הלם הפרדאקשאנה ב'
יום ראשון, 8 פברואר
... כשהרכבת נכנסת לרציף אין שום הודעה וגם על חזית הקטר לא כתוב כלום. מוזר, כי זה גם קצת לפני הזמן שלה. איך אדע אם זו הרכבת שלי? אני מביט סביב, איך אני אמור לדעת לאן הרכבת הזו? עובד ניקיון שחום, זריז וערני, בשנות החמישים לחייו, לבוש מעיל רוח מרופט שהיה פעם כחול וידע ימים טובים יותר הולך ומתקרב אלינו בצעדים קצרים, תוך שהוא מטאטא את הלכלוך שעל הרציף ואוסף אותו עם יעה מהווה לפח שחור ומלוכלך. כשהוא מבחין בעינינו השואלות הוא מחייך מין חיוך קטן כזה, סתמי, עייף, ואומר בטון בקי ומוסמך: זו הרכבת ל...
טוב, אם חשבתם שזה תיאור של המתנה לרכבת הודית טיפוסית אז טעיתם. זו הרכבת לבאר-שבע, והתחנה היא חיפה מרכז... כן, אולי בעצם אין כזה הבדל בינינו ובין ההודים.
תאמינו או לא, היום יומולדת שלי (מזל דלי!) ואני? אני בדרך לשדה התעופה. לפחות אני הולך לעשות משהו שאני אוהב, לנסוע להודו. ביום שישי חגגו לי יומולדת מוקדם וכל החבר'ה שלי באו. קסי קנתה לי מצלמה חדשה, בדיוק בזמן, הילדים שעון יד ואלבום כפול של רדיוהד (מאספי) והיה מרגש, ועכשיו בדרך לשדה התעופה אני לבד, ועצוב לי. אוף, חולפת בראשי המחשבה הקבועה ברגעי געגוע שכאלה, אולי אבטל הכל ואחזור הביתה?
בראוני הרגישה שאני נוסע, קפצה עלי, ליקקה את פני, עכשיו היא תחכה כל יום שאחזור, וכל פתיחת דלת או צלצול טלפון יקפיץ אותה ואחר-כך גם יאכזב אותה, כמו שהיה כשקסי נסעה. ניסיתי לומר לה שאני נוסע רק לחודש, לא יותר, האם הבינה?
קסי לא אוהבת את הודו, כבר סיפרתי לכם על זה (איך אפשר לא לאהוב את הודו אני עדיין לא מבין), אז היא משלחת אותי לדרכי, "תהנה" היא אומרת, ותחזור עם סיפורים. עד שהיא הביאה אותי קודם ללב המפרץ עוד לא קלטתי שאני נוסע אבל עכשיו זה מתחיל לחדור לתודעה שלי לאט-לאט, ואני כבר מתגעגע.
הנסיעה להודו הפעם שונה מהנסיעות הקודמות. זה כבר לא לגלות את הודו ואת עולמם של ההודים, להכיר את הצפון ההררי ואת עמק פארוואטי, את הטיבטים במקלוד ודהרמסלה, את הגנגס ואת היוגה והמדיטציה ברישיקש, את ואראנאסי הקשה שאליה באים למות, את הטאג' מאהאל המושלם באגרה, את דלהי הבירה, את ראג'אסטאן הציורית עם פושקאר וגמליה, ואת האנרגיות המיוחדות שבאוויר הצפוני. זה גם לא מסע בעקבות ספר שכל-כך אהבתי וקראתי לפחות חמש פעמים ("אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדהטי רוי) למדינות הדרום קראלה וגואה, לקאתאקאלי, לדקלי הקוקוס ולאווירה הנוצרית. לא, הפעם זו נסיעה שנועדה להעמיק את הקשר שלי להודו ולחלקיה הרוחניים באמצעות ביקור ב"ליבו הרוחני של העולם", וזה כבר משהו אחר. הפעם זו נסיעה שבמרכזה ביקור בטירובנאמאלאי (להלן טירו), עיר קטנה במונחים הודים (רק 140.000 תושבים), ומפגש עם כמה מורים, קדושים, סרי רמאנה מהרשי, שכבר אינו בין החיים, ואחרים שעדיין חיים ואוכל לקבל מהם 'דרשן' שיאפשר לי "לראות" דרכם את האמת, מעבר לאופן בו היא נראית בעיני שלי. אין ספק, הפעם זה משהו שונה.
