יורית ואבירם בחיפוש אחר האמת (סדהאנה)
יורית פורשת מהמשחקים בשלב מסוים, אני קצת אחריה, ורק אבירם נשאר עד הסוף. אנחנו ממשיכים לדבר על החווה ורעיונותיה. אני מאוד אוהב את הגישה שלהם שהם בעצם מתפקדים כ"אפשרים" (facilitators). תפקידם אינו להגיד לאחרים מה טוב אלא לסייע ולאפשר להם להיות מה שהם. אני אומר להם שזו בדיוק תפיסתי לגבי מנהיגים, שתפקידם לא להראות לנו מי הם, אלא לעזור לנו לגלות את הדרך שלנו ומי אנחנו. תוך כדי שיחתנו ניגשת אל יורית אחת מהישראליות השוהות כאן, כדי להתייעץ אתה בעניין טיפול בקלקול קיבה שיש לה, ומקבלת ממנה אישור לקחת עוד כדור למרות הזמן הקצר שחלף מאז הכדור האחרון. אין ספק שיורית משמשת כאן גם כאמא וכסמכות שניתן לסמוך עליה בכל נושא עליו רוצים להתייעץ עם מישהו יותר בוגר ומנוסה, וגם זה חשוב בפני עצמו.
עכשיו יורית מביאה להראות לי את קלסר הקבלה ובו הנחיות לכל אדם חדש שמגיע לקהילה בעניין כללי המקום, השכמות, שעות עבודה, ארוחות, הכנת אוכל, ניקיונות וכד'. בקלסר יש גם דף ובו תודות שהם מודים לשוהים במקום, תודה על כך שאינם מעשנים סמים ושותים אלכהול, תודה על כך שאינם מעורבים בפעילויות תחרותיות כולל משחקי קלפים, על כך שאינם מדליקים אש מכל סוג שהיא (המבנים דליקים), ועל כך שאינם מביאים אתם שום מוצרים שאינם מהטבע, החל בקפה (שזו ממש הקרבה!) וכלה בעוגיות. ותחשבו על כך שחרף המגבלות האלה, שלא תמיד קלות לצעירים בני העשרים וקצת שמגיעים לכאן, הביקוש להגיע לחווה עצום וכרגע שוהים כאן יותר ממאה חבר'ה כאלה כולל כמה מישראל! אכן ללא ספק מרשים, ורק מוכיח שאם תדע להעניק תכלית ומשמעות לאנשים הם יירצו ללכת אתך, וזה תמיד עדיף על הניסיונות למנוע מאנשים לעשות דברים.
בינתיים מתארגנת במטבח ארוחת צהריים של שבת. אנו ניגשים לשם לטעום כמה פירות ויורית מבקשת מתומר שיראה לי קצת את החווה. תומר הוא בחור נחמד מכרמי יוסף שנמצא בחווה כבר שבועיים, לאחר שהגיע לכאן על אופנוע מגואה דרך קאניאקומארי (השפיץ הדרומי של הודו עליו כתבתי בהרחבה במסעי הקודם), והוא נראה לי אחד כזה שלוקח את החיים באיזי. דבר ראשון הוא מראה לי את תנור הלבנים החמוד שנבנה רק השבוע והכתובת עליו בעברית שהכינה עדי היום ("המוציא לחם מן הארץ"), ומציין שעוד לא ברור אם ואיך זה יעבוד, "כי אלה שעשו אותו לא בדיוק מומחים לתנורים".
