המסע לטירובנאמאלאי 14 -השיבה לטירו
18.2.2009
השעה עכשיו ארבע אחה"צ ואני שרוע מותש כולי על מיטה בגסט האוס "ארונאצ'לה רמאנה הום" בטירו. כן, אתם יכולים להבין מזה שלא הצלחתי למצוא חדר בפונדיצ'רי ונאלצתי להקדים את חזרתי לטירו, לצערי, אבל עוד לפני זה עברתי את אחד הלילות המסויטים שהיו לי אי פעם. אז ככה, כשחזרתי לגסט-האוס פארק התחלתי להבין שיש לי קלקול קיבה רציני. לקחתי שני כדורי סטופיט והלכתי לאכול משהו שחשבתי שהוא בסדר אבל כנראה רק החריף את המצב (יוגורט, אומלט, לאסי), ובשש נכנסתי למיטה. זהו, מאז ועד הבוקר עשיתי את דרכי הלוך וחזור לשירותים, בין שינה של נים ולא נים, עם קצת חום ורעד בכל הגוף, ובסיוע אקמול. כל 5 דקות שעברו נדמו לי כנצח ולא ידעתי איפה לתקוע את עצמי. בבוקר קמתי במצב קצת יותר טוב, עשיתי מקלחת חמה ואז עוד טעות, הלכתי שוב לאכול, ושוב לבן ולאסי שמשום מה חשבתי שהם בסדר. אחרי האוכל אספתי את הכביסה וקצת אחר-כך שמעתי (סופית) שאין חדרים, וחזרתי למיטה ולשירותים. אפילו לא היה מי שירחם עלי חוץ מעצמי, איזה באסה.
הדילמה שלי היתה איך אצליח לנסוע יותר מ-3 שעות מפונדי לטירו, כולל ריקשות אל תחנת האוטובוס וממנה, בלי שאוכל לרוץ לשירותים כשאצטרך. כך או כך בשעתיים הקרובות המצב קצת התייצב והחלטתי שזהו, נוסעים, ויהיה מה שיהיה. למזלי האוטובוס הפעם היה כזה שנסע דרך טינדיבאנאם ושינג'י, בלי הפסקות ועם מעט עצירות בדרך, וכך הגעתי לטירו תוך שעתיים וחצי והנה לכם טיפת אור ביום מבאס וסוחט שמוציא לך את החשק לחיות, ומזכיר לך כמה אתה מתגעגע הביתה. בטירו לקחתי חדר ב-200 רופי בגסט-האוס שסימנתי אותו כבר בשבוע שעבר, אמנם פחות טוב מהקודם שהייתי פה אבל עדיין נראה בסדר. גלי ומאיה שלחו SMS מה מותר לאכול ומה לא (בשום פנים לא מאכלי חלב!...), וקסי המודאגת הוסיפה משלה, ואחר הצהריים כשהלכתי לאינטרנט ב"שאנטי" השתפר מצב רוחי עוד יותר כשראיתי שהפועל ניצחו את מכבי בגביע. בערב הלכתי ל"טסטי קפה" והזמנתי אורז לבן, טוסט ותה עם לימון; מה אגיד לכם, היה מגעיל ברמות.
בחזרה לטסטי קפה
חוץ מזה סיימתי סוף-סוף את "שינקין עם שיפון", ובהרגשה שלי כרגע מצבי דומה לזה של בוקובסקי, רק שאצלו זו היתה הרגשה תמידית במהלך ילדותו והתבגרותו בלוס-אנג'לס. יש משהו מאוד ייצרי, שרידותי, ובסיסי בכתיבה שלו, בהליכה שלו על פי התהום, עד לקצה, כשהכל מועצם דרך ההתנסות האישית שלו והכתיבה בגוף ראשון. תמיד כשאני קורא אותו אני משווה, בלי להתכוון, עם הנרי מילר ("חוג הסרטן", "פלקסוס", "הענק ממארוסי" ואחרים) שגם הוא כותב על חוויות החיים כאן ועכשיו, בגוף ראשון, וגם הוא מלא ביצרים ונוגס בחיים בפה מלא. אצל מילר פחות דומיננטי ההיבט השרידותי של בוקובסקי, שבאמת מייצג את השוליים, את כל מי שאמריקה זנחה בצד בדרך להגשמת החלום האמריקני. אני אישית מעדיף את מילר, שכתיבתו לוקחת אותי גבוה יותר וגורמת לי לחשוב יותר. בוקובסקי יותר 'פלאח' כזה, עד הסוף, בעוד שמילר יותר איש ספר ואיש העולם עם מודעות עצמית ויכולת רפלקטיבית. בוקובסקי מכה בפטיש 5 קילו לכל עבר ואילו למילר מגוון רחב יותר של כלי עבודה בהם הוא משתמש בהתאם לנסיבות, ולכן הוא גם יותר מעניין בעיני. ובכל זאת "שינקין עם שיפון" בהחלט שווה קריאה, ובהבדל מספרי הסיפורים של בוקבסקי, המציגים הבזקים ססגוניים של תמונות של החיים בשוליים, יש בו מפתח להבנת מכלול דמותו הייחודית והמיוחדת של צ'רלס בוקובסקי.
