הסיפור עם סטפני
טוב, הבטחתי לכם סיפור הודי הזוי (עוד לפני שנגיע לסטפני), אז הנה זה בא. כמו שכתבתי בסוף הפוסט הקודם, הלכתי למשרד האינפורמיישן המקומי לתיירים כדי לחפש מפה של האזור ואולי גם פרוספקט כדי לראות איך להגיע לאתר שנמצא איזה 17 ק"מ מכאן והלונלי ממליץ עליו. אז ככה. אני מגיע למבנה גדול עם חצר חיצונית מוזנחת ושער ברזל שנראה נעול, כאילו אומר לי "עדיף לך לא להיכנס". אני מתלבט לרגע, ובכל-זאת נכנס, בזהירות, ומגלה משרד בן כמה חדרים שכאילו מישהו הכין אותו לעזיבה לפני כמה שנים ושכח מזה. בפינות המשרד עומדות ערמות של קופסאות קרטון או ריהוט ישן, הכל נראה נטוש ועזוב ולא בשימוש. רגע לפני שאני כבר חושב להסתובב ולעזוב, אני מזהה באפלולית המסדרון פקיד שיושב ליד שולחן שכאילו הונח שם במקרה, וקורא עיתון. כבר התמונה הזאת נראית לי הזויה לגמרי ולא אמיתית. אני מהסס לרגע, האם הגעתי למקום הנכון חרף שלטי הענק בחוץ המכריזים על ייעודו, ואז פונה לפקיד ושואל אותו אם יש לו במקרה מפה של האזור. הפקיד קם ומביא לי פרוספקט שהיה מונח לו פתוח על איזה ארגז קרטון קרוע בפינת המשרד, ומראה לי עליו שהמקום שאני מחפש אמנם נמצא מחוץ למפה שבאחורי הפרוספקט, אך זה הכיוון שלו ואוכל להגיע לשם עם אוטובוס B108. הממ... נראה אם כך שהבחור מבין ומתמצא, ויחד עם זאת כל מה שאני רואה מסביב כל-כך לא מזמין וממש צועק "אל תשתמשו בשרותי, תסתדרו לבד". אני מודה לו, מעיף עוד מבט אחד סביבי לוודא שזה לא איזה חלום של אמצע היום, ותוך כדי היציאה לרחוב חושב לעצמי שכל מה שהיה כאן עכשיו כל-כך הזוי, ומוזר, אבל מאוד מאוד הודי...
משרד האנפורמיישן לתיירים, ליד הכניסה שוק מקומי
חוץ מזה גם קניתי פיל. טוב, לא פיל אמיתי אבל גילוף יפהפה של פיל באבן גרניט שחורה. שמתי עין על הפיל הזה כבר לפני יומיים, אבל הבחור שמפסל וגם מוכר את פסליו במין חנות שהיא גם חצר עבודה, בדרך לחוף הים, לא הסכים לרדת מ-500 רופי. כשיצאתי אז מהחנות הוא לא רץ אחרי, כמו שעושים רבים כחלק מהמשא ומתן, אז אמרתי לעצמי בוא נמתין יום-יומיים, נראה מה ייקרה, ואולי בינתיים גם אמצא משהו אחר. היום הוא ראה אותי עובר, ניגש אלי ולחץ את ידי, והזמין אותי פנימה לחנות. כמה אני מוכן לשלם על הפיל, הוא שאל ואני אמרתי 350. הוא אמר שזה מעט מדי, אני המשכתי להסתובב בחנות ובחצר העבודה, מנסה להראות לו שלא ממש חשוב לי לקנות את הפיל. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי ואמר בסדר, 400 רופי, וכך היה. שנינו יצאנו מרוצים, אני הצלחתי להוריד את המחיר, והוא עדיין מכר ברווח לא קטן, ומבחינתי זה מצוין. מצד אחד אתה עומד על המקח ומוריד את המחיר, כי ככה זה מתנהל כאן, ומצד שני אתה שומר על כבודו של המוכר ולא לוחץ אותו חזק מדי למטה כך שאולי ימכור לך בסוף, כי הוא צריך לחיות ממשהו, אבל יישאר עם טעם מר ויקלל אותך ואת כל העולם.
