שעת פרידה
3.3.2009
זהו, היום אני עוזב.
בשונה ממסעות קודמים שלי להודו, אני מרגיש שהפעם הסיום והעזיבה גורמים לי פחות לסערה רגשית, ואני מנסה להבין למה. האם התרגלתי למה שיש להודו להציע? האם אבד הקסם המיוחד של הודו? מה השתנה? חשבתי על כך אתמול, כל הערב האחרון לשהייתי בצ'נאי, ועלו אצלי כל מיני מחשבות ורגשות.
ובכן, אני חושב שקודם כל מה שהשתנה הוא שהמסע הפעם היה קצר יותר ממסעותיי הקודמים (כחודש בלבד), ובמסע קצר אתה פחות נקשר. זאת ועוד. רוב הזמן טיילתי הפעם לבד, בשונה מחבורות המטיילים אליהן התחברתי (חלקם הגדול ישראלים) בטיולים הקודמים לצפון ולדרום מערב הודו, חבורות שמוצאות עצמן נפגשות גם בהמשך הדרך במקומות שונים, מבלי שתכננו מראש, וזה כיף בפני עצמו. למעשה כמעט ולא ראיתי ישראלים בטיול הזה, וכך יצא שכמעט כל הזמן הוקדש לטיול נטו, ורק מעט זמן הוקדש לחיים החברתיים המלווים את הטיולים להודו, וכידוע החיים החברתיים בטיולים בהודו חשובים לא פחות מהטיול עצמו וההנאה ממנו.
בטיול קודם במונאר (קראלה), עם אודליה, ליפז, דקלה ועופרי
עוד סיבה שאני יכול לחשוב עליה היא שימי המסע האחרונים היו בצ'נאי, וזו עיר שלא ממש הלהיבה אותי ולא הרגשתי אליה משהו מיוחד. וסיבה נוספת, ואולי הכי חשובה: יש הבדל עצום בין צפון הודו לדרומה. הצפון מאוד אינטנסיבי, עם אנרגיות עצומות, והמון אקשן, ואילו הדרום, שהוא גם יותר נוצרי מהצפון, יותר רגוע. במקרה של גואה וקראלה זה יותר רגוע בכיף, ואילו כאן בטאמיל נאדו אתה פוגש חיים קשים יותר של התושבים, יותר דלות ופחות זוהר. זאת, אגב, אולי הסיבה שדווקא כאן, בדרום הקשה, צמחו וגדלו שלושה מענקי הרוח של הודו: סרי רמאנה מהרישי, סרי אורובינדו וסוואמי ויוואקאנאנדה, שאת עקבותיהם פגשתי במסעי זה, וזו לבדה היתה סיבה ראויה למסע.
סרי רמאנה מהרישי
המסע הזה היה עבורי חוויה מאוד משמעותית, כפי שיכולתם (אני מקווה) להתרשם כשקראתם את פרקי היומן, והציג בפני פנים נוספות של הודו, יחד עם ההזדמנות לסגור כמה מעגלים שנפתחו אצלי במסעי הקודם. המסע הזה גם אפשר לי לראות את הודו כפי שהיא, ללא המעטה הרומנטי שסיפקו לי בעבר הצפון מלא האנרגיות (דהרמסלה, רישיקש, מנאלי, עמק פרבאטי, וראנאסי), רג'סטאן, גואה וקראלה. היום אני מרגיש שאני מבין יותר טוב מכפי שהבנתי בעבר את התמונה הכוללת של הודו, רוחנית, תרבותית, דתית וחברתית. המסע הפעם העמיק עבורי את הבסיס הרוחני של הודו, הבסיס הזה שבו מורי דרך, יחידי סגולה, ענקי רוח, וגם גורואים לשעה, מראים את הדרך להמוני אנשים, ואיך אותם מאמינים הולכים אחריהם בדבקות, באמונה, ובשמחה בדרך שהם התוו. העיר טירובנאמאלאי, שבה פתחתי את מסעי הזה, היא למעשה הלב, או המפתח להבנת מקומם של כל אותם מורי דרך רוחניים בחיי היום-יום של פשוטי העם ההולכים אחריהם, ולא במקרה כינה אותה סרי רמאנה מהרישי "ליבו הרוחני של העולם".
