פרק 4 – מרבנאל דל קמינו למולינסקה: איזה יום מטורף!
בוקר יום שישי והזריחה ממרפסת החדר הקטנה שלנו בהחלט שווה צילום או שניים. אנחנו אוספים את הנעליים והגרביים שנחו והתרעננו בלילה במרפסת, ואחרי מקלחת טובה מורידים את המוצ'ילות למטה ונכנסים לחדר האוכל המרווח של הבית הכפרי שלנו. בחדר כמה שולחנות קטנים לזוגות ואנחנו מתיישבים ליד שולחן מאורך שבקצהו האחד יושב זוג שנראים לי גרמנים, בשנות השישים לחייהם, נראים טוב. הם כבר אוכלים את ארוחת הבוקר שלהם, לקראת סיומה, ועכשיו אנחנו מתארגנים ומזמינים את ארוחתנו מבחור צעיר ונחמד (אחיה של אלבה מאתמול). בחדר האוכל יושב עוד אדם שמאוחר יותר כשנפגוש אותו על הקמינו יסתבר לנו שהוא מניו-זילנד, והאווירה מאוד רגועה ונעימה. גם ארוחת הבוקר טובה. זה לא ברטה מ-Wendy באסטורגה, כן, אבל עדיין טובה. בינתיים הזוג שלידנו מסיים את ארוחתו, נפרד מאתנו לשלום ויוצא לדרך מבלי שלהם ולנו יהיה מושג שהם עתידים להיות חברים טובים שלנו בהמשך הדרך, ועד היום. בעוד כמה ימים אחשוב לעצמי שזה מעניין, שאת שני הזוגות שהפכו לחברים הכי טובים שלנו לאורך הקמינו, ואנחנו שומרים אתם על קשר עד היום, פגשנו ברבנאל דל קמינו...
אנחנו מסיימים לאכול ויוצאים לדרך. היום מצפה לנו מסלול של כ-27 ק"מ, מרבנאל דל קמינו לעיירה מולינסקה (Molinaseca), כולל עלייה לנקודה הגבוהה ביותר לאורכו של כל הקמינו פרנסס למן תחילתו (כולל הרי הפירינאים שבתחילת המסלול). אנחנו יודעים שהמסלול היום כולל עליות ובעיקר ירידות של כ-900 מטרים בסך הכל, שהן לא פעם קשות יותר מהעליות עצמן, אך מקריאה מוקדמת (במיוחד בבלוג של daphatch ב'למטייל', שעזר לנו מאוד בהכנות לקמינו שלנו) לא התרשמנו שזה יום קשה באופן יוצא דופן. ובכן, בפועל הסתבר שטעינו בגדול, והיום הזה היה אחד מימי ההליכה הקשים שהיו לנו בקמינו, אם לא הקשה ביותר. במחשבה לאחור אני יודע משהו שכבר ידעתי מזמן, שהקושי במרבית הפעמים קשור לציפיות המוקדמות שיש לך. כשאתה מתכונן מראש למשהו קשה, כפי שעוד יהיה לנו בהמשך, אתה מתמודד עם זה בקלות יחסית ולא מבין למה אמרו לך שזה קשה, וכשאתה מגיע לא מוכן בציפיות שלך אזי הליכה קשה הופכת לקשה מאוד.
ביציאה מרבנאל דל קמינו / צילום: איציק גונן
אנחנו חוצים את העיירה שסיפקה לנו ערב נחמד והכרויות חדשות, ושאור השמש עדיין לא חדר לגמרי לרחובה הראשי על אף שכבר אחרי שמונה וחצי בבוקר, ומתחילים לטפס. בשלב זה אנחנו מטפסים במעלה הר איראגו (Irago), עליה של כ-300 מטר לאורך כ-5 ק"מ. הדרך יפה מאוד, חלקה על צלע הר חשוף, חלקה בשטח פתוח של שיחים נמוכים צפופים ביניהם אנחנו מגלים פתאום שוקת יפה מלאה במים, וחלקה בתוך חורש שחלק ממנו חווה כנראה שריפה בשנתיים האחרונות. הנוף לצד דרום יפה במיוחד, מעבר לעמק Rio Turienzo, לכיוון הר טלנו (Monte El Teleno). אנחנו מלאי מרץ והתלהבות, "אוכלים" את העלייה בקלילות ובהמשך מגיעים לאזור גבוה ומישורי יותר ובו שיחים נמוכים והמון פרחים סגולים קטנים (מישהו יודע איך קוראים להם?).