ועכשיו לדבר הכי חשוב כרגע, החלפתי גסט-האוס! לקראת שתים-עשרה, שזו שעת הצ'ק-אאוט במרבית הגסט-האוסים כאן, הסתבר לי שיש חדר חמוד ומלא אור, עם מרפסת שיש בה מטפסים ירוקים וחלונות לשני הכיוונים, בקומה השניה של "גסט-האוס שיווה" (Siva Guest House) שנמצא גם הוא באותאבאדאי קרוס סטריט, סמוך לגסט-האוס שלי. בבוקר כשעברתי ושאלתי היה להם חדר רק בקומה התחתונה ואת זה לא רציתי, ועכשיו מישהו מקומה שנייה עזב, ויש! המחיר אותו מחיר כמו ב"שמים מכוכבים", 400 רופי, רק שכאן זה מוצדק. בחיפושי אחרי חדר ראיתי גם חדרים סבירים ב-250 ו-300 רופי, אבל כאן זה הטופ. גם אחלה חדר, גם מרפסת קטנה, גם במרכז העניינים וגם, תחזיקו טוב, ערסל ישיבה פרטי מנצרים שתלוי במרפסת חדרי וממתין בכיליון עיניים ערסלי שאתיישב עליו סוף-סוף! הקיצֶר, ניגשתי לגסט-האוס שלי, אמרתי לבחור שם שאני עוזב ושילמתי לו על שני הלילות האחרונים, עליתי לחדרי, ארזתי והתחפפתי לי בשמחה לחדר הזה שבו אני עכשיו יושב לי על הערסל וכותב לכם את סיפורי הסבתא האלה.
על מרפסת חדרי בגסט-האוס שיווה
חוץ מלכתוב אני גם קורא, שהרי לכך נועדה הבטלה, ובמיוחד כשרוח נעימה של אחר-הצהריים מתחילה לשבור את חום היום. מעבר לפאטיו יושב על המרפסת זוג צעיר, היא על ערסל דומה לשלי והוא לידה, וגם הם קוראים. חדר לידם יושבת בחוץ בחורה כבת 35 וקוראת, ובחדר שלידי יושב בחוץ גבר כבן 40 וגם הוא קורא. אחר-הצהריים במאמאלאפוראם המהבילה, כשהשמש בדרך לשקוע, וחמישה אנשים שונים יושבים על המרפסות הקטנות של חדריהם הקטנים בגסט-האוס וקוראים, ממש מועדון קריאה! באשר לי, כבר סיפרתי לכם שאני קורא עכשיו את "ג'אז" של טוני מוריסון. את "אהבה" שלה לא ממש אהבתי (קראתי אותו בטיולי הקודם להודו), אבל כיוון שמדובר בזוכת פרס נובל לספרות, אמרתי לעצמי שמגיעה לה הזדמנות נוספת, לא ככה? אני לא יודע אם בארץ היתה לי סבלנות לכתיבה שלה, אבל כאן בהודו יש לי סבלנות ורצון להשקיע בה ולגלות אותה.
