סיגופיו של ארג'ונה
אז היום אני עוזב את טירו, בפעם השנייה. אכן טירו היתה למעשה מטרה מרכזית להגעתי לכאן, ואני מרגיש שכרגע מיציתי את זה במידה רבה. לו יכולתי להיכנס כאן לאיזה ריטריט לכמה ימים הייתי מצטרף, אבל בררתי, בעזרתה של רחל, וכרגע אין. הצלחתי לחוות כאן חוויות מאוד מרגשות ומשמעותיות, מצעדת הפרדאקשאנה ביומי הראשון, דרך הטיפוס על הארונאצ'לה, המדיטציות באשראמים של רמאנה מהרשי, המדיטציות והדרשאן אצל שיווה שאקטי ואום אממה, והביקור במקדש הגדול של טירו. עכשיו אני מרגיש שצריך לזוז. לקח לי זמן לעכל את חווית הפרדאקשאנה, ומה שבא לאחריה, אך הטיפוס החוזר אתמול על הארונאצ'לה והביקור בסקאנדאשראם סגרו עבורי את המעגל הזה, כשבאמצע נפתח המעגל של אורוביל ופונדיצ'רי. מצבי הדֵי-מצ'וקמק כרגע שולח אותי לחוף הים, למקום שבו אנסה לשלב נופש יחד עם כמה אתרים יוצאי דופן שהשאירה אחריה ההיסטוריה ההודית העתיקה, והמקום אליו מועדות פני היום נקרא מאמאלאפורם ויושב על החוף של מפרץ בנגל, 50 ק"מ דרומית לצ'נאי. מאמאלאפורם היא עיירת חוף ציורית שהתפרסמה בזכות מקדשי האבן שלה וסדנאות פסלי האבן הפועלים בה כיום. בעבר היתה מאמאלאפורם עיר הבירה והנמל של מלכי פאלאבה שהיו בשיאם במאות 8-5 לספירה, ונמצא בה מקדש החוף המפורסם שנכלל ברשימת נכסי העולם של אונסק"ו, יחד עם עוד אתרים רבים במקום. הסיפורים והדברים ששמעתי וקראתי על מאמאלאפוראם מבטיחים לי חוויה מאוד מיוחדת, ואני כבר דרוך ונרגש לקראתה, ומבטיח לשתף גם אתכם בפרקים הבא של יומן מסע זה.
תחנת האוטובוס בטירו
אחרי ארוחת הבוקר אני מחסל את ענייני בגסט-האוס, תופס ריקשה, ותוך כמה דקות אני בתחנת האוטובוסים המרכזית של טירו. פעם שלישית שאני כאן והמקום לא נראה יותר טוב. בעשר וחצי אני עולה על אוטובוס לפונדיצ'רי, ומוצא מקום רק מאחור. חיש קל האוטובוס מתמלא לעייפה ועכשיו זה 3 שעות נסיעה קופצות ודחוקות. גם בתחנה המרכזית של פונדי אני כבר פעם שלישית וגם כאן אין שיפור. תמורת רופי אחד אני נכנס לשירותים להשתין וכמעט נחנק מריח השתן, נשבע לכם. מאז מאנדי (בדרך ממנאלי לשימלה) לא הייתי בתוך "ענן" כזה של אמוניה. ברגע שאני מצליח להיחלץ משם, רגע לפני שאני מתעלף, אני פוגש כרטיסן שבתשובה לשאלתי אומר שהאוטובוס שלו, הסמוך, נוסע לצ'נאי דרך מאמאלאפורם. וואלה, איזו הצלחה. אני עולה והאוטובוס זז, ועכשיו יש לי רוח בפנים ואפשר ל"התנקות" מהאמוניה שנכנסה לי לכל חור. כביש החוף המשני בו אנו נוסעים, הקרוב יותר לחוף הים מהכביש הראשי הארבע-מסלולי לצ'נאי, נוסע בחלקים ארוכים שלו בינות למטעי דקלים, והמראה יפה ומרגיע. התנועה על הכביש גם דלילה יותר והנסיעה כולה נעימה וכיפית, אפילו שזה עדיין לוקאל שעוצר בדרך לאסוף ולהוריד נוסעים.
