המפגש עם שיווה שאקטי

...כשאני מגיע למטה, לתחתית ההר, אני מחליט לדלג על הג'רמן בייקרי שדי אכזב אותי, ולהיכנס הפעם לארוחת בוקר מאוחרת ל"קפה טסטי" (Tasty Cafe), ממש ליד "שאנטי", האינטרנט-קפה של קומאר. ההחלטה הזאת מוכיחה עצמה מעל ומעבר, מסתבר שיש להם curd (היוגורט המקומי), הללויה! אני מזמין מייד שתי קערות של קרד יחד עם ביצים, טוסט וצ'אי, וחש איך כוחותיי שבים אלי אט-אט. הרגשתי מה זה תשוש, נשבע לכם, כבר מזמן לא הייתי עייף כל-כך.

קפה טסטי מתגלה כמקום מאוד נעים לשבת בו, לאכול ולקרוא. יש כאן שילוב של שולחנות גבוהים ונמוכים, מכוסים מפות שולחן צבעוניות, ולידם כסאות ומזרונים. התקרה עשויה סכך צפוף של סוף וחלק מהקירות מקושטים בדגלונים. על השולחנות יש צנצנות קטנות עם דבש (סחתיין!), בנוסך למלחיות ולכל שאר הדברים הרגילים וכל האווירה מאוד נינוחה כזאת, שאנטי. בכניסה למסעדה יש לוח מודעות גדול ובו מלא הודעות על סדנאות לחקירה עצמית מכל סוג ומין, שיעורי יוגה, מרכז הילינג וקונצרטים של שירה ונגינה ("Love and Joy"). מודעה אחת באנגלית מושכת את תשומת ליבי במיוחד וזה לשונה: "נשים מותקפות כשהן הולכות על מסלול הפרדאקשאנה הפנימי, הזהרנה! , אפילו גבר ואשה יחד (עד כה היו 4 מקרי תקיפה כאלה בעונה זו). לכנה בקבוצות ולא לבד". הממ... נשמע לא טוב. פתאום, כשאתה קורא את זה, אתה שואל את עצמך אולי אתה מוקסם יותר מדי ממה שאתה רואה וחווה ומפספס דברים אחרים שגם הם מתרחשים כאן...

קפה טסטי – שאנטי עם הארומה הנכונה

מ"טסטי" אני חותך לחדרי הסמוך לכאן ואחרי מקלחת טובה (מים פושרים) אני נשכב לנוח קצת. אין ספק, המעבר החד מחיי השגרה למסלולי הפרדאקשאנה והטיפוס על ההר די התיש אותי וצריך שנייה לעצור, לסדר את הנשימה, ואז להמשיך.

בין ארבע לשש יש בטירו הפסקת חשמל (מזכיר לי את ואראנאסי) והמאוורר מפסיק לעבוד. לכל מי שחושב לרגע שמאוורר הוא רק מזגן לעניים שלא שווה הרבה, אני חייב לעשות היכרות עם כמה ממאווררי התקרה ההודים בהם נתקלתי הפעם: גדולים, חזקים, מהירים (מאיימים כל רגע ליפול עליך מהתקרה) וממש מצליחים לקרר אותך. גם המאוורר כאן הוא כזה, עם כמה דרגות מהירות, וכשהוא משתתק זו סיבה טובה לצאת מהחדר, לפני שתמצא את עצמך מזיע כמו בקבוק בירה שעזב זה עתה את המקרר. אני חוזר לטסטי קפה בקומה השנייה לקרוא קצת ולאכול עוד משהו. כמו בכל עיר הקדושה להינדים בשר לא תמצא כאן (אלא אם זו מסעדה מוסלמית או נוצרית) ואני מתנחם במנה של אורז חום מטוגן עם ירקות.

בחמש אני לוקח ריקשה שמביאה אותי אל מחוץ לעיר, לא הרחק מבית מגוריה של רחל, למפגש נגינה של מוזיקת קודש הודית בהשראתה של ראדא, מורה-גורו המארגנת כאן מפגשי למידה ומוסיקה. רחל, שראדא היא מורתה, היא זו שסיפרה לי על המפגש הזה ואמרה שכדאי לי לבוא.

