הלמוט והנשרים מואראנאסי
26.2.2009
עכשיו תכף 11:30 בבוקר ואני יושב לי על מדרגות הכניסה למקדש שיווה בטירוקאליקונדראם, אחרי שטיפסתי ברגליים יחפות 550 מדרגות, אל ראש גבעת ודאג'ירי! לידי יושב הלמוט, גרמני בן 60 עם כושר של בן 30, ושנינו, יחד עם אוּלי, בחור גרמני בן 25 לערך, ממתינים כאן לשני נשרים. האגדה מספרת כי מדי יום, בדיוק ב-12:00 בצהריים מגיעים הנה במעוף מלכותי 2 נשרים כל הדרך מואראנאסי, אוכלים שאריות אוכל של המקדש שמונחות עבורם בחוץ, וממריאים חזרה. כן, כן. ובינתיים, עד שיגיעו הנשרים המובטחים מהאגדה, אספר לכם איך בכלל הגעתי לכאן.
שותלות אורז בדרך לטירוקאליקונדראם
אז ככה, אחרי הערב עם סטפני (אליה עוד אחזור בהמשך הפוסט), שכרתי בבוקר סוף-סוף מופאד (150 רופי) אצל מישהו אחר מזה של אתמול, ואחרי שתדלקתי אותו יצאתי לדרך שמח וטוב לב. עכשיו אני יכול לעקוף גם ריקשות, אפילו שבמהירות 50 קמ"ש הטוסטוס הזה מתחיל קצת לרעוד. מצד שני הכביש מלא בורות ומהמורות, וצריך לנסוע בזהירות כדי לא להתרסק לתוך איזה בור. המסלול בכיוון מערב, 17 ק"מ עד למקדש, עובר בנוף כפרי פשוט, ואפשר לראות נשים עובדות בשתילת אורז, נשים רועות עדרים של צאן ובקר, והגברים - קצת עובדים ובעיקר מתבטלים בפתחי בתים וחנויות שעל אם הדרך. הכל שליו עד שאתה חוצה בדרכך כפר קטן, והיו לי כמה כאלה על קטע הכביש הזה. כאן כבר הכל צפוף – הולכי רגל, רוכבי אופניים, טוסטוסים, אופנועים, וצריך לתמרן בזהירות לא לדרוס ולא להידרס. חוץ ממשאית אחת, שממש העיפה אותי לקצה השוליים, כל שאר הרכבים התנהגו יפה ונתנו לי להרגיש שהמעבר מאופניים לטוסטוס הוא אכן עליית מדרגה של ממש.
לאחר סיבוב בעיירה המקומית וביקור קצר במקדש בהקטבאטסלשבארה המרשים, אני מגיע לאתר של מקדש שיווה. למטה אני משאיר את כפכפי תמורת "כמה-שאתה-רוצה-לתת" (אני נותן 10 רופי) ובמשרד על יד אני משלם עוד 10 רופי בשביל הזכות לקחת מצלמה למעלה, ועוד 2 רופי דמי עליה במדרגות. זהו, מתחילים לטפס. המדרגות עדיין לא חמות אז אין בעיה עם זה שאני יחף, אבל האוויר מסביב כבר חם, וחיש קל אני מתחיל להזיע כמו סוס יאור. כל 100 מדרגות אני עושה הפסקה לקחת אוויר, וככה אני גם יכול לספור ולראות אם באמת יש 550 מדרגות, כמו שכתוב בספרים. כשאני מגיע למעלה זה יוצא אפילו כמה מדרגות יותר אבל לא נתקטנן, הא?
