הלם הפרדאקשאנה ג'
נהר פלאר (Palar) הרחב אותו אנחנו חוצים בהמשך הדרך יבש לגמרי, וקופי, בתשובה, אומר שירדו כאן השנה רק מעט גשמים. בטינדיבאנאם (Tindivanam) אנחנו עוזבים את כביש 45 ופונים מזרחה לכיוון טירו, על הכביש שיגיע בהמשך גם לבאנגלור. הפסקת צ'אי קצרה בדרך עוזרת לשנינו להתרענן קצת, ואנו ממשיכים, חוצים את שינג'י (Gingee) עם המבצר הגדול שמדרום, שהוקם ברובו במאה ה-16, ואחריה את פנאטור (Pennathur). מרחוק כבר אפשר לראות את ההר הקדוש ארונאצ'לה. מוזר, ראינו בדרך לא מעט הרים כאלה, דומים בצורתם המחודדת זה לזה, ובכל זאת כשאני רואה את ההר הזה ברור לי שזה הוא. לא יודע, משהו במראה שלו, קשה להסביר. קופי הנהג מאשר לי שאכן זה ההר, ועשר דקות לאחר מכן אנחנו נכנסים בשערי טירו, הלא היא העיר טירובנאמאלאי, אותה כינה סרי רמאנה מהרשי "ליבו הרוחני של העולם".
מה אגיד לכם, עיר צפופה, מאובקת ולא נקייה במיוחד, עיר הודית אופיינית, ואין במראה החיצוני כדי להעיד במשהו על כל הדברים המשמעותיים והחשובים ששמעתי וקראתי עליה. אחד מהם, למשל, שהעיר הזאת היא היום מה שהיתה רישיקש עד תחילת שנות ה-90, המקום אליו מגיע כל מחפש רוחני רציני, The Place to Be. האמת שאני לא ממש מופתע. כבר התרגלתי שמראם החיצוני של הדברים בהודו אינו אומר כלום ואף לא רומז על מה שיש בתוכם, וגם, שצריך כאן זמן וסבלנות כדי לגלות את הדברים החשובים באמת. תמיד חשוב לזכור את עצתו של השועל לנסיך הקטן כי הדברים החשובים באמת סמויים מן העין, אך במקרה של הודו חשוב גם לזכור כי הארץ הזאת אינה נותנת את עצמה ומתמסרת בקלות. יתרה מזאת, הלכלוך ברחובות, ריחות האשפה וצואת בעלי החיים והאנשים, העוני המשווע בכל מקום אליו תפנה ומשכנות העוני, מקבצי הנדבות הרבים, כל אלה יש בהם כדי להסיח את דעתך ולמנוע ממך לראות דברים אחרים. כאן צריך הרבה יותר סבלנות והקשבה, יותר מאשר בכל מקום אחר, כדי לגלות ולמצוא את אותם דברים חשובים הסמויים מהעין.
הפרדאקשאנה בטירובנאמאלאי, ככה זה מתחיל אחה"צ
מראה העיר הזה, שמקביל עכשיו את פני, גם אין בו כדי להעיד על מה שהולך ומתפתח כאן, ממש בשעה זו. בהתחלה אני לא ממש מבין מה אני רואה. השעה כבר אחרי שש, ולאחר שאנו חוצים את מרכז העיר לכיוון מערב, לאורך צידו הדרומי של ההר ארונאצ'לה, אנחנו מתחילים לראות המוני אנשים צועדים ברגליים יחפות לאורך הכביש עליו אנחנו נוסעים. האנשים צועדים קדימה, שקועים בהליכתם, מאוד נחרצים ומרוכזים, כאילו איזו יד ענקית מכוונת ומושכת אותם אליה, והם צועדים, מתקדמים, מנסים להגיע אל האור. לוקח לי קצת זמן לחבר בין מה שאני רואה עכשיו מול עיני ובין הפרדאקשאנה, אבל זהו זה, זאת הפרדאקשאנה! במייל הקודם כתבה לי רחל שהחודש הזה יתרחש אחד מאותם אירועים נדירים בהם הירח המלא מתפצל לשני לילות. אתמול בלילה היה הלילה הראשון, וחשבנו שהיום יהיו פחות צועדים, אך מסתבר שלא היא ומספר הצועדים, כך קופי, דומה. יופי, הירח המלא (פוּרנימה), שנחשב ע"פ המסורת למועד מוצלח במיוחד, מחייך גם אלי, אני חושב לעצמי בעוד קופי משייט עם המכונית בתוך זרם ההולכים, נשים גברים וילדים שצועדים משמאל לכביש ועד למרכזו, כשגם ממול ממשיכות להגיע מכוניות.
