עם מרקו, ויג'אי ומתיאוס
28.2.2009
יש כאן בסביבה הקרובה לגסט-האוס איזה מתחם אירועים רועש לחתונות או משהו, וגם מסגד שאתמול בלילה וגם לפנות בוקר השמיע ברמקול כל מיני פסוקים וקריאות של המואזין, ושניהם יחד הרסו לי לגמרי את השינה. מה שאומר שאם אני רוצה לישון פה אני צריך להתחפף מכאן, ומה שיותר מהר. נראה לי שמישהו מנסה לומר לי שמלכתחילה לא הייתי צריך להיכנס לגסט-האוס הזה ולו בשל העובדה שהמקום אינו מתיר לינה של הודים. כן, כן, אסור לי לתמוך באפליה כזאת גם באופן פסיבי וזה מציק לי מאז אתמול.
מכיוון שהמסעדה הצמחונית עליה המליצה לי אתמול טרייסי הנורווגית עדיין לא נפתחה, אני אוכל את ארוחת בוקר במסעדה של מלון "קומפורט" הסמוך; איך האוכל אתם שואלים? בהחלט לא משהו לכתוב עליו הביתה (To say the least). בכל אופן בדרך חזרה אני בודק חדרים בגסט-האוס "פרדייז" הסמוך. אני מתלהב מחדר באגף החדש של הגסט-האוס, חדר גדול, מאוורר, חלון שפונה לחצר עם עצים סבוכים, ושירותים מכובדים, כמו שצריך. בקבלה אמרו לי שזה חדר של 500 רופי, ועכשיו אני אומר לבחור שבא להראות לי את החדר שאני לוקח את החדר ב-400 רופי. "זה המנהל צריך להחליט", הוא אומר לי, בצרוף תנועת ידיים שאומרת שהחלטה כזו היא לא במגרש שלו; טוב, אנחנו יורדים לקבלה ואני כבר חם על החדר הזה. המנהל, לבוש היטב ומסורק למשעי, נראה שמח בחלקו ומציע לי לטעום גרעיני רימונים מקופסת פלסטיק. אני טועם והוא מאזין לדברי הבחור שהראה לי את החדר, מביט בי כשאני מוסיף "אני לא זוג, אני אחד" ופוסק "בסדר, 400 רופי". אני משלם מקדמה של 400 רופי ללילה הראשון, וממהר לגסט-האוס שלי, אורז במהירות את תוכן הבית, מקפיד לא להשאיר כלום (בד"כ בכל גסט-האוס שאני עוזב אני שוכח משהו), מחזיר מפתח ויאללה לחדרי החדש והשווה. מצב רוחי כבר מרומם לעומת אתמול. ככה זה, קצת אוכל וחדר נורמאלי, והחיים נראים יפים מתמיד!
לגסט-האוס הזה יש שני אגפים, ישן וחדש יותר, ולמרות שמבחוץ קשה לראות את זה יש כאן, לדברי פקיד הקבלה, 60 חדרים. וואלה. הם מוכרים מים בקבלה בלי להפקיע מחירים (בשונה מהגסט-האוס הקודם), ומול הקבלה יש תא טלפון סגור שבו אפשר להרגיש קצת פרטיות, קצת. עכשיו בדיוק עומדת בפנים צעירה שנראית בריטית ומתייפחת בטלפון לאמא שלה, רע לה, לא טוב לה. הממ... הודו מקום לא קל, ומי שמחפש הוכחות יכול למצוא אותן כל יום במה שאתה רואה סביבך, במה שאתה חווה, וגם בעליות ובירידות במצבי הרוח. צריך הרבה סבלנות ויכולת הכלה כדי לצלוח כאן את הימים באופן שבדיעבד תרגיש ותדע כי חישלו אותך, סיפקו לך תובנות חדשות על החיים והעולם, ולקחו אותך למקומות חדשים, ושהיה שווה.