המדרגות המטפסות למקדש שיווה בטירוקאליקונדראם
אני פותח את הדלת ונכנס פנימה לאפלולית המקדש. כשעיני מתרגלות לחושך אני רואה משמאל לכניסה שולחן קטן ולידו יושב שומר המקדש שגובה ממני עוד 10 רופי דמי כניסה, ואת הזכות שיברכו אותי ואת כל בני משפחתי, שווה, לא? אני צועד לאורך מסדרון פנימי, כשברקע נשמע שיר תפילה, ואחרי שאני מסתובב לצלע השנייה של מרובע המקדש אני רואה מסדרון החותך פנימה ללב המקדש ולאורכו שלושה חללי חדרים שסביב כל-אחד מהם יש שרשרת נורות קטנות דולקות. אני נכנס לחלל הראשון, ואז מסמן לי מישהו להיכנס לחדר הפנימי ביותר, צמוד לקודש הקודשים (דאול) של המקדש. כאן כבר עומדים בשורה שלושה הודים ושרים, ואני נעמד לידם, מביט בהם ואומר לעצמי שאעשה מה שהם עושים, מה שבטוח. הבראהמין המשמש בקודש, חצי גופו העליון ערום ועל פניו סימני אפר וטיקה נכנס לקודש הקודשים וחוזר עם קערה שעליה אש ואבקות, ומקום למנחה שלנו. הבחור שלפני שם שקית ניילון (אוכל?), ואני שם 50 רופי וזוכה לאפר על מצחי ולברכת הכהן המאחל לי, למשפחתי ולכל עם ישראל שמחה, מימוש עצמי ושלום. שלישיית ההודים ואני עומדים בחדרון החם והחשוך, ולמזלנו יש מעלינו מאוורר, אחרת היינו נמסים, או סתם מתעלפים. אתה גם מגיע לכאן מזיע כולך מהטיפוס במדרגות, וגם מתחמם עוד במקום הקטן, הסגור והדחוס הזה. ההודים שרים, והבחור שלידי, שמפנה לי מקום סמוך יותר למאוורר, מסמן לי בידו לכיוון פסלו של שיווה, אליו הם שרים, ואומר לי "שיווה". אני עושה עם הראש "כן, כן", ולרגע אחד קטן ומרוכז חוזרת אלי שוב תחושת הקדושה וההתעלות אותה הרגשתי בביקורי במקדשים בצפון הודו, וכן בקומארי אמאן בשפיץ הדרומי של הודו, ובמקדש של טירו. כשאני יוצא מהחדרון הקטן הזה חזרה למסדרון, אני מגלה בצלע הבאה של המרובע עוד מקדש קטן ויפה הנמצא בקיר החיצוני של המבנה, וכאן אני מקבל מהבראהמין אבקת טיקה אדומה ושם על מצחי.
מדרגות הכניסה למקדש
כשאני יוצא החוצה ולוגם אל ריאותי אוויר נקי ומרענן, אני פוגש את הלמוט ואוּלי, שני גרמנים אשר יושבים על מדרגות הכניסה, ומצטרף אליהם. הלמוט מכריז שהוא לא נכנס לשום מקדש, "הם סתם רוצים ממך כסף, וחוץ מזה זה לא הדת שלי ואני לא מאמין בדברים האלה", ואולי מאשר בתנועת ראש. אבל חוץ מזה מסתבר שלהלמוט הזה יש סיפורים מכאן ועד לואראנאסי, וממש קשה לעצור אותו. אחרי שאנחנו עושים היכרות, הוא מספר לי שבמשך כל השנים הוא עבד בכריית מנהרות מתחת לנהרות ונתיבי מים בגרמניה. זו עבודה הדורשת מיומנות רבה ולכן השכר שקיבל היה גבוה מאוד, אלא שאז נפגע בתאונת עבודה בשתי רגליו (הוא מראה לי את כל צלקות הניתוחים שעבר) ונאלץ לפרוש בעל כורחו. מאז שפרש החברה ממשיכה לשלם לו את מלוא משכורתו הגבוהה מדי חודש, עד המועד שבו יהיה אמור לצאת לפנסיה, ואז ימשיך לקבל פנסיה. עכשיו יש לו הרבה כסף, הרבה זמן, והוא מטייל בעולם. לא רע, הא? לפעמים הוא מטייל עם אשתו, ולפעמים לבד, תלוי בסוג הטיול, ולכאן הוא הגיע אחרי 3 חודשים בפוקרה, נפאל. את כל אירופה, כולל סקנדינביה, הוא טייל באופניים, חרף הפציעה ברגליו. בטיולי האופניים שלו הוא מסתפק במועט, שק שינה ואוכל פשוט, וחבריו אינם מבינים מדוע עם השכר שיש לו הוא לא קונה מכונית מפוארת וחי בהתאם. "הם לא מבינים אותי" הוא אומר, ובעיניו מבט של עובד כפיים פשוט, "אני לא צריך את כל זה. תן לי אופניים ואני מוכן לנסוע 60 ו-100 ק"מ כל יום ולהיות מבסוט".
