פרק 8 – מאו-סבריירו לטריאקסטלה: בדרך לעיר שלוש-הטירות
...ארבע לפנות בוקר ואני מתעורר באלברגה של מלון קסה קומפלו (Casa Compelo) באו-סבריירו. אמש הלכנו לישון בעשר וחצי לערך אחרי ארוחה טובה והרבה יין, ועכשיו מתנהל כאן בחדר דואט של נחירות. מהצד של רבקה ובוב ידידינו עולה רצף קבוע של נחירות קלות, 'ידידותיות למשתמש', לא חזקות מדי, שעד מהרה הופכות לרעש רקע בלתי מזיק. במיטת הקומותיים שמעלי שוכב בחור גדול ועבה ונוחר להנאתו. כל תנועה שלו משמיעה קולות חריקה ומאיימת לפרק את המיטה. כשהגענו אחר הצהריים הוא ישן, וגם הערב כשחזרנו מהאוכל הבחור כבר ישן. עכשיו אני מתפלל שרק לא ינחת עלי פתאום מלמעלה אחרי שימוטט את המיטה, לא נראה לי שאשרוד את זה…
החדר שלנו / צילום: איציק גונן
במיטה לידי שוכב בחור ספרדי צעיר, רפאל, שנושם בכבדות, מין מצב טרום נחירתי כזה. אתמול בלילה כשהלכתי לישון הוא שכב על בטנו, הכרית מתחת לחזה, ושתי ידיו אוחזות בטלפון כשהוא שקוע כולו במסך באיזה משחק מחשב. הצעירה שמעליו במיטה, אזוארה (כחולה) שמה, איטלקיה בת 30 לערך, בחורה עצמאית, לא מדברת יותר מדי, בנויה היטב, נראית ספורטאית כזאת, עם רגליים שריריות וגוף שמתאימים להליכה ולספורט. כבר פגשתי אותה הולכת בקמינו לבדה, דוהרת קדימה, ובשיחה בינינו ממיטה למיטה היא מספרת שהיא מטורינו, וכבר הספיקה לשמוע על שני הגולים הראשונים של רונאלדו ביובנטוס אתמול, למרות שהיא לא מתה עליו.
אזוארה היא הראשונה להפעיל את הטלפון במיטתה הבוקר, ואור המסך מאיר את פניה ומשווה להם זוהר מיוחד, כמו איזו אלה רומית, ובאותה עת גם שופך מעט אור על שוכני 5 מיטות הקומותיים האחרים, 10 עולי רגל עייפים ומותשים שמנסים לסחוט עוד שעת שינה מהיום החדש הממשמש ובא לו, שבינתיים הוא חשוך לגמרי. בשתי מיטות הקומותיים המאונכות לשלי שוכבים שני זוגות ספרדים בשנות הארבעים לחייהם, הגברים במיטות התחתונות והנשים למעלה. מעניין אם זה אומר משהו? אחד משני הגברים, זה במיטה הרחוקה יותר, נוחר גם הוא, וכך יש לנו כאן סימפוניה שלמה... כן חברים, לילה סטנדרטי באלברגה, וגם הוא חלק בלתי נפרד מחווית הקמינו.
השכנים לחדר מתארגנים ליציאה / צילום: איציק גונן
בשש בבוקר כבר יוצאים ראשוני הצליינים מן האלברגה אל הבוקר הקר והחשוך. אנחנו עושים את זה בנחת, גלי ויואבי בחדרם ואני באלברגה, ובשבע וחצי (עדיין חושך מוחלט בחוץ) אנחנו יוצאים לחפש מקום לארוחת בוקר. ואכן מקום כזה נמצא, ממש לא הרחק מהמלון שלנו, מין מאורת הוביטים אפלה ושוקקת חיים כזו, ואני מדמיין לרגע כי בדיוק במאורה כזאת סעדו להם ההוביט בילבו באגינס וחבריו הגמדים, יחד עם גנדאלף הקוסם, בדרכם לשחרר את ממלכת הגמדים משליטתו של הדרקון סמאוג... כן, אחרי האוכל אנחנו יוצאים החוצה לראות את הזריחה, שמגיעה סוף-סוף, ואיזו מרהיבה היא הזריחה הזאת. או-סבריירו נמצאת בפסגתו של הר, עם ראות מעולה לכל הכיוונים, וכבר אתמול לפני ארוחת ערב נהנינו מהשקיעה היפה כאן. ועכשיו הגיעה הזריחה הנהדרת הזאת, פשוט מקסים וגם נותן לנו המון אנרגיה והתלהבות לקראת יום ההליכה החדש המצפה לנו!