אנחנו נוסעים צפונה, חוצים את שפך נהר פאלאר שכאן יש בו מים, ולאחר כשעתיים נסיעה אנחנו נכנסים בשערי מאמאלאפורם. העיירה נראית קטנה וקומפקטית, ובאותאבאדאי קרוס סטריט הסמוך לחוף הים יש גסט-האוסים רבים, וגם כמות מטיילים ונופשים לא קטנה. אני בודק כמה מקומות ובסוף מתביית על "שמיים מכוכבים" (Starry Sky) ועל חדר ב-400 רופי (החדר ב-300 שהציעו לי היה קטן מדי). המחירים פה מעט גבוהים יותר מטירו, וזה גם סוף שבוע והרבה גסט-האוסים מלאים. הבוס איננו והבחור שסוגר איתי עניינים יודע בקושי מילה וחצי באנגלית, אבל זה לא מפריע לנו להסתדר, והוא גם מתחייב להביא לי דלי מים חמים כשאבקש. אני משלם לו ללילה אחד, ומחר נראה, אולי יעלה משהו יותר טוב. זהו, הגענו אל המנוחה והנחלה (הזמנית?) ואפשר לפרוק את הבית, להחליף את הטי-שירט הספוגה בזיעה ולצאת לראות מי נגד מי.
אז ככה, קודם כל מסתבר שהמקום בו התמקמתי הוא לב-ליבה של הסצינה המאמאלאפורמית. הרחוב הקטן והצנוע הזה, אותאבאדאי קרוס סטריט, מפוצץ במסעדות, בחנויות, ובגסט-האוסים. בחלק גדול מהמסעדות מגישים מאכלי ים, מדגים וסרטנים ועד יצורים פחות מזוהים, ואני מקווה ששום דבר לא יעצור אותי (כולל SMS מקסי) מלהסתער על כמה דגים מטוגנים שנדוגו בים זה עתה. החנויות כאן הן לדברי טקסטיל, עור ובעיקר פסלוני אבן קטנים וגדולים, שזו המומחיות של בני המקום.
פסלי האבן מגולפים במאמאלאפורם
מכאן מזרחה בהליכה של 100 מטר אתה על חוף הים של מפרץ בנגל! לאורך החוף סירות דייגים רבות ואילו הדייגים עצמם יושבים בשעת בין-ערביים זו על החול ומתקנים רשתות. לאורך החוף רוח נעימה וגלים לא גבוהים, ונראה שתכף תתחיל הגאות. חלק מהחוף די מלוכלך, מין מחראה ציבורית כזו, אך בחלק היותר דרומי נקי וכאן גם יש כמה מתרחצים ועוד אחרים שיושבים על החול ומשתזפים. אני מוריד את הבגדים ומזנק אל הגלים, אח, איזה כיף, היה שווה להיטלטל עכשיו באוטובוסים מזיעים ומקפצים יותר מחמש שעות רק בשביל הרגע הזה! מחר אבדוק את החופים דרומה וצפונה, נראה מה נגלה.
ממש קרוב אלי מדרום, על מובלעת יבשה החודרת לתוך הים, אפשר לראות את מקדש החוף המפורסם (Shore Temple), עומד לו שם במלוא הדרו, יפהפה ורומנטי. המקדש הזה ניזוק מעט בצונאמי האחרון (שגם חשף מקדש נוסף שלא ידעו על קיומו), ועכשיו הוא מוגן בסלעי ענק שהובאו לכאן במיוחד והונחו בשלושת עבריו הפונים לים, סלעים שנועדו לשמור עליו בפני גלי ענק נוספים, אם יבואו. כל אזור המקדש הומה עכשיו מבקרים של סוף-שבוע, כולל תלמידי בית-ספר, ואני מציין לעצמי את המקום כיעד לביקור חובה לכשיסתיים סוף-השבוע הזה וכמות המבקרים תרד. בינתיים השמש הולכת ושוקעת ואני נהנה מהרוח שהתחזקה, אך עדיין היא נעימה, ומהגלים שתופסים גובה. לעומת טירו כאן הכל פתוח עד לאופק, הכל בהיר וכחול וחופשי, ואפשר לקחת הרבה אוויר לריאות, לצלול מתחת לגלים וליהנות הנאה מלאה של חופש ושל כיף.