תנור הלבנים "המוציא לחם מן הארץ"
מכאן, דרך פינת הייבוש של כלי האוכל וגן הירק הצנוע, אנו ממשיכים עד לשירותים המיוחדים שיש כאן בחווה - בור אחד להשתנות ובור שני לחירבונים, לטובת הקומפוסט המיוצר כאן מהפרשות החברים, בסיוע התולעים כמובן. תודו שזה ניצול מקורי ויעיל, גם אם לא בדיוק אסטטי. מבני המגורים נמצאים בסמוך, ותומר אומר ש"כרגע הם ממש צפופים, מלאים בחבר'ה", ואכן בכל פינה רואים כילה תלויה ואסופה כלפי מעלה ומתחתיה פינת שכיבה קטנה. "יש גם חבר'ה שישנים בחוץ, ביער", מספר תומר. בשעת צהריים חמה זו רוב הנמצאים בחווה מחפשים להם פינת צל ואת חלקם אנחנו פוגשים במגורים יושבים ומדברים או קוראים במיטותיהם.
אפילו שהוא לא צמחוני או משהו כזה, אין לתומר בעיה שאוכלים כאן בסדהאנה רק אוכל טבעוני, וכשאנחנו מדברים על כך במטבח, אליו אנחנו מגיעים בסוף הסיור לאכול צהריים קלים של שבת, צוחקות עליו שתי בחורות ישראליות שנמצאות כאן שסוף-סוף הוא מצא עוד מישהו שאוכל בשר ויכול לדבר אתו על זה.
משמאל הכניסה לשירותים המיוחדים של החווה
תומר מתכוון להמשיך מכאן לטירו, ואני מספר לו קצת על המקום. הוא גם מתעניין בחינוך, רוצה ללמוד את זה, ושואל אותי מה דעתי על כך שאושר, בתם בת השמונה של יורית ואבירם, גדלה בבית ולא הולכת לבית-ספר. קודם סיפרה לי יורית על המחשבה שמאחורי הדברים, על רצון המשפחה להיות יחד גם במשך היום ולא שכל אחד ייפרד וילך לענייניו, וגם על כך שהבינו שלא נכון שלכל ילד יהיה חדר נפרד והרבה יותר מתאים שכולם יהיו בחדר אחד גדול, עם מיטה גדולה ומיוחדת עבור כולם. אני אומר לתומר שכבר נכתבו הרבה ספרים ומאמרים על הנושא הזה, ובארה"ב אפשר למצוא לא מעט הורים שמעדיפים לא לשלוח את ילדיהם לביה"ס ולתת להם חינוך הולם בבית. גם בארץ ישנם כבר כמה עשרות משפחות בהם הילדים אינם הולכים לבי"ס מתוך תפיסה עקרונית של ההורים, ומשרד החינוך אפילו מאשר את זה בתנאים מסוימים. "אכן יש בעיה עם המוסד הזה שנקרא בי"ס וגם אני אישית מלא ביקורת כלפיו", אני מוסיף, "אך בשונה מיורית ואבירם אני מנסה לשנות את השיטה מבפנים, וזה אומר קודם כל לגרום לכך שטובי האנשים ילכו לחינוך, ושאנחנו נדע להכשיר ולתמוך באנשים כאלה כדי שיוכלו להוביל את המהפכות הנדרשות כדי להפוך את החינוך הפורמאלי ואת המסגרת הבית-ספרית לחוויה מיוחדת ומשמעותית עבור הילד. לביה"ס יש תפקיד חברתי-קהילתי מרכזי וחשוב ביכולתנו ללמוד לחיות בחברה ולהיות חלק משתתף ותורם בה (כפי שממחישים עכשיו בפועל יורית ואבירם ב"סאדהאנה פורסט"), ואת התפקיד הזה יש להרחיב ולחזק". אך, איזה נאום, אני בטוח שהחבר'ה באורנים היו גאים בי, ורק משום מקום מגיעות ומזמזמות בראשי השורות הראשונות משירו של לאונרד כהן 'קודם ניקח את מנהטן' ("הם גזרו עלי עשרים שנות שִעמום / על שניסיתי לשנות את השיטה מבפנים"), ואני שואל את עצמי למה…
תומר ליד כלי האוכל המתייבשים, ברקע גן הירק
טוב, לצערי הגיע הזמן לחזור לקהילת האספירציה שלי. אין לי פנס על האופניים, בנוסף לצ'יקמוק הכללי שלהם, ואני ממש מפחד לנסוע אתם בחושך. זה הזמן להיפרד מיורית (אבירם נעלם לאנשהו) ואני מודה לה על האירוח החם והמרגש ונותן לה שתי מתנות-ספרים שהבאתי אתי במיוחד, את WAWONA עבורה ועבור אבירם (ושאר באי החווה), ואת "אמאל'ה, ג'וק!"שלי במיוחד לאושר ולשליו. יורית ואבירם מצליחים יפה גם בלעדי, ובכל זאת חשוב לי להגיד ליורית שרק מי שמעז ללכת אחר חלומותיו יוכל להגיע רחוק, ובעיני הם אכן חלמו והעזו, וכבר הגיעו רחוק מאוד. אגב, לדבריהם יש להם כבר הצעות לייצא את המודל שפיתחו כאן גם לארצות נוספות (כרגע סנגל על הפרק), והם מתלבטים, אבל גם אם יישארו רק כאן באורוביל וימשיכו עם מפעלם זה, הם כבר השיגו דברים גדולים!