האנגלית שלו בהחלט סבירה, והוא מספר שלמד אותה בטיוליו הרבים, כיוון שבגרמניה השלים רק 6 כיתות. "אחרי המלחמה המורים שלימדו היו מורים גרועים מאוד ולא רצינו ללמוד". עכשיו הוא מחייך, מצביע על שיניו הקדמיות הלבנות והיפות, ומספר לי שסידר בצ'נאי את כל 5 שיניו הקדמיות, שם עליהן כתרים, וכל זה עלה לו 6000 רופי (איזה 120$), כשבגרמניה רצו על זה כמה אלפי יורו, כן, כן. רואים עליו שהוא ממש גאה בשיניו המשופרות והאמת שהן נראות יפה. מסתבר שניתן ללכת למרפאת השיניים השייכת לאוניברסיטה, שם לדבריו נמצאים טובי הרופאים המלמדים את הסטודנטים, ולקבל שם טיפול ממש בזול. כן, שתדעו.
עם הלמוט, על מדרגות הכניסה למקדש שיווה
ב-2004, ממשיך הלמוט עם סיפורי הסבתא שלו, כשהיה הצונאמי, הוא ורעייתו היו בווארקאלה, ואשתו היתה בים. ואז, כשהיה בדרך אליה, הוא פתאום רואה אותה מגיעה בריצה ומספרת שהגיע גל ענק ו... "הייתי בטוח שהיא נפלה על הראש", הוא אומר, "איזה מין סיפור זה?". אחר-כך הסתבר שאמת דיברה, למרות שבווארקאלה היה נזק מועט בלבד ולא היו נפגעים בנפש. עכשיו הוא מתכנן לנסוע לוארקלה שוב בעוד יום-יומיים. בינתיים הוא מקונן על התורכים המציפים את גרמניה ואפילו לא טורחים ללמוד גרמנית ולהתערות בחיים המקומיים. "יש בעיה עם האיסלאם ועם המוסלמים בכל העולם", הוא אומר ומביט בי, "גם אצלכם", ולא נותר לי אלא להסכים אתו.
טוב, חיכינו וחיכינו, וכבר שתים-עשרה וחצי, והנשרים לא באו. כנראה הם לא שמעו על האגדה הזאת שאומרת שהם יכולים לעוף מדי יום משהו כמו 2500 ק"מ (1250 ק"מ לכל כיוון). חבל, תמיד יש קסם כזה באגדות, מאז שסיפרו לך על כיפה אדומה והחתול במגפיים, שאתה כל-כך רוצה לראות שזה ממש קורה, ובאמת, אם אגדת "שבע הפגודות" הולכת ומתממשת במאמאלאפוראם ממש מול עינינו, אז למה לא אגדת הנשרים מואראנאסי?
מאוכזבים אנחנו יורדים לאיטנו במדרגות למטה, 550 מדרגות, אוספים את כפכפינו ויוצאים החוצה לחום ולהמולת העיירה. הלמוט ואולי עולים על האופניים אתם הגיעו לכאן, כיאה לרוכבים מנוסים, ואני עם המופאד שלי מנפנף להם לשלום (הזדמנות ל-show off קטן), נותן גז ונעלם בפאתי העיירה.
והנה המופאד שלי...
כשאני חוזר למאמאלאפוראם אני מחליט לנצל את המופאד ולעשות סיבוב פרידה בעיר. מחר אני מתכנן לעזוב לצ'נאי, וזו הזדמנות לבקר שוב את תבליט הקיר המופלא סיגופיו של ארג'ונה, לעשות שלום לכדור החמאה של קרישנה, שתכף-תכף יתחיל להתגלגל במדרון למטה, לעבור ליד אתר חמשת מקדשי הראתה, לנסוע לאורך חנויות וחצרות העבודה של פסלי העיר, להגיע עם המופאד עד למקדש החוף ועד לחוף הים עצמו, וליהנות ממנו עוד קצת.
