במוזיאון עם ג'ינה
ועכשיו חזרה למקדש קאפאלישוואראר (Kapaleeshwarar Temple) שברובע מיאלאפור בצ'נאי. כשאנחנו מגיעים למקדש, המדריך מייעץ לנו לחלוץ סנדלים ולהשאירם ברכב, "יותר בטוח" הוא אומר. אני מוריד את הכפכפים ועובר ליחף, ואילו מרקו ומתיאוס, הנעולים נעליים, מתחילים להתלבט; בסוף הם מחליטים להוריד את הנעליים וצועדים החוצה מהרכב ברגליים לבנבנות ובצעדים של כאלה שאף פעם לא מסתובבים יחפים…
במקדש קאפאלישוואראר
מקדש קאפאלישוואראר הוא מקדש עתיק לשיווה, מאוד מרשים ומאפיין את הסגנון הדראווידי. יש כאן מספר מוקדי גופראם ומקומות בהם אתה יכול להיכנס וללטף את חום האש שמגיש לך הבראהמין ואף לזכות באפר על מצחך, ועוד מקום מרכזי אחד, ויש גם מנדפאם גדול ובריכת מים גדולה המאפיינים את ערי המקדש המפורסמות של טאמיל נאדו. המקום כאן מאוד מתויר ומלא מבקרים וגם ניתן לצלם, אך לא בתוך המקדשים עצמם. אגב, יש מקומות בהם כן ניתן לצלם (תמורת תשלום מראש) כמו בוארקלה למשל, ולכן עד עכשיו לא ברור לי אם האיסור לצלם הוא מסיבות של דת או צניעות, או שזה פשוט עניין של כסף... כך או כך אני נהנה להסתובב בשטח המקדש ולהביט בהודים המגיעים לכאן, כולם נראים אנשים פשוטים שהביקור במקדש הוא כה משמעותי עבורם וכל זה יוצר אווירה מאוד מיוחדת, אמיתית.
מאמינים המגיעים למקדש קאפאלישוואראר
טוב, אחרי הביקור במקדש המתנו למיניבוס (שלא יכול היה לחנות ליד המקדש) בחנות בדי משי וכותנה סמוכה, אליה נכנסנו ולא במקרה. החלק הטוב הוא שהחנות ממוזגת, ואילו החלק הפחות טוב הוא שמצפים ממך לקנות משהו. ויג'אי ההודי מציל את כבודנו וקונה בד משי יפה ב-2000 רופי, מתנה לאשתו. בסוף מגיע גם הרכב. לוח הזמנים של הסיור הזה השתבש לחלוטין, אם בגלל תכנון לקוי, ואם בגלל תנועה צפופה על הכביש. בינתיים החושך כבר ירד, ואנחנו בדרך לחוף המרינה של צ'נאי. טוב, זו לא בדיוק מרינה, והמקום כולו לא משהו. אין כאן טיילת, ובין הכביש לחוף יש שטח חולי ריק של כ-100 מטר, לא נקי במיוחד, שבחלקו כבר השחיר מרוב רגליים שדרכו עליו. פה ושם ישובים להם זוגות על החול, ומדריכנו הנמרץ מוביל את כל הקבוצה לכוון קו המים. אני חולץ כפכפים והולך יחף, ומציע זאת גם לאחת הנשים שאיתנו, שממש קשה לה ללכת בחול עם סנדליה, אך היא לא מוותרת על הסנדלים, וכך כולנו מצליחים איכשהו לחצות את החול הטובעני ולהגיע עד לקו המים. אני נכנס למים לטבול את רגלי במימי מפרץ בנגל; כבר התרחצתי בהם כשהייתי במאמאלאפורם, אבל כאן יש עוד הזדמנות לקרר מעט את הרגליים, וזה כיף.
חוף המרינה באור יום
אחרי שכולם הבינו את רעיון המרינה, אנחנו חוזרים לרכב שייקח אותנו חזרה. ויג'אי כבר נפרד מאתנו קודם (אחרי שקנה את הבד לאשתו), ונסע לתחנת הרכבת סנטרל, וכעת כולנו ישובים ברכב בדרך חזרה, מאזינים למדריך שמפמפם לנו שהוא עשה כמיטב יכולתו, והצלחנו לראות את כל מה שהיה בתוכנית, ו... ו..., ואם היינו מרוצים אז שלא נשכח לתת לו טיפ בסיום. "נאום ארוך בשביל לבקש טיפ", אני אומר למרקו, שמחייך בין שפמו לזקנו. בשבע וחצי בערב, שעה איחור, אנחנו מגיעים לתחנה הסופית במשרדי תאגיד התיירות. כולנו יורדים ונפרדים ואני שם לב שאף אחד לא נותן למדריך טיפ. אני קצת מרחם עליו, בכל זאת הוא השקיע, ונותן לו 20 רופי, שיהיה מבסוט...