הדרך חזרה לוקחת לי הרבה פחות זמן, ולהפתעתי תוך שעה אני מצליח לדווש את 13-12 הק"מ המפרידים בין "סאדהאנה פורסט" לבין קהילת "אספיריישן" על אופני המתפרקים, מה תגידו? נראה לי שרוכבי הטור דה-פרנס צריכים להיכנס לכוננות... כשאני מגיע ומכניס את האופניים לחנייה, אני מודיע לכל מי שבסביבה שאני עם האופניים האלה גמרתי, ובכלל עם אופניים, יאללה , תביאו מופאד! מכאן ישר למקלחת, קרה אבל מרעננת, ואני אדם חדש!
מרתה עם ספר, אוכל וכלב
מרתה מגיעה ומתחילה להתיפייף, שמלה כחולה חתיכית, מחרוזות, אודם על הלחיים, טיקה אדומה על המצח וכולה חיוכים. "מה קרה?", אני שואל, גורר כורסת נצרים אל מחוץ לבונגלו בתקווה למצוא אוויר קצת יותר קריר ממה שיש בפנים. מסתבר שיש הערב מסיבה ב-Youth Center, בחלק הצפוני של אורוביל, עם מוזיקה ג'מאיקאנית של בוב מארלי ואחרים, ואין מצב שהיא לא הולכת, כי גם חברה שלה שהיתה אתה בגואה תגיע לשם. האמת שראיתי מודעות על המסיבה בכמה מקומות באורוביל אבל לא הייתי סגור על עצמי אם ללכת, ועכשיו מרתה מתחילה להפעיל עלי לחץ פיזי מתון שאני חייב לבוא, ואני חייב לפגוש את החברה שלה (שבאה עם חבר שהכירה בינתיים), ויש לה גם מופאד אז בכלל זה קלי קלות להגיע. אני די הרוג מהיום הזה ואומר לה נראה, ובינתיים אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב עם פביאן ואנה, שמסתבר שגם הם הולכים למסיבה, הלחץ עלי מתחזק.
האוכל בארוחת ערב לגמרי בסדר ואני מספר להם חוויות מהביקור שלי היום. פביאן ההולנדי אומר שרצה מאוד להגיע ל"סאדהאנה פורסט", אבל לא היו לו שבועיים, שזה המינימום להתקבל לשם, רק כמה ימים. לידנו בשולחן יושב גם אדם גרמני מבוגר יותר, מורה ליוגה, ואתו בחורה כבת 35 לערך, ושניהם מאזינים לשיחה, שאיכשהו גולשת למלחמה האחרונה וכל מה שקורה אצלנו. שוב שאלות האם יש סיכוי להשיג אי-פעם שלום, ושוב אני מוצא עצמי בתפקיד של מסביר המנסה להראות לאחרים את הדברים מנקודת מבט ישראלית ולגרום להם לא רק להבין אותנו אלא גם להיות בעדנו. יו, אני חושב שמגיעה לי משכורת ממשרד החוץ, לא ככה?
