מנפלאות מאמאלאפורם
...עכשיו אני מתחיל לטפס על הגבעה הראשונה ומגיע למקדש המערה וארהא בו יש תבליטים מרשימים של וישנו המחזיק בידיו את האלה דווי ומצילה מהשיטפון, וכן של האלה לקשמי ובנות לוויתה. על הגבעות וביניהן פרושים שבילים רבים, חלקם בינות לעצים וליד פיסות דשא, ואלה מובילים אותי למקדשים השונים. במקומות שונים חצובות מדרגות גם על הסלעים עצמם ומיטיבי הטיפוס יכולים לקצר את מסלולי השבילים. גם קופים מסתובבים כאן חופשי ומזכירים לי את ימי מקלוד ורישיקש העליזים. מדי פעם הם חוטפים למי מהמבקרים פרי או בקבוק שתייה וממהרים אתם למקום בטוח כדי לאכול או לשתות. לעיתים בקבוק השתייה עדיין סגור והקוף החוטף עמל על סיבוב הפקק ופתיחת הבקבוק, כשכולם מסביב צופים במחזה, מבקשים לראות איך הוא עושה את זה.
תבליט קיר בקרישנה מנדפאם, תיאורים מחיי היום-יום
מדרום לתבליט "סיגופיו של ארג'ונה" נמצא קרישנה מנדאפאם ובו גילופי סלע מרשימים, כולל תיאורים מחיי יום-יום של התושבים ומעליו, על אחת מפסגות הגבעה, נמצא ראיאר גופוראם המרשים במבנהו המרובע וארבעת העמודים ליד שני הפתחים. אני ממשיך ועובר את המגדלור דרומה, ומטפס על מדרגות הסלע עד למקום הגבוה ביותר בגבעת המקדשים הזו בו ממוקם מקדש אולאקאנסבארה. מדרגות צרות מעלות אותי למעלה אל מרפסת התצפית המגודרת שמסביב לשרידי המקדש והבונוס לטיפוס המזיע הזה (חם כאן היום, אל תשאלו) הוא מבט פנוראמי יפהפה על כל הנוף הסובב את מאמאלאפוראם, ובמיוחד שטח העיר מזרחה ורצועת החוף, כולל המגדלור עצמו.
ממש מתחת לאולאקאנסבארה נמצא מאהישאמארדיני מנדאפאם ובתוכו גילופי סלע נהדרים המתארים סצנות מתוך הפוראנות, המרחיבות את הסיפורים המיתולוגיים והקריאה בהן אינה מוגבלת לגברים בני הקאסטות הגבוהות בלבד. בתבליט אחד ניתן לראות את האלה דורגה עם 8 זרועותיה רוכבת על אריה במלחמתה עם מאהישה, השד בעל ראש התאו. בתבליט נראה צבאו של מאהישה נסוג, בדרכו אל תבוסתו, והסיפור כיצד טבחה דורגה את מאהישה בקרב הוא אחד מסיפורי המיתולוגיה ההינדים הנודעים ביותר, ומשמש מקור לפסטיבל דוסרה. בתוך כוך פנימי במקדש ניתן לראות את פסלה היפה של האלה דורגה, הפעם בהופעה נשית ורגועה יותר. צעירה הודית בסארי כתום מתנדבת לדגמן עבורי כשאני מצלם את פנים המקדש המרשים הזה, והיא נשענת על הקיר ובו תבליט יפה של האל וישנו שוכב ונח. היא נמצאת כאן עם עוד שתיים מחברותיה ושלושתן מצחקקות במבוכה כשאני שואל אותן כמה שאלות, ולאחר מכן אוזרות עוז ושואלות אותי באנגלית בסיסית מאיפה אני, איפה כבר טיילתי, ואם אני אוהב את הודו. "כן, אני אוהב את הודו", אני עונה להן, והן מתבוננות בי מעט בפליאה.