בוקובסקי אצלי בחדר
19.2.2009
לילה טוב עבר על כוחותינו בטירו, רק פעם אחת לשירותים! בינתיים גמרתי גם את כל כדורי הסטופיט שהבאתי אתי ובצהריים קניתי ברחוב כדורים שאמורים לעשות את העבודה. כאן מוכרים לך את הכדורים סגורים במשטח האלומיניום וזהו, בלי קופסה, בלי הוראות שימוש, ובשם שונה. עכשיו נשאר לך רק לסמוך על המוכר, ולקוות שזה באמת מה שאתה צריך ולא משהו אחר. בבוקר שתיתי שוב תה עם לימון, אבל זה היה כל-כך מגעיל שנשבעתי שאני יותר לא שותה את זה, לא מסוגל.
לקחתי לי היום קצת מנוחה, וזו הזדמנות להתחיל לקרוא את "זכרונות הוורד", ספרה של קונסואלו דה סנט אקזופרי, אשתו של מחבר "הנסיך הקטן". קניתי אותו במכירות סוף השנה, כשהוצאות הספרים מנסות להיפטר מספרים שאין להם קונים, ספר ב-10 שקלים, והספר הזה ממש מסקרן אותי. כל השנים הכרתי רק את אנטואן דה סנט אקזופרי, ולמדתי על יחסיו עם אשתו ממה שקרה בין הנסיך ובין השושנה שלו, על הכוכב בו גר. גם ברומן שפרסמתי לא מזמן, ' WAWONA – הרוח השומרת על העצים הגדולים', ניסיתי לפצח את יחסי סנט-אקס וקונסואלו והנה כאן, בספר הזה שיצא לאור בשנת 2000 (הוצאת כרמל, 2006), 56 שנה לאחר העלמו המסתורי של סנט-אקס עם מטוסו, אני נחשף בפעם הראשונה ל"צד שלה", איך הדברים נראו בעיניה.
על עטיפת הספר מאחור כתוב בין השאר: "...הנערה הקטנה מאל-סלוודור, השושנה מ"הנסיך הקטן", שזכתה בהערצה מצד אחד וביחס לא הוגן מצד שני... מזמינה אותנו לקרוא מחדש את סנט אקזופרי. תחת עטה ובזיכרונותיה אנו מגלים סנט אקזופרי שניטלה ממנו הילת הסופר המוסרי הנוקשה שלו, ולעומת זאת יש לו חולשות וגדולה של אדם". בפתיחת הספר כותב חוסה מרטינס פרוקטואוסו, האחראי על עזבונה של קונסואלו: "זמן רב היססתי עד שהחלטתי לחשוף את דבר קיומו של כתב היד הזה. לרגל יום השנה העשרים למותה של קונסואלו ויום השנה המאה להולדתו של בעלה אנטואן דה סנט אקזופרי, חשבתי שהגיע הזמן לחלוק לה כבוד ולהשיב לה את המקום שהיה שלה תמיד לצידו של מי שכתב כי בנה את חייו על יסוד האהבה הזאת".
