עם רמאנה על פסגת ההר הקדוש ב'
יום רביעי, 11 פברואר
בחמש ורבע מצלצל הטלפון שכיוונתי ואני ממהר לקום. החלטתי שהבוקר אני מטפס על ההר ארונאצ'לה, וכמה דקות מאוחר יותר אני כבר בדרכי לנקודת ההתחלה של מסלול הטיפוס, מאחורי האשראם של רמאנה מהרשי. הזריחה צפויה בעוד כשעה, ואני רוצה להספיק לראות אותה מההר למעלה. מסביב חושך מוחלט ורק שרידי אורו של הירח המלא ההולך ונעלם יחד עם פנסי הקטן עוזרים לי למצוא את המדרגות בהן מתחיל שביל הטיפוס למעלה.
מסביב להר יש דממה כבדה ומעיקה שהחושך דואג לעבותה עוד יותר, ואפילו שההר אינו מיוחד בגובהו או במראהו הוא גורם לך לחוש כלפיו יראת כבוד. “ארונה” משמעו ארגמן, אדום בוהק כאש, ואין זו אש רגילה אלא “אש הבינה” אשר אינה חמה ואינה קרה. “צ'אלה” הוא הר בסנסקריט, וגם דממה מוחלטת, ומכאן שארונאצ'לה משמעו “הר הבינה”. ההודים מאמינים כי ההר ארונאצ'לה הוא האל שיווה עצמו, האל החזק והנערץ מבין האלים ההינדים. ההר הוא הלינגם המקורי, שיווה בכבודו ובעצמו, ולא הייצוג שלו בדמות הלינגם, אבר המין הזכרי הנמצא במקדשים השונים לאל שיווה. רמאנה מהרשי, שמאז היותו בן 16 חי את כל חייו על ההר ולמרגלותיו כתב כך: “כשהתקרבתי וראיתי אותך כבעל צורה, הופעת כהר על פני האדמה. כשחזיתי בך כחסר צורה, הופעת כחלל. כאשר התבוננתי בך ללא מחשבה, נמסתי בך כבובת סוכר בתוך האוקיאנוס. כאשר נוכחתי לדעת מי אני, מה נותר ממני מלבדך?”
במערות הרבות הפזורות על ההר חיו בעבר קדושים ומורים הודים רבים שהשפיעו על המאמינים ההינדים, וניתן לשער שכל מורה וקדוש הינדי גם כיום מבקר ומבלה חלק מזמנו כאן בארונאצ'לה. אני מרגיש שזה לא עוד טיפוס על הר אלא טיפוס במקום שיש בו כדי לחבר אותי אל עצמי, אל תמצית ההוויה הרוחנית והתרבותית ההינדית, ואולי גם, כפי שאמר רמאנה מהרשי, אל ליבו הרוחני של העולם כולו.
חלקו הראשון של השביל בו אני מטפס עשוי מדרגות, שדי מהר הופכות למין ריצוף כזה של אבנים גדולות המונחות זו ליד זו, ובהמשך מתחלפות לשביל כבוש. אני צועד לבדי בחושך, ומדי פעם עוצר להקשיב אם עוד מישהו מטפס יחד איתי. מסביבי שקט מוחלט קריר ודרוך, מסתורי, צופן סוד, וזה שנינו לבד, ארונאצ'לה ואני. ליד צומת שבילים אני מתלבט לאן לפנות, מוציא את הפנס ומנסה לקרוא מה כתוב בשלט קטן, ובסוף בוחר בדרך לסקאנדאשראם, המקום בו שהה רמאנה בשבע השנים האחרונות לפני שירד מההר, בתקווה שהדרך הזאת היא גם הנוחה יותר להעלות אותי לפסגת ההר. לאחר כעשרים דקות של טיפוס, ועוד לפני האשראם הקטן, אני מגיע למשטח של סלעים שנראה קלאסי למדיטציה וגם יושב בדיוק מעל למקדש ארונאצ'אלסוואר הענק (שטחו כמאה דונם), ומחליט להתמקם כאן ולהמתין לזריחה, שאמורה להופיע בדיוק מעל למקדש. עדיין חושך מוחלט מסביב וחוץ ממני אין כאן נפש חיה. לאט-לאט השמיים מתחילים להתבהר מעט ואורות העיר, כולל אלה של המקדש, כבים להם. למטה בעיר מתחילים לשמוע כלי רכב נוסעים, ובעיקר את צופריהם הרחוקים, ועל רקע השקט הזה שעל ההר נשמעות הצפירות העמומות המגיעות ממרחק מוזרות ולא שייכות. החושך שמסביב מתבהר מעט יותר, ומופיע הודע כבן 60-50 לבוש חולצה לבנה ולונגי כתום אותו הוא פותח מעת לעת כדי לאוורר את העסק למטה. שערו ושפמו כסופים, והוא מברך אותי בבוקר טוב. בהמשך יסתבר לי שאדם זה הוא השומר של סקאנדאשראם הסמוך. הוא שואל אם אני מתכוון לעלות לפסגת ההר ואני משיב לשכן, אחרי הזריחה. ההודי בלונגי הכתום מתיישב לא הרחק ממני, וממש לפני הזריחה מגיעות גם שתי בחורות לבושות לבן, בנות 50-45 לערך, ומצטרפות אלינו בהמתנה לזריחה.