בערב אני חוזר לנאוטילוס ומשודך לשולחן אחד עם בחורה גרמניה בלונדינית ונאה, סטפני, כבת 35, שממתינה לחברה שצריכה להגיע. אנחנו מתחילים לקשקש ומסתבר שהיא פסיכולוגית ומתמחה בטיפול בהוויוריסטי. הממ... קולגה למקצוע. עד שמגיעה החברה אנחנו כבר עמוק בענייני פסיכולוגיה, ונהיה לנו ממש מעניין. כשמגיעה החברה, ורוניקה, שחורת שיער, כבת 40 לערך (ופחות נאה), שזה עתה סיימה טיפול אירוודי, היא מספרת לנו שהמטפל עבד לה על הסינוסים (היא מראה לנו בדיוק איך ואיפה, "מכניסה" אותנו לתוך נחיריה), יחד עם מסאז' שמן ועיסוי קרקפת. כשאני שואל איך היה הטיפול היא עונה "ככה-ככה". שתיהן נמצאות כאן כבר 3 ימים, בגסט-האוס סנטנה (600 רופי לחדר), סמוך לחוף, ומתכננות להישאר כאן עוד איזה יומיים ואז לנסוע לפונדיצ'רי ואולי לקפוץ בדרך גם לאורוביל. אני מספר להן מעט על אורוביל, ומציע להם להזמין כבר מכאן תור כניסה למטרימאנדיר. שתיהן מופתעות, הן היו בטוחות שרק אנשים שחיים שם לפחות שנה יכולים להיכנס פנימה. מחר הן רוצות לבקר ב"חמשת מקדשי הראתה" (במקדש החוף הן כבר היו), וורוניקה אומרת ששמעה שבעצם אפשר לראות את הכל מבחוץ ולא צריך להיכנס. אני אומר לה שנראה לי שאם שילמה כל-כך הרבה כסף להגיע ממינכן לכאן, שווה לה להשקיע עוד 5$ וגם להסתובב בין המקדשים, לראות מקרוב את הקישוטים והעיטורים היפים, את הפיל, האריה, השור וכל השאר. הן כבר הזמינו ריקשה למחר בבוקר, וכשאני אומר להן שזה בסך-הכל איזה 20 דקות הליכה מכאן הן מחליטות (לאחר דו-שיח בגרמנית בין שתיהן) לבטל את הריקשה. ורוניקה נשלחת למשימה, שחייבת להיעשות לפני תשע בערב (כך התחייבו לנהג הריקשה), אחרי שכולנו מזמינים את המנות שלנו.
מקדש דהארמאראג'ה, אחד מחמשת מקדשי הראתה
כשורוניקה הולכת אנחנו חוזרים לשיחתנו הקודמת. סטפני שואלת ואני מספר לה על תפיסת עבודה שאני עוסק בה, חיבור בין הפסיכואנליטיקה לקבוצות וארגונים. זהו שילוב של התיאוריה הפסיכואנליטית עם תיאורית המערכות הפתוחות ועם Group Relations במטרה להבין תהליכים מודעים ובלתי מודעים המתרחשים בחיבור שבין הפרט, הקבוצה והארגון; חיבור זה מתבסס על הפרספקטיבה הפסיכו-דינאמית, המתמקדת בקשר שבין תהליכים רגשיים לא-מודעים ובין התהליכים הרציונאליים מודעים של אינטראקציה בינאישית. סטפני מאוד מתעניינת בכל הנושא הזה, ואנחנו מסכמים להיפגש מחר בערב ולהמשיך את השיחה בעניין, ונראה לאן נגיע.
ורוניקה חוזרת והאוכל מגיע. אני הזמנתי דג, גם סטפני, שלשאלתי מראה לי בתנועת פניה שהיא לא ממש מתלהבת ממנו. ורוניקה לקחה מנה גדושה של מאכלי ים ומאוד מרוצה. היא כבר ביקרה בהודו בעבר, ואילו לסטפני זה ביקור ראשון. הן הגיעו הנה מואראנאסי, לא פחות, שם היו 4 ימים, ואת עיקר הרושם השאירה עליהן העיר העתיקה על סמטאותיה הצרות, יחד עם שריפת הגופות כמובן. הן שואלות אותי על ישראל ועל השירות הצבאי ("כל הבנות באמת מתגייסות?"), על עבודה לצעירים ("יש מספיק מקומות עבודה?"), ועל המלחמות, ואני משיב. אחר-כך אני שואל אותן למה דווקא הודו, חוץ מזה שאצלן בבית עכשיו חורף מושלג וקר, וכאן חם. ורוניקה, עם האנגלית הפחות טובה, היא זו שעונה ואומרת שדווקא החיים המאוד פשוטים כאן של האנשים בהודו מחזירים אותך לפרופורציות, מוציאים ממך את האוויר שבו התנפחת במשך הזמן ומזכירים לך מחדש את הדברים הבסיסיים בחיים. אהבתי את תשובתה, אני מניח שאם היו שואלים אותי הייתי עונה משהו דומה. אני מביט בסטפני והיא מסמנת לי עם עיניה שנדבר על זה מחר, כשניפגש.