בחורה הודית מדגמנת עבורי במאהישאמארדיני מנדאפאם
כשאני יוצא מהמקדש החוצה ניגש אלי הודי כבן 50 לערך, שערו שיבה, והוא לבוש בבגדי עובדי החברה לשימור עתיקות כאן, מכנסי חאקי ארוכות וחולצה לבנה, ושואל אותי מה שלומי. אני מביט בו, מנסה להיזכר, והוא שואל "אתה לא זוכר אותי?", ואז בשנייה האחרונה לפני שאתחיל להרגיש לא נעים מבזיק בי זיכרון עמום מאתמול בערב. כן, זהו ראמו, הבעלים ומנהל הגסט-האוס בו אני שוהה כעת. כשנכנסתי לגסט-האוס הוא לא היה, אבל בערב כשיצאתי לאכול הוא הגיע והבחור שנמצא במקום במשך היום הציג אותי בפניו. מסתבר שהוא עובד החברה לשימור עתיקות במשרה מלאה, ונמצא כאן באתר כל יום, כל היום. "הגסט-האוס זה משהו צדדי בשבילי", הוא עונה בחיוך לשאלתי. "במשך היום נמצא שם קרוב משפחה שלי, ואם יש בעיות הוא מתקשר אלי, ובערב אני בא לראות שהכל בסדר". לא רע, גסט-האוס בתור הכנסה צדדית. אנחנו עושים צילום משותף ונפרדים, לא לפני שאני מספר לראמו על התרשמותי הרבה מהאתר כולו, ובמיוחד כמובן מתבליט הקיר הענק סיגופיו של ארג'ונה.
ראמו ואני בחזית מאהישאמארדיני מנדאפאם
זהו, אני גמור. כולי סחוט ומזיע, ואני תופס לי פינת דשא מוצלת ומתיישב לנוח מעט. כשאני מתאושש, אני חוצה את האתר חזרה צפונה בדרכי החוצה, מנסה לאסוף אלי רשמים אחרונים מהמקום המרשים הזה. עכשיו אני יכול גם לגלות הרבה זוגות צעירים שתפסו להם פינות צל על הסלעים בינות לעצים והם יושבים ומדברים. ההודים, יש לדעת, מאוד שמרניים במה שהם מרשים לעצמם להראות בציבור ביחסים שבינו לבינה, וגם בסרטים הרבים שלהם לא תראה נשיקות אוהבים, ובוודאי שלא יותר מזה. במקום ציבורי וסואן כמו האתר הזה ההתייחדות הזוגית בוודאי עוד יותר זהירה ומוגבלת, אבל מצד שני העצים, פינות הצל, והמקדשים עם תבליטי הסלע המרהיבים האלה מספקים כאן רומנטיקה בשפע, ועל זה כנראה קשה לוותר.
בדרך מ"סיגופיו של ארג'ונה" לחוף הים אני עוצר בחדרי למקלחת מרעננת ומנוחה. עדיין מאוד חם בחוץ ואני מעדיף לרדת לשפת הים אחרי ארבע, כשהשמש נרגעת מעט. החדר שלי, אני חייב לומר, בסדר גמור, אבל הגסט האוס הזה לא משהו, ועכשיו כשהולך ומסתיים לו סוף השבוע אני מקווה שאוכל למצוא משהו יותר מלהיב, גסט-האוס עם יותר אקשן.
מאוחר יותר, בדרך לחוף, אני עוצר בכמה חנויות של פַסָלים, שמציגים את עבודותיהם למכירה. כבר שמתי עין על כמה פְסָלים יפים, בעיקר פילים שיוכלו להצטרף לאוסף הפילים שלי, וגם צבים לאוסף של קסי. לפי הספרים פועלים כאן היום לפחות 200 פַסָלים שלחלקם יש חנויות ברחובות הראשיים ולאחרים חצרות פיסול גדולות המרוכזות בעיקר באזור האתרים של "סיגופיו של ארג'ונה" ו"חמשת מקדשי הראתה". לעבודתם של פסלים אלה יצא שם ומוניטין גם מעבר לגבולות הודו, והם מקבלים הזמנות לפסלים במקדשים בכל רחבי העולם. הבוקר למשל, ראיתי בפתח אחת מחצרות הפיסול ערמה של ארגזי עץ חתומים. לשאלתי ענה אחד הפסלים שעמד בחוץ שזה משלוח של פסלים שאמור להישלח היום לבריטניה. יפה להם.
