פרק 13 – מריבאדיסוֹ לפדרוּסוֹ: לאן נעלמה בִּרְְכּת ה-Buen Camino?
נראה לי שיום ההליכה היום, מריבאדיסו לפדרוסו היה כנראה היום הכי פחות מיוחד בהשוואה לשאר ימי ההליכה בקמינו. האם זה בגלל שהתרגלנו לחוויות הקמינו, או בגלל שהמחשבות נתונות למחר, יום ההגעה לסנטיאגו, או בגלל שהדרך לא סיפקה לנו אטרקציות יוצאות דופן, ואולי הכל ביחד, ממש לא יודע. כך או כך, זה היה יום הליכה של בין 25 ל-29 ק"מ שהתחלנו אותו מוקדם מהרגיל, וכל כך למה? ובכן, בעל האלברגה-פנסיון בפדרוזו, שבו אנו אמורים לישון הלילה, הודיע לנו שאם לא נגיע עד ארבע וחצי הוא לא ישמור לנו את החדר שהזמנו. חוצפה לא? החוצפה הזאת מתאפשרת כנראה לאור הביקוש הרב לחדרים במאה הק"מ האחרונים של הקמינו, שאז מספר הצועדים עולה דרמטית. גלי אומרת שקראה על מקרים כאלה באינטרנט, וגם אם הודעה כזו אינה חוקית כיוון שיש לנו אישור מ-Booking על ההזמנה, היא מאפשרת לבעלי המקום להבטיח את החדר למישהו אחר ולקבל יותר כסף עבורו.
יוצאים בחושך / צילום: יואבי זוהר
וכך יצאנו לדרך, אחרי ארוחת בוקר במסעדת האלברגה (בה אכלנו אתמול ארוחת ערב), כבר בשעה 07:30, כשעה מוקדם מהרגיל, כשבחוץ עדיין חושך. היה קשה לעזוב את הפנסיון הנהדר שהיה לנו כאן בריבאדיסו, אבל אין ברירה, סנטיאגו מחכה לנו. מריבאדיסו טיפסנו לעיירה ארזואה (Arzua) הסמוכה (כ-6,300 תושבים נכון ל-2016), שהיא העיר הגדולה האחרונה לפני סנטיאגו, וידועה במספר הפַרות הרב שיש בה לנפש, הגדול בכל גליסיה. ייחוד נוסף של העיירה הוא ש'הדרך הצפונית' (Camino del Norte), ההולכת לאורך החוף הצפוני של ספרד, מתחברת ממש כאן לקמינו פרנסס, ומוסיפה לצועדי הקמינו עוד 6.2% מסך ההולכים במסלולי הקמינו השונים (נכון ל-2016). כלומר, בשלב הזה שלושה מששת מסלולי הקמינו הראשיים התאחדו למסלול של הקמינו פרנסס, עם קרוב ל-75% מצועדי כלל מסלולי הקמינו.
גלי בדרכים / צילום: יואבי זוהר
ארזואה ידועה גם בזכות גבינות הבקר שלה, סוג של גבינת קרם (Queixo), ויריד הגבינות השנתי Festa do Queixo המתקיים כאן ביום ראשון הראשון בחודש מרץ מדי שנה. אנחנו חוצים את העיירה, שהבנייה החדשה שלה עם הרבה מסעדות, ברים וחנויות מאפילה על שרידי העיר העתיקה שנותרו כאן מימי הביניים, עוברים ליד הכנסייה האוגוסטינית Capela da Madalena מהמאה ה-14, והכנסייה הקתולית לזכרו של סנטיאגו (Iglesia de Santiago de Arzua), חוצים את הרובע העתיק ויוצאים החוצה מהעיירה. השמש כבר החלה לעלות, אך ערפילי הבוקר עדיין מכסים חלק מהעמקים הנמוכים יותר ויוצרים מין שמיכת צמר גפן אפורה כזו ששרועה לה מעל ובין העצים הירוקים במראה שיש בו קסם של בוקר מתעורר.