מחכים לראדא ולמפתח

על דרך העפר, מחוץ למבנה בו תתקיים הנגינה, הולכים ונאספים כ-20-15 אנשים, כולם אירופאים למעט שתי ברזילאיות, שהגיעו לכאן מי באופניים, מי בטוסטוס ומי בריקשה, חלקם עם כלי נגינה ביד, וביניהם גם איל שמתארח עכשיו אצל רחל עם קרן אשתו והנני בתם והגיע עם הגיטרה שלו. כולנו עומדים ומדברים זה עם זה, ממתינים שיגיע מפתח דלת הכניסה למקום בו אמור להתקיים מפגש הנגינה. ה"מקום" הזה הוא מין מבנה טרומי שנראה לא גמור, עם קורות במבוק כאלה בתקרה, וכשמגיע סוף-סוף המפתח המיוחל מהמרכז הסמוך בו מלמדת ראדא, כולנו נכנסים ומתיישבים על הרצפה, ליד קירות המבנה ומאחור. במרכז, במעין חצי קשת כזו, מתיישבים המנגנים, כמה גיטרות, בנג'ו, תוף וחליל, מכינים את כלי הנגינה, מכוונים, מותחים מיתרים, ואז מגיעה הבשורה שראדא עסוקה ולא תוכל להגיע היום. יחד עם ההודעה שלא תגיע היא גם מעבירה "היתר" לנגנים לנגן בלעדיה, אך אלה בוחרים שלא לנגן היום כלל. מעניין. ולא ברור. ומעורר שאלות.

אני מאוכזב, יוצא ותופס טרמפ לעיר עם קרן, כשהנני עומדת מקדימה על הקטנוע. "למה הם לא ניגנו למרות שהכינו עצמם וגם קיבלו היתר מראדא?" אני שואל. "אלה מין קודים כאלה שגם אני לא מבינה", עונה קרן, וכשאנחנו נפרדים אני נשאר עם מחשבותיי על השפעתם ועל עוצמתם הרבה של המורים-הגורו על המאמינים ההולכים בעקבותיהם. המחשבות האלה מובילות אותי לשאלה כללית יותר על תופעת הגורו שכאן בטירו מקבלת עוצמות משלה, מיהו בכלל הגורו הזה שאנחנו מדברים ועסוקים בו כל כך? בסנסקריט "גו" הוא חושך ו"רו" משמעותו לגרש. כלומר – אדם המסייע לאחרים לצאת מחושך לאור, או מי שמסוגל להעביר אנרגיה רוחנית לאחר, להסיר ספקות מליבו, לסלק מכשולים מדרכו, לטהר את הכרתו, לעורר את בינתו ולפתוח את ליבו. "הגורו אינו מורה רגיל שמעביר מידע", כותבת פרייה הרט בספרה "גורו" (2006), "הוא אינו רופא המנסה לרפא את תחלואי הגוף ואינו פסיכולוג המבקש להקל על נפתולי הנפש. הגורו יכול אמנם להיות כל אלה, אך נוסף להם הוא ישות או הוויה המחוללת שינוי תודעתי מהפכני באדם, עוזרת לו להשתחרר מכבליו, ומעניקה לו את חווית הזהות המוחלטת של עצמיותו עם היקום כולו ומעבר לו". מרבית בני האדם, כותבת הרט, חיים בתחושה של 'אני' מצומצם, "כלוא בתוך הגוף, כבול ע"י ההכרה והחושים, 'אני' שמבקש הנאה ובורח מכאב, מחפש הצלחה וחושש מכישלון, חושק בחיי אל-מוות ופוחד מחידלון... תפקידו של הגורו לכוון את קרן האור של הידיעה העילאית אל אותו צל של 'אני' מוגבל, כך שתוכל להתגלות הווייתנו האמיתית כמהות תודעתית חסרת גבולות, אינסופית והווה בכל".