25.2.2009
בארבע ואחר כך בשש בבוקר נבח מתוך הגסט-האוס שלנו כלב בקול בס צרוד. אלה היו נביחות מוזרות, כאילו הכלב חלם על משהו ונבח תוך כדי החלום. תגידו, כלבים חולמים? קראתי פעם באיזה רומן, נדמה לי מוות לסירוגין, של סרמאגו, שלפעמים כלב קם ומסתכל סביב כאילו עקץ אותו יתוש בתחת, אבל בעצם הוא מסתכל לאן ברח החלום שלו. ואז הוא פשוט שוכב שוב ומניח את חוטמו על כפות רגליו, ממתין לחלום שיחזור. מעניין. בבוקר, כשקמתי, חיפשתי את הכלב שלנו שאולי חלם בלילה ולא מצאתי אותו בשום מקום. הממ.. מעניין איפה הוא.
בינתיים ירדתי לאכול במקום הרגיל, מסעדת "מלכת הים", שעכשיו היא ממש שכנה קרובה שלי. זהו, הבוקר החלטתי ללכת על קרד (לבן הודי). חיכיתי מספיק ימים והגיע הזמן. אני מזמין קרד וכשזה מגיע אני מסתער עליו, אוחח... איזה קרד חלומי, הטוב ביותר שאכלתי בכל טיולי בהודו! מנת ענקים ב-50 רופי, קערה גדולה ומלאה בטעם קריר, מוצק ולא נוזלי, מגובש, נספג בפה בחן מלא הוד... טוב, בואו נעצור כאן את תיאורי ג'יי פיטרמן (הבוס של איליין בסיינפלד, מי שזוכר, שכל מוצר שתיאר בקטלוגים שלו היה אפוף סופרלטיבים מנופחים).
גם הציפור רעבה...
אחרי ארוחת בוקר אני נותן קצת כביסה אצלנו בגסט-האוס והולך לבחור שיש לו סוכנות נסיעות ברחוב הראשי ואתמול אמר לי שהוא משכיר טוסטוס (מופאד) ב-150 רופי ליום. אגב, אצלנו בגסט-האוס משכירים ב-250 ליום, וזה מה זה מוגזם. עם המזל שלי בעניין המופאד התשובה שאני שומע זה "בדיוק עכשיו אין לי, תבוא בעוד שעה". את התשובה הזו הוא נותן לי כשהוא מסיים לנפח טייר אחורי של אופניים שזה עתה תיקן בהם פנצ'ר. האופניים עומדות במרכז המשרד, שיש בו חדר וחצי, והבחור שוכב על הרצפה ומותח את השרשרת שלהם. "אולי תיקח את האופניים האלה בינתיים?" הוא שואל, כשהוא קם מהרצפה ומנקה את מכנסיו. "יאללה, תביא אותם", אני אומר אחרי היסוס של שנייה, משלם לו 40 רופי ויוצא עם האופניים ממשרדו. בתכנון שלי היה לשלב היום שני אתרים שנמצאים מחוץ לעיר, אז עם אופניים נלך כרגע על הקרוב משניהם (5 ק"מ), ולגבי הרחוק יותר או שיהיה מופאד מאוחר יותר או שאקח לשם אוטובוס.