הזריחה באו-סבריירו / צילומים: יואבי ואיציק
הדרך מערבה מובילה אותנו לתוך חורש גבוה של עצים בהירים דקי גזרה, נראים כמו עצי לבנה או משהו, תוך שהיא מטפסת לאיטה, ולאחר כשלושה ק"מ אנו חוצים את הכפר הקטן (מאוד) לינארס (Linares). בעבר גִדלו כאן פשתן לאריגת בדים וכלי מיטה, והיום נותרה כאן כנסיית סן אסטבן שהוקמה במאה ה-8 (San Esteban), זכר לאותם ימים. אתמול אחר הצהריים נכנסנו למחוז גאליסיה, וכבר עכשיו ניתן לומר שלא רק שאבני הדרך כאן, שחודשו החל מ-2016, הן ברמה אחרת, אלא שגם שבילי ההליכה עצמם מושקעים ומסודרים יותר. גאליסיה, יש לדעת, היא המחוז הירוק ביותר בספרד. רכס ההרים כאן חוסם את הרוחות המערביות המגיעות מהאטלנטי וגורם ליותר גשמים, סופות וערפילים המכסים את ההרים בשעות הבוקר והערב. בחלקים נרחבים של גאליסיה שוררת עדיין אווירה של ימי הביניים, ובחלק מהחוות שבפנים הארץ יש חלקות אדמה קטנות או תלולות שעדיין נחרשות בשוורים וסוסים, כי הטרקטורים לא יכולים להיכנס אליהן. השפה הרשמית במחוז היא הגאליסיאנית (גאייגו – gallego) המדוברת ע"י מיעוט אך מובנת ע"י הרוב. הגאליסיאנית דומה לפורטגזית, אותה מדברים השכנים מדרום (פורטוגל). לתושבי גאליסיה מקורות קלטיים, כמו באירלנד, וכלי הנגינה המסורתי של גאליסיה הוא חמת החלילים. מעניין, נכון?
צועדים בחורש / צילום: איציק גונן
הדרך נצמדת עכשיו לכביש עד ל-Alto San Roque שם נמצא על הגבעה פסל הברונזה המפורסם של הצליין הצועד נגד הרוח כשפניו אל סנטיאגו דה קומפוסטלה (Monumento do Peregrino). הפסל הזה הוא עבודתו של האמן הגאליסיאני חוסה מריה אקונה לופז (Jose Maria Acuna Lopez) (1991-1903). ראוי לציין כי מוטיב הצליין הנלחם כנגד הרוח הוא מוטיב חוזר בציורים ופסלים שונים המתארים את עולי הרגל. בבסיס הפסל, סביב סנדליו של הצליין, מפוזרים חלוקי אבן רבים שעליהם כתובים בשחור ובצבע שמות של אנשים שהגיעו לכאן ותאריכים, ברכות, בקשות וגם שירים. פה ושם גם מונחת פיסת נייר מנוילנת עם תמונה כשמעליה אבן ששומרת שלא תעוף ברוח.
הצליין הצועד נגד הרוח / צילומים: איציק וצליינית
הכפר הבא שאנו חוצים בדרכנו הוא Hospital de la Condesa, הנקרא על שמו של בית חולים שהוקם כאן כבר במאה ה-9 כדי לטפל בצליינים. בית חולים הזה היה אחד הראשונים שהוקמו על הקמינו וככל הידוע מי שהיתה אחראית להקמתו היא הרוזנת אגילו (Agilo), שבעלה הרוזן גאטון (Gaton) מילא תפקיד מרכזי ביישובו המחודש של מחוז גאליסיה. בכפר בו גרים מעט תושבים היום, יש גם כנסייה פרה-רומנסקית מהמאה ה-11, Iglesia St Juan, בצד כמה רחובות מרוצפים, גדרות ובתי אבן. ליד Padornelo השביל מבצע פנייה ומכאן מתחילה עלייה תלולה וחדה, רצחנית, לפסגת Alto do Poio, שבגובה 1,335 מטר היא הפסגה הגבוהה ביותר של הקמינו בגאליסיה.
