מטירו לניסוי של אורוביל
יום שישי, 13 לפברואר
לפני שאני עוזב זמנית (?) את טירו, ואחרי המפגש המהמם עם אום-אממה, אני מרגיש שאני חייב ביקור חוזר אצל שיווה שאקטי בעת שהיא נותנת דרשאן. היום, יום שישי, הדרשאן מתחיל מוקדם מהרגיל, בתשע וחצי, ואני אוכל מהר ארוחת בוקר וצועד אליה לאשראם. הפעם אני בין המקדימים, באולם יש פחות מעשרה מודטים, ואני מצטרף אליהם. אט-אט האולם מתמלא, אם כי לא בכמות המשתתפים שהיתה אתמול. באולם שקט מוחלט ורק קולות הרחוב הסמוך פורצים פנימה ללא הכנה מוקדמת, צפצוף ריקשה, אופנוע שחלף וקולו נשמע למרחוק, וקריאות סוחרים העוברים על עגלותיהם ומכריזים על מרכולתם.
שיווא שאקטי מופיעה ומתיישבת על הכורסא לדקה-שתיים, ואז היא שוב מתחילה להסתובב לאט ובשקט בין האנשים, כשעל פניה חיוך רציני ומבט טוב, אימהי כזה. על קשת אפה יש כתם כהה יותר, וכתם זה בולט עכשיו כשהיא נעצרת מול השורה שלי ואחר-כך מולי. אני מביט בה והיא מביטה בי, אך על פניה אין שום סימן ואות, מלבד החיוך השקט והמרגיע, ורק בהמשך כשהיא נעצרת ליד אִשה הודית מבוגרת אפשר לזהות על פניה צל-צילה של תנועת חיוך קלה. שיווה שאקטי ממשיכה לצעוד לאיטה בין שורות המודטים ובסוף היא חוזרת לכורסתה ויושבת שם עוד כמה דקות ורק אז עוזבת לאט ובשקט את האולם. רבע שעה, אולי עשרים דקות של דרשאן בדממה, וכולנו מרגישים שהיה כאן משהו חזק, אנרגיה יוצאת דופן. האנרגיה הזאת מאפשרת לי להביט פנימה, אל עצמי, והיא גם מאפשרת לי להקשיב לעצמי בסבלנות, ולקחת את הזמן שלי במסע הפנימי הזה.
כשאני יוצא מהאשראם בדרכי חזרה לגסט-האוס אני לא יכול שלא להשוות בין שיווה שאקטי לאום-אממה. איזה הבדל תהומי יש בין השתיים האלה. האחת, שיווה שאקטי, מספקת לך חוויה שהיא רוחנית במהותה ושנשענת כולה על יכולתך להתחבר אליה מהמקום הרוחני של חקירת העצמי. השנייה לעומתה, אום-אממה, סוחפת אותך בחוויה רגשית-פיזית-אקסטטית שגם סוחטת אותך רגשית ומשאירה אותך בסופה חסר נשימה ומותש, ויצטרך לעבור עוד זמן עד שתוכל לחבר את החוויה הזאת לתהליכים איטיים יותר של חקירת העצמי.