התחלת הזריחה – מבט מהארונאצ'לה למקדש
הזריחה עדיין לא הגיעה, מעבר לפס אדמדם צהבהב שהופיע במקום בו אמורה לבקוע השמש, אבל אז, פתאום, מופיעות באותו מקום קרניים של אור בהיר, שתי קרניים גדולות העולות באלכסון מהמרכז לצדדים, כשבמרכז נמצא המקדש. הקרניים נעלמות לאחר מספר שניות ומעט לאחר מכן מתחילה לעלות השמש עצמה מעל למקדש, בדיוק במרכז, בין שתי הקרניים שהופיעו קודם. וואו, איזה מראה! איזו התרגשות! לוקח לי זמן לעכל את מה שזה עתה ראיתי, זה קרה באמת או שזה רק הדמיון שלי? כאילו מישהו שם בשמים תכנן תאורה מיוחדת שבה השמש עצמה נותנת כבוד למקדש ובעצם גם להר ארונאצ'לה, ממש מזכיר ציורים ישנים שניסו לתאר את הבריאה עצמה. אין, אין מילים!
השמש עולה מעל המקדש ואל מול ההר הקדוש
לאחר שכולנו נרגעים מהזריחה הזאת, שכמוה טרם ראיתי בחיי, אנחנו נערכים להמשך הטיפוס. את סקאנדאשראם פותחים רק בשמונה, ובכל מקרה עדיף קודם לטפס לפסגה, כשהשמש עוד לא ממש חזקה. שתי הבחורות, אנט וסוזאן, צרפתיות מהעיר ליון, מורות ליוגה, מצטרפות אלי ושלושתנו מתחילים לטפס. הדרך לפסגת ההר לא קלה, זו עליה די תלולה בשביל צר, בין בולדרים גדולים, ואף השמש שהצטרפה מתחילה להשפיע, לחמם וליבש, ומסביב אין שום מחסה. אנט וסוזאן הגיעו להודו לחופשה של שבועיים וחצי (“לא יכולנו לקחת חופשה ארוכה יותר”, הן מתנצלות), ממש ביום בו אני הגעתי, ועוזבות את טירו כבר מחר בדרכן לפונדיצ'רי. בפרדאקשאנה הן לא הלכו (“היינו נורא עייפות”), ובדיעבד הן מצטערות על כך, הן לא תיארו לעצמן שזה דבר כזה גדול. עכשיו אנחנו מטפסים יחד, ולזכותן ייאמר שהן מטפסות ממש יפה חרף השיפוע הגדול, הבולדרים והחום. אנחנו ממשיכים קדימה כמעט בלי לעצור, טיפוס די אנכי ולא קל, מה זה לא קל, מתיש! מזכיר לי קצת את הטיפוס לכפר מלאנה בעמק פארוואטי, רק ששם היה צל וכאן הכל חשוף. השמש מכה בנו עכשיו בכל עוז, הזיעה ניגרת, אבל זה לא מה שישבור אותנו, ובמיוחד שצריך להראות לצרפתיות האלה שגם אנחנו יודעים לטפס, אפילו שאין לנו את האלפים שלהם.