דייגים בחוף מאמאלאפוראם, ברקע מקדש החוף
את ארוחת הערב אני אוכל במסעדה שנראית הכי שיקית כאן, מסעדת 'נאוטילוס' (Nautilus), שנמצאת כמה מטרים מהגסט-האוס שלי. המסעדה די קטנה ויש לה שולחנות בפנים וכמה שולחנות על הרחוב, ואיך שאתה עובר לידה אתה מרגיש שזה המקום. בשבע וחצי בערב היא כבר מפוצצת ותור הממתינים ברחוב הולך וגדל. הבעלים כאן צרפתיים ואחד מהם נמצא כל הזמן במסעדה, יושב ליד שולחן קטן באחורי המסעדה או מארח מכרים בשולחן בחוץ, ומייעץ לממתינים בתור לבוא קצת יותר מאוחר. כשהמסעדה מתמלאת הם מתחילים לצרף אנשים למקומות פנויים שיש ליד השולחנות, בתנאי כמובן ששני הצדדים מסכימים. אל שולחני צורפו בחור דרום קוריאני ואשה רוסייה והיה נחמד, אם כי לא נהיינו מזה חברים או משהו. האוכל היה טוב, ואני עדיין חצי נזהרתי, אורז מטוגן עם בשר ולא מעבר לזה, נחכה למחר. אחרי האוכל חצי שעה באינטרנט הסמוך, דלי מים חמים והיידה לישון.
22.2.2009
יום א' בבוקר, שלווה ושקט ירדו על רחובנו הפעיל והעסוק בדרך כלל, ועל העולם שמסביב. גם אני מאחר לקום, ויוצא חצי מנומנם לחפש מסעדה לארוחת בוקר. נאוטילוס עדיין סגורה, כיאה למסעדה בבעלות צרפתית, ואני מוצא את 'מלכת הים' (Sea Queen Beach Castle), מסעדה פשוטה ולא צפופה, מאורכת כזו, שיוצאת אל הרחוב. האווירה כאן מאוד שקטה, נעימה, וצרפתית, שפה הנשמעת מכמה שולחנות סמוכים, ואני הולך על ביצים מטוגנות, שעד עכשיו לא חזרתי אליהן, עם טוסט כמובן וקצת ירקות. עד שמביאים את האוכל אנצל את ההזדמנות (והאווירה הצרפתית) לספר לכם על סיומו של זכרונות הוורד.
"זכרונות הוורד", הצד שלה בסיפור
מה שריתק אותי בספר הן לא איכויותיו הספרותיות אלא העובדה שהוא מספר על דמות, אנטואן דה סנט אקזופרי, ששמעתי וקראתי עליה כה רבות, ופתאום יש לי הזדמנות לקרוא עליה דברים שכתב מישהו אחר, ולא סתם מישהו, אשתו. מעניין, אגב, שמספרה של קונסואלו למדתי ש'הנסיך הקטן' היה הספר האחד לפני האחרון שכתב ולא הראשון, כפי שחשבתי בטעות. למעשה ספרו הראשון היה 'דואר דרום', ואחריו בא 'טיסת לילה', שזכה בצרפת בפרס פמינה היוקרתי. בסך הכל הספיק סנט-אקס לכתוב שבעה ספרים במשך כ-20 שנה, עד שנעלם עם מטוסו ב-1944, לקראת סוף מלחה"ע השנייה.
אין ספק, הטמפרמנט, מצבי הרוח, הרגישות והרגשנות הרבה של קונסואלו האשה מאפיינים גם את קונסואלו הכותבת. לאורך דפי הספר היא מתארת את חייהם המשותפים שאינם אלא "רצף של פרידות ושיבות... של משברים, של צעקות ושתיקות, של עזיבות פתאומיות ושל רגעים אידיליים" ואהבה גדולה. סנט-אקס עצמו נע בין הרצון לעצמאות לצורך בתלות, תוך שהוא מנהל חיי נוודות רגשית המוצאת את שחרורה רק בטיסות. מעניין, אני חושב לעצמי, איזו השפעה היתה לפרסום זכרונותיה של קונסואלו על ההילה שסביב סנט-אקס כסופר וכפטריוט צרפתי? בשולחן לא הרחק ממני יושב זוג צרפתי שנראה לי מספיק מבוגר, כאלה שנולדו בשנות המלחמה ובטח קראו את סנט-אקס, ואני ניגש אליהם לשאול. אני מראה להם את עטיפת הספר שעליו מצויירת דמותו של סנט-אקס עם הנסיך הקטן ופניה של קונסואלו, מסביר להם את הרקע ושואל. מסתבר שהאשה יודעת מי זה סנט-אקס ואף קראה ספר או שניים שלו, אך את ספרה של קונסואלו לא קראה ואין לה מושג לגבי השפעתו. בעלה בכלל לא שמע על סנט-אקס (גם האנגלית שלו על הקרשים) ואין לו מה להגיד. טוב, מצטער, לא הצלחתי להביא לכם את "דעת העם בצרפת" על אחד הסופרים היותר מפורסמים שחיו וכתבו שם.
