חמשת מקדשי הראתה ומקדש החוף המרהיבים
...ועכשיו אני בדרכי לחמשת מקדשי הראתה. את הדרך למקדשים אני עושה על הכביש המקיף את האתר 'סיגופיו של ארג'ונה'. ממש כאן מרוכזים רבים מבתי המלאכה, חלק מרכזי של תעשיית הפיסול באבן שכה מאפיינת את מאמאלאפורם. אחד מהפסלים, שעובד עכשיו על נחש קוברה, מושך את תשומת ליבי ואני נכנס אליו לחצר להביט בו בעבודתו וגם לבחון מה יש לו להציע בין מאות הפסלים המסודרים בחצר ובתוך מבנה בית המלאכה. יש כאן פסלים של בע"ח, אלים, דמויות מהראמאיאנה, המאהאראבאטה, ועוד כל מיני. הפסל, בלאל, שואל מה אני מחפש ואני אומר לו "צב". מסתבר שהצב היחיד שיש לו זה וואחד צב, משהו בגודל של איזה 2 ק"ג, ונראה לי שיהיה קצת כבד להסתובב אתו עד סוף הטיול. אני מבקש ממנו משהו קטן יותר, ובלאל מבקש שאמתין כמה דקות בחצר בית המלאכה והולך להביא לי כמה צבים, כנראה מפסל אחר. כשהוא חוזר הוא מראה לי שני צבים, אחד עדיין גדול וכבד, והשני כבר בסדר, נראה טוב ורק איזה חצי קילו. שני הצבים מפוסלים בגרניט שחור, ולדברי בלאל לא ניתן לפסל בחומר זה צורות ממש קטנות. אחרי עמידה קצרה על המקח אנחנו סוגרים עניין ותמורת 250 רופי בלאל אורז לי את הצב יפה-יפה, שיוכל לעמוד בטלטולי הדרך מכאן ועד לארצנו. לאחר הקנייה אני נשאר במקום עוד זמן מה כדי לראות מקרוב את עבודתו של בלאל, איך הוא יוצר בעזרת איזמל ופטיש את הקישוטים היפים שעל גופו של נחש הקוברה.
בלאל מגלף את קישוטי גופו של נחש הקוברה
בכניסה לאתר 'חמשת מקדשי הראתה' צריך לשלם 250 רופי (להודים רק 10 רופי!), כאשר הכרטיס מאפשר לך כניסה גם ל'מקדש החוף', ובתנאי שאתה מבקר בשני האתרים באותו יום. לעומת אתר המקדשים הצמוד לתבליט הקיר סיגופיו של ארג'ונה, המשתרע על שטח גדול, כאן האתר מאוד מצומצם בשטחו ופחות מורכב, ולמעשה אתה יכול לראות את כולו גם כשאתה עומד מחוץ לגדר. ריכוז חמשת המקדשים האלה במקום מצומצם אחד, יחד עם פסלי בע"ח המרשימים שביניהם, יוצר אפקט מרשים ומיוחד שממש קורא לך לבוא ולהלך בין המקדשים השונים ולראות את המיוחד שבהם. ובכן, ייחודם הוא קודם כל שהם לא נבנו מאוסף של אבנים שעוצבו בנפרד והונחו זו ליד זו, אלא שכ"א מהם גולף ועוצב מסלע אחד גדול של גרניט ורוד! בנוסף לכך כל חמשת המקדשים מעוצבים בצורת מרכבות של שני גלגלים, דוגמאות יפהפיות לאדריכלות של תקופת מלכי שושלת פאלאבה מסוף המאה השביעית. מעניין לציין עוד כי עד לפני כמאתיים שנה היו מקדשים אלה קבורים תחת החול, וזו אולי הסיבה שנשתמרו כה יפה, ורק אז הם נחשפו ע"י ארכיאולוגים בריטים. כל אלה ועוד מספר לי מדריך הודי מקומי, באסקר, ששיכנע אותי לקחת אותו כמדריך תמורת 50 רופי. באסקר הזה, גוץ חייכן ומשופם כמובן, דומה דמיון מפתיע למרבית מדריכי התיירים שאני פוגש בכל מקום, ואני תוהה ביני לביני האם התפקיד מעצב את האדם, או שדווקא להיפך? הממ... מעניין.