תוך כדי טיפוס אני נזכר בדברים שכתב על ההר הסופר הבריטי פול בראנטון, שהגיע בשנות השלושים לארונאצ'לה במסע חיפוש רוחני: “גבעה בודדה זו מחזיקה אותי שבוי בכח עצום, למרות העובדה שכבר ראיתי גבעות אחרות, מושכות ויפות יותר לאין שיעור. פיסת הטבע המחוספסת הזאת, על סלעיה האדומים הגסים שזרועים בחוסר סדר, זוהרים כמו אש דהויה באור השמש, יש לה אישיות חזקה המקרינה בבירור יראת כבוד”. יפה כתב פול בראנטון על האישיות החזקה של המקום, דבר שרבים מאתנו חשים כשהם מגיעים לכאן, אבל לקרוא להר הזה 'גבעה'? בטח הוא לא טיפס על ה'גבעה' הזאת עד לפסגתה…
אני על פסגת הארונאצ'לה
לקראת שמונה וחצי אנחנו למעלה. שעה וחצי של טיפוס מתיש ומזיע שהיה נדמה כי לא ייגמר לעולם, וכל פעם שהיינו בטוחים שהגענו גילינו מולנו עוד פסגה קטנה. על הפסגה למעלה המשטח שחור כולו, מעט חלקלק, ומכוסה חלב ושרידי פתילים, שרידים לחגיגת האש המתקיימת כאן מדי שנה. האגדה מספרת ששיווה הופיע על הר ארונאצ'לה בדמות עמוד של אש, ומכאן צמח סמל הלינגאם המקורי. בליל הירח המלא בנובמבר-דצמבר מדי שנה, כאשר הירח עולה במקביל לשקיעתה של השמש, חוגגים לזכר אגדה זאת את אחת החגיגות העממיות העתיקות בהודו, פסטיבל קארתיקאל דיפאם. הפסטיבל נחגג בכל רחבי הודו, אבל כאן בטירובנאמאלאי יש לו משמעות מיוחדת המביאה לשיאה את העליה לרגל לארונאצ'לה. הלונלי מספר כי על ראש ההר מבעירים מדורה ענקית מפתילה בת 30 מטר, הנטבלת ב-2000 ליטר של גְהי (חמאה מזוקקת), והיא בוערת על ראש הר ארונאצ'לה במשך מספר ימים ונראית למרחקים. האש מסמלת את האור של שיווה, שמרחיק את החושך ואת הרוע מהעולם, ובבתים שמסביב מדליקים מנורות קטנות לכבוד שיווה ולינגאם האש שלו.
במהלך הפסטיבל מגיעים לטירו בין 3 ל-6 מיליון עולי רגל, מספר מדהים בכל קנה מידה! רבים מהם מטפסים על ההר ברגליים יחפות (אות לכבוד שרוחשים לאל) לקראת הדלקת המדורה שבראש ההר, בעוד אחרים מקיפים אותו. לא נכחתי באירוע כזה אך ראיתי סרט שצולם במקום, ואין ספק שמדובר באירוע יוצא דופן. כל שטח ההר עד לפסגה מלא וצפוף בעולי רגל ומאמינים המריעים ללהבת האש העולה בקריאות ומחיאות כפיים.
אנט וסוזאן בתמונת פרידה
בינתיים הצרפתיות ואני מצטלמים למזכרת ונפרדים, והן מתחילות לרדת למטה. אני לעומתן נשאר עוד על הפסגה, נהנה מהנוף הנשקף ממנה ולאחר מכן מתיישב לקצת מדיטציה. השמש הקופחת לא חסה עלי ואני מקצר, עובר לתצפית מהפסגה השנייה, הנמוכה מעט מהראשונה, ומכאן מתחיל בירידה לכיוון סקאנדאשראם. אני יורד וישנם כמה שבדיוק עכשיו מטפסים למעלה, ובחום הזה אני לא מקנא בהם; במיוחד לא בבחורה אסטונית צעירה וענוגה הנגררת אחרי בן זוגה ונדמה שעוד רגע תתעלף ותקרוס סופית. הבחור, גבוה וחזק, מוודא איתי שהם אכן בשביל הנכון, ומספר לי שלפני שנתיים הוא היה כאן וטיפס על ההר עם חברים, ועכשיו הביא לכאן את חברתו. יש להם עוד הרבה לטפס, ולי לא נותר אלא לעודד את הבחורה, שברצון, כך נדמה לי, היתה מוותרת על כל העניין ויורדת עכשיו למטה…
בגינת סקאנדאשראם, מימין שומר המקום
בסקאנדאשראם יש עצים וצל ומים, וזה המון. השומר מהזריחה בבוקר מסמן לי לשלום, ואני רוחץ רגליים ופנים בברז שמעל הבאר בצד, ונכנס למבנה הקטן – חדר כניסה, חדרון שינה וחדר תפילה ומדיטציה, ומצטרף לעוד כשמונה אנשים היושבים בחדר ועושים מדיטציה. החולצה שלי רטובה ברמות, וזו גם הזדמנות לנסות וליבש אותה קצת. באשראם הקטן הזה שהה רמאנה במשך 7 שנים, עד 1922, ואז ירד למרגלות ההר, למקום בו נמצא היום האשראם שעל שמו, סרי רמאנאסראמאם. לכאן באה אמו ב-1916, לאחר שבפעמיים קודמות ניסתה לשכנעו לשוב הביתה ולא הצליחה, ואילו עכשיו הצטרפה אליו יחד עם אחיו הצעיר וגרה עמו. בהמשך היא הפכה לסאניאסין, שהוא ע”פ שיטת האשראמה ההינדית השלב האחרון בחיים, שבו האדם מוותר על ההיבטים הגשמיים של העולם ופורש וחי בסגפנות.