מטפסים בדרך / צילומים: יואבי ואיציק
אני שם לב עכשיו שאנחנו הולכים די לבד, וכך גם יהיה לאורך כל היום וזה כיף, ואז פתאום באמצע הדרך, כאילו משום-מקום, אנחנו פוגשים את הזוג הצעיר שצילמתי אתמול בסנטה קטלינה. וואלה, איזו הפתעה נחמדה, דווקא אותם! אני מראה להם את הצילום שצילמתי אותם והם מתרגשים, ומצלמים בחזרה את שלושתנו (הצילום שמופיע בתחילת הפוסט)... אנחנו מחליפים כתובות וטלפונים ומבטיחים לשלוח את התמונות אחד לשני, ובינתיים מספרים לנו השניים, כריסטינה וחוויאר, שהם מקוויבק, קנדה, ואכן אי אפשר לפספס את המבטא הצרפתי שלהם. הם התחילו ללכת מליאון (יומיים לפנינו) ומאוד נהנים בדרך. גם הם מתכננים ללכת עד סנטיאגו ולפי התוכנית שלהם כנראה יגיעו לשם יום אחד לפנינו. אני מספר להם מעט על זיכרונותיי מהעיר היפהפיה קוויבק סיטי בה ביקרתי מספר פעמים, ואנחנו אפילו מחליפים דעות על רצון רבים בחבל קוויבק לפרוש מקנדה... לבסוף אנחנו נפרדים באמירה שאם הם יישארו בסנטיאגו יום נוסף, אולי ניפגש שם, מי יודע?
עם כריסטינה וחוויאר / צילום: יואבי
אם תשאלו אותי זה הדבר שאני הכי אוהב בהליכות האלה: המפגשים עם האנשים מכל העולם, הסיפורים שלהם, התחושה הזאת שכולנו כאן יחד הולכים, וגם אם יש לנו מטרות שונות החוויה המשותפת מחברת אותנו יחד. החוויה הזאת חזקה יותר מכל דבר אחר והחיבור בין אנשים שעד לפני רגע היו זרים זה לזה הוא פשוט חוויה מעצימה בפני עצמה. ב'יומנו של מכשף' היטיב קואלו לכתוב על כך: "כשאתה נוסע אתה מתנסה באופן מעשי מאוד בלידה מחדש. אתה עומד מול מצבים לא מוכרים לחלוטין, היום חולף לו באיטיות רבה יותר, ובדרך כלל אינך מבין מה שאומרים סביבך. בדיוק כמו תינוק שיצא זה עתה מרחם אמו. וכך אתה מתחיל להעריך הרבה יותר את הדברים המקיפים אותך, כי ההישרדות שלך תלויה בהם. אתה מתחיל להיות הרבה יותר נגיש לבני אדם, כי הם עשויים לעזור לך במצבים קשים... ובד בבד, היות שכל הדברים חדשים, אתה מתרכז ביופיים, ואתה מאושר יותר מכך שאתה חי...". יפה, לא?
