מרתה, אח מרתה...
כשאני נשאר לבד בבונגלו אני מדליק את המאוורר כדי שיבריח יתושים, אם יבואו, והולך להרביץ מקלחת קרה וטובה, ואחר-כך גם להתגלח, משהו שלא עשיתי כבר כמה ימים, יום שישי אתם יודעים. אחרי המקלחת אני נשכב במיטה בחברת "שיפון עם שינקין", מנסה להתחבר לבוקובסקי ועלילותיו, ופתאום אני קולט פרצוף נשי שמביט בי מכיוון דלת הירידה לשירותים ולמקלחת, שהשארתי פתוחה, ומייד אחרי הפרצוף פורצת פנימה לחדר בחורה צעירה ונאה, בת 23 לערך, כולה טמפרמנט ואנרגיה, ושואלת באנגלית עם מבטא ספרדי אם זה בסדר שהיא נכנסה. בטח בסדר, אני עונה לה, והיא מציגה את עצמה, קוראים לה מרתה והיא שכנתי לחדר ושותפתי לשירותים. עד כאן נשמע טוב, אני אומר לה, ומה קרה שהיא כה נרגשת? ובכן, מרתה מספרת לי באנגלית טובה למדי שאני חייב להיזהר כאן מגנבות. בלילה האחרון, היא מספרת, גנבו כאן מזוג ישראלי איזה 700-600$ שהם השאירו בבונגלו שלהם, לכן חשוב לנעול את כל שלושת חלקי דלת הכניסה כשאני יוצא מהבונגלו. "נראה לי שמבחוץ לא הכל ממש ננעל", אני אומר לה, "כן", היא עונה, "אבל צריך לנעול כמה שאפשר".
טוב, עכשיו מרתה כאן, וחוץ מזה שזה נחמד עם שכנה זאת, אני גם יכול לשמוע ממנה קצת מה הולך כאן חוץ מגנבות. אז ככה, היא נמצאת כאן כבר שבוע, אחרי שגם היא הגיעה מטירו. היא מספרת שנחמד כאן, אבל חייבים לשכור אופניים או טוסטוס כי המרחקים כאן באורוביל עצומים. עוד מעט, בשבע, יש ארוחת ערב וצריך לבוא לחדר האוכל עם המגש, הסכו"ם והכוס שנמצאים על השולחן שבחדרי (היא ניגשת ומראה לי), ואז עומדים בתור ומקבלים אוכל. האוכל כאן דווקא טוב והתשלום הוא 400 רופי כולל 3 ארוחות ביום, בשבע בבוקר, באחת בצהריים ובשבע בערב. "עדיף לבוא מוקדם אז לא מחכים הרבה בתור", היא מוסיפה, ומסדרת מעט את שערה השטני החצי מתולתל. "חוץ מזה", היא מוסיפה בחיוך, "היום התחלתי לעבוד כאן מעט בקהילה ואני ממש מרוצה, זה נחמד". "מה עשית?", אני שואל, "כל מיני הפעלות ומשחקים לקבוצה של ילדים טאמיליים", היא עונה, מרוצה מעצמה. יפה!
כרזה בחדר האוכל
בינתיים השעה כבר כמעט שבע, ומרתה עוברת דרך השירותים לחדרה ומביאה את הכלים שלה, אנחנו נועלים היטב את שתי הכניסות שלנו והולכים לחדר האוכל, שנינו עם מגשי הנירוסטה ביד, כמעט כמו בטירונות. בדרך מצטרף אלינו עוד זוג הולנדי שגרים בבונגלו לידנו, חברים של מרתה, ופתאום אני מגלה שיש כאן אנשים, ואפילו נחמדים. כשאנחנו מגיעים יש כבר תור קטן, וכמה דקות אחר כך מוציאים את האוכל לדלפק המרכזי וכ"א עובר עם מגשו ולוקח לו מה שהוא רוצה. אני מעמיס ספגטי, אורז, מין תבשיל ירקות הודי וכמה פרוסות אננס, וארבעתנו מתיישבים לאכול ליד אחד משולחנות חדר האוכל. החדשות הטובות הן שהאוכל אכן סביר בהחלט. החדשות הפחות טובות – גם אם לא תגיע לארוחות כי אתה מטייל באורוביל או סתם הלכת לים, לא תזוכה עליהן והמחיר יישאר 400 רופי. טוב, ס"ה נראה לי סידור הוגן ומאוד מזכיר את הקיבוץ של טרום ההפרטות.