האריה השומר בכניסה, אחורי הפיל, ושלושה מחמשת מקדשי הראתה: ארג'ונה, בהימה, ודהארמאראג'ה הרחוק
חמשת המקדשים, המוקדשים לאלים השונים, נקראים על שמות חמשת הלוחמים בני משפחת פאנדאבה (זוכרים את הסיפור על ארג'ונה שני פרקים אחורה?) ועל שם דרופאדי, האשה המשותפת לחמשתם. מקדש הראתה הראשון, משמאל לכניסה, נקרא דרופאדי ראתה והוא מוקדש לאלה דורגה. בתוך המקדש הקטן נמצא תבליט של האלה דורגה ואפשר לראות הודים לא מעטים, מאמיניה של דורגה, המגיעים לתבליט זה ומתפללים לאלה. בחזית מקדש זה ניצב פסל מרשים של אריה שפניו מופנות אל הכניסה לחצר המקדשים ונראה כאילו הוא שומר על כל המקדשים. מאחורי מקדש זה נמצא פסל גדול ומרשים של נאנדי, הפר עליו רוכב שיווה, ובדיוק עכשיו מנסה אמא הודית להושיב את שני ילדיה הקטנים על גבו של הפר.
ילד אחד כבר על גבו של נאנדי והשני בדרך...
המקדש הבא, ארג'ונה ראתה, מוקדש לאל שיווה ועל קירותיו החיצוניים ניתן לראות גילופים מרשימים רבים, אחד מהם, לפי באסקר המדריך, הוא אינדרה אל הגשם. במקדש הבא המוקדש לאל וישנו, בהימה ראתה, יש פסל גדול של וישנו שוכב, ואילו המקדש האחרון בשורה, דהארמאראג'ה (יודהישטרה) ראתה, הוא גם הגבוה מבין כל חמשת המקדשים, וגם על קירותיו החיצוניים מגולפים אלים רבים, ביניהם גם סוריה, אל השמש.
כשחוזרים לכיוון הכניסה לאתר פוגשים את המקדש החמישי והאחרון, נאקולה-סאהאדבה ראתה, המוקדש לאינדרה, אל הגשם. בסמוך למקדש ניצב פסל יפהפה של פיל, כלי רכבו של אינדרה, כשאחוריו מופנים לכניסה לחצר המקדשים, ומכאן גם שמו של הפסל, "אחוריו של הפיל" (גאג'אפריש תאקארה). לדברי באסקר הפסל הזה לא רק שהוא בגודל טבעי של פיל, אלא שהוא גם נחשב לאחד מפסלי הפילים היפים והמושלמים שנמצאו באתריה של הודו. אני מבקש מבאסקר שיצלם אותי ליד הפיל, שאפשר יהיה להתרשם מהגודל של הדבר הענק הזה, וכשאנו יוצאים מהאתר אני מזמין אותו לפלח אבטיח קר ומתוק.
הפיל ואני, תראו איזה דבר נהדר הפיל הזה!
לפני שאני נפרד מבאסקר הוא ממליץ לי על ביקור ב"מקדש החוף" ("אני הולך לשם עכשיו", אני אומר לו), ואף מוסיף ומספר שבמאמאלאפורם יש 40 מקדשים ותבליטים שונים שזכו להכרת אונסקו כבר ב-1984, והעיר כולה היא למעשה "אתר מורשת" אחד גדול. מה אגיד לכם, באמת כאשר אתה מסתובב כאן בעיר הזאת ובאתריה המרהיבים, אינך יכול שלא לחוש שאתה נמצא בתוך מוזיאון ענק שבו החיים ממשיכים להתנהל כאילו כלום לא קרה ב-2000-1500 השנים האחרונות, וגם שבתוך המוזיאון הזה אפשר לאכול, לדבר, להתרחץ בים, לישון, ולעשות עוד כמה דברים, ואין אף שומר במדים שמעיר לך ומפריע לך ליהנות. פנטסטי!