ברחובה הראשי של טירובאנאמלאי
בגסט-האוס אני אורז את ה"בית", מחזיר מפתח והיידה לדרך. ריקשה ב-40 רופי לוקחת אותי לתחנת האוטובוסים המרכזית של טירו. היי, כבר מזמן לא הסנפתי איזה תחנת אוטובוס הודית אופיינית סואנת, רועשת, מסריחה משתן ומלוכלכת. אני מחפש את לובשי המדים החום-חאקי, הנהגים והכרטיסנים, ושואל איפה האוטובוס לפונדיצ'רי. ובכן, ראשית מסתבר לי שכולם כאן מסתפקים בשם החיבה "פונדי" וכשאתה אומר את השם המלא מביטים בך בתמיהה, ושנית משהו שכבר ידעתי, שההודי לא יודה בכך שאינו יודע ותמיד ייתן לך תשובה, גם אם אינו יודע. אני עולה לשאול בכמה אוטובוסים עד שלבסוף מוצא את זה שלי, שממש כבר מוכן לזוז, יופי. אני נכנס ומתמקם מקדימה, ליד המקום המיועד לתיקים הגדולים, שם אני מניח את הבית שלי. יש לי את חלון האוטובוס מולי ואוכל לראות את הדרך, וזה משהו. הנסיעה המצופה אמנם רק 3 שעות, אבל תמיד יותר מעניין מקדימה. בעוד שהכרטיסן שלנו צנום וחייכני, הנהג גדול ורציני, מין צמד חמד שכאלה. הנהג הזה גם מנסה להגדיל ראש, תפקיד השמור כאן לכרטיסנים, ומחלק הוראות לגבי הישיבה בקדמת האוטובוס. הוא כבר הדליק 3 מקלות קטורת והריח הטוב ממלא את האוטובוס, ועכשיו אפשר לצאת לדרך. מסתבר שהאוטובוס הזה הוא לוקאל אמיתי, עוצר כל 100 מטר, ועד מהרה הוא מתמלא בנוסעים עד אפס מקום, כשגם במעבר דחוסים אנשים בעמידה כמו סרדינים, ותחשבו שיש להם עכשיו 3 שעות לעמוד...
האוטובוס בדרכו לפונדיצ'רי, ואני עדיין מתלבט אם להישאר בפונדיצ'רי או להמשיך משם לאורוביל הסמוכה, שגם בה אני רוצה להיות. טוב, נראה, יש לי עוד קצת זמן להחליט, אולי בדרך אני אקבל איזה רמז לאן כדאי קודם. זה עבד בשביל הנער ב'אלכימאי', אז אין סיבה שזה לא יעבוד בשבילי. בכל מקרה הרגשתי שאני חייב לצאת מטירו קצת, לראות מרחבים וים בעיניים, הכל בטירו היה סוחט רגשית ומעייף, פשוט מתיש. אז עכשיו אני כאן באוטובוס, בספסל הראשון, בדרך למקום רגוע יותר שיאפשר לי, אני מקווה, לנוח קצת ולעכל את כל מה שחוויתי עד כה.
הנהג שלנו לא רק גדול, אלא גם נוהג באגרסיביות ומוריד מהכביש כל מי שבא מולו והוא לא משאית, בלי חוכמות ובלי סנטימנטים. הצופר שלו נשמע כמו חצוצרה, רם וחזק, והוא עושה בו שימוש כמעט ללא הפסק. לעיתים אלה צפירות ארוכות של 20-15 שניות שגורמות לכל מי שבסביבה לברוח בבהלה לצד הכביש, ולאלה שעל האוטובוס להבין שאם הם בנו על נמנום קל בשלוש השעות האלה אז שישכחו מזה.
שותלות האורז
אנחנו חוצים כפרים חקלאיים בזה אחר זה, הרבה חלקות של אורז וקנה סוכר. חלק מחלקות האורז מוצפות מים ואנשים, בעיקר נשים, עומדים כפופים ושותלים אורז. על הכביש חולפות משאיות עמוסות בקנה סוכר, ובמקומות אחרים בצד הדרך מונחות חבילות גדולות וקשורות של קני סוכר, ממתינות לאיסוף. את עגלות העץ שנוסעות על הכביש ובשדות מושכים שוורים שקרניהם צבועות בצבעי כחול, אדום וצהוב, לפעמים לכל קרן צבע אחר, ולעיתים יש קישוטים שונים בקצות הקרניים, דבר שמוסיף עניין וצבעוניות. פה ושם צועדים עדרי צאן ובקר נהוגים ע"י רועה או שניים, כשמרבית הרועות הן נשים.