חוץ מארבעתנו יש כאן עוד איזה 30 איש, כולל אנשי הצוות ההודי שגרים ועובדים במקום. הם אגב מעמיסים אוכל על המגש, ולוקחים אותו לבתיהם שבשטח הקהילה, ולא נשארים לאכול בחדר האוכל. אחרי האוכל כ"א רוחץ את הכלים שלו עם ספוג וסבון בשקתות שטיפה ארוכות כאלה, ויכול גם למלא מים הראויים לשתיה ממתקן טיהור מיוחד שכמוהו מפוזרים במקומות שונים באורוביל ואשר מנצלים את אנרגית השמש. יום שישי בערב, ואחרי האוכל אנחנו מתיישבים לנו בבונגלו של הזוג ההולנדי, פביאן ודונה, שותים קצת בירה, מעשנים, ומספרים חוויות על הודו. אני משתרע לי על מין כרית גדולה כזאת וחושב לעצמי שזהו, הגעתי אל המנוחה.
קצת שלווה בבונגלו של "אספיריישן"
14.2.2009
הבוקר התעוררתי לציוץ של ציפורים, איזה כיף, וראיתי שתכף שבע וארוחת בוקר. קצת מוקדם בשביל שבת בבוקר אבל מה, נפסיד את ארוחת בוקר? אתמול כששאלתי את מרתה איך ארוחות הבוקר כאן היא ענתה שהיא לא יודעת, אף פעם היא לא קמה כל-כך מוקדם, אבל הבוקר היא מחליטה לבוא איתי לאכול, "פעם אחת אני צריכה לראות", היא אומרת. האמת שהארוחה די דלה, כמה בננות מיני כאלה, פרוסות לחם, וכוס צ'אי, זהו. למזלנו בומי, מנהל הקהילה בכבודו ובעצמו, מתיישב לאכול מולנו (איזה כבוד!) והוא הביא אתו כמה ריבות תוצרת בית, ריבות לימון וקאשיו, וחולק אותן אתנו, אז עכשיו יש לנו מה למרוח על הלחם ונהיה הרבה יותר מעניין בפה. בחורה צרפתיה שיושבת בשולחן הסמוך, מוניקה, שהגיעה הנה עם ילדה בת 5 לערך, מציעה גם היא מגש ועליו פלחי תפוזים, אננס ומלון, והנה יש לנו כבר ממש סעודה.
פינת ההסברה בחדר האוכל, עם תמונתה של "האם"
צ'ליקיטה, אשה הודית צעירה שהיא חלק מהצוות המנהל כאן באה אלי עם ספר האורחים והקבלות (אתמול בערב היא אמרה לי שהבוקר נסגור חשבונות), ואני משלם לה 1600 רופי על 4 לילות, בתקווה שבזמן הזה גם אצליח להיכנס למקדש המרכזי באורוביל, המטרימאנדיר, בעל כיפת הזהב. אתמול במרכז המבקרים גיליתי שיש תור עמוס לכניסה והצלחתי להיכנס לרשימת ההמתנה לביקור במקדש רק ביום שני. נקווה שיהיו כמה שלא יגיעו או יבטלו ואעבור מהממתינים לבטוחים. צ'ליקיטה אומרת שהם גם משכירים רכבים דו-גלגליים, ואני מייד שוכר ממנה "מופד" (Moped), מין טוסטוס כזה לשלושה ימים, 75 רופי ליום. אחר-כך אני הולך אתה למקום של הטוסטוסים ואז מסתבר שכבר אין, כולם כרגע מושכרים. "אולי אתה רוצה אופניים?", היא שואלת, "לא", אני עונה. היא קוראת לבחור שאחראי על הדו-גלגליים ואנו מסכמים שבתשע הוא יבוא אלי עם פתרון. בתשע אני הולך אליו (אין לי סבלנות להמתין לו), ומסתבר שאין מופאד. טוב, אני מחליט ללכת על אופניים, עדיף מכלום. הבחור הולך להביא את המפתח ומראה לי זוג אופניים מצ'וקמק, "אטלס", הכי פשוטות שיש, אוכף המושב תלוי על בלימה וקפיץ אחד שלו בולט יותר לכיוון התחת, בקיצור יותר גרוע לא יכול להיות. חבל לי לבזבז את הזמן בהמתנה למישהו שאולי יחזיר מתישהו מופאד או אופניים אחרות, ואחרי התלבטות קצרה אני מחליט לקחת אותם ויוצא לדרך, החלטה שתסתבר כטעות גדולה...