מקדש החוף (Shore Temple) הוא האתר הכי מפורסם והכי פופולארי כאן במאמאלאפורם, וכבר ב-1984 הוכרז ע”י אונסק”ו כאתר מורשת עולמי. אתה מבין את חשיבות המקום מייד כשאתה רואה את מגרש החניה הגדול של האוטובוסים והמכוניות, ואת ריכוז החנויות שמסביב למקדש. המקדש זכה לשמו עקב מיקומו, ממש על חוף מפרץ בנגל של האוקיאנוס ההודי. המקדש בנוי מאבני גרניט מסותתות ונחשב לאחד המקדשים הקדומים ביותר בדרום הודו, ויש אף טוענים שהוא הקדום שבהם. חרף נזקי המים והרוחות שומר המקדש על הופעתו המרשימה ומהווה דוגמא נאמנה לאמנות שושלת פאלאבה מתחילת המאה השמינית לספירה. למקדש יש שני מגדלים ראשיים בצורת פירמידות, אחד פונה למזרח והשני למערב, ובשניהם מקומות פולחן לשיווה. בעבר ניצב בכל אחד מהמגדלים פסל לינגה; הפסל במקדש הפונה למזרח הואר עם הזריחה, והפסל במקדש הפונה למערב הואר באור השקיעה. באתר נמצא גם מקדש שלישי, קדום יותר, הנמצא בין שני המגדלים הראשיים, ובו יש פסל שוכב של וישנו. מסביב למקדש, על החומה, ניצבים פסלים רבים של נאנדי השור, כלי רכבו של שיווה.
מקדש החוף (Shore Temple) במאמאלאפורם
אתר המקדש עצמו אינו גדול, ואני מסתובב בו, מקיף את המגדלים, נכנס לאן שאפשר ומתרשם מיפי המקדש והאופן בו נשתמר עד לימינו אלה. אין כאן עכשיו מבקרים רבים והמקום שקט ומעורר רצון לבחון לאט ובסבלנות את הגילופים הרבים שעל הקירות ולהתרשם מהאופן בו הם נשתמרו חרף תהפוכות הזמן ומזג האוויר. בחצר המקדש, מצידו הדרומי, ניצב פסל גדול של אריה ועל אחת מרגליו רוכבת האלה דורגה. זהו "ואהארה", האריה שלה, ובחזהו אף נפער לו מקדשון קטן עבור מאמיניה של האלה.
האלה דורגה על האריה שלה, "ואהארה", בחצר מקדש החוף
לאחר הסיור במקדש אני מתיישב לנוח בפינת מוצלת, ליד המגדל הגבוה מבין שני מגדלי המקדש, מקשיב לתיאוריו של מדריך שהגיע לכאן עם קבוצה קטנה של מבקרים. האגדות מספרות שבעבר נקראה מאמאלאפורם בשם "שבע הפגודות", וכי בנוסף למקדש החוף שעדיין עומד על תילו, עמדו כאן עוד שישה מקדשים. במשך שנים זו היתה אגדה, וכך התייחסו אליה, אלא שאז הגיע הצונאמי של 26 דצמבר, 2004 והוכיח שאולי יש אמת באגדה. ממש לפני שהצונאמי הגיע ושטף את כל החוף, נסוג הים לאחור איזה 500 מטר, כך מספרים עדי ראייה, ואז נחשפו פתאום לעיני האנשים ששהו בחוף ובאתר שורה של סלעים גדולים ומסותתים, שמאוחר יותר (2005) אומתו ע"י צוות מחקר משותף של ארכיאולוגים והצי ההודי, כחלק מחומה באורך 70 מטר ובגובה של כשני מטר. צוות המחקר גם גילה שרידים של שני מקדשים נוספים ועוד מקדש מערה אחד, כולם בטווח של 500 מטר מהחוף. הממצאים מלמדים על קומפלקס גדול של מקדשים שהיו במקום, ובמפגש בין האגדות לעובדות החדשות שבשטח אפשר להתחיל להאמין כי סיפור "שבע הפגודות", שבמשך שנים רבות נחשב כלא