על פסגת Alto do Poio / צילום: יואבי
העלייה אכן תלולה, אך לא ארוכה מדי, ובכל מקרה אחרי כמה ימי הליכה וטיפוס בקמינו אנחנו כבר מאומנים, ובכושר טוב, ומתמודדים עם האתגר בהצלחה, ואפילו נהנים. כשאנחנו מגיעים למעלה מגיע גם הקפה, ועכשיו תדמיינו את שלושתנו יושבים עם ספל קפה על קצה המצוק ומביטים למטה על הנוף הנהדר של עמק הנהר אוריביו (Rio Oribio), פשוט חד פעמי! בינתיים מגיעים גם יוטה והנס, ואנחנו שמחים לראות שלמרות כאבי הברכיים יוטה ממשיכה ללכת. זה הזמן להדק ולמסד את הקשר בינינו בעוד קצת סיפורים משפחתיים, צילום משותף כמובן, והחלפת כל הכתובות ואמצעי הקשר האפשריים, כולל הזמנות הדדיות לבקר בדנמרק ובארץ. ואם תשאלו, את זה אני הכי אוהב בקמינו, הקשר שאנו יוצרים עם אנשים מכל העולם שעד היום לא הכרנו.
עם יוטה והנס / צילום: הנס באגו
לאחר המנוחה והקפה, אנחנו מתחילים את הירידה שלנו לכיוון טריאקסטלה. בסך הכל יהיה עלינו לרדת כ-700 מטר, עכשיו יותר מתון ובהמשך ירידה תלולה יותר. אנחנו ממשיכים לאורך כ-4 ק"מ בדרך החוצה שדות ושטחי מרעה עד לכפר הגליסיאני Fonfria, שם אנחנו מצטיידים במים קרים בנקודת מילוי מים המיועדת לצליינים. הדרך ממשיכה מכאן בנוף דומה, כאשר מתחילים לראות יותר ויותר שטחי תירס, עד לכפר Biduedo. השעה כבר שתיים וחצי לערך ואנחנו מתנחלים על המרפסת של קפה בטולריה (Meson Betularia), שהרי זוהי שעת ה'קלרה'. יואבי וגלי מזמינים טוסט מרוח ברסק עגבניות, מאכל אותו פגשו אתמול לראשונה והתאהבו בו, וכך אנחנו יושבים לנו על מרפסת הקפה ונהנים. יש מעט שהולכים כרגע בקמינו, אנחנו אומרים לעצמנו אבל הנה, בדיוק כשאנו מדברים מגיעות שלוש נשים צועדות, שתיים צעירות ואחת מבוגרת, לרחבה שלפני הקפה, מתלבטות אם לעצור כאן או לא, ולבסוף מחליטות להמשיך.
הרגליים שלנו ונתיב הקמינו / צילום: יואבי
גם אנחנו ממשיכים, אחרי מנוחת ה'קלרה', חוצים לאחר מספר ק"מ את הכפר Fillobal, צועדים לאורך משוכות עצי ערמון ושטחי מרעה שהחלו להצהיב, עוברים במנהרה מתחת לכביש הראשי אל הכפר Villoval, וכשאנו מגיעים אל כפר הקטן Pasantes מחכה לנו הפתעה חמודה: על שולחן קטן בחצר אחד הבתים מונחות להן כמה צלחות פלסטיק מלאות בפטל אדום, ולידן קופסה צבעונית של ליצן עם שלט צהוב: "יורו אחד, תודה". אנחנו מתכבדים בצלחת אחת ומתחילים לזלול את פירות הפטל האדומים והעסיסיים, וכשאנו מסיימים אנחנו משלשלים יורו אחד לקופסה ומלקקים את שפתותינו, היה פשוט טעים!
