מדיטציה בתוככי קודש הקודשים
ועכשיו הבריטי מזמין אותנו לבוא וכולנו צועדים אתו לתוך כדור הזהב. אין כאן שום מחילה מסתורית ואפילו לא ארנבון ממהר עם שעון בכיס אפודתו, הכל מתוכנן ומאורגן ועדיין מאוד מסקרן. בכניסה אנחנו מורידים סנדלים ומתחילים לטפס במדרגות פנימה. התנועה בתוך הכדור עצמו היא בצורת ספיראלה כשהחלל העצום, הרקע האדמדם של הקירות והשקט המוחלט מתחברים לתחושה מאוד מיוחדת. סטרילית, נקייה ומיוחדת. דֵי בתחילת המדרגות יש פינות ישיבה על ספסלי שיש לבנים שהם חלק מהקירות, כשלידם ערמות של גרביים לבנות נקיות ומסודרות. כל-אחד מאתנו גורב זוג גרביים לבנות כאלה, שנראות כאילו יצאו זה עתה מהכביסה, וכולנו ממשיכים לצעוד במעלה הספירלה כשבכל סיבוב של המדרגות עומד מישהו מאנשי המקום בפנים מחייכות, אשה או גבר, לוודא שחס וחלילה לא נסטה מהמסלול ונלך לאן שאסור. אני שם לב שהנשים הן כולן אירופאיות ואילו הגברים הודים, מעניין. מסלול הטיפוס הספיראלי בעיצוב הכמו-עתידני הזה, המזכיר סרטי מדע בדיוניים, מביא אותנו בסופו של דבר, בגובה של כ-30 מטר, לאולם המדיטציה העגול המרוצף כולו בשיש לבן. באולם 12 עמודים ובמרכזו, על הרצפה, כדור בדולח (קריסטל) עגול ומושלם שקוטרו 70 ס"מ. אל כדור זה מגיעות קרני השמש באמצעות מראה גדולה הנמצאת בגג האולם, חודרות אותו ויורדות עד לתחתית המטרימאנדיר. אגב, בימים מעוננים מחליפות מנורות סולאריות את תפקיד השמש, ובימי גשם המקום כולו סגור למבקרים.
אני נזכר בדברים שכתבה 'האם'
באולם החשוך מפוזרים שטיחים לבנים ועליהם כריות לבנות, חלקן ליד הקירות, אחרות ליד העמודים, והנוספות באמצע, בלי מקום להישען עליו, ועל אחת מאלה אני נוחת ומתיישב, בשקט. עכשיו אלה 15 דקות המדיטציה המוקצבות לנו בלב ליבו של המטרימאנדיר, המרכז הרוחני והפיזי של קהילת אורוביל, הנשמה שלה. אני יושב ומתבונן בכדור הבדולח ובקרן השמש היורדת מלמעלה. בדרך כלל אני חושב על איזו מנטרה, או "אום", או נקודה דמיונית במצחי כדי שאוכל להתרכז בנשימותיי, ואילו כעת אני מוקסם כולי מכדור הבדולח הזה, שיש הטוענים שהוא הגדול בעולם. בלילות ובימים מעוננים יוצרות מנורות סולאריות את "קרן השמש" היורדת מלמעלה, אבל היום זו קרן שמש אמיתית היוצרת אור רך ונעים והמראה מרהיב! אין מה לומר, המראה מאוד מיוחד הזה, הנקי, המדויק, המינימליסטי, מעורר השראה מסוג שונה, משהו שלא התנסיתי בו עד כה. באולם יש שקט מוחלט, כבר הרבה זמן לא שמעתי שקט כזה, והפחד הכי גדול שלי עכשיו זה מה ייקרה אם פתאום יבוא לי שיעול? האם זה יפגע בסיכוייה ובעתידה של קהילת אורוביל? לא, אסור לי אפילו לחשוב על זה!