מעט לפני פונסבדון / צילום: גלי
דרך העפר, יחד עם הפרות החומות שרועות להן בנחת ומלחכות עשב בשטח מסביב, מובילים אותנו אל הכפר פונסבדון (Foncebadon). במאה ה-12 הקים כאן הנזיר גאוסלמו (Gaucelmo) כנסייה ובית-חולים פשוט לעולי הרגל, אך במהלך השנים נזנח הכפר הקטן הזה וננטש, ורק בשנים האחרונות, עם תחייתו של הקמינו הגיעו לכאן כמה מתיישבים בודדים והקימו מספר אכסניות ומסעדות, שבאחת מהן אנחנו מתנחלים לקפה וקולה של בוקר. בשולחן לידנו יושבות שלוש סבתות חביבות ונמרצות בכובעים רחבי שוליים, מצוידות כהלכה כטיילות וותיקות, כולל ספר הקמינו, שבדיוק סיימו את כוסות הקפה שלהן והן נערכות להמשך המסע. אנחנו מסתקרנים ומתחילים לשוחח אתן, מי הן ומה הסיפור שלהן. ובכן, מסתבר שהן איריות, מדבלין, ושהן מגיעות לקמינו מדי שנה, וכל פעם הולכות כמה קטעים שהן עדיין לא הלכו וחוזרות לדבלין שמחות וטובות לב. ועכשיו מגיע הדובדבן: תוך כדי שיחה, ולאחר שהן שומעות שאנו מישראל, מספרת אחת מהן שלפני הרבה שנים, כשהיתה צעירה, היא הגיעה לארץ כמתנדבת, לקיבוץ עין דור (שכנים שלנו), ועבדה שם בקטיף אגסים! נו, מה תגידו? נכון, אנחנו יודעים שהעולם הוא בסופו של דבר מין כפר קטן כזה, במיוחד עם האינטרנט והטכנולוגיה של היום, ועדיין זה מדליק לשמוע סיפור כזה כאן באמצע הקמינו. יואבי מבקש את רשותן ומצלם אותן, והנה הצילום:
הסבתות מדבלין / צילום: יואבי
ביציאה מהכפר אנחנו עוברים ליד הריסות הכנסייה ובית החולים שהקים בזמנו גאוסלמו, ומטפסים אל הנקודה שהיא כמעט הגבוהה ביותר לאורך כל הקמינו (1,504 מטר), אל 'צלב הברזל' (Cruz de Ferro), שהפך לאחד מסמליו היותר ידועים של הקמינו. צלב הברזל הוא צלב פשוט (הצלב המקורי, אגב, נמצא במוזיאון באסטורגה), הניצב על עמוד עץ גבוה הנטוע בתלולית אבנים גדולה. אז מה בדיוק הסיפור של הצלב הזה ומה מסמלת חשיבותו? פאולו קואלו, ב'יומנו של מכשף', כותב כך: "אחר הצהריים הגענו לפונסבדון, ישוב גדול מאוד ושומם לחלוטין... מולנו מאחורי גבעה עמד אחד הסמלים החשובים ביותר של הדרך לסנטיאגו: צלב הברזל... אנדרטה מוזרה מבול עץ אדיר שגובהו כמעט עשרה מטרים וראשו צלב ברזל. הצלב הושאר שם בעת הפלישה של יוליוס קיסר, מחווה לאל מרקוריוס. בעקבות המסורת הפגאנית נהגו עולי הרגל בדרך לסנטיאגו להניח בבסיס הצלב אבן שהובאה ממרחקים".
כשמטפסים על תלולית האבנים שבמרכזה נטוע הצלב, רואים שאלה לא רק אבנים, ואתה מטפס בעצם על אוסף ענק של חפצים ומזכרות שהשאירו כאן עולי הרגל: חלוקי נחל עם משפטים וכתובות עליהם, חלקם צבועים ומצוירים בצבעים, פתקים קטנים של הצהרות ורגשות שהונחה עליהם אבן כדי שלא יעופו ברוח, ומכתבים גדולים יותר שהוכנסו לשרוולי פלסטיק כדי שיישמרו, סרטים וצמידים, תמונות של בני משפחה, נעליים, צעצועים קטנים ואפילו שעון אחד שראיתי מונח על אבן. חלק מהפתקים כתובים באנגלית, ויש ביניהם כאלה שהם מאוד מרגשים. הרעיון כפי שאני מבין אותו, ודיברנו על כך בינינו גם בדרך לכאן, הוא להשאיר במקום משהו שהוא חשוב לך, משהו אישי שלך שעכשיו אתה נפרד ממנו כדי לפנות מעט מקום רגשי בחייך להתחלות ודברים חדשים. וכך יואבי משאיר ב'צלב הברזל' צמיד של 'כפר נהר הירדן' שם הוא התנדב בשנה האחרונה לפני גיוסו לצה"ל, שנה שהיתה מאוד משמעותית עבורו, ואילו אני משאיר שם צמיד שקיבלתי מנזיר ואיש דת בודהיסטי בביקורי במזרח, צמיד חשוב עבורי גם כן. וכך השארנו שם שנינו חלק מאתנו ונפרדנו מצלב הברזל, שהפך להיות גם משמעותי ובעיקר מעורר מחשבה עבורנו על חיינו ועל מה שחשוב לנו, אפילו שאנחנו לא נוצרים. וכאן יש אולי חלק מהתשובה לשאלה שנשאלנו בארץ יותר מפעם אחת טרם יציאתנו למסע מדוע אנחנו כיהודים הולכים במסלול צליינות נוצרי.