כאשר אנחנו מדברים ועוסקים במורים-גורו, אחת הסוגיות המרכזיות היא מיהו גורו אמיתי? רק אתמול הראתה לי רחל בג'רמן בייקרי אדם אירופאי מבוגר המציג עצמו ומתנהג כגורו. "כאילו גורו", אמרה רחל וברור היה מנימת קולה מה היא חושבת עליו. אין ספק, המקום הזה מושך אליו מורים ומדריכים רבים, חלקם גורו אמיתיים שיש להם באמת מה להציע לאלה ההולכים אחריהם, ואחרים כאלה המנסים להיות גורו ולהשפיע אך מה שהם מציעים אינו מצדיק את הסטטוס של מורה רוחני וגורו. גם הרט עצמה התייחסה לנושא זה וכתבה כי "בעולם שבו השרלטנים מרובים, מורה דרך אמיתי הוא יקר המציאות, ויש להיזהר לא ליפול לרשתם של נוכלים, משיחי שקר, או סתם מתחזים". היא מציינת עוד כי המורים הגדולים בעבר ובהווה, כולל בודהה ורמאנה "לא החשיבו עצמם כגורו והתייחסותם לתלמידיהם היתה חברית". הדיון בסוגיה זו מוביל אותי לשאלה מרכזית אחרת העוסקת בהבחנה שבין התמסרות של המאמין לגורו שלו ובין השתעבדות אליו. גם הבודהה וגם קרישנמורטי, הפילוסוף והמורה הרוחני, התייחסו לשאלה זאת. קרישנמורטי אמר באופן ברור כי "אין דרך סלולה לאמת, ועל האדם לגלות בעצמו את משמעות חייו האמיתית כדי להגיע לחירות פנימית ללא אחיזה בסמכות חיצונית – דתית, לאומית או אידיאולוגית". אכן דברים כדרבנות הערבים לאוזניים של אתיאיסט כמוני, והוא אף הוסיף ואמר כי "האמת היא ארץ ללא שביל, ואינך יכול להתקרב אליה על ידי דת כלשהי". מילותיו האחרונות של הבודהה, בשכבו על ערש דווי, היו: "היו אי לעצמכם, היו מחסה לעצמכם. אל תחפשו מחסה בשום דבר חיצוני. החזיקו חזק באמת".

בטקס הפוג'ה ברמאנאסראמאם אשראם

כשאנחנו מגיעים לעיר אני הולך לרמאנאסראמאם אשראם, ונכנס לאולם לקראת סיום טקס הפוג'ה. רק הבוקר עוד טיפסתי על הר הארונאצ'לה וביקרתי בסקאנדאשראם הקטן בו שהה רמאנה במשך 7 שנים, ועכשיו אני סוגר את המעגל היומי כאן באשראם, בטקס התפילות הזה. הרבה מן הפרצופים שנמצאים כאן באולם אני כבר מכיר, אירופאים והודים, ומסתבר שרבים מגיעים הנה לטקס מדי יום אחה"צ. עם סיום הטקס אני יוצא ל"רחבת המטיילים" שמעבר לכביש לכוס צ'אי ומפגש עם עוד כמה אנשים שכבר הספקתי להכיר, ומכאן ל"שאנטי" של קומאר לחרוש קצת על האינטרנט, ויאללה לישון.

יום חמישי, 12 פברואר

לארוחת בוקר אני ממהר ל"טסטי", כשעל שפתי עדיין טעמו של הקרד השמיימי מאתמול. טוב, חייבים קצת אכזבה, לא? אז הנה היא באה: היום הקרד פחות מלהיב, יותר מיימי, פחות קר, בקיצור פחות. ככה זה בחיים, מסתבר, אתה מוצא משהו (או מישהי) שאתה מת עליו, מפתח ציפיות עד השמיים, ואז מגיעה האכזבה... מה עושים? לא יודע, נחשוב, נראה לי שאתן להם עוד הזדמנות מחר בבוקר ואז נראה. בינתיים אני מתנחם ב"שיפון עם שינקין" של צ'רלס בוקובסקי שמלווה אותי בימים האחרונים. הספר הזה שונה מספרים אחרים שלו שקראתי ("האישה הכי יפה בעיר", "הוליווד", "סיפורים על שיגעון רגיל"), בכך שהוא מביא סיפור שלם, סיפור ילדותו והתבגרותו של בוקובסקי, ("חתן החיים של השוליים באמריקה" לפי הטיים) ולא אוסף של אפיזודות מחייו הבוגרים. הכתיבה היא כתיבתו האופיינית של בוקובסקי, אי אפשר לטעות, ובאמת נראה לי ש-Ham on Ray הזה הוא ספר מפתח בהבנת דמותו ואישיותו של בוקובסקי.