ערפילי הבוקר בדרך מארזואה / צילום: איציק גונן
הדרך חוצה את נחל As Barrosas ומטפסת ביער יפה של עצי אלון, חוצה ערוץ נוסף, עוברת במנהרה מתחת לכביש N-547, חוצה כמה כפרים קטנים ועוד ערוץ, ובסוף הקטע הזה, לאחר כ-11 ק"מ של הליכה, אנחנו עוצרים להפסקת קפה של בוקר בכפר A Calle, בקפה נחמד שנקרא Bar Brea ושולחנותיו פרושים בחוץ על מדשאה שידעה ימים טובים יותר. היום מרגישים היטב את עומס עולי הרגל ההולכים על שביל הקמינו, אך מה שיותר קשה לי הוא שפחות ופחות שומעים על הדרך את ברכת ה-Buen Camino('קמינו טוב') שבה מברך כל צליין את חברו בכל מפגש ביניהם, והיא סימן ההיכר הכי מפורסם של הקמינו. ברכת ה'בּוּאן קמינו', שהיה נורא כיף להגיד ולשמוע מכל אחד אותו פגשנו לאורך כל ימי ההליכה, ברכה שלוותה תמיד בחיוך רחב ורצון טוב כמעט ונעלמה. זהו, עכשיו השביל מלא באנשים שנראה שכל מה שמעניין אותם זה רק להגיע לסנטיאגו.
עצירת בוקר בקפה Bar Brea / צילום: איציק גונן
צועדים בקמינו / צילום: איציק גונן
רבים מהדוהרים קדימה הצטרפו לקמינו בסארייה, ונראה שאין עליהם הרבה חוץ מהרצון להשלים את 100 הק"מ שיקנו להם את תעודת הקומפוסטלה. הם אינם מבינים מספיק, כך נראה, שהדבר החשוב בקמינו זו הדרך. נכון, המטרה היא זו שמגדירה את הדרך, וללא מטרה אין דרך, אך הדרך היא המזינה את החיים ולא פסגת ההר (כפי שכתב יפה רוברט פירסינג בספרו 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'). בדרך מתרחשים כל הדברים המעניינים והמשמעותיים של חיינו, כל החוויות המעצבות את מי שאנחנו, המחשבות, המראות, הקשרים עם אחרים, הניסיונות, חשבון הנפש ותהליך הצמיחה שלנו כבני אדם. כל אלה מתרחשים בדרך, ואם נדלג עליהם רק כדי להגיע מהר למטרה, נפספס בסופו של דבר גם את המטרה עצמה ומה שהיא מבטאת עבורנו.
נוף בדרך / צילום: איציק גונן
כשאנחנו יוצאים מהקפה להמשך הדרך, אני מחליט להקדים ברכת Buen Camino לכל הנשים המבוגרות יותר שצועדות בקמינו ביחד עם נשים אחרות. יש לא מעט זוגות או שלשות של נשים מבוגרות שצועדות יחד, ועכשיו, כשאני פונה ואומר להן Buen Camino, הן מחייכות אלי חיוך רחב כזה ועונות לי חזרה מכל הלב. איזה כיף. מה אגיד לכם, זו בשבילי הרגשת הקמינו האמיתית. אחרי הכפר Selceda השביל ממשיך בתוך חורש, ומימין לדרך אנחנו פוגשים אנדרטה לזכרו של צליין בשם Guillermo Watt שנפטר כאן בגיל 69, ממש בנקודה הזאת, בתאריך 25.8.1993, יום לפני שהצליח להגיע לסנטיאגו. זו אנדרטת הצליין השנייה שאנו פוגשים מאז יצאנו לדרך (הראשונה בדרך למולינסקה), ויפה שיש כאן הנצחה לצליינים שיצאו לדרך במסלול הקמינו ולא הצליחו להשלים אותו כיוון שנפטרו בדרך.
האנדרטה לזכר הצליין שנפטר בדרך / צילום: איציק גונן
הדרך מתפתלת לה, חלקה בחורש של עצי אלון ואורן, וחלקה בשטח הפתוח, ומכיוון שאין כרגע משהו מיוחד בדרך, אנצל את הזמן לשתף אתכם בקשרים ובתצפיות שלנו על קבוצות הצועדים עמנו בקמינו. ובכן, אם קראתם את פרקי הקמינו שפרסמתי עד כה, יכולתם להתרשם שהאנשים האחרים שצועדים עמנו בקמינו מאוד מעניינים אותנו ואנו מנסים ליצור אתם קשר תוך כדי הליכה או בהפסקות הקפה, ולשמוע מה הביא אותם לקמינו, כפי שעשינו למשל במפגשים עם שרה-סאלי מקולורדו ועם האת'ר מקנדה בדרך לרבנאל דל קמינו, או שלוש 'הדבלינאיות' וכריסטינה וחוויאר שפגשנו ביום ההליכה למולינסקה. כשפגשנו קבוצות שהגיעו יחד או נוצרו במהלך ימי ההליכה, ניסינו לתהות על קנקנן ('חבורת העו"סית' למשל, או 'חבורת ויטאל') ולהבין מה מחבר אותן יחד, והאם זה חיבור שישרוד גם מעבר לקמינו, כמו החיבור שאנחנו מרגישים שנוצר בינינו ובין רבקה ובוב, ויוטה והנס.