צמידי היד של יואבי ושלי על 'צלב הברזל' / צילום: איציק גונן
בסמוך לצלב ישנה קפלה (Ermita de Santiago) ודשא למנוחה, ומכאן ולאורך כמה מאות מטרים דרך הקמינו סלולה ומונגשת לנכים ולכיסאות גלגלים, בהחלט מחווה מרגשת ויפה. מ'צלב הברזל' ועד לפסגה הבאה אנחנו יורדים מעט לאורך כשניים וחצי ק"מ, המסלול עובר עכשיו בשביל צר בתוך צמחייה ענפה, וכאן מגיעה הפתעת חיינו: בעודנו חותרים את דרכנו בסבך השיחים המוצל, מתגלה לנו לפתע דוכן עץ עמוס מכל טוב ועליו אבטיח אדום פרוס לפרוסות, בננות, תפוחי עץ, תפוזים, בקבוקי מים קטנים לשתייה ואריזות קרטון עם מיצים, כשהכל מסודר בסדר מופתי ולמטה שלט donativo (תרומה), וקופסה לשלשל תרומה לאחר שאנו מסיימים להתכבד... אח, איזו הפתעה מרגשת, בא לי לבכות! האבטיח המתוק והקר היה כמובן היעד הראשון שלנו ביום חם שכזה, לאחר שהתיישבנו על הספסל הסמוך, ואחרי שתי פרוסות קרות ומתוקות שאכלנו כל אחד, הגיעו גם בננה ובקבוקון מים. אין, פשוט גדול! הודינו בכל ליבנו לאלמוני שהעמיד את הדוכן משיב החיים הזה באמצע הדרך, ולאחר שסיימנו השארנו את תרומתנו והמשכנו בדרכנו. אין מה לומר, הקמינו הזה מפתיע אותנו בכל רגע…
הדוכן משיב הנפש / צילום: גלי
הקמינו ממשיך במסלול יפה עם תצפיות נוף מרשימות והרבה תחנות רוח על רכסי ההרים שמסביב, ומוביל אותנו עד לשרידי הכפר מנחרין (Manjarin). במנחרין התגוררו כנראה כבר במאה ה-9, ובמאה ה-12 היה כאן בית-חולים לטיפול בצליינים שהיה קשור גם לאבירים הטמפלרים. בהמשך ננטש המקום ובשנים האחרונות יש ניסיון להחיותו מחדש. כרגע התושב היחיד בכפר הוא תומס מרטינז (Tomas Martinez), שהגיע לכאן ב-1993, שיפץ אחד מהמבנים ההרוסים והקים אכסניה מאוד בסיסית בשירותים שהיא מציעה. תומס רואה עצמו כאביר טמפלרי בן זמננו, וחדרי הכניסה והמשרד במבנה שלו עמוסים לעייפה ומלאים עד גדותיהם בתמונות ופסלים של אבירים, כתבות מצולמות והגיגים התלויים על לוחות גדולים, ודגלים שונים, ביניהם דגלי ישראל ופלשתין התלויים זה בצד זה. מספרים שכל בוקר בשעה 11 הוא מקיים טקס טמפלרי בו הוא מתפלל לשלום בין ישראל לפלשתינאים... אין ספק, התומס הזה נשמע טיפוס מוזר ומעניין, אך לצערנו לא הצלחנו לפגוש אותו, כיוון שכשהגענו למנחרין נאמר לנו שהוא לא נמצא היום. אגב, תומס גם מאמין שהגביע הקדוש קבור היכן שהוא באזור מנחרין...