זה הזמן לארוחת ערב, ובהמלצת טרייסי הנרווגית אני הולך ל- Sealord ועולה לקומה השנייה הממוזגת. אני מזמין אוכל ושוכח לבקש מהמלצר שלא יהיה חריף מדי. כשאני מתחיל לאכול את מנת המאסאלה דוסה הפה מתחיל לבעור לי, זה מטובל בטירוף! גם הסלט כולל כמה חריפים מצנון ובצל ועד פלפל ירוק ארוך, בקיצור, נראה לי שאני הולך להחזיר במו ידי את קלקול הקיבה שהיה לי בפונדיצ'רי, עד שכבר נפטרתי ממנו. טוב, לא גמרתי את כל מה שהזמנתי, שתיתי תה שחור והרבה מים, ולא נותר לי אלא להתפלל שהקיבה שלי תעמוד בזה...
1.3.2009
את ארוחת הבוקר אני אוכל במלון 'קומפורט' הסמוך, כשבשולחן לידי יושבות 3 בחורות נורדיות גבוהות, כולן בלונדיניות ולבושות בשחור. הממ... מעניין. בכל מקרה זו חברה נחמדה לארוחת בוקר גם כשהאנגלית שלהן לא משהו. יום א' היום, ואני מקווה שהתנועה בכבישים תהיה היום דלילה ורגועה יותר. אני מתכנן לבקר היום במוזיאון הממשלתי (אליו לא נכנסתי כזכור בסיור שלנו אתמול), ובהזדמנות זאת להכיר קצת את העיר בהליכה ברגל. בשעה זאת כבר חם, והחום הזה של שעות הבוקר מלא הבטחה של גרוע יותר שעוד יבוא. הפעם אני בוחר לא ללכת בטריפליקיין היי רואד, שתמיד עמוס כמו המיין-בזאר של דלהי רק בלי החן ומקומות הישיבה לאכול ולשתות שיש במיין-בזאר, אלא ממשיך בסמטה בה נמצא הגסט-האוס וממנה מתחבר בכמה רחובות לרחוב אנה סלאי (Anna Salai) המרכזי.
שמות הרחובות פה זה סיפור. כששם העיר שונה ממדראס לצ'נאי, ב-1997, שונו גם שמותיהם של רחובות רבים. הבעיה היא שרבים מהמקומיים משתמשים פעם בשם הישן ופעם בשם החדש, וזה יוצר בלבול. חוץ מזה אתה יכול ללכת ברחוב חצי שעה מבלי שתראה את שמו כתוב באיזשהו מקום, פשוט מתסכל. רחוב אנא סאלאי למשל נקרא פעם Mount Rd., ורבים עדיין ממשיכים לקרוא לו כך. אגב, Anna"" ('האח הבכור') הוא שם קיצור לשמו של C. N. Annadurai, שהיה פעם ראש ממשלתה של מדינת טאמיל נאדו, והחל את הקריירה שלו כמורה; על שמו גם קולג' של אוניברסיטת מדראס.
כניסה לאזור אגמור
בביני רואד (Binny Rd.) אני פונה לצפון מערב וחוצה את "נהר" קוואם (Kuvam) המתפתל לו בתוך העיר. אני כותב נהר במרכאות, כי מה שיש כאן זה נתיב ביוב מצחין ומטונף ברוחב של איזה 50-40 מטר שלא נראה כמו נהר ולא מתנהג כמו נהר. אלוהים, ניתן היה לעשות לאורך הנהר הזה פארק משגע! אם אנחנו הצלחנו עם הירקון, אין סיבה שההודים לא יצליחו כאן, קצת השקעה וכל העיר לאורך הנהר היתה נראית לגמרי אחרת. ממש חבל לי בשביל ההודים; בתוך כל קשיי היום-יום שהחיים ממילא מזמנים להם, מגיע להם פארק יפה בלב העיר ונהר שאפשר לרחוץ ולשוט בו.