יותר מאגדה, הולך וקורם לו עור וגידים. הארכיאולוגים וההיסטוריונים עדיין זהירים בקביעותיהם, חשוב לומר, וממשיכים לחקור במקום, אך גם הם מודים שהאגדה נראית היום אמיתית מתמיד. אין ספק כי חגורת סלעיי הגרניט הענקיים (בולדרים) שהונחה במים ב-1970 מסביב לחצי האי הקטן עליו עומד מקדש החוף הצילה את המקדש (ועוד כמה מבקרים שהיו במקום) מנחשול הצונאמי הענקי שהגיע מייד לאחר נסיגת הים לאחור, וכך הצליח לשרוד האתר המיוחד הזה. מאז הצונאמי של 2004 שופצה וחוזקה מערכת סלעי הענק המגינה על המקדש, ונקווה כי תדע לעמוד בפרץ אם יהיה כאן אירוע דומה בעתיד ותשמור על האתר המיוחד והמרשים הזה.
עוד מבט על מקדש החוף
אני ממתין באתר המקדש עד לשקיעה, ואז צועד לחדרי, מזיע ודביק, לעשות מקלחת טובה. אחרי המקלחת אני יוצא לחפש מסעדה שעוד לא אכלתי בה, ובסוף נוחת ב"מונרייקרס" (Moonrakers) שמומלצת גם בלונלי. המסעדה מנוהלת ע"י שלושה אחים, שגם נמצאים במסעדה כשאני מגיע לשם, והדמיון שביניהם אינו נותן לך לטעות, אלה באמת אחים! במסעדה יש שתי קומות והעיצוב הפנימי שלה מושקע ויוצר אווירה נעימה. טוב, אבל האוכל אתם שואלים, איך האוכל?!? ובכן, האוכל כאן לא מפיל, אוכל בסיסי, בסדר כזה, חף מסטייל וברק של בישול. כן, הארומה הצרפתית של נאוטילוס חסרה כאן, אין מה לעשות. אני הולך על מנה של דג בקארי עם אורז וירקות (טוב), והם מביאים אותה עוד לפני שהביאו את המנה הראשונה (סלט), שמגיעה חסרת תיבולים לחלוטין. בקיצור, אם הייתי מבקר מסעדות, הייתי כותב שהמסעדה והאווירה הכללית – 8, והאוכל – 6.5.
אחרי הארוחה, באינטרנט, יש לי סיבה קטנה לשמוח: קיית ווינסלט אהובתי זכתה סוף-סוף באוסקר, אחרי מלא פעמים שהיתה מועמדת ולא זכתה. קצת נחת, מגיע לה, פשוט שחקנית דגולה! וחוץ מזה סרט הודי לקח את האוסקר, כן, כן, אנחנו על המפה!, והסרט הוא Slumdog Millionaire , שאצלנו בארץ קוראים לו משום-מה 'נער החידות ממומבאי'.
24.2.2009
בשבע בבוקר פסק המאוורר לעבוד. במקום חם ולח כזה כמו החוף הדרום-מזרחי של הודו אתה מרגיש את זה מייד, גם אם עדיין לא התעוררת. פשוט לתוך החלום שלך נכנסת איזו מין סצינה כזאת שאתה בתוך איזה חמאם תורכי או סאונה, ומרגיש שאתה חייב לצאת החוצה. כשיצאתי למרפסת הקומה השנייה שלנו לבדוק מה קורה, ראיתי ברחבת הכניסה למטה את הבחור הצעיר שמנהל את המקום במשך היום יושב על כיסא, כהרגלו, וקורא עיתון. "מה עם החשמל?", שאלתי. הבחור הלך לבדוק את לוח החיבורים המרכזי וחזר עם תשובה שזו הפסקת חשמל בכל האזור. הממ... טוב, נראה שלא תהיה ברירה ואצטרך לקום, רק שתכננתי על עוד שינה. האמת שבא לי היום לא לעשות כלום, סתם להעביר את היום בבטלה אחרי היומיים האחרונים החמים והדביקים, וההליכות מאתר לאתר. בכלל, אולי היום אחליף גסט-האוס, הגיע הזמן.