במשכנו של תומס הטמפלר במנחרין / צילום: איציק גונן
מכאן אנחנו ממשיכים על קו הרכס לעוד פסגה, זו של Alto Altar Mayor (1,515 מטר), הגבוהה בעשרה מטר מהפסגה של צלב הברזל, וכאן היא הנקודה הגבוהה ביותר לאורכו של כל הקמינו פרנסס! לידנו נמצא מחנה צבאי ואנטנת תקשורת גבוהה, ויש נוף הררי יפה לכל הכיוונים. באופק במערב ניתן לראות מרחוק את פרברי פונפרדה, אליה נגיע מחר, אך בינתיים ממתינה לנו ירידה חדה של כ-400 מטר לעמק El Bierzo עד לנקודת העצירה הבאה בכפר אל אסבו (El Acebo). ירידות, כמו שכבר כתבתי, יכולות להיות קשות יותר מעליות, ובמיוחד שחלק מהשביל מלא בדרדרות אבנים שקל להחליק עליהן וצריך להיזהר, וכך אנחנו יורדים בזהירות ומרגישים טוב את שרירי הרגליים ואת הברכיים שלנו. מעניין לציין שמאז 'צלב הברזל' אנחנו צועדים במסלול די לבד, וזה נחמד. מדי פעם אנחנו פוגשים מישהו שצועד (אחד כזה אפילו הפתיע את יואבי כשהלך הצידה לשיחים להתפנות ארוכה), אבל רוב הדרך עכשיו אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לבדנו בוראים את הקמינו מחדש…
זהירות בירידות / צילום: יואבי
אסבו, שנקרא גם 'השער לשמים', הוא כפר הררי טיפוסי עם רחוב מרכזי אחד ומשני צידיו בתים נאים עם מרפסות עץ תלויות בסגנון El Bierzo. כיוון שהכביש המרכזי ממשיך את הירידה, יש במרכזו מין חלק שקוע כזה שנועד לכוון את זרימת המים בעת הגשמים, כדי למנוע הצפות. בכניסה לכפר אנחנו מתנחלים במסעדה שממש מיועדת עבורנו הצליינים (La Casa del Peregrino) לשירותים וקפה, וגם חותמת בדרכון הצליינים שלנו. כאן אנחנו פוגשים לשמחתנו שוב את שלוש הסבתות הנחמדות מדבלין שכעת מתעמקות בספר הקמינו כדי לדעת כמה עוד נותר להן ללכת. לאחר שהן מסיימות לחשב אני שואל אותן מה יצא להן והן אומרות שבין 9 ל-10 ק"מ. אוקיי, נשמע סביר. הבעיה שגם צריך לרדת עוד איזה 500 מטר, וזה כבר פחות נחמד. אני מביט בשלוש הסבתות האלה וחושב לעצמי שיש כאן סיפור יפה של חברות, כח רצון והתמדה. שלוש נשים לא צעירות שמגיעות לכאן כל שנה יחד וצועדות במרץ ובלי להתפנק, ראוי להערצה!
טוב, אחרי הקפה והקולה והשירותים והחותמת אפשר להמשיך בדרך. אנחנו חוצים את הכפר וביציאה, בסמוך לבית הקברות המקומי וממש ליד אלברגה פרטית חדשה עם בריכת שחייה ששמה כשם המסעדה בה אכלנו זה עתה, יש אנדרטה של אופניים על גוש של סלע לזכרו של רוכב אופניים גרמני שנהרג ב-1987, לא הרחק מכאן, בדרכו לסנטיאגו. מזג האוויר חם כמו אתמול (28 מעלות לערך), ואנחנו מתמודדים בכבוד עם הירידה התלולה וכל דרדרות האבנים, לאט ובזהירות. ברור לנו שנגיע היום יותר מאוחר אך עדיף ככה. בדרך אנחנו חוצים את רייגו דה אמברוס (Riego de Ambros),עוד כפר הררי קטן ויפה, עם מרפסות תלויות וכנסייה מהמאה ה-18, כנסיית מריה מגדלנה. אין אף נפש חיה ברחוב ולרגע נדמה שהמקום נטוש לחלוטין, ורק לקראת היציאה מהכפר אנחנו מגלים כמה אנשים... לאחרונה שופצו רבים מבתי הכפר הנטושים עבור אנשים העובדים בעיר פוֹנְפֶרַדה הסמוכה ומעדיפים לגור כאן בגלל מזג האוויר החמים יותר.