אני בטוח שכל מי שאוהב את "הנסיך הקטן" כמוני בטח מסתקרן נורא לשמוע את סיפורה של קונסואלו, אז אני מבטיח לשתף אתכם ברגע שאסיים את הספר. כרגע אני כבר מתקרב למחציתו, ואוכל רק לומר שגם אם הספר אינו יצירה ספרותית גדולה, יש בו אכן כדי לשפוך אור על חייו של סנט-אקס, לבד ועם קונסואלו, ולהבין טוב יותר את כל מה שסבב את כתיבת ספריו, וזה לכשעצמו הרבה, לפחות בעיני.
'זכרונות הוורד'
אחר-הצהריים אני הולך לבדוק מה חדש במיילים, והאם יש לנו כבר ממשלה חדשה, ומכאן אני ממשיך לאשראם סרי ראמאנאסראמאם. טקס הפוג'ה היומי תיכף יתחיל ואני רוצה להיכנס חזרה לעניינים, לאחר המנוחה מאונס שנכפתה עלי. בשש ורבע מתחיל הטקס בצפירה ארוכה וכולם נעמדים על רגליהם באולם המרכזי, המקום בו קבור רמאנה מהרשי, קודש הקודשים של האשראם. הכניסה לשטח המתוחם של המקדש סגורה עם וילון בד שבהמשך יוסר ואז נוכל לראות שני בראהמינים המשמשים בקודש, חצי גופם העליון חשוף, מדליקים את האש ונושאים תפילה. כל אזור המזבח והלינגאם השחור כבר מקושט בפרחים, כמדי יום, וכשנשמעת צפירה נוספת אנחנו מתיישבים. במרכז נפרשות מחצלות דקות לגברים ולנשים שישירו את שירי התפילה (באהאג'ן), ומוכנסים גם מחיצת עץ קטנה בין היושבים למקדש וכן ספרי התפילה. הנשים והגברים השרים מתיישבים זה מול זה ומתחילים לשיר באותה שירה קבועה ומונוטונית כפי שכבר שמעתי בטקסים הקודמים, 45 דקות של שירי תפילה. מבין האירופאים המקיפים את המקדש אני מזהה אדם שראיתי גם בשהייתי הקודמת כאן, כבן 50, לבוש בדיוק כפי שראיתיו אז, לונגי וטי-שירט לבנה, כתפו השמאלית שמוטה מעט ובעת הליכתו נראה כאילו הוא קורץ או משהו. "בעל הכתף השמוטה" הזה לא מתעייף וממשיך להקיף את המקדש במהלך כל הטקס, וכמוהו גם אירופאי מבוגר עם קביים, אשר מתקדם אך בקושי ובכל זאת מתעקש להקיף את המקדש פעם ועוד פעם. כפי שכבר למדתי, מגיעים הנה אנשים מכל קצוות העולם לחלוק כבוד לסרי רמאנה מהרשי ולקבל ממנו מזון רוחני, חוסן ובריאות, ויכולת להתמודד עם משברים אישיים. הדבר הזה מביא אנשים לעשות דברים שלך, המתבונן מהצד, לא תמיד מובנים או ניתנים להסבר, אבל מי בכלל אמר שכל דבר צריך להבין או להסביר.
אגב, באולם עצמו תלויים 5 צילומים גדולים וממוסגרים של רמאנה וניתן לראות שמאמינים הודים רבים המגיעים לכאן נעמדים מול אחת התמונות ומתפללים ומבקשים בקשות שונות, פרנסה, בן זוג, ילדים, מרפא לחולי ועוד כהנה. הרבה זמן לא הבנתי מדוע הם עושים זאת מול התמונה ולא מול קברו של רמאנה, ורק לאחרונה קראתי משהו מעניין שכתב תומר פרסיקו ("לולאת האל"), שעבור ההודים התמונה של הדבר היא חלק מ"הדבר האמיתי", גם אם ברמה פחותה מעט.
