוזיאון
ויווקאנאנדה לוקח את החשיבה הזאת קדימה וגם הופך אותה למעשית ובעלת משמעות בחיי היומיום. במאמר מ-1896 הוא כותב: "הוודנטה מטיפה לאידיאל, והאידיאל תמיד רחוק מהמציאות, מהקיים או כפי שאנו נוהגים לכנות זאת: מהמעשי. אצל בני האדם קיימות שתי נטיות: הראשונה – לעשות הרמוניזציה עם החיים הקיימים, והשנייה – להעלות את החיים לרמת האידיאל... הוודנטה, הגם שהיא מעשית כשלעצמה, יש לתפוס אותה תמיד גם במובן של האידיאל. היא אינה מטיפה לאידיאל שאינו בר-ביצוע, יהיה נעלה ככל שיהיה. במילים אחרות, הרעיון הוא שאתה עצמך אלוהי. 'אתה הוא זה' – זו מהות הוודנטה... הרוח מעולם לא נולדה ולעולם לא תמות. רעיונות כאלה, שאנו הולכים למות ופוחדים למות, הם אמונות טפלות בלבד. כמותם גם רעיונות אודות יכולתנו לעשות או לא לעשות דברים. יש ביכולתנו לעשות הכל. הוודנטה מלמדת את האנשים, בראש ובראשונה, לפתח אמונה בעצמם... לא תמצא אישה, ילד או גבר, מכל גזע ומין, שמשהו ניצב בדרכם כמכשול למימושו של הרעיון, כיוון שהוודנטה הוכיחה שהמימוש קיים זה מכבר". כן. טוב, תודו שזו חשיבה מעניינת, ואני מתנצל אם הארכתי מעט בציטוט מתוך המאמר...
אני עולה מקומה לקומה כשהילדים בעקבותיי. לעיתים הם ממהרים להקדים אותי רק כדי להפנות את זרועם ולהראות לי את המשך הדרך. בקומה ה-3 נמצא חדר המדיטציה של ויווקאנאנדה בו הוא עשה מדיטציה במהלך כל 9 ימי שהייתו במקום. לפני הכניסה הילדים מסמנים לי שכאן צריך להיות בשקט (אצבע על השפתיים), וכשאנו נכנסים לחדר החשוך הם מסמנים לי איפה לשבת ומה לעשות. קצת מעיקים, אבל בס"ה נחמדים.
הילדים יחד איתי ליד פסלו של ויווקאנאנדה בכניסה למוזיאון
כשאני מסיים את הביקור אני כותב את התרשמותי וחותם את שמי בספר המבקרים. אנחנו יורדים למטה, כשעכשיו גם מנהל המוזיאון מתלווה אלינו (איזה פמליה מכובדת), וכשאנו יוצאים החוצה לחצר הוא מצלם את הילדים יחד איתי ליד פסלו של ויווקאנאנדה. אני נותן לכל ילד 5 רופי (בשיחה אתם הם אמרו לי שהם צריכים כסף לאוטובוס. שאלתי כמה והם אמרו 5 רופי). המנהל מזכיר להם להגיד תודה ושלושתם אומרים במקהלה "תודה!". איזה חמודים. הילדים נעלמים בחוץ עם תרמיליהם ואני נשאר עוד קצת להחליף מילים עם מנהל המוזיאון. אני מספר לו על ביקורי בקאניאקומארי והוא מספר על אנשים מעניינים שהגיעו לביקור במוזיאון. בסוף אנחנו נפרדים בלחיצת יד, והוא נכנס להמתין לעוד מבקרים שאולי יגיעו.
פסלו של ויווקאנאנדה מחוץ ל'בית הקרח'
אני ממשיך עוד מעט במורד הטיילת, אך החום מפנה אותי מערבה לרדהאקרישנן סלאי, ובום! בפינת טריפליקיין היי רואד ניצב מולי במלוא תפארתו הסנטר עליו ספרה לי טרייסי, הסטודנטית הנורווגית, Chennai City Center! כן, אין ספק, הסנטר הזה הוא דרך טובה וראויה לסיים את הביקור שלי כאן בצ'נאי, אולי לקנות עוד מתנה שטרם קניתי לקראת החזרה לארץ, ובעיקר לאכול איזה ג'אנק פוד טוב שכבר הרבה זמן לא אכלתי...
המרכז הזה נפתח ב-2006, כך אומר לי אחד הנערים שעובדים שם, בתשובה לשאלתי, ולי נראה כאילו הוא נפתח זה עתה, כיוון שמסביבי הודים רבים שמסתובבים, בוחנים מה יש בכל קומה, עולים ויורדים במדרגות הנעות, ומחייכים מבסוטים כאילו זה עתה חוו איזו חוויה של התגלות... בחנות 'לייף סטייל', שמשתרעת על שתי קומות, אני קונה חולצה לקסי; עדיין לא מצאתי שום דבר לאספי, משהו שיאפיין את הודו ויתאים לבחור בן 15. בקומה השלישית אני מחליט לעשות הפסקה ונכנס ל-KFC לאכול כמה חתיכות עוף מטוגנות בציפוי הסודי של הקולונל, רק שכאן הציפוי הזה סופר חריף! המנה באה עם צ'יפס ושתייה, ואני ממש טובל את חתיכות העוף בקטשופ, כדי להמתיק מעט את החריפות.
Chennai City Center
קומה מעלינו יש גם פיצה האט, סניף של הצוללת (submarine sandwich), גלידות, בקיצור חגיגה אמיתית! מצאתי כאן בקומה השנייה גם את Café Coffee Day, שבסניף שלו באגמור אכלתי אתמול עם ג'ינה, הממ... אחרי האוכל אני עוד מסתובב קצת, ולסיום מקנח בתה מיוחד עם לימון, והיידה, החוצה; מחכה לי עכשיו כל רחוב טריפליקיין היי רואד מדרום צפונה, וללכת ברחוב העמוס הזה זה לא פיקניק. טוב, לפחות אני אעשה את זה על בטן מלאה, לשם שינוי...