שבת בבוקר זה זמן טיולי האופניים של חברי חנן וחבורתו בארץ, אז עכשיו אני מצטרף מכאן, מאורוביל, רק שיש איזה הבדל קטן בינם לביני. הם רוכבים על אופניים מדוגמות, מרובות מהלכים, כשהם עטויים קסדות ומגינים, ואילו אני כאן על אופני מהלך אחד, וגם זה בקושי, עם גופיה וכפכפים. התחת מתחיל לכאוב לי כבר אחרי איזה 100 מטר בגלל הקפיץ הבולט במושב ואני מייחל ל"איזי סיט" של ג'ואל ברקר. תוסיפו לזה שעל ההתחלה הדרך מושכת בעליה כזו והשמש ההודית כבר קופחת בחוץ, בקיצור, אחרי ק"מ אחד כולי נוטף זיעה ואחרי 3 ק"מ כאלה של עליה מתונה שמסרבת להיגמר אני מקלל את הרגע שהחלטתי ללכת על אופניים. אני עוצר בצד הדרך, בצל, נזהר מכל המשאיות שנוסעות במהירות בכביש הצר, מנסה לייבש מעט את הזיעה, לוקח אוויר, ומנחם את עצמי שמחכה לי היום משהו מאוד מיוחד, משהו שקוראים לו "סאדהאנה פורסט".
כרזת פרסום ל"סאדהאנה פורסט"
כן, אז מה זה הדבר המיוחד הזה שקוראים לו "סאדהאנה פורסט"? ובכן, כמו שכבר סיפרתי לכם קודם, אורוביל היא "ניסוי של חיים בקהילה בינלאומית שבה אנשים יוכלו לחיות יחד בשקט ובהרמוניה כשהם מתעלים מעל הבדלי אמונה פוליטיקה ולאום". מאז הוקמה ב-1968 הגיעו אליה כ-1700 אנשים מ-36 מדינות כולל מהודו עצמה, אשר הקימו במקום כ-90 סוגים של קהילות/חוות/התיישבויות, הפרוסות ע"פ שטח נרחב בו נמצאים גם כפרים טאמיליים עם אוכלוסיה של כ-40,000 תושבים. התפתחותה של אורוביל, יש להודות, מתקדמת בעצלתיים, לאט הרבה יותר מכפי שציפו וקיוו הוגי הרעיון ("האם") והצוות המוביל שהתקבץ סביבה, ועוד ננסה בהמשך להבין למה, ובכל זאת ניתן להצביע על מוקדים חשובים שונים של מחקר ועשייה חברתית וסביבתית. במסגרת העשייה הסביבתית ניצבים להם שניים "משלנו", יורית ואבירם רוזין, שהקימו ומובילים באורוביל יוזמה מרשימה שמטרתה ייעור השטחים הצחיחים שבאזור שפעם, בעבר, היו מיוערים, תוך כדי איסוף והשבת המים לקרקע. עם בוא עונות הגשמים והמונסונים (מונסון חורף ומונסון קיץ) יורדים באזור כמויות עצומות של מים, אך אלה זורמים לאוקיאנוס תוך שהם גורפים אתם גם אדמה טובה, והתושבים אינם יכולים ליהנות מהם. המיזם של יורית ואבירם מאפשר אגירת חלק מהמים הזורמים וכך ניתן להפוך את הקרקע לפוריה יותר וגם להעלות את מפלס המים בבארות הנמצאות ליד כל בית ומספקות לו את מימיו.
תושבי הכפרים הסמוכים ל"סאדהאנה פורסט" כבר רואים באבירם סוג של גורו, כיוון שהעלה "במו ידיו" את מפלס המים בבארותיהם ובכך חסך להם את הצורך לחפור ולהעמיק את הבארות מדי שנה. תודו שזה מרשים, הא? לא בכל המקומות, חשוב לציין, יש שיתוף פעולה טוב כזה עם הכפריים הטאמיליים. במקומות רבים מרגישים התושבים המקומיים כי אדמתם נלקחה מהם וכי הם מנוצלים ע"י התושבים החדשים שהגיעו לאורוביל.