רק לאחר כעשר דקות אנחנו עוזבים את מסלול הצעידה, פונים בכביש שממשיך מהעיר מערבה לבאנגלור, ולאחר כמה דקות נסיעה יורדים לדרך עפר בה אנחנו ממשיכים לביתה של רחל, ששוכן לו מבודד מעט בחלק הכפרי הסובב את העיר, בין חלקות חקלאיות ותעלות מים.
אצל רחל בבית היא נפרדת בדיוק ממשלחת נשים ישראליות שהגיעה הנה מכנס נשים בבאנגלור והתארחה כאן מספר ימים, ולאחר מכן מתפנה אלי בחיבוק גדול ומזמינה אותי לכוס קפה וטוסטים על המרפסת. כמה חודשים קודם לכן התראינו בארץ, כחלק מניסיון שלה ושל ערן לארגן קבוצת אנשים שתגיע הנה לטירו למדיטציה. הקבוצה לא יצאה בסופו של דבר מסיבות שונות, אבל אני כאן וזה מה שחשוב. אולי, ברשותכם, זה הזמן להגיד לפחות כמה מילים על רחל, שמככבת כאן למין תחילת המסע. אז ככה, מסיבות מובנות לא אכתוב כאן את כל סיפור חייה המרתק של רחל, והאמינו לי, הוא מרתק, ויחד עם זאת פטור בלא כלום אי-אפשר, ולכן אצטט לפחות את המילים הרשמיות שמופיעות עליה באתר באינטרנט שהיא שותפה לו. ובכן, רחל היא מדריכת סדנאות ותיקה ומנוסה, מטפלת באיזון גוף נפש ומתרגלת של מדיטציה, חקירה ואי-שניות על פי רוחו של סרי רמאנה מהרשי. לפני קרוב לעשר שנים היא הגיעה לראשונה לביקור בטירובנאמאלאי, נשבתה בקסם המקום ומאז היא חיה כאן. מדי פעם היא קופצת לארץ לביקור (משפחה ועבודה), אך הבסיס המרכזי שלה הוא בטירו. אגב, בשבועות האחרונים מתארחים אצל רחל גם זוג צעיר ובתם בת השלוש, ביטוי לכך שבמשך השנים, הפכו רחל וביתה לחאן אירוח ונקודת יציאה מרכזית לאנשים שמגיעים הנה לגלות את טירו ואת סרי רמאנה מהרשי, מגדולי המורים הרוחניים בני זמננו, אדם שבעיני רבים ניצב בשורה אחת עם בודהה עצמו.
אשראם על מסלול הצעידה של הפרדאקשאנה
...ועכשיו אני צועד, מתקדם בתוך הזרם האנושי הזה יחד עם מאות ואלפי האנשים, ואני כולי נרגש, צובט את עצמי שאכן אני כאן, וכבר שכחתי את כל החום, העייפות וחוסר השינה. אנחנו צועדים בכיוון השעון כשההר הקדוש, ארונאצ'לה, נמצא כל הזמן לימיננו, כפי שהדת ההינדית מאמינה כי צידו הימני של הגוף טהור יותר מבחינה רוחנית. ואם מישהו עדיין תוהה מהי הפרדאקשאנה, הרי שזו הליכה טקסית עם כיוון השעון סביב למקום קדוש או סמל של אלוהות. לאורך מסלול ההליכה פזורים עשרות מקדשים, קטנים וגדולים, מרביתם מקדשים לאל שיווה, וגם כמה אשראמים, וההודים הצועדים מקיפים אותם בכיוון השעון ונכנסים אליהם לתפילה. במקדשים הגדולים והחשובים יותר הם עומדים בתור, ממתינים לקבלת ברכה מהכהן, ולאחר מכן חוזרים לזרם וממשיכים לצעוד. גם אני פונה ועוצר ליד כמה מהמקדשים האלה, ודווקא הקטנים שבהם, מביט מהצד באנשים, צעירים וזקנים, שבאים למקדש לבקש עזרה בפרנסה, מרפא מחולי, או כל דבר אחר. ההודים שצועדים לידי מסתכלים עלי ועל זרים אחרים שצועדים כעל משהו מובן מאליו, וזה משהו שאני מאוד אוהב ומעריך אצלם, וגם כתבתי על כך לא פעם. אני חושב שזה משהו שמאוד מייחד את ההודים, הנכונות הזאת לאפשר לך כאורח זר, שאינו הינדי, לראות במו עיניך, ומקרוב, את הטקסים ההינדים האינטימיים ביותר הקשורים לחיים ומוות, מטבילה בגאנגס ותפילה במקדש ועד לשריפת גופות. הפומביות של הטקסים האלה, והיותם פתוחים היום לכל הופכת אותם למשהו שאתה מהר מאוד מרגיש חלק ממנו, בלי מחיצות, בלי עמדה ביקורתית, בלי רגשי עליונות, ולבך יוצא אל האנשים הפשוטים האלה, שנחשפים לעיניך ללא שום כיסוי או אמצעי הגנה אחר, כמו שהם, בשמחה ובאבל, בטוב וברע.