חבורת 'אני ספרדייה' בדרך / צילום: איציק גונן
בדרך מסארייה לסנטיאגו הצטרפו לקמינו הולכים רבים ואותנו, שכבר היינו קשורים לחברויות קודמות, עניינו במיוחד קבוצות של צועדים, שיש בהן שלושה ויותר, וניסינו להבין את הדינאמיקה שמתקיימת שם בין חברי הקבוצה, ולאפיין כל קבוצה בשם שיבטא את מהותה. כמה קבוצות כאלה כבר הזכרתי בפרקים קודמים (חבורת 'אני ספרדייה', חבורת 'המלכה איזיטה השלישית' עם הכלבה איזיטה שזכתה לפינוקי מלכים, 'חבורת התינוק'), ועכשיו הזמן להזכיר עוד כמה קבוצות. ובכן, הקבוצה הראשונה, איך לא, היא 'חבורת הניילונים', שחבריה היו לבושים בבגדים חדשים ומגוהצים שהיה נראה שיצאו בזה הרגע מהניילונים. הם נשאו על הגב תיקים קטנים בגודל של סנדוויץ', והיו חדורי מטרה לאסוף חתימות ולהגיע לסנטיאגו, מה שיותר מהר. חבורה זו היתה מורכבת מהרבה קבוצות קטנות יותר, ביניהן גם קבוצות מהמזרח הרחוק, שכולן התנהלו באופן דומה ולעיתים גם לוו ע"י ואן או אוטובוס שהקל עליהם את קשיי הדרך. קבוצה נוספת שראוי להזכיר היא 'חבורת האירים'. זו חבורה שמחה ומתלהבת שבראשה עמד בחור בשם אנטוני וכללה מספר גברים מסוקסים שהעבירו את יומם ולילותיהם בשתייה של בירות. הם התחילו ללכת מסארייה, ובשיחה שהיתה לי עם אנטוני ניסיתי לשמוע ממנו את הסיפור שלהם, מה הביא אותם לקמינו, אך כל מה ששמעתי היתה הזמנה לבוא לשתות אתם בירה בערב…
חבורת 'המלכה איזיטה השלישית' / צילום: יואבי זוהר
חבורה נוספת זכתה מאתנו לכינוי 'חבורת הסחוג'. אלה היו שני בנים וחמש בנות, כשאחת מהבנות נראתה תימנייה לגמרי וחשבנו שאולי נחטפה בילדותה... כל פעם שנפגשנו זכיתי לקבל ממנה חיבוק אמיץ שהרגיש כאילו היא אחת משלנו. היא הקשיבה לשיחותינו בעברית והיה נראה שהיא מבינה, אלא שבשיחה אתה לא נמצאו לצערי שום תימוכין להשערותינו... חבורה נוספת היא חבורת 'הטרנינג הירוק' בה היו שתי בנות צעירות (אחת בטרנינג ירוק) ועוד בחור אחד מעט מבוגר מהן. לבחורה בטרנינג הירוק לא היה קל, ופעם אחת גם נפלה/התיישבה פתאום באמצע הדרך והיה נראה שקרה לה משהו. ניגשתי לשאול אותה אם היא צריכה עזרה, תוך כדי שאני מנסה לשחזר בראש מה שלמדתי בשיעורי עזרה ראשונה, אבל היא והבחור שלידה אמרו שהיא בסדר ותכף היא תקום ותמשיך ללכת, ומאוחר יותר אכן ראינו אותה הולכת, ובסופו של דבר פגשנו אותה גם בסנטיאגו. היתה גם 'חבורת האוסטרליות', חבורה של שלוש נשים אוסטרליות שבאחד הימים הלכנו לידן וראינו שהמבוגרת יותר ממש סובלת בהליכה. למחרת, בהפסקת קפה בעיירה מלידה, ניגשתי לשולחנן ושאלתי אם הן אמא ושתי בנות והם כמעט חיבקו אותי מרוב שמחה על שראיתי את הקשר בין שלושתן. הסתבר ששתי האחיות לקחו את אמן לקמינו, כל הדרך מאוסטרליה, כדי לחגוג לה יומולדת 70! יפה לא? אני בטוח שהאמא תזכור את ההרפתקה הזאת עד סוף ימיה.