הולכים לחגוג
טוב, הלחץ והטמפרמנט של מרתה עשו את שלהם, ועכשיו אנחנו על המופאד שלה בדרך למסיבה, כשאני נוהג והיא מאחורי. אחרי יום הזוי על אופניים שבקושי נוסעות קל לי להעריך את החיים הטובים של רוכבי הטוסטוסים, מה שמעיד על יחסיות החיים, אם מישהו עוד חיפש עדות לכך. בחוץ כבר חושך, והחום מעט נרגע אם כי רוח אין, וגם הכבישים ריקים יותר ורואים בעיקר אופנועים, קטנועים, מופאדים וכמה אופניים מסכנים, כולם כנראה בדרך לאותו מקום. ובאמת כשאנחנו מגיעים המקום עמוס ומלא, בעיקר חבר'ה צעירים, ברקע שומעים את בוב מארלי ובפנים כבר רוקדים. מרתה מתקשרת בנייד שלה ואחרי כמה דקות מגיעים כריסי ואדי, זוג בריטי מקועקע ומנוזם. מרתה מציגה אותי, כריסי את אדי, וכולנו נכנסים פנימה. בפנים עמוס ומלא, כאילו כל אורוביל הגיעה לכאן וצריך לרקוד בזהירות, כדי לא לרמוס מישהו בטעות. אדי הולך להביא משהו לשתות, ושנינו יוצאים החוצה לנשום קצת ולהשאיר את הבנות לקשקש ולרקוד. אדי בא מאילינג, מערב לונדון, אוהד של צ'לסי כמובן, והנה לכם נושא לשיחה וויכוח עם אוהד מנצ'סטר יונייטד שכמוני. אנחנו משתדלים לא לעלות לטונים גבוהים ומסכימים שאברם גרנט לא משהו, ושלשתי הקבוצות סיכויים טובים להגיע לגמר גביע האלופות. "צ'לסי בטוח תגיע", אומר אדי ואני מביע אותה מידה של ביטחון בכך שהיונייטד יעשו את זה. מי ייקח את הגביע?, כאן אנחנו כבר חלוקים. "לפני שנה עשינו את זה לצ'לסי בפנדלים, השנה אני בטוח שלא נצטרך פנדלים", אני אומר. אדי מחייך ואומר שאין לנו סיכוי, עכשיו אחרי שהידינק בא לאמן אותם הם בטוח לוקחים.
מרתה וכריסי מצטרפות אלינו אחרי איזה שעה או משהו, נרגשות מפגישתן המחודשת, מהמוזיקה ומהריקודים. כבר די מאוחר ואני חצי מת, אבל אנחנו נכנסים לרקוד עוד קצת ואז נפרדים ויאללה, ל"אספיריישן". עם המופאד זה הולך מהר ואני רק מבקש ממרתה שתדבר אלי כל הזמן (מה שממילא היא עושה), כדי שלא אירדם בנהיגה.