בצעידה כזאת, שנמשכת הרבה שעות, אתה חייב גם לאכול ולשתות, חייב, ואכן לאורך כל נתיב הצעידה אפשר למצוא מלא אוכל. בן לילה, כך מסתבר, קמו כאן מאות דוכנים המציעים לעולי הרגל את מרכולתם. ארוחות תאלי המוגשות בדהבות סמוכות למסלול ההליכה, תבשילי קארי וצ'אי מסאלה המבושלים על אם הדרך ומוגשים על שולחנות שנפרשו לכבוד האירוע, ויחד אתם המון דוכני פירות: אגוזי קוקוס לשתייה ואכילה של החלק הלבן שבפנים, אותו חותך למענך באמנות רבה המוכר (או המוכרת) בעזרת מצ'טה גדולה וחדה. אננס פרוס לפרוסות (3 רופי לפרוסה), נתחי אבטיח חתוכים, פירות פסיפלורה, מיץ מקני סוכר (10 רופי לכוס), תירס צלוי על אש מדורה שבצד הדרך, ואפילו פופ-קורן חם וצהבהב. חוץ מהמקדשים ודוכני האוכל אפשר לראות בצידי המסלול לא מעט דוכנים המוכרים תקליטורים, תרופות, כלי בית ושאר מיני חפצים לשעת צרה וצורך. בין הדוכנים יושבים להם מגידי עתידות וקוראים בקלפים וכמובן לא נפקד מקומם של הקבצנים המגיעים לאירוע הזה מכל הסביבה וסאדואים לבושים בכתום המלווים את ההולכים בשירה. לאורך המסלול יש גם חנויות ובתי מלאכה שעדיין פתוחים ועובדים, ואתה יכול להציץ אליהם פנימה בעת ההליכה. בקיצור אירוע דתי גועש וססגוני שנראה כמו בלאגן אחד גדול שכל אחד יכול למצוא בו את מקומו, כמו שההודים יודעים כל-כך טוב לאפשר, נחשול אנושי המקיף בטבעת ענקית את ההר הקדוש ארונאצ'לה ומאיים להטביע את העיר כולה.
הפרדאקשאנה ממול והם ממשיכים לעבוד כאילו כלום
מסלול ההליכה שמחוץ לעיר הרבה יותר מרשים מהחלק שעובר בתוך העיר עצמה, ואני נהנה להביט בהולכים: זוגות צעירים שהבעל מושך קדימה בהליכה נמרצת והאשה מנסה שלא לפגר מאחור, גברים שהולכים לבדם, קבוצות נשים ובהן נשים שהן כבר בגיל העמידה או ממש מבוגרות שעל פניהן אתה רואה את עקבות המאמץ, אך הן לא מוותרות וממשיכות לצעוד במרץ. ולחשוב על כך שכל חודש הן הולכות את המסלול הזה! פה ושם אתה רואה כבר אנשים עייפים, שכנראה התחילו את המסלול בעיר, ועכשיו הם מתיישבים להם על האדמה בצד הכביש, נחים ואוספים כוח להמשך. אני רעב ומחליט ללכת על פירות, נמתין עם הבישולים ההודים עד שהקיבה תתרגל. כמה פרוסות אננס ואבטיח עם שתי כוסות של מיץ קנה סוכר מטעינים אותי באנרגיות מחודשות והיידה לדרך.