האתר הקרוב אליו אני מדווש כעת הוא מערת הנמר (Tiger Cave), כ-5 ק"מ מצפון למאמאלאפוראם. האופניים סבירות, דומות לאופניים הראשונות שהיו לי באורוביל רק במצב יותר טוב ומושב נורמאלי, וכשאני יוצא מהעיר צפונה יש לאורך מרבית כביש החוף לצ'נאי שוליים רחבים תחומים בפס צהוב, כך שנוצר מסלול נוח ובטוח יחסית (יחסית!) לאופניים. הבעיה היחידה זה החום והלחות הכבדים, וכבר אחרי 10 דקות של דיווש אני כולי מכוסה זיעה. טוב, אין מה לעשות, אני יכול רק להתנחם בדרך במראה מרהיב של מקווה מים ענקי המכוסה כולו בשושני מים אדומות כשברקע ניצבת לה שורת דקלים. אחרי חצי שעה של דיווש מיוזע אני מחנה את האופניים בכניסה לאתר (2 רופי לשומר בחנייה) ונכנס פנימה לשטח המגודר. הודי מבוגר וגבוה, לבוש לונגי וחולצה לבנים מברך אותי, אומר לי שהוא כאן מנהל את המקום ושאתלווה אליו ומתחיל להסביר לי. אני עוצר אותו ושואל אם הוא מדריך והוא מאשר שכן ומציע לי את שירותיו... האתר הזה שקט מאוד וחוץ ממני וממנו נמצאת כאן רק עוד משפחה אחת שהגיעה בטרנזיט עם נהג-מדריך. "יאללה, בוא", אני אומר למדריך שלי, וחושב על כך שבקצב הזה של מיעוט מבקרים קשה למדריכים כאן להרוויח משהו.
מערת הנמר (Tiger Cave)
"מערת הנמר" היא מקדש חצוב בסלע שמסביב לפתחו מגולפים ראשיהם של 11 טיגריסים (או יאלי, שהם אריות אגדיים). מקדש המערה נמצא במקום משוקע היוצר מין אמפיתיאטרון טבעי לכיוון חוף הים הסמוך, ואכן המקום הזה נבנה כאמפי פתוח והתקיימו בו מופעי תרבות במהלך שלטונם של מלכי פאלאבה. ראוי לציין כי גם כיום מתקיימים במקום מופעי ריקודים והצגות מעת לעת גם בינואר, במהלך פסטיבל המחול של מאמאלאפוראם, וגם במועדים נוספים. הפאלאבים היו חלוצי האדריכלות הדראווידית, שאת סגנונה ניתן לראות גם במקדש זה, שנבנה במאה השביעית, וגם במקדש קטן לשיווה הנמצא בצד הצפוני של הסלע בו מגולפת מערת הנמר.
במרחק של פחות ממאה מטר מ"מערת הנמר" נמצא מקדש מורוגה המוקדש לשיווה. מקדש זה קדום יותר, שנת 50 לספירה, והסיפור המעניין לגביו הוא שהוא נחשף רק בעקבות הצונאמי האחרון, ב-26 לדצמבר 2004! החפירות שנערכו במקום גם מצאו דמויות של אנשים רוקדים, מנורות חימר ונחושת, טווס מנחושת וחודי חניתות עשויים אבן. בקדמת המקדש נמצא מנדאפאם (ביתן עמודים) ובתוך המקדש עצמו תבליט של הטרימורטי הקדוש, ברהמה עם וישנו ושיווה, וגם פארוואטי. מחוץ למקדש נמצא תבליט יפהפה המתאר את מלחמתה של האלה דורגה בשד התאו מאהישה, מלחמה שבסופה היא טבחה את השד, כפי שאתם בטח זוכרים מהפרק הקודם.