יוצאים לים לפרוש רשתות
בחוף הים עסוקים מרבית הדייגים בתיקון רשתותיהם, ורק שתי סירות יוצאות לים עמוסות ברשתות המגולגלות למין כדורים גדולים כאלה, והדייגים שעליהן מתחילים לשחרר ולפרוש את הרשתות במים. רשתות אלה, כשהן קשורות לאחת הסירות, תישארנה במים במשך הלילה ומחר בבוקר ייאסף שללן. מראה הדייגים היורדים לים בסירותיהם מחזיר אותי באחת לאחד הספרים הגדולים של ימי נערותי, "ים המוות" של ז'ורז'ה אמאדו [..."לדייגים יש רק דרך אחת בחייהם: דרך הים. בה הם הולכים, כי זה גורלם. הים הוא אדונם של כל אלה. ממנו באים כל השמחה והעצב, כי הים הוא המסתורין שאפילו הוותיקים שבספנים אינם מבינים, ואפילו אותם בעלי ספינות קשישים, אלה שכבר אינם מפליגים ורק מתקנים מפרשים ומספרים סיפורים, גם הם אינם מבינים. מי בכלל יוכל לפענח את המסתורין של הים? מן הים באה המוזיקה, באה האהבה, ובא המוות. והיכן זורח הירח הכי יפה אם לא על הים?... תרגום מפורטוגזית של אראלה לרר].
השמש כבר במסלול ירידה ואילו באזור מקדש החוף הסמוך ניתן לראות הרבה פחות מבקרים בהשוואה לאתמול. בפיסת החוף בה הרחצה נקייה יותר יש קבוצת מתרחצים, מרביתם שוכבים על החוף ומשתזפים, ומיעוטם, כמוני, נכנסים פנימה לים. המים אחלה, אין מה לומר, מצננים את הגוף וממש נעימים, ואפילו שהחוף כאן לא משהו עדיין אין תחליף לכיף של הרחצה בים. רוח קלילה של אחר-הצהריים מסייעת אף היא לסיים את היום החם והלח הזה, שהדביק חולצות וגופיות אל גופות מזיעים של רבים כאן, בהרגשה טובה ורעננה ובציפייה רעבה לארוחת ערב טובה.
הודית נחמדה שהסכימה לשמור לי על הבגדים בזמן שאני מתרחץ
גם הערב אני הולך לנאוטילוס, במטרה להעיז יותר בעניין האוכל ולקוות שלא אצטער על כך אחר-כך. גם הפעם המקום כבר די מפוצץ, והם משדכים אותי לשולחן שלידו יושבת גברת שנראית צרפתיה, כבת 65, אולי מעט יותר. שיערה שחור וארוך ושזורים בו חוטי שיבה/בלונד ושפתיה משוחות בליפסטיק אדום ומדויק. פניה, אף שהן כבר חרושות קמטים, מבליטות יופי והדר וגם סקסיות, שעוד נותרו בהן מהימים שהיתה צעירה יותר. היא יושבת לבדה, מהורהרת, לידה בקבוק בירה גדול, ולפי מראה והופעתה אתה יכול לדעת שזו אחת שכבר ראתה בחייה הכל, ושום דבר כבר לא יוכל להפתיע אותה. כשאני מביט בה היא מזכירה לי את צרפת כולה, מישהי שאפשר לראות שעדיין יש לה את היופי שלה, אבל בעיקר רואים בה שפעם היא היתה משהו. אימפריה אמיתית שאנשיה היו מוכנים פעם לקום ולהילחם למען דברים שהם מאמינים בהם, והיום לא נשאר מזה הרבה, מאז ההשפלה מול הגרמנים במלחה"ע השנייה. לכן גם אולי רבים מאזרחיה מגיעים לכאן, לפונדיצ'רי והאזור, להיזכר בימי גדולתה של האימפריה.