ועוד נקודת מבט אחת, המסע הזה החל בקרשצ'נדו, כשהשיא היה ממש בשעות הראשונות עם הגעתי לטאמיל נאדו, כשהצטרפתי לפרדאקשאנה - הקפה לילית של ההר הקדוש ארונאצ'לה בטירובנאמאלאי (שלושת הפרקים הראשונים בבלוג זה) במסלול בן כ-14 ק"מ, יחד עם רבים מתושבי טירו ורבים אחרים שהגיעו מרחוק. זו היתה חוויה מהממת שהשפיעה עלי מאוד, ונראה שקשה לשמור על רמה כזאת של חוויה ואינטנסיביות לאורך זמן.
הולכים בפרדאקשאנה
ארוחת בוקר אחרונה ב'קומפורט', ואני סובל בשקט. אם היה להם איזה מתחרה בסביבה לא הייתי מראה כאן את הפרצוף שלי, אלא שאין כזה, ואני אוכל את ה'מעין' אומלט עם טוסטים ותה שחור שהזמנתי. לפעמים יש כאן ירקות בבוקר, היום אין, וגם אורז אין. חוץ מכמה מטיילים מערביים שמגיעים לכאן לאכול, המקום בדרך-כלל ריק, למעט הודי אחד די מבוגר שמגיע כל בוקר, מתיישב ליד השולחן הראשון, מוריד את משקפיו ומניח אותם בהמשך השולחן, וממתין בסבלנות לתאלי שלו. בזמן ההמתנה, וגם תוך כדי האוכל, הוא לא מפסיק לדבר אל עצמו, ורק חבל שאיני מבין מילה. נעימת דבריו נשמעת מתלוננת, אבל לך דע אם זה אכן כך.
אני מנצל את הארוחה לקריאה, ובינתיים גם נזכרתי שאני חייב לכם עוד כמה מילים על 'ג'אז' של טוני מוריסון, שסיימתי לקרוא. אז ככה, הספר לגמרי לא רע, הרבה יותר טוב מכפי שהתחיל. כבר היתה לי תחושה שזו 'אהבה' מס' 2, אבל יש התפתחות מעניינת כאשר העלילה נהיית מורכבת יותר וכך גם הדמויות, שכל אחת מהן סוחבת אחריה היסטוריה ועולם שלם. כל אחת מהדמויות חווה חסר שמתמקד בהורים שאינם, או לא היו נוכחים בפועל בחייה, וכל אחת מנסה לצאת מהמקום הזה ולהשלים את החסר הזה בדרכה. השילוב בין סיפורי המשנה מעניין ומאתגר, והסך הכל בהחלט מחזיר אלי את טוני מוריסון, השחורה שכתבה על השחורים ושיתפה אותנו הקוראים בעולמם.
גם הציפורים שחורות
בקבלה הסכימו לתת לי עוד שעה ביציאה לפני שאצטרך לפנות את החדר, ואני מנצל אותה לארוז את ה'בית' כך שהכל ייכנס, וכל מה שאני צריך לשעות ההמתנה הארוכות בשדה התעופה של צ'נאי, ואחר-כך בומביי יהיה איתי בתיק הגב הקטן. הריקשה לשדה התעופה הפעם זריזה ומהירה (לעומת האחרונה שהיתה לי בארנקולם (קוצ'ין)), ולמרות זאת נסיעה של פחות מ-20 ק"מ לוקחת קרוב לשעה בגלל תנועה צפופה (כרגיל) על הכביש. כבר הספקתי לחצות את צ'נאי מספר פעמים לאורך ולרוחב, , ואני חייב לומר שהעיר הזאת ממש לא מרשימה. ניתן גם לראות שהעיר מתרחבת כל הזמן בשטחה וגדלה (אין בנייה לגובה כמעט לחלוטין), אך התנועה הצפופה והסואנת ממש משתקת אותה. אני מניח שביום שבו תיבנה אוטוסטראדה לשדה התעופה, תהיה לכך השפעה על הרושם הראשון והאחרון שהעיר הזאת תשאיר עליך. כך או כך, אני יכול לסכם כי כבר הייתי בהודו בערים גדולות וסואנות הרבה יותר (דלהי, מומבאי), ולכל אחת מהן הצלחתי להתחבר רגשית, על הדברים היפים והמדכאים שמצאתי בהן, ואילו כאן, בצ'נאי, זה לא קרה לי; עדיין אני תוהה על כך, ובוודאי עוד אמשיך ואנסה להבין זאת.