המחשבות שלי מתרוצצות ממקום למקום מגודל המעמד והחוויה, ממש קשה לי לפנות את עצמי למדיטציה נקייה ועמוקה. אני מרגיש בכל גופי את גודל הרגע הזה ואת ייחודיותו ומתאמץ להזיז הצידה כל דבר חיצוני שמושך את תשומת ליבי ולהיות פנוי לרגע הזה שכה חיכיתי לו. כשמסתיימות 15 דקות המדיטציה נדלקים אורות קטנים באולם ואני פוקח את עיני אט-אט, בזהירות, להיות עוד מעט בחוויה. זה היה קצר מדי, אני אומר לעצמי, פשוט קצר מדי. כמה נשים שעובדות במקום ממהרות להקים אותנו ולסמן לנו את הדרך החוצה. אשה הודית אחת מבינינו שמנסה להתקרב מעט לכדור הבדולח מקבלת מייד סימן לחזור אחורה. לא אהבתי את זה. נראה לי יותר מדי גרמני כזה, הסדר והמשמעת מעל לכל, היי, זה הודו כאן.
אחרי שאנחנו מורידים את הגרביים ויורדים החוצה עד לסנדלינו, אנחנו ממשיכים עוד למטה, לתחתית הכדור המוזהב, עד לבריכת מים עם 24 קבוצות עלים עשויים שיש שהמים גולשים עליהם, ובמרכז הבריכה הנקודה אליה מגיעה קרן השמש לאחר שהיא חוצה את כדור הבדולח הגדול שבאולם המדיטציה. מכאן אנחנו ממשיכים עם הבריטי לאמפיתיאטרון קטן וממנו לעץ באניאן ענק, מעט יותר גדול מזה שראיתי אתמול, שמענפיו משתרגים ענפים רבים למטה, לקרקע, ומתחתיו אנחנו מתיישבים להמשך מדיטציה. דוד ואני משוחחים בינינו, ואז מגיע איזה אירופאי לבוש כתום עם זקן לבן ואומר שאסור לדבר. טוב, אנחנו מתיישבים על הדשא מתחת לעץ הבאניאן הקדוש לכמה דקות של מדיטציה, ובשלב מסוים נראה לי מתאים לנסות מדיטציה במצב שכיבה וזה מה שאני עושה, מביט דרך הענפים המשורגים אל השמים שברקע ואל האינסוף, אלא שאז הכתום עם הזקן הלבן ניגש אלי ואומר שאסור לשכב. יו, תנו לנשום, נראה לי שמישהו כאן שם אותי על הכוונת שלו.
עץ באניאן ענק בסמוך לעץ הקדוש
אנחנו יוצאים, אוספים את חפצינו מחלון השרות וניגשים לאופניים, ואז שואל אותי דוד מה החלטתי לגבי מה שהוא הציע לי קודם. מה הוא הציע, אתם בטח שואלים, אז הנה זה: דוד מתגורר ב"גסט-האוס פארק" בפונדיצ'רי (אליה תכננתי להגיע מחר), אבל למעשה הוא צריך לעזוב כבר היום אחה"צ, כדי להיפגש מחר עם אשתו בוארקלה, והחדר שלו משולם כבר להלילה (300 רופי), אז אם אני מעוניין ואגיע לפונדי עד חמש אחה"צ היום, אוכל לקחת ממנו את החדר בקומה השנייה, שיש בו מרפסת הצופה אל הים, וגם להישאר אחר-כך בגסט-האוס פארק המצוין. קוּל, הא? אני הופך בה והופך בה ואומר לו יאללה, אני בעניין. אמנם תכננתי להישאר ב"אינספריישן" עוד לילה, אבל אחרי שביקרתי עכשיו במטרימאנדיר למעשה אני יכול לעוף מכאן, ואם לעוף אז למה לא עכשיו? ורק מרתה בטח תהרוג אותי... אנחנו קובעים להיפגש בכניסה לגסט-האוס שלו, כי לא ייתנו לי להיכנס אליו. זה מקום מאוד מסודר המנוהל ע"י האשראם של סרי אורובינדו, כמו מרבית הגסט-האוסים בפונדי, ואורחים אפשר לקבל רק בכניסה, בחדר מיוחד לקבלת אורחים (אוף, עוד פעם חוקים וכללים?).