לאחר חציית הנהר אני נכנס לאזור הקרוי אגמור (Egmore), שבו נמצאים המוזיאונים הגדולים וגם אחת מתחנות הרכבת המרכזיות כאן. האזור הזה נראה ממש נעים בחלק הזה, בהשוואה לטריפליקיין שם הגסט-האוס שלי.
רחוב יפה באגמור
ב'ראני מייאמאי הול' הולכת להתקיים הערב חתונה. בחוץ מסדרים את הפנסים, ובכניסה לאולם כבר ממתין שלט כחול גדול שבו כתוב שמשפחת הגב' קומודהאבאלי מברכת אותך. בחוץ מצטלמים החתן והכלה וגם אני מצלם אותם מהצד, כדי שייכנסו גם אלי למזכרת, מזל טוב!
בדרך אני עובר דרך משרדי חברת ג'ט אתם אני טס בעוד יומיים מצ'נאי לבומביי, כדי לעדכן איפה אני מתגורר ומספר החדר שלי, כדי שיוכלו להודיע לי אם יהיו שינויים. כל זאת לאור לקחי קוצ'ין לפני שנתיים, כשהטיסה התאחרה בכמה שעות והם טענו שלא יכלו לעדכן אותי כי לא ידעו איפה אני. עוד לפני המוזיאון אני מאתר מקום שנקרא Café Coffee Day, מין פינה אירופית-מילק שייקית מבטיחה, ונשבע לעצמי שאחרי שאסיים את הביקור במוזיאון, אני חייב, אבל חייב לבוא לכאן!
בני הזוג המתחתנים, מזל טוב!
במתחם המוזיאון הממשלתי אני משלם 250 רופי דמי כניסה ומתחיל עם גלריית הברונזה. יש כאן פסלי ברונזה יפהפיים מתקופת אימפריית צ'ולה (סביבות 800 לספירה), שאחראית להפצתה של הדת ההינדית לחלקים רבים של אסיה. ניתן לראות פסלים של כל האלים, ברהמה, וישנו, שיווה, גאנש בגלגוליהם השונים, וכן פארוואטי, דווי, דורגה וקאלי. באחד מתאי התצוגה ניתן לראות יחד את ארבעת גיבורי הראמאיאנה גדולים ויפים, עומדים זה ליד זה: רמה, לקשמאנה, הנסיכה סיטא, והקוף הנומאן. בקומה השנייה ניתן לראות גם פסלי בודהא מברונזה וכן מטבעות ומדליונים. בקומה השלישית עוד דמות מעניינת, ההתגלמות האנדרוגינית של האל שיווה, חצי נקבה (עם שד אחד), וחצי זכר (ארדהאנאריסווארה).
באגף הארכיאולוגיה יש ממצאים יפים של פסלים ותבליטים מאבן מכל התקופות המרכזיות בהיסטוריה של דרום הודו. גם כאן ניתן לראות את כל האלים, כאשר חלק מהפסלים והתבליטים גדולים ומרשימים, כולל פסל ענק והרוס מעט של גאנש. ניתן לראות גם תבליט מהמאה ה-12 לספירה של סוריה, אל השמש, וזו אחת מהעדויות היותר קדומות שנמצאו.
פסלים ותבליטים במוזיאון
באגף הזאולוגיה ניתן לראות עצמות ענק של לוויתן הודי ושל פילים, כולל החטים, וכן פוחלצים גדולים ויפים של נמר, טיגריס, לאופרד, יען, קנגורו, צבי ענק, טפיר (Malayan Tapir), יונקים ודגים, כולם בע"ח ששרידיהם נמצאו כאן בדרום הודו.