לוח הטיסות בשדה התעופה של צ'נאי
אחרי המתנה ארוכה בשדה התעופה של צ'נאי אנחנו ממריאים בטיסת ג'ט למומבאי. הזמן הוא לקראת שקיעה, והטיסה יפה באופן מיוחד, כאשר אחרי השקיעה הרגילה, בשש וחצי לערך, נשאר באופק במשך עוד כשעה פס כתום בולט שמסרב להיעלם, כאילו הוא אינו מאמין שהיום חלף. השקיעה אינה נגמרת והיום מושך את עצמו עוד ועוד, יחד עם שהותי כאן, מסרב לתת לחושך להוריד את המסך על המסע הזה.
שקיעה בטיסה מצ'נאי
אני מטה את משענת הכסא אחורנית, מביט בשקיעה הבלתי נגמרת הזאת ורואה מול עיני את כל אותם אנשים שליוו אותי במסע הזה, ועצבות מתגנבת לליבי. עצבות על כך שלא ניפגש יותר במקומות ובאופן בו נפגשנו, ושהחוויה המיוחדת שחווינו יחד באותם מפגשים לא תחזור עוד לעולם. משהו נגמר, ואני, שתמיד קשה לי עם פרידות, מתקשה לקבל את זה שהמסע הזה תם. אני רואה את רחל, שהיתה הראשונה שסיפרה לי על טירובנאמאלאי, העיר שהיא היום מה שהיתה רישיקש עד תחילת שנות ה-90, המקום אליו מגיע כל מחפש רוחני רציני, The place to be. רחל גם היתה זו שסיפרה לי על הפראדאקשאנה וארחה אותי בביתה, וגם לקחה אותי על הקטנוע הצהוב שלה והכירה לי את מה שחשוב בסצנה המקומית. עכשיו כשאני מביט ביומני, אני גם רואה מה כתבתי כשהגעתי לביתה באמצע הלילה גמור, אחרי הפרדאקשאנה, ונפלתי על המזרון שהכינה לי: "פגשתי את אלוהים שלי ועכשיו אני בשמים. סוף". וואו, זה אני? איזה מילים.
בפרדאקשאנה בטירובנאמאלאי
אני נזכר במדיטציות באשראם סרי ראמאנאסראראם, במפגשי המדיטציה עם שיווה שאקטי, ובמפגש המטורף עם אום אממה, שם גם פגשתי את אנה ההולנדית ושנינו ניסינו להבין מה בדיוק עבר עלינו ומה קרה לנו. אכן אין כמו טירו להפגיש אותך עם מדריכים ומורי דרך רוחניים, ולא לחינם נאמר עליה כי היא רישיקש החדשה.
גם אנט וסוזאן הצרפתיות שטיפסו איתי על הארונאצ'לה עוברות מול פני, ואני תוהה איפה הן עכשיו שתי מדריכות היוגה האלה. לעומתן מרתה, הספרדיה הצעירה מאורוביל, שכנתי לבונגלו בקהילת 'אספיריישן', כותבת לי מעת לעת. בקיץ האחרון עבדה באיביזה, הידועה כמוקד של מסיבות בחודשי הקיץ, ועדיין לא ממש התמסדה. טוב, מתאים למרתה, זאת בחורה של מסיבות... ואם אורוביל אז אי אפשר בלי יורית ואבירם הישראלים (ותומר, מורה הדרך שלי בחווה), שהביקור שלי אצלם ב'סדהאנה פורסט' שלהם השאיר אצלי הרבה זיכרונות. עם דיויד, הרופא הישראלי מניו-יורק, אותו פגשתי באורוביל ובביקור המשותף בכדור הזהב, המטרימאנדיר, נשארתי בקשר ומאוחר יותר גם נפגשנו בארץ במסעדה ביפו, יחד עם נשותינו קסי וג'ודי.
המטרימאנדיר באורוביל
את פביאן ודונה ההולנדים מאורוביל אני זוכר לטובה, וכך גם את כריסי (חברתה של מרתה) ואדי בן זוגה הבריטים. גם מיוהנה הגרמנייה שפגשתי בפונדיצ'רי יש לי זיכרון נחמד, אם כי קצר. מרסל הצרפתיה במאמאלאפורם היתה טיפוס מיוחד שלא אוכל לשכוח, אך בעיקר העיר הזאת קשורה אצלי למפגשים שלי עם סטפני הגרמנייה. סטפני היא בחורה מאוד מיוחדת, ועד היום יש בינינו קשר מיילים. היא הספיקה גם לבקר פעם אחת בארץ, והקשר בינינו הוא באמת מאוד מיוחד.