תמונת סרי רמאנה מהרשי באשראם שעל הר הארונאצ'לה
...בטיסה יושבת לידי תמר, שנוסעת עם קבוצת אנשים לעשות יוגה בואראנאסי, גיחה קצרה של כשבועיים, כולל כמה ימי טיול. "למה דווקא לואראנאסי?", אני שואל, והיא מספרת שהמורה שלהם נמצא שם והוא הולך להדריך אותם בחלק מהזמן. אני חושב על ואראנאסי ונזכר בהרבה דברים אחרים חוץ מיוגה. תמר מנחשת על מה אני חושב ואומרת שכבר היתה בהודו בעבר ויודעת שואראנאסי היא מקום קשה, ה"הארד קור" של הודו. בעשרים וכמה שנותיה היא הספיקה לטייל גם בדרום אמריקה, ועכשיו היא מסכימה אתי ש"הודו זה משהו מיוחד, שונה מכל מקום אחר". מאוחר יותר, כשאני רואה שהיא קוראת את "ארבעים הימים של מוסא דאג" של פרנץ ורפל, ספר רציני המספר על שואת הארמנים בטורקיה, ושומע ממנה שהיא אוהבת לקרוא, אני נותן לה במתנה עותק של WAWONA, הרומן שלי, תוך הבטחה שלה שתשלח לי את תגובתה לאחר שתסיים לקרוא. אין, ברגע שאתה כותב ומפרסם את זה (גם ברשת!) אתה צמא לתגובות, וכמה שתקבל עדיין תבקש עוד ועוד.
יום שני, 9 פברואר
לקראת שמונה בבוקר אנחנו בדרך לנחיתה. הצלחתי לישון רק מעט, יותר נמנמתי כזה, וגם תמר מספרת שבעיקר קראה. שערה הבלונדי-שטני סתור מעט, לא מסודר, והולם את פניה הנעימים והמרגיעים, והיא מכינה עצמה להמשך הדרך. לשנינו מחכות עכשיו טיסות המשך, עם המתנה של כמה שעות לקראתן, והיום רק התחיל.
בינתיים מקבלת אותנו מומבאי (בומביי) בזרועות פתוחות, בשדה תעופה גדול וחדיש שעדיין נמצא בשלבי בנייה עם כל מיני קירות דיקט ומעברים זמניים. הריחות ההודים המסורתיים שהציפו אותי תמיד עם נחיתותי הקודמות בדלהי ובמומבאי מאחרים להגיע, ולוקח להם זמן. לבסוף הם מגיעים בגניבה, כמעט מתנצלים, וממלאים אט-אט את חלל האוויר, ריחות שהם תערובת של ריח קטורת מתקתק המעורב בתבשילי הקארי החריפים, יחד עם ריח של זיעה חמסינית חמוצה ומעט אשפה שהמתינה בפח קצת יותר מדי זמן. אח, הודו, הודו. ובכל זאת משהו באווירה שונה, מין איפוק וזהירות שאינם מאפיינים את ההודים מרחפים באוויר, ואני תוהה האם אלה תוצאות של מתקפת הטרור שהיתה במומבאי בסוף נובמבר האחרון, לפני כחודשיים. אין לי ספק שמתקפה מפתיעה ורצחנית כזו תיזכר כאן עוד זמן רב, במיוחד נוכח אזלת ידם של כוחות הביטחון המקומיים, וגם קרישנאן ידידי ההודי שהכרתי בטיולי הקודם כתב לי וקונן על כך.
תיק הגב הגדול שלי הגיע וזה כבר מצוין וכולנו, כל הממשיכים בטיסות פנים, עוברים לאולם המתנה קטן וזמני, ואחר-כך דוחסים עצמנו לאוטובוס המעביר אותנו לצידו האחר של הטרמינל, ממנו יוצאות הטיסות המקומיות. המרחק האווירי אינו כה גדול, אך עקב עבודות הבנייה בשדה נאלץ האוטובוס לבצע הקפה ענקית כדי להגיע. אני נפרד מתמר ומהקבוצה שנוסעת לואראנאסי, והולך לחפש את הטיסה שלי לצ'נאי (מדראס), הבירה הלא-רשמית של דרום הודו. יש לי עוד יותר משעתיים לטיסה, ואני משלים בנחת את תהליך הצ'ק-אין, לא לפני שמחייבים אותי להשאיר מאחור את בקבוק המים שלי, "אסור לעלות בקבוק עם נוזלים למטוס, אפילו אם זה מים". כפיצוי אני מתיישב בקפה הקטן באולם היציאה, מתפרקד על הכורסא, ומזמין לעצמי כוס גדולה של צ'אי מסאלה. עכשיו אפשר להירגע מעט, להביט בנחת בנוסעים הממהרים שאינם רבים בשעת צהריים זו, ובאולם. אולם היציאה הזה גדול, חדש ומבהיק בניקיונו, מאוד מרווח ואפילו מציע לממתינים עיתונים לקריאה בחינם, סחתיין!