הפסקת פטל / צילום: יואבי
מעט לפני טריאקסטלה אנחנו נכנסים לראמיל (Ramil), כפר קטן ונטוש ברובו, שבתיו היפים האופייניים כל כך לאזור הם עדות למקום המכובד שפעם היה לו על הקמינו. על אחד מבתי הכפר, Casa da Tulla, ישנה כתובת: "Samos. Year 1788" המלמדת כי ככל הנראה היה שייך לנזירים ממנזר סאמוס (שנמצא בהמשך הדרך), וכי לכאן נאספו המיסים החקלאיים של האיכרים לכנסייה (Tulla – מחסן שנועד לשמור גרעיני חיטה, תירס וכו'). כפרים חצי עזובים כאלה אנו רואים לאורך כל הדרך, במיוחד היום, וזה עצוב לראות. פעם אלה היו כפרים שוקקי חיים, שגרו בהם אנשים שהיו חלק מהקמינו ומהווי הדרך, אך במהלך השנים הם ננטשו, בעיקר כיוון שכאן בגאליסיה, כמו במקומות רבים אחרים, שיעור התמותה עולה על הילודה, הדור הוותיק שעבד בחקלאות והחזיק את השדות והכרמים הולך ונעלם ואין צעירים שיישארו בכפר וימלאו את מקומם. בשנים האחרונות עבר הכפר הזה תהליך של שיפוץ והגיעו אליו מספר דיירים חדשים, אך עדיין זה מעט. בכפר יש מספר עצי אלונים וערמונים עתיקים, ביניהם עץ הערמון היפהפה הזה שתוכלו לראות בתמונה למטה, שגילו למעלה משמונה מאות שנה וקוטר גזעו יותר מ-8 מטר, והוא אחד הסמלים המצולמים ביותר של הקמינו.
מכאן אנו ממשיכים ונכנסים ברחוב הצליין (Rua Peregrino) אל 'עיר שלוש-הטירות'. טריאקסטלה (Triacastela) היא עיירה חשובה בת כ-700 תושבים (2016) על מסלול הקמינו. בעבר היו בעיירה 3 טירות, ומכאן שמה, אך אף אחת מהן לא שרדה. נראה שהיו אלה הנורמנדים-ויקינגים שפלשו לכאן בשנת 968 לספירה והרסו את הטירות. הם עצמם הובסו מאוחר יותר במעבר סבריירו וגורשו מכאן. בעיירה יש כנסייה המוקדשת לסנטיאגו, שעל הצריח שלה מהמאה ה-18 מגולפות 3 טירות. לא הרחק מהעיירה נמצאת מחצבה בה כרו את אבני הגיר לבניית הקתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטלה, ובימי הביניים נשאו אִתם עולי הרגל (עד כמה שיכלו), אבנים מכאן ועד לקסטנדה (Castaneda), כ-46 ק"מ לפני סנטיאגו, שם שרפו את הסיד בתנורים ועיבדו את האבנים. אלפונסו התשיעי חלם להקים כאן עיר עצומה, כך כותב קואלו, אך גם כעבור מאות שנים העיר לא ממש גדלה, ובחודשי הקיץ יש כאן יותר עולי רגל מאשר תושבים.
נכנסים לטריאקסטלה / צילום: איציק גונן
את הלילה נבלה כאן בהוסטל (Hostel Meson Vilasente), שמבחוץ הוא נראה די מעפן, למרות שיש לו למטה קפה ובר, אבל שירות הלינה שהוא מציע בהחלט טוב ונוח. כשהגענו קיבלו אותנו בשתייה על חשבון הבית, שזה כבר נחמד, והחדר שקיבלנו לשלושתנו עם השירותים והמקלחת עונה לגמרי על ציפיותינו. אנחנו מתקלחים ויורדים לרחוב כדי לטייל מעט ולהכיר את העיירה הזאת. יש כאן שני רחובות אורך קשתיים מזרח-מערב, העוקבים אחר הקשת שמתווה הנהר אוריביו, אחד מהם הוא הכביש הראשי החוצה את העיירה, כשביניהם מחברים מספר רחובות קטנים, וזוהי פחות או יותר העיירה. יש כאן גם כמה אלברגות והוסטלים, כמה מסעדות וברים, וגם סופרמרקט מצוין שבו אני קונה לעצמי חולצת טריקו שרוול ארוך עם סמלי הקמינו (צדפה וחץ צהובים) ותחנות העצירה לאורך המסלול, שתשרת אותי היטב בהמשך הדרך.
