צ'נאי של היום, מדראס של פעם
27.2.2009
בשש וחצי בבוקר התעוררתי ושמתי לב ששקט מאוד מסביב. לקח לי כמה שניות לקלוט שהמאוורר הפסיק לעבוד, כנראה שוב הפסקת חשמל, כמו לפני כמה ימים. בלי המאוורר שקט יותר אבל גם חם יותר, ובעיקר לח. כן, זה אחד מאותם מצבים שאתה מעדיף לחיות עם רעש רקע קבוע כי המחיר גרוע יותר. מאז שנכנסתי לחדר הזה לא ראיתי את המאוורר אף פעם עומד (גם כשאני יוצא אני משאיר את המאוורר לעבוד) והנה עכשיו הוא עומד לו מבויש, בטל ממלאכתו, ואני מת להמשיך לישון עוד קצת...
אין ברירה, צריך לקום, לעשות מקלחת טובה וקצת להתרענן, לארוז וללכת לאכול משהו, לפני שנתחפף מפה צפונה לצ'נאי. לפני היציאה אני משלם את חובי על שלושת הלילות שהייתי כאן, מעמיס את הבית ויאללה לתחנת האוטובוסים הקטנה שנמצאת 10 דקות הליכה מכאן. הכל כאן קרוב, המסעדות, הים, האתרים, ואני עוד לא יודע כמה שאתגעגע לקרבה הזאת. עכשיו מחכה לי צ'נאי, לשעבר מדראס, בירת דרום הודו, עיר עם אוכלוסיה של איזה 8 מיליון תושבים (המטרופולין כולו) שכל הזמן גדלה, עיר עסוקה, הומה וסואנת, ונראה איך אסתדר בה. לא פגשתי אף אחד שיוכל להמליץ לי על משהו בצ'נאי, כולם מתייחסים אליה כאל נקודת מעבר הכרחית שצריך לעוף ממנה מה שיותר מהר. אין לי מושג לאיזה גסט-האוס אגיע, באיזה אזור של העיר אגור, ואם יהיו לי מקומות נחמדים לאכול בהם, כמו כאן, הכל יתבהר בהמשך, ובינתיים פשוט נזרום עם הדברים ונראה.
פרידה ממאמאלאפורם
בתחנת האוטובוסים מחכים עוד שני מטיילים אחרים, בחור בריטי, דרק, שמתכנן לקחת מצ'נאי את הרכבת לגואה, ובחורה אמריקאית, ג'ולי, שלוקחת את הרכבת לכלכותה. זה נחמד, כי זו פעם ראשונה שאני לא לבד בניסיונותיי להבין לאן נוסע האוטובוס שנכנס זה עתה לתחנה ואם זה האוטובוס שאני צריך. אחרי כרבע שעה המתנה וכמה אוטובוסים שנכנסו ויצאו, מגיע אוטובוס לצ'נאי ואנחנו עולים. האוטובוס חוזר לכביש הראשי פונדיצ'רי-צ'נאי (45) ושם פונה צפונה. זה לוקאל רגיל, שעוצר בכל תחנה אפשרית בדרך, מעלה ומוריד נוסעים.
כמה פרות ג'מוסיות (תאו) חוצות את הכביש ונהגנו, חרף ניסיונות הבלימה שלו והטיית ההגה שמאלה פוגע באחת מהן אשר נשכבת על הכביש. וואו, אני מקווה שלא הרג אותה. ג'ולי האמריקאית שואלת אותי מה קרה, "אני לא יכולה להביט לשם", היא מזועזעת כולה. הנהג עוצר את האוטובוס וכולם יורדים לראות מה קרה. הג'מוסית שנפגעה שוכבת על הכביש, אבל נראה שהיא בחיים ופציעתה אינה אנושה. לידה עומדת חברתה שמשתינה עכשיו על הכביש מהתרגשות ופחד, מרימה את ראשה לשמים וכאילו גועה, רק שלא יוצא לה שום קול ורק מבטה כל-כך אומלל, ממש מכמיר לב, כאילו היא כבר מתאבלת על חברתה. הבחורה שהובילה את העדר והיתה בלחץ היסטרי כשקרתה התאונה נרגעת מעט ומביאה פח מים לשפוך על הג'מוסית כדי לעוררה, ואכן אט-אט היא חוזרת לעצמה, עדיין שכובה על הכביש אבל ראשה כבר מורם.