בדרך חזרה ל"אספיריישן" על אופני המשופרים אני עוצר בכפר הטאמילי קוילאפאלאיאם כדי לתת לאחד החייטים לתקן את מכנסי הוותיקים, שכבר ידעו תיקונים קודמים בפאנאז'י ובטריבאנדרום. יש כאן בצד הכביש הראשי כמה חנויות של בגדים וסנדלים ובחזית עומדות מכונות תפירה, ואחד החייטים האלה, בחור צעיר שמזכיר את אומפרקאש מ"איזון עדין", עושה לי תיקון מהיר ויפה ב-50 רופי. יופי, עכשיו יהיה לי עוד זוג מכנסיים ללבוש.
אומפרקאש משקיע במכנסי הקרועים
ל"אספיריישן" אני מגיע בדיוק לארוחת צהריים, שם אני פוגש את צ'ליקיטה ואומר לה שאני מתכוון לעזוב תוך שעה-שעתיים. לפי הנוהל אם אני עוזב עד ארבע הם מחזירים לי חצי יום והיא עוד חייבת לי על ההפרש בין המופאד שלא קיבלתי ובין האופניים. צ'ליקיטה מבטיחה שעוד מעט תבוא אלי לבונגלו ואני אוכל (האוכל היום ככה-ככה) והולך לארוז. אתמול בלילה עשיתי קצת כביסה ותליתי על חבל שמתחתי בחוץ, וחלקה עדיין לא יבש, אצטרך להמשיך לייבש אותה בפונדי. תוך כדי האריזה מגיעה צ'ליקיטה עם הכסף ומקבלת ממני את המפתח לאופניים. "את מפתח הדלת תשאיר במנעול ותשאיר את כנפי הדלת פתוחות" היא אומרת, ונפרדת ממני לשלום.
ורק מרתה עצובה. פביאן ודונה עזבו בבוקר ועכשיו אני, והיא נשארת כאן לבד, בלי חברים. היא מתכננת לעזוב רק בעוד שבוע, ואז לקחת את הרכבת לואראנאסי, דרך כלכותה. בינתיים היא חשבה ללכת אחר-הצהריים לרקוד קצת ליד המרכז ואחר-כך היא עוד לא יודעת. חוץ מזה היא מספרת לי שהיא רוצה לייבא מכאן לספרד מין נעלי בית כאלה שסורגים במסרגה אחת (היא הולכת ומביאה לי זוג להראות), ועושים אותם כאן באחד הכפרים. "ראש יזמי יש לך", אני אומר לה בחיוך והיא תולה בי עיניים עצובות. "וחוץ מזה", היא אומרת, "עכשיו אני גם אפחד בלילה להיות כאן לבד". "את יודעת מה", אני אומר לה, "תנעלי את הצד שלי מבחוץ ותיקחי אליך את המפתח". מרתה עושה עם הראש כן, כן, ומתיישבת על המיטה. "טוב, די", אני אומר לה, "וחוץ מזה את מוזמנת לבוא לפונדיצ'רי אם בא לך". "טוב, נראה" היא אומרת. אני גומר לארוז, ולפני הפרידה אנחנו מחליפים כתובות מייל, עושים כמה תמונות למזכרת ונפרדים בחיבוק גדול. יאללה, ממשיכים.