ברחוב הראשי הצפוף והעמוס של העיירה Vettavalam האוטובוס שלנו נתקע מול אוטובוס אחר ושניהם מתקשים להמשיך, צפוף מדי. לאחר תמרונים ורוורסים אנו מצליחים לעבור, ולאחר 50 מטר עוצרים לרגע ומישהו מעלה לנהג שלנו כוס צ'אי, שיירגע קצת. הכפרים אותם אנו חוצים מאוד פשוטים, כביש אחד חוצה אותם, הכביש בו אנו נוסעים, כולו בורות ומהמורות, ומשני צידיו מפוזרות קבוצות בתים, בקתות חימר עם גגות מענפי הקוקוס, חושות קטנות, ומלא אופניים, טוסטוסים ואופנועים החונים לאורך הכביש הראשי וסופגים את האבק הרב שיוצרים כלי הרכב הנוסעים בכביש. הכל פשוט, בסיסי, מינימאלי, וכך גם החיים המתנהלים כאן. לנו זה נראה עלוב, מסכן, מלוכלך, אך צריך לזכור שזה מנקודת המבט שלנו ושל חיינו. עבור ההודים שכאן אלה החיים שהם מכירים, כך חיו הוריהם והרי הוריהם ובני משפחתם, וכך קרוב לוודאי יחיו גם ילדיהם, זהו. לא פחות ולא יותר.
מחכות לאוטובוס שיגיע
האוטובוס שלנו ממשיך להיות 'לוקאל' אמיתי ועוצר בכל תחנה בדרך, גם במקומות שאין שום סימון של תחנה אך עומד שם מישהו ומנופף בידו. כולם על האוטובוס הודים חוץ ממני, וכולם יודעים היטב איפה לחכות לו ואיפה הוא עוצר. בתחנה המרכזית של וילופוראם (Villupuram) אנחנו עוצרים ל-20 דקות. כמעט שעתיים אנחנו בדרך, והריח השולט כאן בתחנה הוא ריח השתן החריף העולה ומציף מכל עבר. מכאן עוד 40 ק"מ לפונדי, אלא שהמרחק הזה לוקח לנו שעה ורבע גם בגלל העצירות הרבות וגם בגלל שבכניסה לפונדי הנהג צריך לעצור כדי לתדלק את האוטובוס. בין לבין אני מחליט להמשיך מכאן לאורוביל הסמוכה, וכשאנחנו מגיעים לתחנה המרכזית של פונדי אני יורד מתוך כוונה למצוא את האוטובוס הנוסע לצ'נאי ואז לרדת ממנו אחרי איזה 8 ק"מ ולקחת ריקשה לתוך אורוביל. בינתיים מציע לי בחור הודי צעיר (נראה בן 16-15, לא יותר) לקחת אותי בריקשה לאורוביל תמורת 200 רופי. הממ... נשמע מעניין. כשאני שואל אותו אם הוא יודע איפה אורוביל מסתבר שהאנגלית שלו ברמה של גן טרום חובה והוא לא מבין כלום. בחור עם טוסטוס בא לעזרתו ומסביר לו מה ואיך, ואני מחליט לשים נפשי בכפי ולתת לצעיר הזה לקחת אותי, במיוחד שהמחיר בו נקב נמוך בהשוואה למה שציפיתי (שיקול דפוק יש להודות). אנחנו יוצאים לדרך, ומסתבר שהבחור צעיר אמנם אבל נוהג בזהירות. צפצפה של ממש אין לו אלא רק זמבורה כזאת, שהגומי שלוחצים עליו כדי שתצפצף קרוע, כך שכשהיא כבר מצליחה להשמיע איזה קול, יוצא מין צפצוף חלשלוש ורפה. מתאים לי, קצת שקט אחרי נהג האוטובוס והחצוצרה שלו. הבחור מזהה את הירידה מהכביש הראשי לאורוביל, למרות השילוט הגרוע, ולוקח אותי עד למרכז המבקרים, כשבקטע האחרון אני מכוון אותו לפי השלטים באנגלית.