הג'מוסית מתחילה להתאושש
בינתיים מגיע גם גבר, אולי הבעלים של העדר, קושר חבל לצווארה של הג'מוסית ומושך אותה עד שהיא נעמדת על רגליה ומפנה לאט-לאט את הכביש. יו, לפי החבטה שחבט בה האוטובוס הייתי בטוח שהרג אותה והנה היא על הרגליים, הולכת. אכן מנפלאות הודו. בנסיעה הקודמת שלי הרכבת דרסה למוות כמה פרות באמצע הלילה בין גואה לקוצ'ין, הפעם הפרה יצאה מזה.
ככל שמתקרבים לצ'נאי האזור נהיה בנוי יותר ויותר, פרברים של הפרברים. לפי הספרים צ'נאי גדלה מאוד כל הזמן, אבל לאורך ולרוחב ולא לגובה (שטחה כיום 426 קמ"ר), ואכן כבר מהאוויר, כשנחתתי כאן לפני כשלושה שבועות, יכולתי להתרשם מהשטחים הבנויים העצומים. אחרי כשעתיים נסיעה אנחנו מגיעים למסוף האוטובוסים החדש יחסית צ'נאי מופוסיל שבקויאמבדו, 7 ק"מ ממערב למרכז העיר ("תחנת קויאמבדו"), שיש האומרים שהוא הגדול ביותר באסיה, תתארו לכם. האמת שקיוויתי שהאוטובוס ייקח אותנו עד למרכז העיר, אבל במקום זה הגעתי למקום שרק הרציפים בחוץ נראים כמו עיר, ולך תמצא כאן אוטובוס שאתה צריך. נהג ריקשה רוצה 200 רופי מכאן לעיר, ויש לו גם גסט-האוס מומלץ. אני מנפנף אותו, נפרד בחיבוק מג'ולי (עוד אחזור לסיפור שלה מתישהו), ולחיצת יד לדרק, שמחפשים אוטובוסים לתחנות הרכבת שלהם, ונכנס פנימה לתחנה. מה אגיד לכם, זה משהו ענקי, מטורף לגמרי! טוב, קודם נלך לשירותים להשתין ובינתיים נחשוב מה עושים, וגם לאיזה איזור בעיר אני רוצה להגיע. בהתלבטות בין האזורים אגמור או טריפליקיין, אני מחליט בסופו של דבר להעדיף את האחרון, לא ברור לי אפילו למה, ומפה לשם אני תופס מישהו שאומר לי שאוטובוס B27 מגיע לאן שאני צריך. אני יוצא חזרה החוצה לרציפים ומאתר את האוטובוס שלי שזה עתה מגיע ונעמד בתחנה, אוטובוס חדש ויפה, מפתיע. אני נכנס עם הבית ומתיישב בספסל הראשון, זהו, אני לא זז מכאן. כשעולה הכרטיסן אני מראה לו ב"לונלי" שם וכתובת של גסט-האוס בטריפליקיין, והוא מאשר שהאוטובוס אכן מגיע לאזור והוא יגיד לי מתי לרדת, יופי.