בטקס הפוג'ה באשראם סרי ראמאנאסראמאם
אחרי התלבטות אני מחליט לא לאכול היום כלום, נראה אם אצליח לשרוד, וחוזר לחדר לעשות מקלחת קרה. הגסט-האוס הזה בו אני שוהה הוא ככה. החדר בגודל סביר, והמיטה זוגית ורחבה, וזה ממש נוח. יש כאן גם כמה מדפים מעל למיטה וכמה מתלים על הקיר, וזה נחמד. לעומת זאת אין כאן מים חמים, גם לא לקחת בדלי, ובשירותים אין כיור, שזה מוזר, ומפתיע אותי כל פעם מחדש כשאני הולך לצחצח שיניים או לרחוץ את הידיים. המאוורר שמעל למיטה עובד במהירות מטורפת ואין אפשרות לשנות לו מהירות, וזה אומר שבלילה אני חייב לכבות אותו, אחרת אקום במצב צבירה קפוא. מה אגיד לכם, כבר הייתי בחדרים גרועים בהרבה במחיר הזה, בצפון בעיקר, וגם טובים יותר (אח, אח, איפה החדר ב"פארק" בפונדיצ'רי שנאלצתי לעזוב...).
20.2.2009
הלילה הזה עבר עלי בשלווה ובשקט, סוף-סוף בלי שירותים וצרות אחרות. נראה שאיכשהו אני מתחיל לצאת מזה. היום אנסה להתחיל לאכול דברים יותר רציניים ונראה איך זה ישפיע עלי. קסי סימסה לי להוסיף מלח לאורז. לא יודע למה אבל נוסיף, שיהיה.
בינתיים היחסים בין קונסואלו לסנט-אקס בשפל. הם עדיין נשואים, אך כל אחד חי לו בעולמו, במיוחד סנט-אקס, שמנהל מערכות יחסים מקבילות עם נשים אחרות ונוח לו להיות נשוי אבל חופשי ממחויבויות לאשתו, ובקיצור לעשות מה בראש שלו. קונסואלו סובלת, משתגעת, ומתנהלת בעיקר לפי גחמותיו של סנט-אקס, ובכל זאת עדיין יש שם הרבה אהבה בין שניהם, מוזרה, מטורפת, קיצונית, אבל אהבה.
מצאתי מקום טוב לאכול בו, מסעדת אורו-אושה, מול האשראם השכן לזה של רמאנה. זו מסעדה ענקית שגם מציעה ארוחות בופה ב-200 רופי, רק שבמצבי אני לא ממש יכול לנצל את זה. בבוקר הסתפקתי בטוסטים ובתה שחור (שיפור ניכר לעומת הלימון), ואילו בצהריים אכלתי גם אורז לבן פשוט, שיהיה לי כוח. החלטתי שמחר אני עוזב את טירו ויורד לים, ממש לנפוש, אז היום אני יוצא לטפס שוב על הארונאצ'לה, עד לסקאנדאשראם, ואשאר על ההר עד לשקיעה; נראה לי שכך אוכל להיפרד כיאות גם מההר וגם מרמאנה.
בטיפוס על הארונאצ'לה
עכשיו אני מטפס בשעת אחר-הצהריים, לא בחושך כמו בפעם הראשונה, לא ממהר, והטיפוס נעים ולא קשה אפילו לצמים כמוני. כשאני מגיע לאשראם בו בילה רמאנה שבע שנים מחייו, טרם שירד ממערות ההר הזה, איני יכול שלא לחוש מחדש את יראת הכבוד שממלא אותך ההר הזה ורמאנה מהרשי עצמו, שכה אהב את ההר הזה וחי עליו 24 שנים. אם בטיפוסי הראשון על ההר פגשתי בו לראשונה ובסוף היום הפכתי להיות חלק ממנו, הרי שהפעם אני מגיע למישהו מוכר, לחוויה מרגשת מראש. כשאני מגיע, אני נכנס פנימה לסקאנדאשראם למדיטציה, הכי קרוב שאפשר לרוחו ולנוכחותו הדוממת והמחוברת להר של רמאנה מהרשי. הפעם יש באשראם רק מעט מבקרים, ואני יכול להרגיש בנוח ולמדוט ללא הפרעה.