"סאדהאנה פורסט" של אבירם ויורית הוא מיזם ללא כוונות רווח, שגם שם לו כמטרה מרכזית "לחיות עם הטבע" ולא נגדו, ובמונחים שלנו כאן היינו קוראים לו "קהילה ירוקה" או "קהילה ברת קיימא". המיזם מושך אליו מתנדבים צעירים מכל העולם המגיעים לחווה ומתחייבים לשהות של שבועיים לפחות, ובפועל, כפי שתספר לי יורית מאוחר יותר, רבים מהם נשארים חודש ואף כמה חודשים ומשתלבים בחיי הקהילה והעבודה. טוב, אבל עד שאגיע ליורית ואבירם אני מדווש ומקרטע לי באופניים, כולי נוטף זיעה, ומקפיד להיות בשמאל של השמאל, כלומר בקצה הקצה השמאלי של שולי הכביש, כי כאן אופניים מתקשות לחיות אפילו בשוליים. האופניים בהודו, יש לדעת, נמצאות בתחתית שרשרת המזון התחבורתית, אחרי המשאיות, אוטובוסים, מיניבוסים, מכוניות, ריקשות, אופנועים וקטנועים-טוסטוסים, שלב אחד מעל הולכי הרגל. את האופניים מעיפים מהכביש כשבאים שני כלי-רכב גדולים זה מול זה, או סתם כשלריקשה שמאחוריהם מתחשק לעקוף בדיוק כשנהג שמגיע ממול גם הוא עוקף. יהיו כאלה שיאמרו שגם בארץ זה קורה, אלא שכאן חלק מהכבישים צרים מאוד, והשוליים, כמו בכביש בו אני מדווש עכשיו, חוליים ונמצאים כ-30-20 ס"מ נמוך יותר מהכביש עצמו, ואז בכל פעם שאתה בורח לשוליים כדי להינצל מדריסה אפשרית, יש לך בעיה לחזור לכביש.
מנוחה לאופניים ולי לפני העליה על הכביש הראשי צ'נאי-פונדיצ'רי
"סאדהאנה פורסט" נמצאת ממש בקצה הדרום-מערבי של אורוביל, שזה בערך 13-12 ק"מ מקהילת "אספיריישן" שלי, כשבדרך צריך לנסוע איזה 2 ק"מ על הכביש הראשי צ'נאי-פונדיצ'רי, וזה ממש מפחיד! כביש ראשי סואן עם נהגים הודים שנוסעים ועוקפים כמו מטורפים, ואני עם האופניים המצ'וקמקות האלה שאת החריקות שלהן שומעים למרחוק (תחליף לפעמון שאיננו), מתפלל לשיווה, אחרי כל השעות שהקדשתי לו בטירו...
הפנייה מהכביש הראשי לחווה לא מסומנת, ואני עוצר ליד כנסייה העונה לשם "גן ירושלים" ונכנס לחצר לברר אולי הם יודעים. בתוך הכנסייה שרים לישו ואילו בחצר מבשלים שני בחורים את ארוחת השבת לכל המתפללים. הם לא שמעו על החווה אך אחד מהם מתנדב לברר, נכנס לכנסייה לשאול וחוזר עם תשובה, יש! אני מתחבר לדרך העפר הסמוכה לכנסייה ומתחיל לדווש בתוך החול האדמדם שבחלקים הוא מוצק ובחלקים אחרים הוא רך, מה שגורם לי להזיע כפליים, ואחרי כשני ק"מ מגיע לפתח החווה. מחוץ לשער, על ספסל ליד עץ בודד, יושבים שני חבר'ה ומעשנים. מסתבר שזו פינת העישון של החווה, כיוון שבחווה עצמה אסור לעשן, וכמובן שאסורים גם סמים ואלכהול. אני מחנה את אופני בסמוך, ליד מין מוסך כזה מלא אופניים ומופאדים, נועל אותם (אפילו שלא נראה לי שמישהו יחשוק בהם), ונכנס לשטח החווה עד למבנה המרכזי, חולץ את כפכפי ומצרפם לערמה שבחוץ, ועולה ונכנס פנימה.
הכניסה למבנה המרכזי של "סאדהאנה פורסט"
בתוך המבנה הגדול הזה מפוזרים צעירים רבים, חלקם יושבים ומדברים בחבורות קטנות, ואחרים קוראים או ישנים, ומה שמרשים אותי במיוחד הוא החלל העצום והגבוה של המבנה הזה בו מתקיימות הפעילויות המרכזיות של השוהים בחווה. מישהי מכוונת אותי אל יורית, שעומדת בצד עם שליו בת השנה בזרועותיה, ואני מגיע אליה, מציג את עצמי ומתחילים לדבר. אחר-כך נעלה במדרגות עץ מהאולם למין חדרים כאלה שנמצאים בגובה (ומזכירים לי את בתי העץ שבנינו לנו כילדים על העצים), שם תמצא שליו כמה צעצועים לשחק בהם ויורית תוכל להתפנות מעט אלי, תוך שהיא מניקה מדי פעם את שליו הקטנה.