שלום ל'אספיריישן' ולאורוביל
אני נפרד מ"אספיריישן", שהיתה עבורי בסיס נוח להכיר במעט את אורוביל, ויוצא עם הבית על הגב לכיוון כביש החוף שמצ'נאי דרך מאמאלאפוראם לפונדיצ'רי. זה אמנם לא הכביש הראשי המהיר והרחב, אך יש עליו אוטובוסים וריקשות ובטוח שאמצא משהו. חם בחוץ, אבל עד לכביש זה רק ק"מ ומשהו של הליכה, אז לא נורא. אחרי חמש דקות הליכה עוצרת לידי מונית. "לאן?", שואל הנהג שנראה נחמד ואחר-כך יסתבר שקוראים לו מאני, "לפונדי", אני עונה. "לאן בפונדי?", הוא שואל, "לגסט-האוס פארק", אני עונה. "בוא, אני אקח אותך", הוא אומר. "כמה?", אני שואל, "150" הוא עונה, יאללה אני בא. הגעתי הנה בריקשה ושילמתי 200 רופי ועכשיו מונית ב-150, סחתיין, מגיע לי קצת פינוק. מאני דוהר עם המונית שלו, מעיף הצידה את כל הקטנועים והאופנועים והריקשות, ואני נהנה, הנה הנקמה הקטנה שלי אחרי שלושה ימים בהם כולם העיפו אותי מהכביש, או כמו שניסח את זה שלומי באלבום הראשון שלו: "עם טליה אנקום בכולם, עם טליה ידעו שאני לא סתם...", אז עכשיו אני עם מאני. חיש קל אנחנו גומאים את המרחק עד לפונדי, נכנסים לעיר ונוסעים לאורך הטיילת כשהים ממזרח. איזה יופי, אני כבר אוהב את המקום הזה. גסט-האוס פארק נמצא ממש בקצה הדרומי של הטיילת, במיקום מצוין ומבחוץ הוא נראה כמלון ממש, מבנה ארוך בעל שתי קומות עם חדרים רבים. אני נפרד ממאני, שנותן לי את כרטיס הביקור שלו ומציע לי להזמין אותו מתי שאצטרך מונית. בחור נחמד, אין מה להגיד.
בכניסה לחצר הגסט-האוס מביט בי השומר ומבקש אישור כניסה. אני אומר לו שבאתי לבקר חבר, והוא מפנה אותי לחדר ההמתנה לאורחים והולך לבקש בקבלה שיקראו לדוד. "אל תשאל, הכל הסתבך", אומר דוד כשהוא מגיע אחרי כמה דקות, "הם לא מוכנים שתיכנס לחדר שלי". שנינו ניגשים לקבלה ושם אומר לנו אחד הפקידים שאין דבר כזה להיכנס לחדר של מישהו אחר, אפילו אם הוא שילם. וחוץ מזה החדר המסוים הזה מתוכנן לעבור מחר למישהו אחר (אמו של אחד מפקידי הקבלה, מסתבר...). אני אומר להם שאני מוכן לשלם 300 רופי כבר בשביל הלילה הזה, מצידי שיקבלו פעמיים כסף על אותו חדר, אבל מצידם יש כנראה תוכניות אחרות. לאחר שיחה ערנית וארוכה הם מסכימים לתת לי לשני לילות חדר בקומה ראשונה ב-200 רופי ללילה. אחר-כך מתקרב יום ההולדת של "האם" (21 פברואר) ואז כל החדרים מוזמנים. אני הולך לבדוק את החדר והוא נראה בסדר גמור. אמנם לא רואים מכאן את הים כמו מהקומה השנייה אבל ניחא. טוב, נסגור על יומיים, אני אומר להם, ואז נראה, למה לדאוג עכשיו מה יהיה בעוד יומיים. בטוח אפשר יהיה למצוא משהו בעיר גם עם החגיגות המתקרבות. אני ממלא את פרטי ביומן הכניסה, מקבל פס שיאפשר לי להיכנס לחצר הגסט-האוס ("בעשר וחצי בלילה אנחנו נועלים את שער הכניסה"), והולך להתארגן בחדרי.