בכניסה לשטח מרכז המבקרים של אורוביל
במרכז המבקרים של אורוביל (Auroville) אני מתוודע לאריהמאני, אשה לבבית ממוצא ברזילאי, נראית כבת 50, מתולתלת עם מעט שיבה שזרקה בשערה השחור, והיא זו שמקבלת את המבקרים המגיעים למרכז. לפי הפרסומים שקראתי אפשר למצוא כאן במרכז המבקרים באיזה גסט-האוס מאלה ששייכים לקהילת אורוביל יש חדר פנוי, ואז להזמין מכאן את החדר, וזה מה שאני מתכונן לעשות. אבל לפני כן אעצור ברשותכם לרגע את שטף האירועים כדי לספר לכם מעט על המיזם המיוחד והשאפתני הזה שנקרא אורוביל.
ובכן, אורוביל היא "ניסוי של חיים בקהילה בינלאומית שבה אנשים יוכלו לחיות יחד בשקט ובהרמוניה, כשהם מתעלים מעל הבדלי אמונה, פוליטיקה ולאום". כך ראתה "האם" (The Mother) את הדברים בחזונה, כפי שפרסמה אותו כבר באוגוסט 1954. מי זו בכלל "האם" הזו אתם בטח שואלים, ובכן, היא נולדה בפריז ב-1878 כמירה אלפסה (Mirra Alfassa), בת למשפחה יהודית, אב ממוצא תורכי ואם מצריה. כבר מגיל צעיר היא התעניינה בהתפתחות רוחנית, ואף הקימה בפריז קבוצה של מחפשים רוחניים "הרעיון החדש", יחד עם מי שהפך לבעלה הראשון, הנרי מוריסט. ב-1914 היא הגיעה לפונדיצ'רי עם בעלה השני, פול ריצ'ארד, כדי לפגוש את סרי אורובינדו, מורה רוחני שהקדיש עצמו לחיפוש אחר האמת ונחווה על ידה כמדריכה הפנימי להתפתחותה הרוחנית, והוא גם זה שנתן לה מאוחר יותר את שמה "האם". מלחה"ע הראשונה החזירה אותה לאירופה, ולאחר מכן ליפן, ורק ב-1920 חזרה לשיתוף הפעולה עם סרי אורובינדו ולפונדיצ'רי, שם חיה עד ליומה האחרון. היא הובילה את פתיחת האשראם על שמו של סרי אורובינדו ב-1926 וגם ניהלה אותו החל מפתיחתו, לאחר שסרי אורובינדו עצמו פרש לחלוטין מהחיים הפוליטיים ופנה ל"סאדהאנה" – חיפוש האמת. ב-1968, כהמשך לעבודתם ודרכם הרוחנית המשותפת היא הקימה את אורוביל ע"פ החזון אותו ניסחה. ב-1973, בגיל 95, היא נפטרה ונקברה בקבר משותף בצמוד לסרי אורובינדו באשראם שעל שמו בפונדיצ'רי.
אורוביל הוכרזה ונפתחה רשמית ב-28.2.1968. בטקס הפתיחה החגיגי שנערך ליד עץ הבאניאן (פיקוס) הקדוש נכחו כ-5000 איש, כולל נשיא הודו ונציגיהן של 124 מדינות, שהביאו עמם מעט עפר מאדמת מולדתם, אותו שפכו אל תוך קנקן מיוחד בצורת פרח הלוטוס, כסמל לאחדות האוניברסאלית. במגילת ההקמה של אורוביל מפורטים ארבעה עקרונות מרכזיים: 1. אורוביל לא שייכת לאף אחד אלא לאנושות כולה, ואדם שרוצה לחיות באורוביל חייב להיות מוכן לשרת את התודעה האלוהית. 2. אורוביל תהיה מקום של למידה בלתי פוסקת, התקדמות תמידית ונעורים שלעולם לא מזדקנים. 3. אורוביל רוצה להיות הגשר שבין העבר להווה. תוך שהיא נהנית מכל התגליות החיצוניות והפנימיות אורוביל תצמח באומץ לב לעבר הגשמתה ומימושה. 4. אורוביל תהיה מקום של מחקר גשמי ורוחני להגשמה חיה של רוח האחדות האנושית. במרכז קהילת אורוביל ניצב המטרימאנדיר, המרכז הפיזי והרוחני של הקהילה, וממנו יוצאים לפי התכנון של רוז'ה אנז'ה ארבעה אזורים שונים המתפרשים לצדדים כמו מניפה כזו: אזור התרבות, האזור הבינלאומי, אזור התעשייה ואזור המגורים, "כל אחד מהם מתמקד באספקט חשוב של חיי הקהילה", כפי שכתוב בפרוספקט אותו אני מקבל במרכז המבקרים.