צ'נאי, התרשמות ראשונה
כשאני יורד מהאוטובוס, אחרי כ-40 דקות נסיעה ברחבי העיר הענקית הזאת, אני רואה ממש מולי את הבניין הענק של תאגיד התיירות של מדינת טאמיל נאדו ומחליט להיכנס ולברר פרטים על סיור של איזה חצי יום להכרת העיר, כדי שאצליח להבין מי נגד מי כאן. מסתבר שבבניין הזה אמורים להימצא גם משרדים של כל המדינות האחרות בהודו, אלא שמרביתם, אני רואה, ריקים ולא מאוישים. במשרד של טאמיל נאדו בכל אופן מקבלים אותי יפה, ואחד האנשים שם משרטט לי על דף ניר איך להגיע לגסט-האוס שאני מחפש ("זה בערך ק"מ אחד מכאן"), ונותן לי פרטים על סיור של חצי יום שיכול לעשות לי קצת סדר בעיר הגדולה הזאת. בקומה למעלה אני גם מקבל מפה כללית של העיר ומחליט שאם אכן אמצא גסט-האוס בסביבה, אחזור לכאן מאוחר יותר להזמין ולשלם על הסיור (125 רופי).
אני מעמיס את הבית ויוצא לדרך, לפי התרשים, ואכן מגיע. במקום יש שני גסט-האוסים סמוכים זה לזה, "פרדייס" (Paradise), אליו התכוונתי מלכתחילה, ו"ברואדלנדס" (Broadlands), שנראה לי דווקא יותר מעניין מבחוץ. זוג צעיר שנראים בריטים עומדים בחוץ, מתכוונים לעזוב, ואני שואל אותם איך "ברואדלנדס". הבחורה מספרת לי שהם היו כאן 10 ימים ובהחלט נהנו, "למקום הזה יש אופי", היא אומרת. טוב, אם אופי אז גם אני רוצה, אני אומר לעצמי ונכנס פנימה, חרף אזהרת ה"לונלי" שהמקום זוכה לביקורת שלילית כיוון שאינו מתיר לינה של הודים. הבחור בקבלה אומר שיש להם חדר ב-300 רופי, ובלי מקלחת. אני אומר בוא נראה, והבחור לוקח אותי דרך כל מיני מסדרונות, פתחים מעוגלים ומדרגות צרות אל חדר בקומה השנייה.
גסט-האוס ברואדלנדס (Broadlands) בטריפליקיין, צ'נאי
אין ספק, המקום הזה היה פעם מיסיון או מנזר, עם חצר פנימית גדולה עם עצים, מקום בהחלט מעורר השראה, וחבל רק שהוא נראה מאוד מוזנח ולא מטופל. בכניסה לחדרי שתי כנפי דלת מעוגלת בצבע תכלת מלוכלך ובפנים חדר צר ומאורך, עם מיטת עץ ליחיד, שולחן עם מגירות, עוד שולחן קטן, שני כסאות ושרפרף, וזהו, לא רק בלי מקלחת אלא גם בלי שירותים. "זה החדר", אומר הבחור. הרושם הראשון שלי – זה חדר לנזירים. "השירותים בחוץ", הוא עונה למבטי התוהה המחפש אחריהם, "בוא תראה". הוא לוקח אותי החוצה ומראה לי מאחורה, מעבר לפינה, שני תאי בית שימוש ושני תאי מקלחת. "אתה רואה, זה קרוב". אני מתלבט. החדר והמקום אכן "מעניינים", אבל בלי שירותים אפילו? כמעט כמו חזרה לטירונות. הבחור רואה את התלבטותי, מספר לי שלאחרונה היו כאן 4 זוגות ישראלים, ואומר שאולי מחר יתפנה חדר עם שירותים. טוב, אני מחליט לקחת את החדר ללילה אחד ונראה מחר, אם יתפנה חדר עם שירותים, מה טוב, ואם לא אולי בפרדייז הסמוך יש משהו טוב יותר, או שבכלל יהיה עדיף לעבור לאגמור.
כך נראה החדר שלי, השירותים בחצר...