פרח למרתה וכריסי
15.2.2009
גם הבוקר זוג ציפורים שורקות ומצייצות להן מעל לבונגלו, מה שהופך את ההתעוררות לנעימה הרבה יותר. שלשום נאמר לי להיות הבוקר בתשע במרכז המבקרים כדי לראות את סרט הוידיאו על הרעיון של אורוביל, ולאחר מכן לקבל פס (אישור) וללכת לראות את הגנים ואת המטרימאנדיר מבחוץ. בלי לעשות את אלה לא אוכל להיכנס מחרתיים לתוך המטרימאנדיר המוזהב, "הנשמה של אורוביל" כפי שניסחה זאת "האם". כדי לעמוד בזמנים אני קם לארוחת הבוקר בשבע, למרות עייפותי הרבה, בתקווה לפגוש את "רכז התחבורה" של הקהילה ולשמוע ממנו שהשיג לי מופאד להיום ולמחר ולהחזיר לו את האופניים. אלא שהבחור איננו וגם לא אף אחד מהנהלת המקום, וחוץ מהטבח שמכין לנו את התה ומסדר את הבננות ואת פרוסות הלחם אין כאן נפש. מה עושים? אני יכול לבקש ממרתה את המופאד שלה, אבל לא אעשה את זה כי יש לה תוכניות משלה היום. אתמול נשבעתי שאני לא עולה יותר על האופניים האלה, אז מה עכשיו? טוב, אתם יודעים איך זה, שבועות לחוד ומציאות לחוד. אני מחליט לחכות עד שמונה, וכשאף אחד לא מגיע עד אז אני ניגש לאופניים העומדות בצד מבוישות ואומר להן יאללה, נגזר עלינו להיות יחד לפחות עוד יום אז בואו נעשה את זה הכי טוב שאפשר. אני פותח את הנעילה ויוצא לדרך שאת חלקה הראשון כבר חרשתי אתמול.
האופניים ואני שועטים דרך הכפר המקומי הסמוך, קוילאפאלאיאם, משיגים חלק מרצי המרתון והמיני מרתון של אורוביל המתקיים כאן היום, ותוך 20 דקות גומאים את ששת הק"מ מכאן ועד למרכז! וואלה, אם השעון שלי בסדר אז נראה לי שזה שיא גיניס לאופניים מצ'וקמקות על אדמת הודו, או אורוביל לפחות! קצת אחרי תשע אני נכנס עם עוד קבוצת אנשים לראות את הסרט על רעיון אורוביל. זהו סרט בן כחצי שעה המספר את סיפורם של "האם" ושל סרי אורובינדו שלזכרו, למעשה, המקום הזה הוקם.
הרעיון של אורוביל בציטוט מדברי 'האם'
אחרי הסרט אני ניגש לאשה במרכז האינפורמציה (מישהי שיושבת במקום אריהמאני הנחמדה), והיא שואלת אם ראיתי גם את סרט הוידיאו הקטן, כי היא לא יכולה לתת לי פס לגנים ולתצפית על המטרימאנדיר מבחוץ לפני שאראה גם את הסרט הקטן. טוב, עכשיו זה כבר מתחיל לעלות לי על העצבים, מה זה כל ההכנות האלה, ויום קודם, וכל זה, אי אפשר לעשות הכל יחד, או לבקר בפנים לפני שרואים את הגנים, או אפילו לוותר על הוידיאו חס וחלילה?!? קצת הגזימו הייתי אומר. בחורה הודית שעובדת במקום מלווה אותי לתא צפייה עם 4 כסאות ומפעילה את הוידיאו המתאר את הקמת המטרימאנדיר. עכשיו, מצויד בכל הידע האפשרי, אני חוזר לאשה באינפורמציה ומקבל ממנה את הפס לגנים ולתצפית החיצונית על המטרימאנדיר. אני מספר לה שאני ברשימת ההמתנה להיכנס מחר פנימה ושואל איך אוכל לדעת שזה בסדר ויש לי מקום, והיא עונה שאני צריך להתקשר לשם היום בין 2 ל-4, רק בשעות האלה יענו לי. יופי נחמה.
אני יוצא החוצה ומאתר את הבחורה ההודית שבבוקר הכניסה אותנו לראות את סרט הוידיאו הגדול, נראה לי שהיא זו שמושכת כאן בחוטים ואכן אני לא טועה. אני מחייך אליה את החיוך הכי נחמד שיש לי כרגע להציע ושואל אותה בעניין, והיא אומרת לי לבוא מחר בתשע וחצי וסביר שלא תהיה בעיה, כי זה לא כמו היום שזה יום א' ועמוס במיוחד. טוב, בשבילי זה מספיק, כי הרי כולנו יודעים שאין כמו קשרים אישיים, ואני הולך להירגע קצת על כוס צ'אי בדוכן סמוך.