אז זהו, זוהי אורוביל על קצה המזלג והשאר יבוא בהמשך. בינתיים אני כאן, באורוביל, שנראית לי כרגע כמין קיבוץ רוחני בינלאומי שכזה, לפחות לפי הכוונות. זה אמנם לא סיפור של סוציאליזם או משהו, ועדיין מעניין יהיה לראות איך מתגשמות הכוונות הנעלות של "האם" בחיי היום-יום. בינתיים יום שישי אחה"צ ואריהמאני מביטה בי בהשתתפות, אחרי שעשתה כמה טלפונים, ואומרת שהחדר היחידי שיש זה באיזה מקום מבודד ביער, ואני אצטרך לדאוג לי לאוכל בעצמי. הממ... לא נראה לי. בלונלי ראיתי שיש גם כמה גסט-האוסים ממש על חוף הים (האוקיאנוס ההודי) ואני שואל את אריהמאני מה בנוגע אליהם, אם היא יודעת משהו, אפילו שזה לא בתחום שיפוטה. היא ממלמלת משהו ואז מסמנת לי על המפה שלושה מקומות על החוף ששווה לבדוק אותם. לפני שאני יוצא, היא ממליצה לי להתקשר לבומי ב"אספיריישן" (Aspiration) ולברר, אולי בכל זאת יש. אני ניגש הצידה ומתקשר בטלפון העומד לרשות המבקרים ובומי אומר שיש חדר, יופי! אריהמאני מראה לי על מפת אורוביל איפה נמצאת קהילת אספיריישן, ומסתבר שזה איזה 6 ק"מ מכאן. ככה זה, כבר הספקתי להבין שכל המיזם הזה שנקרא אורוביל מפוזר על שטחים עצומים וקצת קשה לקלוט את הקשר והשייכות של חלקי הפרוייקט השונים, כשבשטח כולו פזורים גם כפרים טמיליים שאינם חלק מאורוביל.
במגרש החנייה למטה עומדות ריקשות, ותמורת 100 רופי לוקחת אותי אחת מהן לקהילת אספיריישן. כשאני מגיע המקום נראה לי די נטוש. יש מין מבנה מרכזי כזה שנראה כמו שילוב של מטבח וחדר-אוכל, ומבני בונגלוס פזורים בשטח כשביניהם עצים ודשא.
כרזה בחדר האוכל של קהילת השאיפות והחלומות
אני מחפש איזה נפש ואחרי כמה דקות מוצא בחור הודי שאומר שבומי יבוא יותר מאוחר אבל הוא יראה לי את החדר שלי, והוא אכן מוביל אותי למבנה בונגלו שהוא מין חיבור של משולשי עץ עם תקרה בצורת פרמידה מכוסה סכך. בחדר עומדת הודית ומסדרת את הכילה מעל למיטה ואני מניח את הבית שלי בצד, שלא יפריע. בחלק האחורי של החדר יש מסדרון נמוך יותר אליו יורדים במדרגות ובו שירותים משותפים לי ולבונגלו השכן שמחובר אלי. באופן כללי אני די המום כזה. פתאום מטירו הסואנת ורבת האשראמים והדהבות נזרקתי למין מקום זנוח, "תמרות עשן" כזה, ללא נפש חיה מסביב. מה זה צריך להיות? "טוב", אני אומר לעצמי, "בוא ניקח את הזמן ונלמד מה זה, ובכלל, זה יכול להיות מקום מצוין לתפוס קצת שלווה"... אז זהו שלא בדיוק, במיוחד אחרי שאפגוש את מרתה הספרדייה, אך על כך בפרק הבא.