מהימים המיוחדים במאמאלאפורם אני זוכר גם את הלמוט ואוּלי הגרמנים, אותם פגשתי בעת הביקור במקדש שיווה בטירוקאליקונדראם, וגם את ג'ולי האמריקאית, באוטובוס לצ'נאי. ג'ולי היתה עבורי סיפור היכרות קצר אבל מאוד מיוחד, והסיפור שלה אפשר לי שוב להעריך את אומץ ליבן של הנשים, העולה על זה של הגברים עשרת מונים בכל הקשור לקבלת החלטות הנוגעות לזוגיות ולמשפחה, ובעצם גם לדברים אחרים.
מאמאלאפורם – תבליט של האלה דורגה במלחמתה עם מאהישה, השד בעל ראש התאו
צ'נאי, הלא היא מדראס, איפשרה לי היכרות עם שלושה מבקרים כמוני, שביקשו להכיר את העיר הגדולה הזאת: מרקו האיטלקי, מתיאוס הגרמני, וויג'אי ההודי. טיול משותף של חצי יום, עם הרבה סיפורים אך לא מעבר לכך. לעומת זאת עם ג'ינה, אותה פגשתי במוזיאון הממשלתי של צ'נאי, היה לי מפגש מרתק וחבל שלא היה לנו זמן לטייל קצת יחד. ייתכן שעוד נטייל יחד בעתיד, יש בינינו דיבורים אבל בינתיים לא הצלחנו לממש את זה. ג'ינה עזרה לי להיזכר בתחושות שבגללן אני מגיע להודו שוב ושוב, וכך גם היא, התחושות שהודו עושה אותנו חופשיים ושלמים יותר עם עצמנו, ואלה תחושות נהדרות! שנינו מרגישים כי כשאתה מטייל בכפרים, בעיירות ובערים הקטנות, אתה מגלה שהעולם הוא "קטן דיו כדי להכיל את כולם", וכי זה אולי הסוד לקיומה של חברה אנושית אמיתית, ואתה מרגיש שטוב לך להיות חלק מהחברה הזאת...
אכן המפגש עם המוני האנשים ברחובות, עם המוכרים בשווקים, עם אנשי הדת באשראמים ועם המורים הרוחניים השונים, וכך גם עם כל האנשים מרחבי העולם שנקבצו לכאן, מעמיד אותך פנים אל פנים מול עצמך ומול מי שאתה, מה חשוב לך ומה יקר לך, מה דרוש לך כדי להתקיים ומה מיותר, במה אתה מאמין ועל מה תצא להילחם. זו הזדמנות פז לפגישה שבלחץ החיים והיום-יום לא תמיד מתאפשרת, ודווקא הודו עם כל מה שיש בה, עם התרבות, והמסורת, והאמונה והרוחניות, וגם עם העוני, העזובה והדלות, היא המקום שבה זה יכול לקרות, וזה אכן קורה. אם להשתמש במילותיו של סוואמי ויווקאנאנדה עליו סיפרתי בפרק הקודם: 'אתה הוא זה' – זו מהות הוודנטה. זה אומר (בניגוד לתורת ההיגיון), שכל מה שנתפס לאדם כמהווה את עצמיותו, וכל מה שנתפס לו כסובב אותו אינם שני דברים נפרדים, והבנה מלאה של אי-נפרדות זאת היא המביאה את האדם להארה. הרוח מעולם לא נולדה ולעולם לא תמות, והרעיון המרכזי הוא שאתה עצמך אלוהי.
בצ'נאי, ליד פסלו של סוואמי ויווקאנאנדה
לפני סיום אומר שוב דברים שכבר כתבתי בעבר: אנשים נראים מוקסמים ואחוזי פליאה כאשר אני מדבר על ההשפעה שיש לביקורים בהודו עלי. הם אומרים שהם מקנאים בי, ומי ייתן ויוכלו לנסוע לשם בעצמם יום אחד, ואני חושב לעצמי מדוע אינם נוסעים? כל מי שאומר שהוא משתוקק לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה, או להימצא במקום שונה מזה שהוא נמצא בו, משקר לעצמו. "להשתוקק אין פירושו לרצות בלבד. להשתוקק פירושו להפוך למה שאתה בעצם מהותך".