אחרי האוכל אני צועד לאשראם של שיווה שאקטי, 'הדוממת' כדי למדוט במחיצתה. שיווה שאקטי, או בשמה המלא סרי שיווה שאקטי אממאיאר, הקדישה את כל חייה לעבודת האל שיווה ולגילוי העצמי. בשלב מסוים של חייה עברה להתגורר בדרום מדינת טאמיל נאדו שם שהתה בשתיקה במשך מספר שנים, וב-2003 הגיעה לטירו בה נבנה לה אשראם ומאז היא כאן, מעניקה בשתיקה דרשאן להמוני מאמיניה. ראוי לציין כי באוק. 2008 היא שברה את שתיקתה לראשונה, ועתה היא גם מדברת לעיתים, בסיוע בנה שמתרגם.

בדרך לאשראם של שיווה שאקטי

השילוב של שיווה ושאקטי בשם אחד יוצר ומחבר עולם של הפכים, היין והיאנג, המהות והאנרגיה, ולכן משך את תשומת ליבי מהרגע הראשון ששמעתי אותו. שיווה הוא הצד הזכרי של האלוהות המסמל את המודעות הלא משתנה שיוצרת את העולם, והוא נחשב לאל החשוב ביותר מבין הטרימורטי (ברהמה – הבורא, וישנו – המשמר, ושיווה – ההורס). שאקטי היא האנרגיה שמאחורי הדמויות הנשיות המלוות את שיווה הגברי. אין אפשרות לקיום של אחד ללא השני. זהו ריקוד מעגלי של בריאה ויצירה. החלק הגברי הוא האנרגיה של הפוטנציאל, ההבטחה, ואילו החלק הנקבי הוא הפעולה בהתגלמותה, ושיוה-שאקטי יחד הם הסמל של גלגל החיים הזה.

שיווה שאקטי נותנת פעמיים ביום למבקרים המגיעים אליה דרשאן בדממה. דרשאן, למי ששכח, היא מילה בשפת הסנסקריט שפירושה המילולי 'לראות', וכוונתה לראות את פני המורה ובאמצעותו לראות 'מעבר', דרך פניו של המורה, לראות את ה'אלוהות', לראות את ה'אמת', לראות את המציאות כפי שהיא, 'מעבר' לכפי שהיא נראית.