מראה מוכר בדרך / צילום: איציק גונן
מכאן הדרך יורדת דרך ערוץ של נחל, כשאנחנו יורדים בו בהליכה על סלעי הנחל הלבנים שהמים עצבו את צורתם, נזהרים שלא להחליק. מה קורה פה בחורף, אני תוהה, כשהנחל מלא מים הזורמים במדרון? ואולי פשוט לא הולכים פה בחורף. הדרך כאן יפה, בתוך יער מוצל ומעט מים שזורמים בנחל, וכשאנחנו יוצאים מאזור הנחל אל השטח הפתוח, מתגלה לנו מרחוק העמק בו יושבת העיירה מולינסקה, אליה מועדות פנינו כשמצידנו יער של עצי ערמונים ענקיים. אנחנו ממשיכים לרדת בירידה שמסרבת להסתיים, ואני מבטיח לגלי, שהגשר על נהר מרואלו (Rio Meruelo), שעדיין איננו רואים אותו, כבר לא רחוק כל כך. רבקה ובוב, אותם פגשנו אתמול בלילה ברבנאל, מגיעם בעת שאנו עושים עוד הפסקה אחת, ואומרים לנו (רבקה) שהירידה הזאת היא סיוט, כן, אנחנו מסכימים... הדרך ממשיכה לרדת לעמק שלמטה, כשהיא חוצה גשר עץ על אחד מערוצי המרואלו, ובהמשך אנחנו מגיעים למין כתף כזו ממנה ניתן סופסוף לראות את מולינסקה, אליה אנחנו צועדים. העיירה כולה טובלת בירוק, וממרחק ניתן לראות גם את הצריח של כנסיית סן ניקולס מהמאה ה-17 (Iglesia San Nicolas), אבל עדיין לא הגענו, והירידה נמשכת עד לכביש הכניסה לעיירה מולינסקה (Molinaseca).
העיירה הזאת, שחיים בה היום כ-800 תושבים, היתה פעם נקודה חשובה על מסלול הקמינו וכאן גם גרה דונה אוּרכה (Dona Urraca), שבהמשך היתה מלכת המחוזות קסטיליה, וליאון. ממש לפני הכניסה לעיירה עצמה ישנה כנסייה מימין, 'גבירתנו של היסורים' (Ermita de Nuestra Senora de las Angustias), ותוך כדי הליכה אני רואה שיוצאות ממנה ארבע נשים מבוגרות, שתי סבתות הנשענות על מקלות הליכה, ושתי נשים מעט צעירות יותר. אחת מהצעירות יותר פורשת מהקבוצה ועולה על מכונית שממתינה לה ליד שפת המדרכה, ואילו שלוש האחרות ממשיכות לצעוד במורד הכביש המוביל לתוך העיירה, כשאחת מהסבתות נתמכת בהליכתה בידי האשה הצעירה יותר. התמונה הזאת מאוד יפה בעיניי, ואני ממשיך לעקוב אחריהן במצלמתי, בזמן שיואבי מנסה לאתר על השלט שבכניסה לעיירה איפה בדיוק נמצאת האלברגה שלנו. טוב, מסתבר שהאלברגה הזאת, נמצאת ביציאה מהעיירה, בצידה המערבי (אנחנו הגענו ממזרח) ונצטרך לחצות את כל העיירה כדי להגיע אליה.