בכניסה לעיר עומדת קבוצה של נהגי ריקשות המנסים את מזלם בשכנוע הולכי הרגל העייפים לסיים את מסעם בנסיעה, וכמה מהם מתפתים. בעיר עצמה נבלע הזרם האנושי בין הולכי הרגל המכוניות, האופניים והריקשות הרבים, והפרדאקשאנה מאבדת את התנופה שהיתה לה. אנחנו חולפים ליד מקדש ארונאצ'אלסוואר, אחד הגדולים בהודו הבולט למרחוק עם ארבעת הגופוראמים (מגדלי הכניסה) שלו הממוקמים במרכז כל אחת מצלעותיו, וחלק מההולכים נכנסים פנימה לשאת תפילה. בפתח המקדש מצטופפים אנשים רבים. זוהי נקודת ההתחלה והסיום של רבים מעולי הרגל, חלקם אף יחכו כאן עד לזריחה, או אז ייפתחו שעריו של המקדש והם ייכנסו וישתתפו בטקס אחרון לכבודו של שיווה לפני שיעזבו בחזרה לביתם.
מקדש ארונאצ'אלסוואר בטירובנאמאלאי
כשאנו יוצאים מהעיר זרם ההולכים שוב מתאחד לנחשול אנושי רצוף החותר קדימה. עבורי ועבור רבים מאלה הגרים מחוץ לעיר אלה הם הק"מ האחרונים, עוד מאמץ לקראת הסיום. בקטע הזה יש הרבה מקבצי נדבות היושבים או שוכבים לאורך המסלול, מושיטים ידם לנדבה, ומדי פעם אני מוצא עצמי עוצר ונותן למי מהם רופי או שניים, ואחר-כך תוהה למה נתתי דווקא לזה ולא לחברו. לקראת חצות האנשים שלצידי צועדים בשקט, לא מדברים, וכולם רק רוצים להשלים את המסלול. העייפות נותנת את אותותיה בכולם, עייפות פיזית ורגשית (כל הביקורים והתפילות במקדשים שלאורך המסלול), ורק ילד כבן שבע, הצועד לא הרחק ממני, ממשיך לתופף על תוף קטן ולתת קצב ומרץ להולכים. למרות העייפות אף אחד מההולכים לא ממהר לסיים, רבים מהם בודאי מכירים את מה שאמר רמאנה מהרשי, שנהג להקיף את ההר לעיתים קרובות, שאת הפרדאקשאנה צריך ללכת לאט, בקצב של אשה בהריון בחודש התשיעי, הנושאת על ראשה כד מים מלא...
מרחוק אני כבר רואה את הצ'אי שופ ממנו התחלתי את מסלול הצעידה והמראה הזה מעודד, כמו מפגש עם אדם מוכר, חבר, אפילו שרק לפני ארבע שעות או משהו ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי. עוד מאמץ קטן הנתמך בגלי ההתלהבות והשמחה, ואני מסיים את הפרדאקשאנה הראשונה שלי בטירובנאמאלאי, ואיזו הרגשה טובה זו. לא נכנעתי לעייפות, לרגליים הכואבות ולחוסר השינה, אני ממש גאה בעצמי! האדרנלין אצלי משתולל, ואני רוצה לחגוג את האירוע עם כוס של צ'אי מסאלה, אך בצ'אי שופ "שלי" כבר מנקים ומחסלים וגם בעוד שני מקומות לא הרחק מכאן. זהו, אירוע הפרדאקשאנה החודשי של טירו, לאורו של הירח המלא, הולך ומסתיים, ואני אאלץ להסתפק הפעם במים.
עכשיו מתחיל החלק הקשה בסיפור, אני צריך לאמץ את מוחי העייף וחסר השינה ולנסות להיזכר איך הגענו לכאן עם הקטנוע של רחל, ולעשות אותה דרך ברגל, רק הפוך. אני מתחיל ללכת ומנסה לקצר, חוצה חלקות חקלאיות לאורך תעלות מים ומשעולים צרים, סופג נביחות עצבניות של כלבים עוד יותר עצבניים, שמתעקשים ללוות אותי מאחור, קצת מתברבר וחוזר ובסוף מגיע איכשהו לביתה של רחל, אך, איזו הקלה.
עכשיו אני מת סופית ומישהו אחר, לא אני, עושה מקלחת מהירה עם דלי מים (איזה כיף!) ומתמוטט על המזרון במסדרון. פגשתי את אלוהים שלי ועכשיו אני בשמים. סוף.