הנסיך הקטן
עבורי בכל מקרה ספרה של קונסואלו חשוב בניסיון להבין את מחברו של 'הנסיך הקטן'. כמובן תמיד תישאר באוויר השאלה האם סנט-אקס היה כותב את מה שכתב, באופן שכתב זאת, ללא קונסואלו? ומה באמת היתה השפעתה של קונסואלו, שבשלב מסוים נעלה אותו בחדרו כל יום, ולא פתחה את הדלת (והרשתה לו לבוא לחדר השינה) לפני שהשלים 5 או 6 עמודים. נראה שעם חידה זו נישאר לנצח, ונמשיך לתת את הקרדיט כולו לסופר, כפי שנעשה לגבי כל הסופרים האחרים. מעולם לא נצליח באמת למדוד את תרומת בן או בת הזוג לכתיבת בני זוגם.
_______________________________
יש כאן במאמאלאפורם מלא אתרים, ואני בוחר להתחיל היום עם תבליט הסלע המפורסם סיגופיו של ארג'ונה (Arjuna Penance), והמקדשים הסמוכים לו. האתר נמצא במרחק כעשר דקות הליכה מהגסט-האוס שלי, וכשאני מגיע לשם המקום כבר הומה אדם, זוגות, משפחות וקבוצות מאורגנות. אין מה לעשות, יום א' היום ואני צריך לשכוח מפרטיות ולהצטרף להמון.
תבליט גילופי הסלע הענק הזה (30 מ' * 12 מ') הוא יצירה מרשימה ויוצאת דופן מהמאה השביעית, ואני עומד משתאה מולה. לא ראיתי עד היום, בהודו או בכל מקום אחר, תבליט ענק ומרשים כזה! לא בכדי הוא נחשב לגדול מסוגו בעולם. בגילופי הסלע ניתן לראות בעלי חיים, אלים ויצורים אלוהיים למחצה, יחד עם תמונות מספרי הפאנצ'אטאנטרה. מומחים מציינים כי גילופי סלע נפלאים אלה יוצאי דופן ואינם דומים לגילופי סלע אחרים ברחבי מדינת טאמיל נאדו. במרבית הפסלים והגילופים ניתן לראות אלים ואלות אך לא דמויות של פשוטי העם, ואילו כאן, בקיר הגילופים הענק הזה, ניתן לראות תמונות מחיי היום-יום – נשים חולבות תאו, נערות צעירות המציגות עצמן לראווה, נכבדי עיר ועוד. זהו ללא ספק אחד מגילופי הסלע הריאליסטיים ביותר בהודו. קיר התבליט נחצה ע"י סדק אנכי ארוך המשולב גם הוא בתמונת הגילוף. במקור זרמו מים לאורך סדק זה מבריכת מים שהיתה מעל לתבליט, וזרימת מים זו ייצגה את הגנגס, הקדוש בנהרות הודו. מסיבה זו יש המכנים את התבליט גם הירידה של גאנגה (The descent of Ganga), המבטאת את ירידת גאנגא (היא נהר הגנגס), בתו הבכורה של הימלאיה, מהשמים לארץ כדי לטהר את שישים אלף הנסיכים שהשמיד וישנו, כיוון שאיימו על יסודות העולם.