אני מזמין סלט ירקות וצ'או מיין (אטריות עם עוף מתובלים), ובזמן שאני ממתין לאוכל אני מוציא ספר, "ג'אז" של טוני מוריסון, ומתחיל לקרוא. הצרפתייה, שכנתי לשולחן, שמציגה עצמה (קוראים לה מרסל), מתעניינת בספר ובשפה בה הוא כתוב, ואני מראה לה מקרוב את האותיות ומסביר לה שזו 'שפת התנ"ך'. היא מקשיבה בעניין ותוך כדי קוראת למלצר, נותנת לו כסף ומבקשת שיצא ויקנה עבורה חפיסת סיגריות. נראה שהאשה הזאת ממשיכה בחייה ולא עושה חשבון לא למשקאות ולא לסיגריות. "הייתי בת"א כמה פעמים", היא אומרת בקול נמוך ומביטה בעיני במבט שהולך עכשיו לשתף אותי באיזה סוד, "ומאוד נהניתי. יש לכם חופים יפים, לא כמו החוף כאן, וגם האנשים אדיבים ויפים". אני מביט בה כשהיא מדברת, יש משהו מרתק בפניה, מסתורי, משהו מדמות ה"פאם פאטאל", ואומר לה "כן, רבים אומרים שהבחורות הישראליות יפות במיוחד". "אני מתכוונת דווקא לגברים", היא עונה בחיוך ממזרי ופולטת רכבת דוהרת של עשן כלפי מעלה. היא מציעה לי מהבירה שלה ומספרת שהגיעה הנה היום מקוצ'ין באוטובוס ישיר, 11 שעות נסיעה, לאחר שלא הצליחה להשיג כרטיסים לרכבת. "כל המקומות מוזמנים כבר עד ה-6 למרץ", היא אומרת, ובתשובה לשאלתי מספרת שאת ההחלטה לבוא מקוצ'ין לכאן קיבלה "מהיום למחר".
פגישה שכזאת
יש לה סטייל, אין מה לומר, והיא מקפידה לדבר אנגלית נכונה, גם אם לוקח לה זמן למצוא את המילה שהיא מחפשת. בעבר כבר היתה בצפון הודו, והיא מסכימה איתי שבצפון יש יותר אנרגיה באוויר. היא היתה בדהרמסלה וגם בטיבט, אבל את רישיקש היא עזבה אחרי 11 יום, כיוון שהסתכסכה עם מורה היוגה שאצלו באקדמיה באה ללמד. "הוא ערב כל מיני נושאים דתיים ביוגה, ולזה אני לא מוכנה", היא אומרת בהחלטיות, "אבל אולי אחזור לשם מתישהו". טוב, עכשיו אני מבין שהיא מורה ליוגה, זה אולי מסביר גם משהו בהופעתה הזקופה והצעירה. היא מוסיפה שהיא אוהבת תרבות ומחפשת מקומות בהם יש מופעי מוזיקה וריקוד. למרות העייפות מהנסיעה הארוכה היא לא הצליחה להירדם ולכן יצאה להסתובב כאן בעיירה וכבר הספיקה לראות ברפרוף כמה מקומות. במהלך חייה הכירה הרבה אנשים חשובים, היא מספרת כלאחר יד, וכשאני מספר לה (לשאלתה) מעט על הסופרת טוני מוריסון, שאת ספרה אני קורא כעת, היא שואלת אם פגשתי אותה פעם. אני אומר שלא, והיא אומרת "מי יודע, אולי יום אחד עוד תפגוש אותה". וואלה, זה איחול יפה. המבטים שהיא שולחת אלי אומרים לי שאם הייתי מעוניין היינו יכולים לגמור את הערב הזה בחדרה, או בחדרי... טוב, בואו נעצור את זה כאן, הא? בינתיים מעורב כאן בסיפור גם אוכל, שלא נשכח, והצ'או-מיין שלהם (עם האטריות הדקות) הוא, תקשיבו טוב, הצ'או-מיין הטוב ביותר שאכלתי מעודי על-פני כדור הארץ, אתם שומעים, פשוט מ ע ו ל ה!!! וכבר אכלתי בכמה מקומות בעולם. כן, אז אם היה לי או לכם עוד ספק שהוא, הרי שבנאוטילוס יודעים לבשל. אין ספק.