צ'נאי – שלט האוניברסיטה של מדראס
בצהריים, באיחור הודי אופייני, אנחנו יוצאים לחצי יום סיור בצ'נאי שמארגן משרד התיירות של טאמיל נאדו. הקבוצה שלנו קטנה, בס"ה 10 איש, והרכב בהתאם, מיניבוס קטן. יש כאן שני זוגות הודים ושני גברים, כולם בגילים שבין 50 ל-65, ובספסל האחורי אנחנו יושבים ארבעה: מרקו, עובד בנק בן 33 ממילאנו, מתיאוס, סטודנט להנדסת מכונות בן 25 משטוטגרט, ויג'אי, רופא ומנתח לב כבן 35, מבנגלור, הודו, ואני. המדריך הוא הודי גרום וגבוה, קירח ובעל שפם דק, מדבר אנגלית קשה להבנה עד ששכני מרקו ומתיאוס מוותרים כבר בהתחלה על כל ניסיון להבינו, ומרקו, איטלקי שמח וטוב לב שאוהב לדבר (מין רוברטו בניני לעניים), עושה מייד תנועות בפרצופו, משהו כמו "טוב, ניתן לו לדבר אפילו שאנחנו לא מבינים אף מילה". המדריך מסביר ומסתכל בעיקר על ויג'אי, מודע כנראה לתפקידו המכובד של זה (רופא), ומחכה כל פעם לקבל אישור ממנו (תנועת ראש לצדדים, ה"כן" ההודי המפורסם שנראה כמו "לא" שלנו) להסבריו.
כבר בתחילת הדרך שואל המדריך אם נרצה שהנהג יפעיל את מיזוג האוויר במיניבוס תמורת 55 רופי שכ"א מאתנו יוסיף. אז הנה, תרגיל הודי אופייני שתמיד מצליח: למכור לך טיול בלי מזוג אוויר ואח"כ להציע לך אותו תמורת תשלום נוסף. בחום ובלחות שכאן אי אפשר לטייל דחוסים בתוך מיניבוס בלי מזוג אוויר, וכולנו בעד, או כך לפחות זה נראה. כשהמדריך מתחיל לאסוף מאתנו את הכסף מסתבר שהזוג במושב שלפנינו מסרב לשלם. ויג'אי, שמכיר את הזוג וגם הגיע יחד אתם לסיור מייד מתנדב ומשלם עבורם. לאחר כמה דקות של מחשבה מחליט הגבר מהזוג שזה לא יאה ומחזיר לויג'אי כסף עבור עצמו בלבד (ויג'אי יושב לידי, ואני עוקב מקרוב אחרי התנהלות העסקה...). ויג'אי מסרב לקבל, הגבר מתעקש לתת, ובסוף ויג'אי נכנע ומקבל ממנו 55 רופי. מעניין, אני חושב לעצמי, למה שילם בסוף רק עליו ולא על אשתו, האם הכבוד נוגע רק לגבר? או שאולי בכלל אשתו היא קרובת משפחה של ויג'י ולכן השאיר את זה למשהו ביניהם, לך דע.
המבנה המרכזי במתחם מבצר סנט ג'ורג'
העצירה הראשונה שלנו היא במבצר סנט ג'ורג' (Fort St. George), המבצר האנגלי הראשון שהוקם בהודו. המבצר הזה הוקם בשנת 1640 ע"י חברת הודו המזרחית, וסביבו התפתחה העיר הקולוניאלית שהקימו במקום האנגלים, שהגיעו לשם שנה קודם (1639). בעת הקמת המבצר היה מרבית האזור שומם (No man's land), למעט כפר דייגים קטן, ובניית המבצר ביססה את שליטת האנגלים באזור, באמצעות חברת הודו המזרחית, מול הצרפתים שישבו בפונדיצ'רי שמדרום. אגב, הצרפתים כבשו והחזיקו במבצר במשך 3 שנים (1749-1746), אך לאחר מכן הוא חזר לשליטה אנגלית ובהמשך בריטית. למען הדיוק ההיסטורי רק אוסיף כי ספני האימפריה הפורטוגזית הגיעו לאזור כבר ב-1522 ובנו במקום נמל אותו כינו סאו-טומא, על שם השליח הנוצרי תומאס הקדוש, מתוך אמונתם שטומא-תומאס הגיע לאזור זה ופעל בו בשנים 72-52 לספירה.