לפני שאני יוצא לעיר להסתובב קצת ולראות מי נגד מי, אני מגלה בחצר הסגורה למטה צעירה בירוק יושבת ליד שולחן וקוראת ספר, ומחליט לרדת אליה ולשמוע מה היא תוכל לספר לי על העיר, ובכלל. ובכן, מסתבר שהעלמה הענוגה הזאת, שנראית רזה ושברירית ועורה הבהיר כמעט שקוף, היא צרפתייה המתנדבת כאן בבית יתומים. וואלה. היא נמצאת בצ'נאי כבר חודשיים, מזה שבוע בגסט-האוס הזה, והגיעה לכאן עם עוד קבוצת מתנדבים. היא עובדת בבקרים, עד הצהריים, ואחר-כך היא חופשייה לנפשה. "חלק מהיתומים גם מוגבלים פיזית ושכלית, אז צריך גם לטפל בהם, וגם לשחק איתם", היא משיבה באנגלית רצוצה בתשובה לשאלתי מה היא עושה בבית היתומים. אני מביט בה, מביט בתפאורת המקום שמסביב, ולא יכול שלא לחשוב עליה כעל דמות הנזירה הקלאסית. שקטה, צנועה, מדברת בשקט, לא תופסת מקום. "את מכירה איזו מסעדה מומלצת כאן במקום?", אני שואל אותה שאלת חולין. "לא, אין לי מושג, חברים באים ולוקחים אותי לאכול, אבל אני לא יודעת איפה זה", היא עונה במבוכה. טוב, לא נראה לי שהיא תוכל להוסיף לי עוד בענייני אוכל, ואני נפרד מהצרפתייה הענוגה והנזירית הזאת לשלום ויוצא לרחוב הסואן.
כשאני יוצא להסתובב מעט בחוץ, מתחזק בי הרושם שאולי טעיתי בבחירת האזור. לא כל-כך נעים להסתובב כאן, ממש המיין באזאר של דלהי, רק בלי החן של המיין באזאר. סואן כאן וצפוף, כל ריקשה עוצרת לידך, אולי אתה רוצה לנסוע, מקבצי נדבות בכמויות, הרבה מהם נשים שעומדות על המדרכה וליד פתחי החנויות וכשרואות אותך פתאום מרימות יד לנדבה וקוראות אליך בתקיפות, כאילו אתה חייב להן משהו בעצם היותך מבקר זר.
משהו קודר באווירה של צ'נאי
במשרד התיירות אני קונה כרטיס לטיול של חצי יום, מחר מהצהריים, והולך לחפש מקום לאכול. ובכן, מסתבר שממש בעיה למצוא כאן מקום עם אוכל מגוון ולא רק הודי, שום ג'רמן בייקרי, שום מסעדה שאפשר לשתות בה קפה עם עוגה (מה שממש בא לי עכשיו), כלום, נאדה. "אולי ראית כאן איזה מסעדה אירופאית?", אני שואל בחורה בלונדינית צעירה ונאה שאני פוגש ברחוב ועסוקה בצילום. מסתבר שהיא סטודנטית נורווגית לתואר ראשון, העונה לשם טרייסי, עם אנגלית טובה, שנמצאת כאן במסגרת קורס לתרבויות ואנתרופולוגיה שהיא לומדת באוניברסיטה של אוסלו. במסגרת הקורס והתואר היא מחויבת לנסוע לכאן (במימון שלה), וכאן היא עושה עבודה על הג'נדר בחברה ההודית, מקומם הייחודי של הגבר והאשה ותפקידיהם בחברה. במסגרת החודש שהיא והסטודנטים האחרים נמצאים פה יש להם גם אפשרות לעבוד קצת (משהו שמתואם מראש ע"י האוניברסיטה), וכך לכסות חלק מעלויות הנסיעה. מה תגידו, נשמע אחלה לא? אני מייד כמובן חושב על הסטודנטים שלנו ולמה בעצם גם לנו אין מין תוכנית כזו שיכולה להפוך את הלימודים למשהו ממש מדליק? בענייני אוכל מספרת טרייסי שיש מרכז קניות גדול, הסיטי סנטר, שנמצא איזה 10 דקות נסיעה מכאן, ושם יש כל מיני מסעדות מערביות של אוכל מהיר. כאן באזור היא מצאה רק מסעדה אחת צמחונית שגם נראית נקייה וגם יש בה מיזוג אוויר. "וחוץ מזה", היא מוסיפה, "יש גם מסעדות בבתי מלון של 4 או 5 כוכבים". האמת שכבר חשבתי להתחיל לבדוק בבתי מלון סמוכים, אלא שכולם נראים לא משהו. "אצלנו במלון אין מסעדה", היא עונה לשאלתי ומראה לי את המלון שלהם שנמצא בסמוך. חבל. אני נפרד מטרייסי כדי להמשיך ולחפש מסעדה, ובינתיים קונה לי כמה בננות וענבים, שלא אגווע ברעב.