'שמיים מכוכבים' – הגסט האוס שלי
את ארוחת הבוקר אני אוכל שוב ב"מלכת הים". דווקא חיפשתי מסעדה אחרת, לגוון, אך מקום מומלץ אליו הגעתי היה שומם מאוכלים, ואני לא אוהב לשבת במקום שאף אחד לא יושב בו, כי זה אומר לך משהו על המקום והאוכל שלו. תוך כדי האוכל מתייצבות בפתח המסעדה 2 ילדות קטנות, כבנות 6 ו-8, לגדולה שבהן תלויים על הצוואר 2 תופים והיא עומדת ודופקת בהם בפול מרץ בלי קצב, בלי הפסקות, בלי כלום, פשוט עפה על עצמה, כשאחותה הקטנה מביטה בה בביישנות ובהערצה... כמה מיושבי המסעדה ששולחנותיהם סמוכים לרחוב (אני ביניהם) ממהרים לתת להן כמה מטבעות של רופי ושני רופי, העיקר שתלכנה להרעיש במקום אחר. אני ממשיך לעקוב אחריהן במבטי וחושב לעצמי וואלה, רעיון נחמד ומקורי לעשות קצת כסף, וגם נראה הרבה יותר טוב מקיבוץ נדבות. תוך פחות מדקה אני שומע את רעש התופים מהמסעדה השכנה, אך כאן ממהר בעל הבית החוצה ומסלק את השתיים... ועדיין אני חושב שזה רעיון נחמד, גם אם לא תמיד הוא מצליח.
בעל המסעדה שלנו מזכיר לי דמות של שחור המרבה להופיע בסרטים שם הוא מגלם דמויות של אנשים מעולם הפשע, או דיפלומטים מאפריקה. הוא כבן 55-45, תמיד לבוש במכנסיים לבנים וחולצה עם שרוול קצר, ועונד שעון זהב. שערו השחור והמתדלדל מסורק ומשומן בקפידה לאחור, פניו טובים, מחייכים, והליכתו חרישית, על אף שהוא נוטה לגרור את כפכפיו על רצפת הבטון של המסעדה, אך גם את זה הוא עושה בצורה חרישית וכמעט מבלי להרים רגליו. הקצב שלו איטי, אך כאן אף אחד לא ממהר. מדי פעם אשתו באה לסייע לו לפנות מהשולחנות. היא לא מתעסקת עם חשבונות וכסף, וכמעט תמיד נמצאת מאחורה, במטבח המסעדה. בעוד שבבקרים כמעט תמיד מלא כאן (אם כי לא עמוס מדי), הרי בערבים ריק לגמרי, ולא פעם כשאני עובר ליד אני רואה אותו עומד בפתח המסעדה, מצפה לאוכלים. באותם רגעים צר לי עליו על שאין לו יותר לקוחות גם בערב.
טוב, בעצם תכננתי להתבטל היום, ובכל זאת עשיתי כמה דברים קטנים וחשובים. כנראה שאני לא ממש מסוגל להתבטל כל היום. אז ככה, דבר ראשון הלכתי למשרד האינפורמיישן לתיירים שבעיירה, וזה סיפור הודי הזוי בפני עצמו, אז בואו נשמור אותו לפוסט הבא, ובינתיים תוכלו ליהנות משוק מקומי קטן בדרך למשרד האינפורמיישן.
שוק מקומי קטן, בצד הכביש