שטח המבצר, הכולל מספר מבנים, עבר מאז ועד היום שינויים רבים, וכיום שוכנים בו משרדי הממשלה (הסקרטרייט) והאספה המחוקקת של טאמיל נאדו. בין המבנים גם כנסיית סנט מארי, שנבנתה בשנים 1678-80 והיא הכנסייה האנגליקנית העתיקה ביותר ששרדה בהודו, ששמה הפופולארי הוא "כנסיית ווסטמינסטר של המזרח" (Westminster Abbey of the East). בכנסיה זו התחתנו מייג'ור גנרל רוברט קלייב (Clive of India), שהקים את הצבא ומיסד את שליטת חברת הודו המזרחית בבנגל, וגם אליהו יֶל (Elihu Yale) שכיהן כמושל מדראס טרם שייסד בארה"ב את האוניברסיטה המפורסמת הנושאת את שמו.
תצוגה במוזיאון המבצר, ויג'אי בוחן את כלי הנשק
אנחנו נכנסים למוזיאון המבצר, תמורת 100 רופי שכל אחד מאתנו, שלושת הזרים, נדרשים לשלם (להודים זה בחינם), כדי לראות אוסף מעניין של כלי נשק מתקופת השלטון האנגלי והבריטי, אוסף מטבעות, כלי חרסינה, מדים מהתקופה הקולוניאלית, תקופת הראג' והשלטון המוסלמי, וכמה פורטרטים ענקיים, כולל אחד של המלכה ויקטוריה המביטה בנו במבט תוהה. הממ.. אני חושב, האם היא תוהה על אבדן השלטון הבריטי כאן בהודו, אחרי שליטה של קרוב ל-300 שנה? או על המקום בו נמצאת בריטניה היום? או אולי היא בכלל עסוקה בחישובים איך לדלג על הנסיך צ'ארלס ולהעביר את המלוכה (בבוא הזמן) ישר לבנו הנסיך וויליאם?
התחנה השנייה בסיור היא המוזיאון הממשלתי. יש כאן אוסף מעניין של מבנים שהיו במקור בבעלות קבוצה של אזרחים בריטיים בעלי השפעה שכונו "ועידת הפנתיאון", והיו ממונים על שיפור חיי החברה של הבריטים במדראס. נראה שיש כאן מלא מה לראות (אגף ארכיאולוגיה, ועוד כמה גלריות תצוגה), אך המדריך מקציב לנו רק 20 דקות ואני מחליט לתפוס שלווה על הדשא ולבוא לכאן מחר או מחרתיים, לכמה שעות, ובינתיים לחסוך את 250 הרופי שכל המבקרים הזרים נדרשים לשלם בכניסה. החבר'ה חוזרים מתנשפים אחרי כ-20 דקות, ואחרי שלא סיימו אפילו גלריה אחת, ואנחנו ממשיכים בדרכנו. תוך כדי נסיעה המדריך מסביר כל מיני דברים אך באמת ממש קשה להבין אותו גם עבור מי שממש מתאמץ, כמוני. ואם כך זו הזדמנות להתחיל לקשקש בינינו בספסל האחורי ולהכיר קצת יותר טוב...