תוך כדי הליכה ברחובות העיירה, ומפגש עם כמה מעמיתינו הצועדים בקמינו (בשלב הזה אנחנו כבר מכירים בּפָּנים את מרבית הצועדים), אנחנו שמים לב שלעולי הרגל יש מסלול קבוע כשהם מגיעים אחה"צ/ערב לכפר או לעיירה כלשהי: קודם כל הולכים לבית מרקחת לטפל בשלפוחיות, בנפילות על סלע, בעקיצות הפשפשים, ובכל פציעות הדרך האחרות, אחר כך לסוּפּר לקנות קצת אוכל ופינוקים למחר לדרך (ולחפש מציאות), ובסוף למסעדה, לאכול ארוחת ערב. אנחנו היום גם נכנסים קודם לבית מרקחת לחפש לגלי משהו נגד פריחה ברגליים, אחר-כך לסופר ומשם למסעדה…
המסעדה שלנו (משמאל) כשנכנסנו אחה”צ לעיירה / צילום: איציק גונן
והמסעדה היא Complexo Xacobeo, על הרחוב אתו נכנסנו לעיירה, לא רחוק מההוסטל שלנו. יש פה בעיירה כמה מסעדות, אך נראה שכל ההולכים בקמינו הגיעו דווקא לכאן, ויש לנו תחושה נחמדה של מין פגישת מחזור כזו... בכניסה למסעדה יש מין קשת כניסה מסוגננת עשויה אבנים, כשמעליה במרכז פסלון בהיר של עיט או נץ המוכן להסתער על טרפו. הקירות הפנימיים של המסעדה הם קירות אבן מעוצבים עם פינות רומנטיות ומנורות קיר קטנות, ויש גם עציצים המפוזרים במקומות שונים. כסאות ושולחנות המסעדה פשוטים, ואלה האחרונים מכוסים במפות משובצות באדום. ניתן לשבת גם בחוץ, וכאן אנו פוגשים את ידידנו הברזילאי ויטאל, יושב עם מישהי ששמה ג'ולי, שגם אותה כבר פגשנו בעבר במסעדה הצמחונית בטרבאדלו. נראה שויטאל הרווק המצודד שלנו אינו טומן ידו בצלחת, וכל פעם אנחנו פוגשים אותו עם מישהי אחרת... נחמד. כך או כך עד שגלי ויואבי ימצאו לנו שולחן אנחנו מנהלים שיחה משותפת על חוויות היומיים האחרונים בקמינו.
המסלול שלנו למחר על מפת המסעדה / צילום: איציק גונן
בסוף מצאנו שולחן בפנים ואנו מתיישבים ומזמינים ארוחות מניוּ של צליינים ב-10 יורו כל אחד, סלטים, בשר/דג וכמובן יין אדום. מעניין שעל מלבן הנייר שהם פורסים לכל אחד מאתנו על מפת השולחן כדי לשים עליו את הצלחת, משורטטים שני מסלולי ההליכה האפשריים של מחר מטריאקסטלה אל סארייה (Sarria), המסלול הקצר יותר בו צועדים מרבית עולי הרגל, והמסלול הארוך (תוספת של 7 ק"מ), דרך מנזר סאמוס, בו אנחנו מתכננים ללכת. כן, כן. בינתיים מגיעים למסעדה גם יוטה והנס ולוקחים שולחן זוגי עמוק בפנים, ובהמשך מגיעים למסעדה גם רבקה ובוב. זהו, כולנו כאן ואפילו בלי לתאם מראש. מזג האוויר שהיה לנו היום, וגם עכשיו, ממש נוח, לא קר, וכך יורד עלינו עוד ערב נעים בקמינו דה סנטיאגו, וטוב לנו!
מנוחת הלוחם / צילום: איציק גונן