להתארגן זה אומר קודם כל להוציא מהארון את שני מוטות העץ של הכילה, שלכל אחד מהם יש חור מיוחד במסגרת המיטה לשם ניתן להכניסו, ואז לוקחים את הכילה, מחברים אותה בצד של הקיר לשני ווים ובצד הרחוק קושרים אותה לשני המוטות ואז, וזה הכי חשוב, מכניסים מייד את כל קצוות הכילה אל מתחת למזרון כך ששום יתוש לא יוכל להסתנן פנימה.
אני מסיים להתארגן ועולה לחדרו של דוד, ועד שיגמור לארוז ולהתקלח אני יושב על המרפסת עם הפנים לים (איזה יופי של תצפית ואיזה יופי של אוקיאנוס!) וקורא דפים בכתב יד באנגלית שקיבל דוד בזמנו מאותו גורו שפגש בטירו. אני קורא קצת ומוצא שם כמה מהאמיתות המופיעות בכתבים של מורים רוחניים שונים שיצא לי לקרוא. כשדוד מסיים אנחנו יוצאים ל"לה טראס" הסמוכה (La Terrasse) לאכול מין ארוחת ערב קלה, אורז מטוגן עם ירקות ועוד כל מיני. מכאן ממהר דוד לרכבת לוילופוראם ולטריבאנדרום, ואני יוצא לסיבוב ראשון בטיילת של פונדי.
אחר-הצהריים בטיילת של פונדיצ'רי
הטיילת הזאת נראית אחלה, הרבה אנשים, בעיקר זוגות צעירים ומשפחות עם ילדים קטנים, מטיילים לאורכה או יושבים באיזו פינה וצופים אל הים. החלק המרכזי של הכביש שנוסע לאורך הטיילת סגור עכשיו לתנועת כלי רכב, וכך יכולים האנשים ללכת גם על הכביש. על הטיילת עצמה מוכרי בלונים וכל מיני צעצועים לילדים, וכמובן מאכלים שונים בחמישה או עשרה רופי, בוטנים, אננסים, תירסים ועוד פירות שונים, וגלידה ופופקורן. אני קונה לי צלחת קרטון מלאה בחתיכות של פפאיה, אננס וענבים, מתיישב נוכח פני הים ונהנה, איזה כיף! נראה לי שהגעתי למקום הנכון בדיוק בזמן הנכון, ואפשר להשתרע על החול, לעצום עיניים ולשאוף את אויר הים המרענן.
בינתיים החושך כבר יורד ואתו נחלש מעט החום ההודי הכבד של הדרום, ואני חוזר לטיילת, שמלאה עכשיו עוד יותר באנשים ובני נוער. בסמוך נראה המגדלור הישן של פונדי, שמואר כולו בלבן ובראשו אור צהוב בוהק, אך אותי מושכת במיוחד האנדרטה לזכרו של גנדי, שביקר בעיר ב-1934. במרכז האנדרטה פסלו עשוי הברונזה של גנדי צועד עם מקלו בידו, כשהפסל עצמו מוצב בתוך מעין ביתן לבן קטן עם ארבעה עמודים. מהפסל יורדים 4 משטחי שיש אלכסוניים ועליהם יושבים עכשיו בני נוער וילדים, מצטלמים ומשחקים. האנדרטה כולה מוקפת בעמודים כהים שהובאו לכאן ממבצר שינג'י, לא הרחק מטירו, ועכשיו בלילה יש בה הוד מיוחד.