בכניסה למולינסקה / צילומים: איציק גונן
כך או כך הכניסה למולינסקה פשוט מקסימה! עכשיו כמעט שש בערב, ונראה שכל תושבי העיירה יצאו לרחוץ בנהר מרואלו, שחלקו הפך לבריכת שחיה ציבורית בסיוע כמה סכרים קטנים. מסביב מדשאות ירוקות, ורק הרצון להגיע כבר לאלברגה וללכת לאכול משהו מונע ממני מלהצטרף לרוחצים. גולת הכותרת כאן הוא גשר הצליינים המדיאבלי (Puente de Peregrinos) שעובר מעל הנהר, גשר יפהפה שכעת גם צועדות עליו שלוש הגבירות שיצאו קודם מהכנסייה. הגשר מעביר אותנו אל החלק ההיסטורי והעתיק של העיירה, וחרף עייפותנו פשוט כיף לטייל כאן! אנחנו הולכים לאורך רחוב ריאל עד שמגיעים לאלברגה המומלצת שלנו, Albergue Santa Marina, הממוקמת ביציאה מהעיר. ברחבת הכניסה לאלברגה ישנם עציצים פרחוניים, כמה שולחנות וכסאות, ונראה שהגענו למקום טוב, או כך לפחות נדמה לנו כרגע.
החלק העתיק של העיירה והאלברגה שלנו / צילומים: איציק גונן
אנחנו נרשמים בקומת הכניסה, שם אנחנו מוצאים גם את המוצ'ילות שלנו, ואז גם מסתבר לנו שאת ארוחת הערב כבר הפסדנו, כיוון שהיתה בשש. חבל, "הציירת", שהמליצה מאוד על המקום, כתבה אצלה בבלוג ב'למטייל' שיש אווירה והשקעה בארוחת ערב. בקומה ראשונה יש מיטות קומותיים, ואילו המיטות שלנו הן בקומה השנייה, 10 מיטות רגילות המוצבות לאורך קירות אולם שרצפתו עץ והגג המשופע שלו אף הוא עשוי עץ. ליד כל מיטה יש שרפרף קטן ועל המזרון הצבעוני מונחות כרית ושמיכה דקה. השירותים המרכזיים והמקלחות נמצאים בקומה שמתחת לקומת הכניסה, כאשר בקומה הראשונה, ליד החדר עם מיטות הקומותיים, יש שירותים וכיור, אחד לגברים ואחד לנשים. כמה דקות לאחר שאנחנו מתמקמים ומארגנים ציוד על המיטות מופיעים בפתח האולם רבקה ובוב. מה תגידו? מסתבר שגם הם ישנים כאן (בשתי המיטות האחרונות שעוד נותרו פנויות), רבקה במיטה לידי ובוב בינה ובין דלת הכניסה לאולם. וואלה, כנראה מישהו למעלה דואג שנהיה ביחד...
בינתיים אנחנו רעבים לארוחת ערב טובה, אבל לפני זה אנחנו יוצאים למסע קטן למקלחות למטה, חוויה לא משהו, כיוון שהמקלחות ערומות מכל ציוד, אין איפה לתלות את הבגדים, אין שום סבון או שמפו, גם לא בכיורים, אפילו שזו אלברגה פרטית ולא עירונית, והכל נורא דל. באולם הלינה אין איפה לתלות את המגבות הרטובות, וגם אין לנו נקודות חשמל לטעון את הטלפונים ליד המיטות, וזה כבר ממש מבאס. אחרי יום הליכה מאתגר שכזה אתה מצפה לקצת פינוק ונוחות, אבל נראה שלצורך כך נצטרך להמתין למחר... אחרי המקלחת אנחנו מתארגנים והולכים חזרה לעיירה, ונכנסים למסעדה הראשונה שאנו מוצאים, El Capricho De Josana, סמוך לפסל הצליין שבכיכר סנטו כריסטו, ומתיישבים לאכול. אני מזמין דג, אין לי מושג איזה, אבל הוא טעים וגם הבירה טובה. גלי אוכלת המבורגר עצום, שהיא לא מצליחה לסיים, ואילו יואבי זולל סטייק טעים, וכך בלי לחפש יותר מדי יצאה לנו ארוחה טובה. רבקה ובוב מגיעים כעבור זמן מה ומתיישבים לא הרחק מאתנו, ונראה שגם הם נהנים מהסטייקים שהזמינו. בדרך כלל הם מעדיפים לקנות מצרכים ושרבקה תבשל באלברגה, אבל עכשיו כבר מאוחר להם. טוב, בשלב הזה אנחנו כבר גמורים, ואיך שהוא מצליחים לזחול חזרה לאלברגה ולהשתטח על המיטות, לילה טוב…
פסל הצליין בכניסה המערבית לעיירה / צילום: איציק גונן