לפנינו בדרך 'חבורת האוסטרליות' / צילום: איציק גונן
קפה של כדורגל / צילום: איציק גונן
כן, מה אגיד לכם, האנשים שצועדים כאן אתנו הם בעיניי הסיפור המעניין ביותר בקמינו, הם התבלין לכל החוויה הכל-כך מיוחדת הזאת של הצעידה בקמינו. טוב, בינתיים הגענו ל-O Empalme, ונכנסנו לבר-מסעדה מאוד צבעוני, שמהתקרה שלו תלויים צעיפים וחולצות של קבוצות כדורגל של גליסיה ושל ספרד, ואפילו את טורינו ובאירן מינכן מצאתי כאן. על קירות המקום תלויים צילומים של קבוצות כדורגל, ונראה שהבעלים חזק מאוד בעניין. אין ספק שזה מקום הולם להפסקת קלרה/קולה עבור חובבי כדורגל כמונו (יואבי ואני), וכך אמנם עשינו. מכאן יש לנו עוד כ-5 ק"מ ואנחנו ממשיכים בשביל שפונה ימינה ונכנס לתוך האזור המיוער של Alto de Santa Irene. יש כאן יער נהדר של עצי איקליפטוס בעיקר, זקופים וגבוהים, וזה פשוט כיף ללכת ביניהם, הרגשה נהדרת!
ביער עצי האיקליפטוס / צילום: צליינית אלמונית
עכשיו הדרך יורדת מעט אל הכפר A Rua, ומכאן מתחילים לטפס אל העיירה פדרוסו, שנקראת גם ארכא או פינו (Arca O Pino) בה נבלה את הלילה האחרון שלנו לפני סנטיאגו. אנחנו פונים שמאלה (פנייה ימינה היא למי שרוצה ללכת בקמינו עוד קצת כדי לישון קרוב יותר לסנטיאגו) וחוצים את העיירה בכביש קשתי כזה שלאורכו נמצאים מרבית המסעדות, האלברגות והפנסיונים. בפיצרייה ליד שולחן המוצב על המדרכה אנו פוגשים את ויטאל, שהיה רעב בתום ההליכה והתיישב לאכול. הפנסיון שלנו (Pension 23 Vinte e Tres) נמצא יותר לכיוון היציאה מהעיירה, ברחוב מעט צדדי, בקומה השנייה. פקידת הקבלה הנחמדה מתקשה מאוד באנגלית וגלי מדברת בטלפון עם המנהלת שלה כדי להבהיר שכבר שילמנו ל-Booking ולא נשלם כאן שנית. בסופו של דבר אנחנו מקבלים חדר עם 3 מיטות, כאשר תא יחיד של שירותים ומקלחת נמצא בחוץ ומשרת 3 או 4 חדרים. לאור זאת השיטה שאנו מאמצים (ושתעבוד לנו גם מחר בבוקר) היא שכשהראשון שבינינו מסיים להתקלח הוא קורא לשני שיבוא ויחליף אותו, ואותו דבר עם השלישי. כן, כן, צריך לדעת להסתדר. אגב, בסוף הגענו לפדרוסו כבר בשתיים ורבע למרות אורך הדרך (הפנסיון רצה עד ארבע וחצי), ככה זה כשנותנים גז.