האנדרטה לזכרו של גנדי בטיילת של פונדיצ'רי
בינתיים בשטח הפתוח בין פסלו של גנדי שעל הטיילת ובין פסלו של נהרו בשטח הבנוי, לא הרחק מכאן, מוצגת הצגה לקהל הרחב, על במה עם תפאורה ומולה שורות של כסאות פלסטיק לבנים. כל מי שמגיע יכול להתיישב וכך גם אני עושה, מנסה להבין על מה ההצגה. השחקנים מדברים בשפה הטאמילית, ואחד מהצופים שיודע קצת אנגלית מנסה להסביר לי על מה ההצגה. בשורות הראשונות יש חלק מגודר המיועד לאנשים חשובים, כמה מהם ישובים שם, והמתרגם שלי מצביע על אחד מהם ואומר שזה ראש העיר פונדיצ'רי. הממ... יפה.
הכי מעניין זה להסתכל על הצופים ועל תגובותיהם ואני קם ונעמד ליד הבמה מביט בצופים. בחורה כבת 28 לערך חושבת שאני גרמני ומתחילה לדבר אלי בגרמנית, וכך מתחילה בינינו שיחה ארוכה. קוראים לה יוהנה, היא גרמניה וזהו ביקור ראשון שלה בהודו והכל חדש לה. סיפרו לה כל מיני סיפורים על הודו, לא בדיוק חיוביים, ועכשיו היא מופתעת לטובה מכל החיוכים והידידות שמפגינים ההודים, ואכן גם היא כולה מלאת חיוכים והתרגשות. היא הגיעה להודו כדי ללמד כאן טיפול בעזרת משחק, הצמידו לה מכונית עם נהג, והיא עוברת בין ערים שונות, חלק מזה בטיסות, נותנת קורסים קצרים ומאוד נהנית.
הצגה מקומית לקהל הרחב, ליד הטיילת
יוהנה ואני קונים פלחי אבטיח וצועדים לאורך הטיילת והיא מבקשת שאצלם אותה ליד כל מיני פסלים, כולל האנדרטה לזכרו של גנדי, ונורא מתלהבת מכל דבר. בדרך אנחנו נכנסים לאוהל ענק ומלא בדוכנים של עבודות יד, מסתובבים בו ומחפשים מציאות. בסוף אנחנו מתעייפים, חוזרים לטיילת ומתיישבים לדבר על החול, מול הים. ליוהנה שיער חלק ארוך ופנים מלאים ומחייכים מין חיוך תמידי כזה של "אני לא מאמינה שזה קורה לי". היא שואלת, אני מספר, ואחר-כך אנחנו מתחלפים. "לא", היא עונה לשאלתי, "לא הייתי מסוגלת לטייל כמו שאתה מטייל, אני צריכה את הנוחיות שלי". "אבל אם תכירי את הודו רק דרך העיניים של מישהו שבא ללמד אותם, עם נהג ואוטו צמוד, קרוב לודאי שתכירי רק צד מסוים של הודו ולא בהכרח זה שמאפיין אותה", אני אומר. "נכון", היא משיבה, "אני מודעת לכך, אבל רק כך יכולתי להגיע להודו, בכל דרך אחרת הייתי חוששת לבוא, ובמיוחד לאור הסיפורים ששמעתי". "אז אולי הביקור הזה יאפשר לך להגיע הנה שוב, הפעם כמטיילת שבאה ללמוד ובלי אוטו צמוד?", אני שואל, "אולי", היא אומרת, "אני עדיין לא בטוחה, אבל תוך כדי שאנחנו מדברים ואני שומעת ממך סיפורים על הודו, יש בי יותר רצון לעשות את זה פעם". לקראת עשר וחצי אנחנו נפרדים, היא לנהג שממתין לקחת אותה עכשיו לאורוביל, ואני לגסט-האוס שלי, לפני שינעלו לי את השער. ועכשיו אפשר סוף-סוף לעשות מקלחת עם מים חמים, אחרי המקלחות הקרות של "אספיריישן", ואני ממלא דלי גדול בברז המים החמים הסמוך וממהר לחדרי, וכבר מדמיין לעצמי איזה כיף הולך להיות לי וחיוך גדול נמרח על פני...