המוזיאון הממשלתי בצ'נאי – שלט הדרכה למבקר
אז ככה, מרקו האיטלקי נמצא כאן, יחד עם עוד שני קולגות, לשבוע במסגרת עבודתו בבנק איטלקי המנהל עסקים עם בנקים בצ'נאי, ולפני שהגיעו לכאן היו שבוע בסינגפור. "ג'וב בבנק נחשב טוב מבחינת השכר", אני אומר לו, "לפחות אצלנו בישראל". "כן", הוא עונה ומניד ראשו לכוון מתיאוס הגרמני, "אבל הרבה יותר משתלם להיות עובד בנק בגרמניה, שם אתה מרוויח לפחות 20% יותר". עכשיו מתפתח דיון על תנאי ההעסקה, השכר והתגמולים באיטליה, גרמניה וישראל, ואין ספק שהגרמנים מובילים, בגדול. מתיאוס נשלח לכאן ע"י חברת פולקסוואגן בה הוא עתיד להשתלב עם תום לימודיו. הוא אמור לשהות בצ'נאי 6 חודשים במסגרת התלמדות (internship), כי החברה ההודית כאן בצ'נאי מייצרת חלפים מסוימים עבור מכוניות המיוצרות בגרמניה. "החברה לא מממנת לי את הלימודים", הוא עונה לשאלתי, רק את המחייה כאן בצ'נאי. הוא נראה עוד צעיר יותר מגילו הצעיר (25), נער מתבגר שכבר יודע בדיוק מה כדאי ללמוד ומה להיות, ויכול לראות קדימה את כל חייו וכל עתידו, הכל ידוע ומתוכנן מראש, ורק אחר כך, כשנבקר בחנות אליה ייקח אותנו המדריך (שגם הוא צריך להרוויח קצת), ואני אקנה כמה צמידים וצעיף לקסי ואציע גם לו לקנות משהו לחברתו הוא יאמר לי בקול שנשמע בו לא מעט עצב "קודם עלי לקנות לי חברה"...
אחרי החנות אנחנו ממשיכים לואלובאר קוטאם (Valluvar Kottam), שזה אתר שהוקם ב-1976 לכבודו של המשורר, הפילוסוף והקדוש הטאמילי הנודע תירובאלובאר שאת פסלו הענק שניצב על אי ראיתי כשביקרתי לפני שנתיים בקאניאקומארי, שזה השפיץ הדרומי של הודו. למי שלא קרא את הפוסט שלי מאז וראה את התמונות, אני מצרף תמונה של הפסל הענק, שתתרשמו גם אתם!
פסלו של המשורר הטאמילי תירובאלובאר על אי בקאניאקומארי
אומרים כי הקוראל (Kural), יצירתו הקלאסית של תירובאלובאר נכתבה לפני 2000 שנה! הקוראל הוא אחת מהצורות המפורסמות ביותר של השירה הטאמילית, כשכל בית-שיר כולל 2 שורות, בראשונה יש 4 מילים ובשנייה שלוש. היצירה כולה, שכוללת 1330 בתי-שיר, חרותה על קירות המבנה, כשמתלווים אליה יצירות של אמנות עכשווית.
סגנון הבנייה של הקוטאם מנסה לשחזר את סגנון האדריכלות הטאמילית העתיק ומדמה מרכבת מקדש (Temple chariot) דוגמת אלה שראיתי במאמאלאפורם. מרכבות אלה נועדו לשאת את האלים ההודים בימי הפסטיבל. אגב, נכון להיום יש בטאמיל נאדו 515 מרכבות כאלה, עשויות עץ, בהן עושים שימוש בימי הפסטיבלים השונים.
ואלובאר קוטאם בצ'נאי והחבר'ה מהקבוצה
התחנה הבאה בסיורנו היא פארק הזוחלים הנמצא בפארק הלאומי גואינדי (Guindy). כל מי שמבקש להכניס מצלמה מתבקש לשלם 10 רופי, ואנחנו משלמים כמובן, אם כבר הגענו לכאן אז שלפחות נוכל לצלם. יש כאן בפארק אוסף מרשים של נחשים, מפיתון ועד קוברה, אך את תשומת ליבי לוכדים התנינים. יש כאן מגוון רב של סוגי תנינים והם לא רק רובצים בשמש, כמו שהם נוהגים בדרך כלל, אלא זוחלים ממקום למקום, נכנסים ויוצאים מהמים, לוטשים אלינו עיניים ופוערים את מלתעותיהם. מה אגיד לכם, נראה קצת מפחיד, אולי הרעיבו אותם לקראתנו... מרקו מצלם אותם מכל זווית, ואני מתלהב במיוחד מתנין שיש לו מלתעות צרות וארוכות, פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה. הנה, תביטו בעצמכם בתמונה שלמטה…
תנין בפארק הזוחלים
מפארק הזוחלים אנחנו ממשיכים למקדש קאפאלישוואראר (Kapaleeshwarar Temple) שנמצא ברובע מיאלאפור. אבל רגע, נזכרתי שיש לי עוד חוב מהפרק הקודם וזה הסיפור של ג'ולי, שכנתי לספסל באוטובוס ממאמאלאפורם לצ'נאי. טוב, אז ברשותכם נעשה הפוגה קלה מאתרי התיירות של צ'נאי, ונחזור לעוד סיפור אנושי שכמוהו ודומים לו מאפיינים מטיילים רבים שפגשתי בהודו.