פרח למרסל
מרסל לא אוכלת כלום, וכשאני שואל אותה היא אומרת שסיימה לאכול לפני שהגעתי. עכשיו היא רק מעשנת ושותה, מהרהרת לה מבעד לרכבות העשן אותן היא שולחת לתחנה סופית 'שמים', ומביטה בי איך אני טורף את הצ'או-מיין המעולה שלי. כשאני מסיים ומזמין תה היא מצטרפת אלי ומכבדת אותי בסיגריה משלה. תוך כדי שתייה ועישון היא מספרת עוד, בטון נמוך וכלאחר יד, על עבודתה בעבר כמדריכת יוגה, על הזמן שיש בידה היום לטייל בעולם, על תיאטרון הקאתאקאלי (אותו ראתה עכשיו בקוצ'ין, בדיוק באותו מקום בו אני ראיתיו לפני שנתיים), וגם שממש לא חשוב לה מה אומרים עליה. הממ... מה אגיד לכם, האשה הזאת היא טיפוס-טיפוס. אני בטוח שיש לה עוד מלא סיפורים מכאן ועד רישיקש, ואני חושב לעצמי שיהיה נחמד לשבת אתה שוב על בירה וסיגריות ולשמוע ממנה עוד מעשיות וסיפורים. מי יודע, אולי זה עוד ייקרה. בסיום הערב אני נפרד ממרסל בלחיצת יד, ומוסיף חיבוק קצר הנענה לחיוך שהיא שולחת אלי, "אולי עוד ניפגש", אני אומר לה. היא נשארת לשבת ליד השולחן, ואני הולך לאינטרנט הסמוך, קצת ספורט, קצת פוליטיקה ומיילים לחבר'ה בארץ, ואז לגסט-האוס ולדלי המים החמים המובטח והמקלחת שאתו, שמסיימת בשבילי יום מזיע, מתיש ומלא סיפורים.
23.2.2009
היום אני מתכנן לבקר ב"חמשת מקדשי הראתה" וב"מקדש החוף" המפורסם. אני מקווה שאשרוד את היום הזה, כשהחום של דרום הודו כבר מכה באוויר ומזכיר לי את אתמול, ובינתיים הולך לאכול ארוחת בוקר ב"מלכת הים". רחוב אותאבאדאי קרוס ריק ושקט ואני מתחיל להבין שזה כאן הדפוס הקבוע, אף אחד לא ממהר לשום מקום, ורק שתבינו שתכף עשר בבוקר. פה ושם עוברים ברחוב מטיילים בודדים עם כל הבית עליהם, זה עתה הגיעו לכאן משומקום, ותוהים באיזה גסט-האוס יימצאו להם מקום, וגם כמה משכימי קום מגיעים נמרצים מכיוון הים, מוכנים להסתער על ארוחת בוקר טובה.
הדרך אל הים
ב"מלכת הים" הבטן שלי רומזת לי שהיא לא כל-כך שבעת רצון מהאוכל אתמול בערב, ואני מחליט להסתפק בטוסטים עם ביציות הפוכות ותה שחור, נדחה את מאכלי החלב עוד יום. תוך כדי הארוחה אני רואה משהו די מוזר: לפני המסעדה נעצרים אופניים הגוררים מאחוריהם עגלה עמוסת אשפה תעשייתית וביתית, ושתי צעירות הודיות בלבוש אחיד של מין סרבל סארי בצבע אפור כחול ומטפחת ראש צבעונית לוקחות פח אשפה של המסעדה העומד ליד הכניסה ומרוקנות אותו לעגלה העמוסה. מה זה? פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה, וברור שזה לא איזה שירות עירוני או משהו. ובכן, הלונלי קורא לפועלות (ופועלים) אלה "פועלי הצללים" ומספר שאפשר למצוא אותם בצ'נאי ובערים נוספות, כמו כאן. מרבית הפועלים האלה הן נשים, חלקם ילדים, ומדי יום הם עובדים כעשר שעות באיסוף של זבל תעשייתי וביתי והפרדה בין הפלסטיק לאשפה מתכתית, נייר, בדים ושאר האשפה שניתן למחזר. בדרך-כלל הם מוכרים את צרורות האשפה למתווכים שמוכרים אותם הלאה, לחברות המחזור. הם משתכרים כ-45 רופי ליום בעבור עבודתם זו, ולאחרונה הצליחו חלקם גם להתאגד בקואופרטיבים וכך לחסוך את הצורך לשלם למתווכים. הרשויות תומכות כמובן ביוזמה זו בידיעה שיש בכך לתרום לסביבה נקייה ובריאה יותר. וואלה מעניין.
'פועלות הצללים'