יש כאן גם מוזיאון לילדים, ובכניסה בחוץ ממתינים שני דינוזאורים גדולים, אבל ההבטחה המגולמת בהם אינה מתממשת במוזיאון עצמו, ואפילו השומר בפתח, שאמור לנקב את כרטיסי הרב-כניסתי, ישן לו בכיסאו שנת ישרים. במוזיאון, שרק חלקו מאויש, ניתן לראות בארונות התצוגה בובות הלבושות בבגדים המאפיינים את המדינות השונות בהודו, כמו גם מספר מדינות אחרות בעולם. יש כאן גם חלונות תצוגה לתרבויות השונות, מהתרבות הפרה-היסטורית ועד לימינו. גם מקומנו לא נפקד כאן, ויש חלון תצוגה ל"ציביליזציה העברית" (Hebrew Civilization) שבו רואים כניסה למבנה המסמל את בית המקדש, וברקע ציור של הרי יהודה, חומת ירושלים, ומשה מטפס בהר עם שני לוחות הברית בידיו. זהו, תודו שזה נחמד. במעבר למוזיאון הבא אני מציין לעצמי שבסך הכל אתר המוזיאונים הזה בהחלט מרשים, במיוחד המבנים בהם נמצאים המוזיאונים, ורק חבל שבין הבניינים השטח מאוד מוזנח ולא מטופל כיאה למקום כזה.
הדינוזאורים בכניסה למוזיאון הילדים
הגלריה הלאומית לאמנות, שכרטיס הכניסה כולל גם אותה, היתה בשיפוצים בעת ביקורי ולכן סגורה למבקרים, כולל המבנה המרשים שלה, וזה חבל. מה שהיה כן פתוח זו 'הגלריה לאמנות בת זמננו', כאשר בכניסה לגלריה קידם אותי פסל יפה של גנדי, אבי האומה, כשהוא יושב. האמת שגם לי בא קצת לשבת, סיורים במוזיאונים תמיד מעייפים אותי... בקומה הראשונה של הגלריה ניתן לראות מעבודות קדרות וצורפות ועד להתפתחות הטכנולוגיה של רכבות, מטוסים, אנרגיה גרעינית וחקר החלל. בקומה השנייה יש גלריה של פורטרטים, ציורים בני זמננו, וציורים של הצייר ראבי ורמה (Ravi Varma). אחת המבקרות בגלריה, אשה מערבית בגיל שבין 40 ל-50, נאה, קטנה כזאת, שרואה אותי מביט באחד הציורים, פונה אלי ושואלת אם אני אמן, וכך מתפתחת בינינו שיחה מרתקת ונעימה של אחה"צ על הודו, אמנות, צפון ודרום ועוד כהנה וכהנה. האשה הזאת, שקוראים לה ג'ינה והיא בריטית (וגם נראית מאוד בריטית), מעניינת לאללה, ומשיחה בעמידה אנחנו עוברים לישיבה על ספסל שממתין לנו בפינה. ג'ינה היא מטיילת ותיקה בהודו, וביקרה בהרבה מקומות בהם הייתי, בצפון ובדרום הודו, וכך אנו יכולים להחליף דעות ורשמים כמעט על כל דבר, מעצתו של קרישנה לארג'ונה ועד לנסיעה ברכבות. למרות החזות המעט מכופתרת שלה, מסתבר להפתעתי שהיא מטיילת כמו כל תרמילאי ומגיעה לכל מקום מעניין בלי לחשוש.
יש בג'ינה משהו קוקטי כזה, מטופח, עם מטפחת נאה סביב הצוואר וצמיד על היד, משהו שמחזיר אותי לעולם המסודר והלא-תרמילאי, ואני מרגיש קצת לא נוח עם הלבוש הזרוק שלי, אבל היא לא עושה מזה עניין וכל הזמן מנסה לברר איתי מה אני מחפש ומה אני מוצא בהודו. בשלב מסוים אני מספר לה על הטיול שעשיתי לפני שנתיים בגואה וקראלה בעקבות ספרה של ארונדהטי רוי, 'אלוהי הדברים הקטנים' והיא כולה מוקסמת. כן, ודאי שהיא קראה ואהבה את הספר, ועכשיו היא מנסה לשמוע ממני כל מיני פרטים קטנים על אימנאם, ועל הבית של רהל ואסתה, ועל הנהר... כשאני מדבר היא מהנהנת בראשה כמו אותם עלי הבטטות, הממשיכים להנהן שעה ארוכה אחרי שהרכבת עוברת, כאילו הם מסכימים אתה לגמרי, ובלי שום ספקות... אחר כך היא אומרת שנראה לה שארונדהטי רוי "היא אדם מאוד פרטי". "אני מסכים אתך", אני משיב, ויחד עם זאת אני רואה אותה נוטלת חלק במאבקים חברתיים בהודו ולדוגמה המאבק שהיא מנהלת בסכרים על נהר הנרמאדה, שיגרמו לכך שאלפי כפריים יאלצו לעזוב את אדמותיהם בעמק הנרמאדה.