כן, אז אחרי שדיווחתי לג'ולי מה קורה עם הג'מוסית שהאוטובוס שלנו פגע בה בכביש, כי היא היתה מזועזעת כולה ולא יכלה להביט החוצה, נוצר בינינו מין קשר כזה שזמנו מוגבל בכשעתיים נסיעה, שזה מעט, אך עדיין מספיק כדי לפתוח את הלב. אז התחלנו לדבר, והיה מרתק.
ג'ולי, שנראתה לי כבת 45 לערך, סיפרה שהחליטה לנסוע להודו אחרי שעזבה את הבית. היא הרגישה שאינה יכולה לשאת יותר את חיי הנישואים שלה, פשוט נגמר לה. במשך הרבה שנים ("לפחות 15 שנה") היא אפשרה לבעלה למרר את חייה, דברים קטנים כאלה שהיתה מוכנה לבלוע, הכל למען המשפחה ושני ילדיהם, אבל ברגע אחד היא פתאום הבינה שהיא חייבת לקום ולעזוב. בעלה קינא לה, וככל שהלכה והתפתחה עם לימודי המאסטר שלה והתפקיד הניהולי שקיבלה כך הפכה קנאתו ליותר ויותר בלתי נסבלת. הוא עקב אחריה ברשת, קרא מיילים שלה, הציק לה, לא נתן לה להיכנס לדירה לאחר שחזרה מבילוי משותף עם חברה מהעבודה והיא נאלצה לעמוד מול דלת נעולה במשך דקות רבות עד שהסכים לפתוח, וכל זה קרה לא פעם אחת וגם לא פעמיים. בסוף היא הרגישה שהיא לא יכולה יותר, לקחה כמה חפצים אישיים ועזבה את הדירה.
תבליט סלע, מאמאלאפורם
מה אגיד לכם, תמיד אני נדהם מהאומץ שיש לנשים. לגברים יש אולי אומץ בשדה הקרב, אך לנשים יש אומץ לב אישי-משפחתי-חברתי. במצב כזה, בו מצויים זוגות רבים, נשים הן בעיקר אלה שקמות ועוזבות. צריך הרבה אומץ לפרק משפחה ולנשים יש את האומץ הזה. זה לא אומר שהמשפחה לא חשובה להן, נהפוך הוא, הן עושות את זה כדי לשמור על המשפחה. ייתכן אולי שהן גם אלה שסובלות יותר מהבעלים, בהשוואה למקרים ההפוכים, ולכן גם יותר מהן קמות והולכות. הרבה גברים מתקשים להתמודד עם העובדה שנשותיהן נמצאות גבוה מהם ברמת ההשכלה או בתפקיד שהן ממלאות. הכל טוב ויפה שהם למעלה והנשים למטה, אך כשזה מתהפך ישנם כאלה שהופכים את חיי נשותיהן לגיהינום.
זהו, עכשיו היא כאן, יושבת לידי בספסל האוטובוס בדרכה לכלכותה, ולאחר שסיימה את המונולוג שלה היא מבקשת שאספר לה מעט על החיים בישראל, על עבודתי כפסיכולוג, ועל הנוף של הגליל, ואני מספר. יש לה עיניים גדולות, ענקיות, והעיניים האלה בולעות כל מילה שיוצאת מפי. הפנים שלה פשוטות, נעימות, ויש בהן משהו טוב ומחייך. עצוב לי עליה ועל כל מה שנאלצה לעבור עם בעלה, ולפני שהאוטובוס עוצר בתחנה הסופית בצ'נאי אני מאחל לה מכל הלב שהודו תעזור לה למצוא את הדרך הנכונה עבורה להמשך חייה. אצלי באופן אישי זה עבד, אולי גם אצלה...