עם סיום המדיטציה אני יוצא לגן כדי ליהנות מנוף העיר טירו והמקדש למטה, ולאחר מכן מתחיל לרדת חזרה ושוב מטפס על פסגה קטנה נוספת בצד השביל כדי להמתין לשקיעה. בחורה נוספת שהלכה אחרי מצטרפת אף היא ומתיישבת לא הרחק ממני וכך עושה בחור נוסף, וכך אנחנו יושבים לנו שלושתנו על פסגתה של גבעה על הארונאצ'לה ומחכים לשקיעה. רוח נעימה מייבשת את זיעת הטיפוס, ואני מחליף את צפירות המכוניות הנשמעות מלמטה בהאזנה ללאונרד כהן שתמיד איתי, נראה לי מתאים הרבה יותר לאווירה, לחוויה ולשקיעה. השמש יורדת למטה אט-אט, שולחת קרניים אחרונות אל כל חלקה המערבי של טירו ופרבריה, הופכת לאדומה בתוך מעטה אובך כזה, מין כדור גדול ואדום שהולך ונעלם לו, ונראה שעכשיו תהיה לאלוהים בעיה למצוא אותו בתוך האובך עד לזריחה מחר. לקראת שבע אני יורד מההר הקדוש הזה, נפרד בינתיים גם מהאל שיווה, שההודים מאמינים כי הוא הר הארונאצ'לה עצמו, וגם מרמאנה מהרשי, המורה ואיש הרוח שבעיני רבים ניצב בשורה אחת עם בודהה עצמו. בחושך ההולך ונאסף סביבי איני יכול שלא להיזכר בסיפור שמספרים שכשרמאנה נפטר, ביום 14.4.1950, בשעה 20:47, חצה לאיטו כוכב שביט את השמים, מדרום לצפון, הגיע לפסגת הארונאצ'לה ונעלם מאחורי ההר, ויש המוסיפים כי את אורו של כוכב זה ראו בצ'נאי ואפילו בבומביי...
שקיעה, מבט מהר הארונאצ'לה
21.2.2009
ארוחת הבוקר שלי באורו-אושה מוגבלת, עדיין (קסי סימסה לי להתקדם בהדרגה ולא למהר), ובכלל האורז שלהם יהיה מוכן רק מאוחר יותר. המסעדה נראית מבפנים גדולה ומרשימה, אבל כשאני מבקש מהמלצר שידליקו את מאוורר התקרה שמעלי (אחד מתוך 18 מאווררים הקבועים בתקרת המסעדה) כי מתחיל להיות חם ויש גם יתושים, הוא אומר שאין חשמל. טוב, רק שמעל שולחן הקופאים המאוורר מסתובב כרגיל. אגב הקופאים, הנה לכם עוד סיפור. אתמול היתה הקופאית אשה הודית בת 40 לערך. היום יושב שם ליד השולחן ילד כבן 10 לערך, שמחזיק בידו ארנק גדול. כשאני בא לשולחן לשלם בסוף הארוחה, כפי שנהוג כאן במסעדה, המלצר עורך לי את החשבון ומראה לי. אני מוציא לו שטר של 500 רופי (צריך לפרוט אותו איפשהו) והמלצר מביט בילד במבט שואל, אם אפשר לקבל שטר כזה גדול. הילד חושב לרגע ומאשר, והמלצר מעביר לו את השטר. הילד מפשפש בארנק הגדול שבידו ושולף את העודף (440 רופי) ומוסר למלצר וזה מעביר אלי, ושתבינו, שלושתנו עומדים אחד ליד השני. נחמד לא?
בשולחן לא הרחק ממני יושבת קבוצה של מורה-גורו ושישה תלמידים מערביים צעירים המביטים בו בעיניים פעורות ושותים בצמא את דבריו. את המורה, שנראה ונשמע בריטי, כבן 50, ראיתי במקהלת שרי התפילות בטקס הפוג'ה בסרי רמאנאסראמאם. כשאני מביט בו, אני נזכר בדברים שאמרה לי רחל ביומי הראשון או השני כאן, כי המקום הזה, טירו, "מזמין" אליו מעצם מרכזיותו כל מיני "מורים" ו"גורואים", לא פעם רק בעיני עצמם, וצריך להיזהר בעניין. לא כל מי שמדבר כמו גורו, מתנהג כמו גורו וגם מתלבש ונראה כמו גורו הוא אכן כזה. זהו, אז אם אתם מגיעים לכאן תזכרו את זה.
"ארונאצ'לה רמאנה הום", הגסט-האוס שלי בטירו – מבט פרידה