לרגע בא לי להציע לה שאולי נטייל בהודו קצת יחד, אפילו שאני מבין שהגסט האוסים שהיא מתאכסנת בהם הם בכמה רמות מעל אלה שלי, אבל מייד אני נזכר שמחרתיים אני כבר מתחפף מפה, אז מה נעשה? נשאר לי רק להציע ללכת יחד לקפה שראיתי קודם ולהזמין אותה למילק שייק... שוב אני מגלה, בפעם-המי-יודע-כמה, איזה כיף זה שיש לך מישהו לחלוק אתו את רגשותיך ואת מחשבותיך, באמת הייתי זקוק עכשיו למישהי שתחזיר אותי לעצמי.
כשאנו יוצאים החוצה אלה כבר שעות אחר הצהריים שעומדות להן דמומות וחמות, כשהאוויר ממתין לו בצד. שעות הודיות כאלה. מסביב זעה לה העיר הגדולה, שהתחפשה לרגע לכפר, ונעורה לחיים, ואנו מנסים לשאוף את האוויר לריאותינו. אני חושב לעצמי שזה כל-כך נעים לא למהר, לא להגיע לשום מקום, ולא לעשות שום דבר חשוב, מלבד לחיות, כן, פשוט לחיות. הנרי מילר אמר בזמנו כי "כאשר יוצא איש להרפתקה גדולה, עליו לחתוך את כל הקשרים, זה כמעט חוק. עליו להימלט לישימון, ואחרי שיתפרק מכל מאבקיו ונפתוליו עליו לחזור, ולבחור בחסיד שינהה אחריו...". הממ.., מעניין שזה עלה לי עכשיו בקשר עם ג'ינה. מילר הזה לא עוזב אותי, פשוט סופר מבריק!
הקפה שאליו הלכנו, Café Coffee Day, התגלה כמציאה אמיתית. הזמנתי פיצה עם תירס ותרד, מילק שייק ועוגת שוקולד, וגם ג'ינה לא טמנה ידה בצלחת והזמינה פיצה ומילק שייק. היא כאן עם חברה, ומחר הן טסות לדלהי לכמה ימים, ואז היא חוזרת לליברפול שם היא גרה. כשהיא מדברת אני מוקסם מהמבטא הבריטי שלה, זה נשמע לי כמו שירה! בכלל, יש לה שטף דיבור נפלא ובמשפט אחד היא זורקת לאוויר מלא רעיונות. היא נשואה, אבל זקוקה לתקופות האלה של הטיולים, ובעלה מבין אותה. היא לא נכנסת יותר מדי לסיפורים אישיים, בינתיים, אך בין השורות ניתן להבין שיש שם לא מעט. לאיטליה ולצרפת הם נוסעים יחד, אבל להודו היא נוסעת לבד או עם חברה, והיא שמחה תמיד שלבעלה אין עניין בהודו. עכשיו תורי לשאול אותה מה היא מחפשת בהודו, ואם מצאה משהו, והיא מספרת לי על שיעורי יוגה שהיא לוקחת באופן קבוע ברישיקש, כל פעם שהיא מגיעה להודו, ועל הרוגע והשקט שזה מביא לנפשה. בסופו של דבר שנינו מגיעים לאותו מקום, שהודו עושה אותנו חופשיים ושלמים יותר עם עצמנו.
קרן שמש אחרונה התמהמה לה בפאתי מערב, ואחר כך נעלמה מן העין והלילה ירד על צ'נאי ההומה, הסואנת, הגדולה, הלא נקייה ולא מזמינה, ואני אמרתי לג'ינה משהו שזכרתי מסטיינבק ו'ענבי זעם' שלו, שהנשים מנהלות את החיים שלהן מהלב, ואילו הגברים מנהלים אותם מהראש; הגבר חי בקפיצות, מאירוע לאירוע, ואילו אצל נשים הכל זורם, כמו נחל, עם מערבולות קטנות, מפלים קטנים, אבל הנחל ממשיך לזרום... היא חייכה לעצמה, ואחרי שהתחבקנו לפרידה הלכה כמה צעדים, ואז חזרה ונתנה לי עוד חיבוק אחד, ואמרה שהיא בטוחה שעוד ניפגש, מתישהו.