החדר שלנו בפנסיון / צילום: גלי זוהר-גונן
אחרי מקלחות ומנוחה קלה אנחנו יוצאים לטייל ברחוב הראשי של פדרוסו (Pedrouzo). היום יש לנו הרבה זמן והעיירה הזאת, המתוארת גם כעיר לווין של סנטיאגו, לא ממש גדולה. חיים כאן כ-5,000 תושבים והרבה מהם מעורבים בשירותי תיירות המתקיימים סביב הקמינו דה סנטיאגו והעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, הרחוקה מכאן כ-20 ק"מ בנסיעה על הכביש. בעיירה ישנן 8 אלברגות ועוד איזה 20-15 פנסיונים ובתי מלון, אך מעבר לכך היא נראית כמקום שאין לו יותר מדי מה להציע. אנחנו עוברים ליד בית העירייה ופוגשים חלק מ'חבורת האירים', אנתוני ועוד אב ובנו הנלווים לחבורה, ומחליפים עמם כמה מילים, גם על ההליכה יחד של אב ובנו, וגם על היום הגדול המצפה לנו מחר, ההגעה לסנטיאגו. כן, אין ספק, יש הרבה התרגשות באוויר לקראת סיום הקמינו, וניתן היה לחוש בכך גם היום במהלך ההליכה. גם אנחנו שלושתנו מתרגשים, אחרי המאמץ שהשקענו וכל החוויות שחווינו בדרך, בהחלט התרגשות גדולה!
תרנגול, בית העירייה ומסעדה בפדרוסו / צילום: איציק גונן
תוך כדי הליכה אנחנו בודקים גם מסעדות, ומסתבר שאין מסעדות שמגישות ארוחות 'מניו' לצליינים לפני השעה שבע בערב. כן, מסתבר שבכל עיירה זה סיפור שונה. מכיוון שאנחנו כבר רעבים. אנחנו בוחרים להיכנס למין מסעדת בוטיק חמודה המגישה אוכל מיוחד ונקראת Taste The Way, וגם מתכוונת לכך. במסעדה יש שולחן עץ מרכזי אחד גדול שכל האוכלים יושבים משני צידיו והאוכל שהם מגישים באמת מיוחד. כך לדוגמא יואבי מזמין מרק וסטייק לבן עם תרד, גלי מזמינה לזניה, ואני מזמין סלט וקערת סרדינים בשמן כמנה עיקרית, וליקר קפה לקינוח... בשלב מסוים מצטרפים אלינו לשולחן הקבוצה הסלובנית עם המדריכה מתיאה, אתה אנו מנהלים שיחה מעניינת. מסתבר שהם התחילו ללכת בסארייה, אבל מסנטיאגו (שזה סיום הקמינו הרשמי) הם ימשיכו ללכת עד לפיניסטרה שעל חוף האטלנטי, עוד כ-90 ק"מ (כפי שעושה אחוז קטן של צועדי הקמינו). הבחירה הזאת בהחלט לא שגרתית, ומבטיחה להם המשך הליכה במסלול הרבה פחות עמוס. אנחנו, אגב, מתכננים לנסוע לפיניסטרה למחרת הגעתנו לסנטיאגו, ושריינו לכך יומיים…
ארוחת ערב ב-Taste the way / צילום: המלצרית
הארוחה היתה טעימה מאוד, אין מה לומר, ושונה מכל הארוחות שאכלנו, ולסיום גם קניתי שם חולצת T שאהבתי עם הכתובת: Taste The Way, כשמה של המסעדה. אחרי הארוחה יצאנו להסתובב עוד מעט בעיירה ושוב פגשנו את ויטאל אוכל בפיצרייה, הפעם עם שתי נשים אך ללא ג'ולי, לאן נעלמה ג'ולי? כשחזרנו לחדרנו בפנסיון, התארגנו לקראת מחר שהולך להיות יום גדול, יום ההגעה לסנטיאגו דה קומפוסטלה! הכנסתי למוצ'ילה את שני מקלות ההליכה שלי כי מחר אני הולך להיכנס לסנטיאגו עם מקל הצליין שקניתי היום בדרך מבחור שמגלף מקלות כאלה, ועם המגבעת מקאקאבלוס, במה שאמורה להיות הופעה צליינית למהדרין. כן-כן, ברגעים היסטוריים חשובה גם ההופעה... מחר אנחנו גם מתכננים להתחיל ללכת מוקדם, כמו היום, כדי להגיע לסנטיאגו לא יאוחר משתיים בצהריים, כי שמענו שיש תור ארוך במשרד הרישום שבו מקבלים את תעודות הקומפוסטלה. טוב, זהו, אחרי כל ההתארגנויות האלה פשוט צריך ללכת לישון, כי מחר מחכה לנו יום גדול!
ממראות הדרך / צילום: גלי זוהר-גונן