תבליט מלחמתה של האלה דורגה בשד התאו מאהישה
כשאני מסיים להסתובב באתר אני נותן לסונדר, המדריך שלי, 30 רופי. הוא מבקש 50 ואני מוסיף לו, שיהיה מרוצה. מכאן אני מדווש חזרה, כשבדרך אני חותך באחד משבילי העפר מזרחה לחוף הים (כמה מאות מטרים). החוף כאן נקי ושקט, וריק, ואני מוריד את הבגדים (הכל!) והיידה למים. איזה כיף, גם ים מצוין וגם אני לבד, וכל החוף שלי. אמנם אין כאן אף פינה של צל, והשמש לוהטת, אבל יש ים, ובשפע, וכולו שלי. בהמשך הדרך חזרה יש התקהלות גדולה על הכביש. אני עוצר לראות ומסתבר שזו תאונת דרכים בין מכונית לקטנוע. רוכב הקטנוע לא נפגע, למרבה הפלא, ועיקר הנזק הוא דווקא למכונית. הממ... מעניין. עכשיו הנהגים עומדים ומתווכחים וסביבם הולכים ונאספים עוד ועוד צופים. כן, זה הודו, אבל אצלנו זה לא בדיוק אותו דבר?
תאונה, כולם מתקהלים...
בערב אני שוב בחוף הים, יושב עם סטפני לא הרחק מהגסט-האוס שלה שנראה מעט עייף, עומד לו ומפהק אל הים. הלילה הקדים להגיע, או שרק נדמה לי, והים הכחול שמולנו נרגע מעט, גליו עייפו ממרוצתם החוזרת אל החוף, ועכשיו הוא נח לו חלק ושקט, משמש מראה ראויה למיליוני הכוכבים שבשמיים. "איך היה היום?", אני שואל אותה, והיא מספרת על הביקור בחמשת מקדשי הראתה ובעוד כמה מקדשים על הגבעה שמעל "סיגופיו של ארג'ונה". אני לא שומע איזה התלהבות מיוחדת בקולה ולעומת זאת כשאני מספר לה על טיולי היום אני רואה בעיניה שהיא מאוד מתעניינת. הפער הזה לא ממש ברור לי, נראה אולי אבין אותו יותר בהמשך הערב. היא גרה במינכן ועובדת כמטפלת בהיוויוריסיטית כבר קרוב לעשר שנים, היא אומרת. עכשיו היא מתחילה לספר על עצמה, והיא מספרת הכל, אבל הכל. אולי בגלל שאנחנו זרים ולא אכפת לה, אולי בגלל המקום, אולי בגלל שזה היה צריך לצאת מתישהו, אולי בגלל סיבות אחרות, לא יודע, היא פשוט מדברת ומדברת ואי אפשר לעצור אותה. מסיבות של אתיקה לא אוכל לפרט כאן יותר, ורק אומר שכמעט בלי שום הכנה מוקדמת היא מכניסה אותי לכל פינה בחייה. פתאום היא קמה, ניגשת למים ונכנסת פנימה עד גובה קרסוליה, צועדת במים כמה מטרים הלוך וחזור, ואחר-כך חוזרת ומתיישבת לידי. ברגע מסוים אני מרגיש שהיא בוכה קצת, אני מהסס ואחר-כך מחבק את כתפיה. היא עוצרת להירגע, ואחרי כמה דקות ממשיכה לדבר. אני מציע שנלך קצת, ואנחנו מתחילים לצעוד לאורך קו המים צפונה, כשהכפכפים ביד והגלים המאולפים מגיעים מדי פעם ומלחכים את כפות רגלינו. ככל שאנו מתקדמים צפונה החוף נקי יותר וריק, גם מסירות, והשקט הכהה של הלילה אופף אותנו מסביב. מדי פעם נשמעים רחשושי אהבה ולאחריהם מתגלה זוג שיושב או שוכב על שמיכה או מגבת שפרס על החול. רוח קלילה, כמעט לא מורגשת, מגיעה מכיוון הים, עדיין חם בחוץ אפילו שתכף חצות, ואני חושב לעצמי שמשהו כזה עוד לא היה לי, גם לא בהודו.