רחוב מרכזי בטריפליקיין
בסוף אני מוצא משהו, לא קפה, לא עוגה, אבל אורז כן ומסאלה דוסה גם, ואחר-כך חוזר לגסט האוס לעשות מקלחת טובה. תכף נכנסת השבת, ואת הערב הזה אני הולך לבלות עם מוזיקה וספר טוב. אני עייף מדי בשביל לצאת ולהסתובב, מה גם שראיתי שפה קרוב אין שום מועדון או איזה מקום שאפשר לבלות בו. החדר הקטן והצר שלי, והמנזר הזה די מבאסים, האמת. טוב, מחר יום חדש, או כמו שאמרה זאת סקארלט ידידתנו: "After all, tomorrow is another day!". ובינתיים אני בוחר את ג'ניס איאן, סוזאן וגה, שלמה ארצי שלנו, וליאונרד כהן הגדול, שיש לו ניסיון מה במנזרים, כדי לבלות אתם את ערב שישי הזה, בצרוף סניקרס ועוגיות שאני מצליח למצוא במעמקי תרמילי ושיוכלו להמתיק מעט את הבדידות והעצב שירדו עלי לפתע בערב שבת.
העצב הזה מחזיר אותי למסע הקודם שעשיתי בדרום הודו לפני שנתיים, בעקבות הספר אלוהי הדברים הקטנים של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי [תיעוד המסע כולו מופיע באתר "למטייל" במסע שנקרא "החזרה להודו"], ולסיפורו של אסתה המסכן המופרד בכוח מאחותו התאומה רהל ונשלח לכלכתה ב'ראני המעופפת', רכבת הדואר של מדראס, בלווי של ידיד משפחה. כשעמדתי אז על הרציף בתחנת הרכבת של קוצ'ין והבטתי ברכבת שהחלה לנסוע לכוון מדראס, ממש יכולתי לראות מול עיני את אסתה הנפחד יושב בקרון, עם הרגשה של מישהו שהולך להקיא, כאשר הרכבת מתחילה לזוז ואמו ורהל מלוות אותה בהליכה. "'תאכל את הכריכים, לפני שהם יהיו רטובים', אמרה אַמו לאסתה, 'ואל תשכח לכתוב'... אישוניו של אסתה התרחבו, ציפורניו ננעצו בידה של אַמו בעת שהיא הלכה לאורך הרציף. הליכתה הפכה לריצה ככל שרכבת הדואר של מדראס צברה תאוצה. 'תבוא עליך ברכה, ילדי. מתוק שלי. אבוא לקחת אותך בקרוב!'... על רציף התחנה התקפלה רהל על הרצפה וצרחה וצרחה. הרכבת יצאה. האור נכנס."
בתחנת הרכבת
...ועכשיו אני במדראס, היא צ'נאי, ונראה שיש לי חשבון לא גמור עם העיר הזאת. לא יודע מה זה, אבל יש לי מין הרגשה לא נוחה כזאת שלא הרגשתי באף מקום בהודו אליו הגעתי עד כה, משהו שקשה להסביר. טוב, נראה מה יהיה בהמשך.