דרשאן הבוקר של שיווה שאקטי ניתן בין 10:00 ל-10:15, וכשאני מגיע לאשראם קצת אחרי 09:00, יושבים בפנים באולם המוארך כבר כמה עשרות אנשים ועושים מדיטציה. אני ממהר להסיר את כפכפי, נכנס פנימה, לוקח כרית ישיבה, מוצא מקום בו אפשר להישען על הקיר ומתיישב. כמה נשים מבוגרות יותר ישובות על כסאות פלסטיק עם משענת, ואילו המודטים המנוסים מפוזרים במרכז האולם, הם לא צריכים שום משענת לגב. האנשים סביבי יושבים ומודטים עצומי עיניים, בדממה מוחלטת, ובאולם נשמע רק רחש קל של המצטרפים החדשים המניחים על הרצפה את הכריות ומסדרים עליהן בשקט את הישבן. הרעש שאני משמיע בעת שאני מתארגן לישיבה נשמע לי כמו הלמות פטישים, ואני מייחל לכך שעוד מישהו חוץ ממני יעשה רעש ואז לא ישימו לב אלי... הישיבה באולם היא בשורות אורך, ובשני קצוות האלם גם שורות רוחב, כאשר ממש מולנו ניצבת כורסת נצרים ריקה ועליה כרית ישיבה ושמיכה דקה המונחת על מסעד ימין. לפני הכורסא משני הצדדים עומדים שני שרפרפי נצרים קטנים, וביניהם כמה ראשי פרחים ורודים ושטיחון קטן. הכל צנוע, מינימאלי. מעל כורסת הנצרים תלויה תמונה גדולה ובה פניה הטובים של שיווה שאקטי עטופים בגלימתה הכתומה, ותמונה כזו תלויה גם מעל הכניסה השלישית של האולם. עד עשר האולם הולך ומתמלא וכשאני מציץ לרגע לקול רחש של מתיישבים חדשים, נראה לי שיש כאן כבר יותר ממאה מודטים, כולם שקטים ורציניים, יודעים בדיוק לאן הגיעו ומה מצופה מהם, כמעט מין כת כזו, ונראה לי שרק אני החדש, האורח כאן. אני ממשיך במדיטציה, ופתאום, בעוד אני יושב בעיניים עצומות, אני חש שמשהו קורה בחדר, נשבע לכם. משהו באנרגיה שבחלל החדר משתנה, וכשאני פוקח עיניים אני רואה את שיווה שקטי עומדת במרכז האולם ומביטה בנו. וואו!

שיווה שאקטי במלוא צניעותה והדרה

יש לה עיניים חכמות ומבט שקט כזה, טוב, כמו של אמא גדולה. חלק מהאנשים לידם היא עומדת פוקחים עיניים ומביטים בה והיא מחזירה להם מבט טוב, ללא מילים. עכשיו היא מתחילה ללכת בין השורות, לאט לאט, קטנה כזאת ומלאת נוכחות, ומדי פעם נעצרת ליד מישהו לזמן קצר, מביטה אליו, וממשיכה ללכת. אין ספק, נוכחותה מורגשת כאן באולם היטב, וגם אם לא שמעת עליה עד היום כלום, לא תוכל להתעלם ממנה. אשה קטנה-גדולה. כשהיא עוברת לא הרחק ממני אני בוחן אותה מקרוב, אשה נמוכת קומה, שמנמונת, פניה שחומים, שלווים, חייכניים ובאותה עת גם רציניים, שערה שחור ושזורה בו כבר שיבה פה ושם, והוא ארוך ומוסתר בגלימה הכתומה בה היא עטופה, ורק מאחור, נמוך יותר מישבנה, נראות קצותיהן של שתי צמות שחורות וארוכות. שיווה שקטי עוברת בשקט מקצה אחד של האולם לקצה האחר, כשמסביב דממה מוחלטת וגם נשימות האנשים אינן נשמעות. אני עוקב אחריה במבטי וכמוני עוד רבים, בעוד שאחרים נשארים עצומי עיניים. בשלב מסוים היא מתיישבת על כורסת הנצרים שלה לכמה דקות, ואז חוזרת להסתובב בינינו. לאחר כ-20 דקות היא יוצאת בשקט מהאולם ומטפסת במדרגות החיצוניות לאיטה לקומה השלישית של האשראם, שם היא מתגוררת. אני מלווה אותה במבטי דרך חלון האולם עד שהיא נעלמת ואז חוזר ועוצם עיניים ומנסה להתאושש ולהבין מה היה פה. האשה הקטנה הזאת הביאה אלינו אנרגיה בעוצמה אדירה, משהו שלא יכולת להתעלם ממנו, משהו שניקה את הכל מסביב, את המחשבות התועות ואת הסחת הדעת, ויצר מין צלילות כזאת, עם פשטות, ותחושה שעכשיו אתה יכול להתרכז בעיקר, ולהיות אתה עצמך. אני כותב את הדברים האלה ומרגיש שאני צריך עוד זמן כדי לעכל את החוויה הזאת, זה פשוט הרבה יותר גדול ממני...