אולם היציאה לטיסות פנימיות בשדה התעופה של מומבאי, מבריק ומצוחצח
אחר-כך בטיסה אני נהנה ממטוס די ריק ואפשרות לשכב על 3 מושבים. מכאן לצ'נאי קרוב לשעתיים טיסה, והבואינג של חברת JET AIRWAYS עושה את הטיסה הזו יפה, ורק האוכל שמחלקים על הטיסה (ארוחת צהריים קלה) ממש לא משהו. כשאנחנו מתקרבים לצ'נאי אפשר להתרשם משטחה העצום (כ-175 קמ"ר) עם הגבעות הירוקות בדרום העיר. העיר הזאת, שנוסדה כמקבץ של כפרים לפני כחמש-מאות שנה, היא כיום היחידה בהודו שעוד נותר לה מקום להתרחב, כך אומרים, והיא אכן מנצלת הזדמנות זאת, בעיקר לאורך קו החוף של מפרץ בנגל והאוקיאנוס ההודי, וממשיכה כל הזמן לגדול ולהתרחב.
גם בצ'נאי, באולם הכבודה, אני שמח לגלות שתיק הגב שלי הגיע (בטיולי הרבים כבר למדתי לא לקחת את זה כמובן מאליו). אני מחליף מעט כסף ויוצא החוצה לחפש את נהג המונית שרחל שלחה לי, עובר וקורא את כל השלטים עם השמות ולא מוצא כלום, נאדה. אני חוזר אחורה לאורך נתיב היציאה מהאולם, הולך וקורא שוב, לאט-לאט, אולי פספסתי משהו קודם. נהגים ומקבלי פנים שממתינים למישהו שצריך להגיע באחת הטיסות מפנים אלי את שלטי השמות שהם אוחזים בידיהם. אני קורא, מסמן "לא" וממשיך לשלט הבא, וכך הלאה עד סוף שורת הממתינים הארוכה, וכלום, אפס, גורנישט. הייתכן שרחל שכחה לשלוח נהג, או שהוא לא הצליח להגיע מסיבה כלשהי? במשך יותר משבוע התלבטתי מה עדיף, לקחת אוטובוס מקומי בשילוב עם ריקשות, שזה כמובן יותר זול אבל לוקח הרבה יותר זמן ובלגאנים, או ללכת על מונית יקרה (2000 רופי) אותה הציעה רחל לשלוח מטירו, עם נהג שגם ידע להביא אותי אל ביתה. השיקול המכריע היה להגיע אליה מה שיותר מהר כדי להספיק לפרדאקשאנה, ולכן שלחתי לה מייל שתזמין מונית, ועכשיו, מה עכשיו? אני מחליט ללכת לחפש טלפון כדי להתקשר אליה ולנסות לברר. מחוץ לטרמינל אין טלפון ונראה שאצטרך להיכנס חזרה לטרמינל ולחפש. לפני כן אני חוזר שוב לאזור היציאה לעשות חיפוש נוסף, ואז מגלה את הנהג שלי. "מה קרה?" אני שואל אותו. "על הלוח היה כתוב שהמטוס נוחת בשתיים", הוא עונה באנגלית די בסיסית. טוב, נחתנו קצת אחרי אחת אבל מה זה חשוב עכשיו, העיקר שנמצאה האבדה ואפשר לצאת לדרך. היציאה מצ'נאי דרומה על כביש 45 איטית, ארוכה ועמוסת כלי רכב. אם הספקתי לשכוח את הנהיגה ההודית אז קופי הנהג דואג להזכיר לי אותה, יד אחת על ההגה והשנייה על הצופר, שלא נח לרגע, ותמרונים מסוכנים, "על הקצה", במעבר מנתיב לנתיב, כולל נסיעה בנתיב הנגדי כשממול אין רכב לרגע או שישנם רק אופניים אותם אפשר "לזרוק" לשוליים. התוצאות כמובן בהתאם, ובדרך אנו חולפים ליד שתי תאונות דרכים, באחת מהן שוכב גמל הרוג על הכביש הנגדי, כשהעגלה אותה משך אחריו זרוקה בצד, ואילו המכונית המתנגשת חצתה את כל הנתיבים הנגדיים (שלנו) ועכשיו היא עומדת מרוסקת בצד הכביש, חציה בתוך תעלת מים. ברוך הבא להודו!