אז ככה, היא ואבירם נמצאים כאן כבר 5 שנים, מגשימים חלום ששניהם שותפים לו, אחרי שהשאירו מאחור את המקצועות אותם למדו (אדריכלות ופסיכולוגיה), וכעת הם מקדישים עצמם למודל החיים הטוטאלי הזה עם הטבע, שבו אוכלים רק אוכל טבעוני, ואת ההפרשות האנושיות הופכים לקומפוסט ודשן (תוך הפרדה בין פיפי לקקי), לטובת גן הירק, וכמובן מיזם הייעור עצמו העומד במרכז פעילות החווה. החזון של "סאדהאנה פורסט" ("סאדהאנה" בסנסקריט פרושה "החיפוש אחר האמת"), כפי שגם מצאתי בקלסר קבלת הפנים אותו קורא כל מתנדב המגיע לחווה, אומר שזה יהיה מקום עבור כל אינדיבידואל לצמוח בו מנטאלית, רגשית ורוחנית, תוך התמודדות עם המטרות המרכזיות של ייעור, חיים ברי-קיימא וקהילה תומכת.
בינתיים מגיע אבירם, ואנחנו יורדים לאולם המרכזי שם החלה לא מזמן סדנת משחקים, כחלק מבילוי השבת. שני בריטים צעירים המתארחים בחווה, בחור ובחורה, הם מארגני המשחקים, והם מזמינים גם אותי להצטרף למעגל יחד עם יורית ואבירם. כ"א מהמשתתפים בוחר להיות משהו ולהציג עצמו, וכשמגיעים אלי בסוף אני בוחר להיות WAWONA, 'הרוח השומרת על העצים הגדולים', כאשר אבי הוא הרוח הגדולה ואימי ענן גדול המוריד גשם על הארץ. הממ... רציני הא? בפעילות הבאה אנחנו מסתובבים באולם כשמבטינו לרצפה, ובכל פעם מרימים את עינינו, פוגשים מבט של מישהו ואז עושים איתו היכרות חגיגית כזו. אחר-כך אנחנו צריכים להסתייג מכל מי שאנו פוגשים במבט, ובסוף לחבק אותו. בהמשך אנחנו מתחלקים לקבוצות של חמישה וכל קבוצה בוחרת לה בע"ח אחר (אנחנו בוחרים סוס) ואת הקול/הצהלה המאפיינים אותו. לאחר מכן אנחנו מתפזרים ברחבה בעיניים עצומות וצריכים למצוא את שאר חברי הקבוצה ע"י השמעת קולו של בעל החיים שבחרנו... במשחק הבא כ"א מהמשתתפים נותן הוראה לעשות משהו וכל שאר חברי הקבוצה עושים זאת (לקפוץ כמו קוף, לצחוק, לדגדג, להתחבק, להתגלגל על הרצפה ועוד כהנה וכהנה).
בעיצומה של סדנת המשחקים, שביעי משמאל אבירם
עכשיו אנחנו מסתדרים בשתי שורות, אלה מול אלה, וכל אחד בתורו צועד/קופץ/זוחל לשורה שממול, אומר משהו וחוזר, ואז כל השורה שלו מחקה אותו. עוד משחק שאהבתי: כולם עומדים במעגל ואחד המשתתפים נכנס פנימה ועושה פעולה כלשהי, ואז מישהו שואל אותו מה הוא עושה והוא משיב משהו אחר לגמרי. עכשיו זה ששאל נכנס פנימה למעגל ועושה אותה פעולה שהמשיב הקודם ציין, וכשנשאל עונה שוב משהו אחר לגמרי, וכך הלאה. הרבה פעולות שהוזכרו קשורות לשהייה בספריה (כנראה הרבה מהחבר'ה כאן הם סטודנטים בפועל), למשל "מפליץ בספריה בלי שהספרנית תרגיש"... היה גם משחק שעומדים במעגל עם העיניים למטה ואז מרימים אותן כלפי מישהו שחשבת עליו ואם מבטיכם הצטלבו אז יופי לכם! טוב, הפסקת קפה ותכף נמשיך...