'סיגופיו של ארג'ונה', באמצע הסדק של נהר הגאנגס
השם 'סיגופיו של ארג'ונה' שניתן לתבליט הסלע הענק, מעורר שאלות על הקשר בין השם לבין תוכן התבליט. הקשר, אני חייב לומר, לא ממש ברור, ואכן קיימות כאן פרשנויות שונות. לפי המסורת ארג'ונה עמל בסיגופיו כדי לקבל משיווה עזרה במלחמת מאהאבארטה, כאשר העזרה שביקש ארג'ונה היא הנשק החזק ביותר שהיה בידי שיווה, החץ שיכול להשמיד את אויביו. בתבליט נראה ארג'ונה עומד על רגל אחת כחלק מסיגופיו הרבים. ארג'ונה, למי שלא ממש מתמצא או זוכר, הוא אחד מגיבורי המאהאבאראטה, אפוס הנחשב ליצירה הספרותית הארוכה בעולם, פי שמונה מהאיליאדה והאודיסיאה גם יחד. ספר זה חובר בסביבות האלף הראשון לפנה"ס ומתמקד במאבק שבין האלים הגיבורים (הפאנדאבים), ובין השדים (קוראבים).
ארג'ונה, שפירוש שמו הוא "מבריק", או "נוצץ", היה השלישי מבין חמשת האחים הפאנדאביים ונודע כלוחם שזכה לכינוי "מאהאראטי" – לוחם יוצא דופן. ארג'ונה נחשב לקשת שאין שני לו ורבים ראוהו כבלתי מנוצח. בזכות יכולתו הקשתית גם זכה באשתו דרופאדי, בתו של מלך פאנצאלה, ולאחר מכן, לבקשת אמו, הסכים להתחלק בה עם שאר ארבעת אחיו. למרות זאת היא היתה האהובה עליו ביותר מבין 40 נשותיו, וגם הוא היה האהוב עליה מכל אחיו.
ארג'ונה היה חבר אישי וקרוב של הנסיך קרישנה בו מתמקד סיפור המאהאראבאטה. בסיפור קרישנה, בדמותו כבשר ודם, התגלמותו השמינית של האל וישנו, משמש כנהג המרכבה של ארג'ונה, גיבור הפאנדאבים. רגע לפני הקרב הגדול, כששני הצבאות ערוכים לקרב המכריע, תוקפים היסוסים את ארג'ונה והוא מסרב להילחם, שכן בקרב יהרגו בני משפחה וידידים. קרישנה נוטל את ארג'ונה, נושא בפניו את הדרשה הידועה כ"בהגאוואדגיטא" ("שירת המבורך") בה הוא מורה לו את תורת הבהקטי, הדבקות והאהבה לאל, ומחזק את ידיו. עצתו של קרישנה מסייעת לארג'ונה להתגבר על היסוסיו, לצאת לקרב ולהביס את הקוראבים.
המנדפאם בהמשכו של קיר 'סיגופיו של ארג'ונה'
על הגבעות שלמרגלותיהן מגולף תבליט הסלע 'סיגופיו של ארג'ונה' נמצא מספר רב של מקדשים וביתני מנדאפאם (ביתני עמודים הניצבים בחזית מקדשים). חלק מהמקדשים הם מקדשי ראתה (Ratha), שזה סוג מקדש דרוואידי חצוב בגוש סלע גרנית אחד המעוצב בצורת מרכבה עם שני גלגלים. גאנש ראתה הוא מקדש כזה, הנמצא מעט מצפון לתבליט 'סיגופיו של ארג'ונה'. בעבר הוא היה מקדש לשיווה אך בהמשך, ולאחר שנלקח ממנו הלינגאם המקורי שהיה בו, הוא הפך למקדש לאל גאנש. מ'גאנש ראתה' אני הולך לבקר במקדש המערה טרימורטי המוקדש לשילוש ההינדי – בראהמה, וישנו ושיווה, כאשר לכל אחד מהם מוקדש חדרון נפרד, ובדרך אני עוצר ובוחן מקרוב את כדור החמאה של קרישנה, סלע בצורת כדור גדול ועגול המאיים להתגלגל למטה. הממ.. אני תוהה, ומי באמת מבטיח שהוא לא יתחיל להתגלגל פתאום? האנשים מסביב, כמעט כולם הודים, לא נראים לי מודאגים, ואני בכל זאת נשאר להביט בכדור עוד כמה דקות, עד לפרק הבא ביומן...
כדור החמאה של קרישנה