פרידה מהמונומנט המרשים 'סיגופיו של ארג'ונה'
אחרי שהחזרתי את המופאד אני הולך לחוף הים, רחצת פרידה והזדמנות להיפרד במבט וצילום גם מ"מקדש החוף" הסמוך. המים ממש נעימים בשעה זו ואני מנצל היטב את הרחצה בים, אולי כבר לא יצא לי לטבול במימי מפרץ בנגל במסע הזה. זהו, מחר אני עוזב. הייתי פה קצת יותר ממה שתכננתי כי היה הרבה מה לראות, והיו אווירה רגועה של חופש, ים, שלווה, בקיצור, אחלה. אחרי הרצינות והדחיסות של טירו הייתי חייב את זה. מחר לצ'נאי (מדרס) ושם זו כבר עיר ענקית, וזה סיפור אחר לגמרי.
בחוף הים, רגע לפני רחצת הפרידה, ברקע מקדש החוף
בערב עוד מחכה לי סטפני, שגם היא עוזבת מחר, יחד עם ורוניקה, לאורוביל ופונדיצ'רי. שלושתנו אוכלים בנאוטילוס, הזדמנות להיפרד גם מהמסעדה הטובה הזאת, ואחרי האוכל ורוניקה, הצלע השלישית בסיפור, נפרדת באצילות ומשאירה אותנו לבד. בהתחלה אנחנו "מודדים" את אותאבאדאי קרוס סטריט והרחובות הסמוכים, הולכים ומדברים על כל מיני דברים מסביב, הודו, מקדשים, הטיול שלי היום, החורף בגרמניה ועוד כל מיני כאלה. אחר כך אנחנו קונים משהו לשתות ולנשנש ועולים אלי למרפסת. אני מוציא כסא החוצה ונותן לסטפני את ערסל הישיבה שלי, שתרגיש נוח. הרחוב מתחתינו עדיין מואר ופעיל, אך כאן על המרפסת הקטנה שקט וחמים, ומדי פעם אפילו מגיע משב קליל של רוח. סטפני נהיית רצינית, מתלבטת, ואחר-כך אומרת שחשבה כל היום על מה שדיברנו אתמול, ויש לה המון מה להגיד, היא רק לא יודעת ממה להתחיל. "זה בסדר", אני אומר לה, "יש לנו את כל הלילה". היא נעמדת, נשענת על המעקה ומעבירה את אצבעותיה על עלי המטפס הירוקים, מלטפת אותם, ואחר חוזרת ומתיישבת. היא מביטה בי בעיניה החומות, מסיטה בידה קווצת שיער בלונדי אל מאחורי אזנה ומתחילה לדבר.
טוב, שוב אני מתנצל שלא אוכל לפרט יותר מהשיחה הזאת בינינו, ועמכם הסליחה. האתיקה של הפסיכולוג שבי לא נותנת לי. זה לא כמו בספר שאתה כותב וממציא דברים, כאן זה בן אדם חי עם סיפור חיים אמיתי. בשלב מסוים אני קופץ למטה להביא לנו משהו לנשנש מאיזה חנות שבדיוק עומדת לסגור, וככה אנחנו ממשיכים עד איזה שלוש לפנות בוקר. זה לא נגמר בסקס, אם מישהו שואל את עצמו (ואתם בטח שואלים), כי לא כל מפגש אישי-אינטימי כזה חייב להיגמר בסקס, יש גם אפשרויות נוספות. בעיני, אם הייתי שם ברגע הנכון עבור מישהו, אם הצלחתי לגרום לאדם כלשהו לראות ולהבין את חייו באופן שבו אולי לא הבינם עד כה, אם עזרתי למישהו להיחלץ ממשבר אישי ומתחושת ייאוש, גם אם אולי העזרה שלי היא קטנה ורק זמנית, זה שווה המון, לפעמים יותר מסקס. כנראה זה הרגע בו אני והמקצוע שלי מתחברים יחד והופכים לאחד, לא יודע, אבל כשזה קורה אני מרגיש עם עצמי ממש טוב.
פגישה, חצי פגישה...
...בשלוש לפנות בוקר אני מלווה את סטפני לגסט-האוס שלה, אחרי שאנחנו מחליפים מיילים וטלפונים. לפני הכניסה אנחנו מתחבקים, חיבוק ארוך, ואני מזמין אותה לכתוב או להתקשר בכל דבר שתרצה להתייעץ, וגם אם סתם בא לה לספר מה קורה אתה. היא אוחזת בידי, מנגבת עוד פרץ קטן של דמעות, אומרת שהיא לא יודעת איך להודות לי, ואחר-כך נותנת לי נשיקה אחת, ועוד חיבוק, ונכנסת פנימה.