לפני שעבר רמאנה לאשראם הזה הוא חי בדממה כמעט מוחלטת במשך 24 שנה במערות שונות הנמצאות על ההר, בקרבת מקום. המגורים במערה יש להם משמעות הרבה מעבר למה שנראה לנו במבט ראשון. מעבר לכך שיש במגורים כאלה ביטוי להסתפקות במועט ולנכונות לחיות בתנאי חיים מינימאליים במישור הפיזי, הרי שבמישור הרוחני יש בהם כדי לאפשר לנו הרבה יותר. מערות המצויות בסלעים מוצקים הן הקרובות ביותר למה שניתן לתאר כייצוג של חלל פיזי ומטאפיזי, הנותן ביטוי חומרי לחלל הריק שבתוך הלב, “מערת הלב". החלל שבתוך הלב מכיל ע"פ האמונה את היקום בשלמותו, וכך גם החלל הריק שבתוך הסלע המוצק, חלל המאפשר מדיטציה מתוך הרפיה מוחלטת. המגורים במערה הריקה מממשים את התפיסה שמתוך החלל הפנימי הזה נובעים כל הדברים. זוהי הסאניאטה (sanyata), הריקנות, שהכל זורם ממנה ואשר לתוכה הכל מתמזג. בתוך בניין אתה חש ומושפע מהמתח שבין כוח המשיכה ובין מאמץ העמידה והשמירה על היציבות של הבניין, בעוד שבתוך מערה אתה חש הרפיה ממתח פיזי בתגובה לדחיסות, למשקל וליציבות של הסלע המוצק. ההינדים לא רק שגילו את "מערת הלב" כמקום בו האדם מוצא נצחיות וחופש, אלא גם עצבו חללים כאלה כמשכן לאלוהיהם.
לאחר כחצי שעה של מדיטציה מאוד מרוכזת אני יוצא החוצה לטייל מעט בגן הקטן והמטופח הסמוך לאשראם. גם כאן, מחוץ לאשראם, יושבים אנשים ומודטים, ואילו אני הולך ליהנות עוד קצת מהנוף שלמטה. אחלה מקום, אני חושב לעצמי, הייתי נשאר כאן כל היום, אבל הרעב הולך ומכריעני. מאז הבוקר אכלתי רק תפוח עץ אחד, וזה קצת מעט. לקראת שתים-עשרה בצהריים אני נפרד מהמקום בידיעה ברורה שעוד אשוב לכאן במסע הזה, ומתחיל לרדת לתחתית ההר. בדרך למטה אני משחזר בראשי את חוויות היום מהזריחה המיוחדת מעל המקדש, דרך העלייה לפסגת הארונאצ'לה, ועד למדיטציה בסקאנדאשראם, המקום הקטן והמיוחד הזה בו חי רמאנה 7 שנים. אני נזכר בדממה הכבדה והמעיקה של הבוקר החשוך כשהגעתי למרגלות ההר, בתחושת המסתוריות והסוד שעטפה אותי כשהתחלתי לטפס, וביראת הכבוד שמילא אותי הארונאצ'לה מרגע שהפכתי להיות חלק ממנו, ובסוף אני נזכר במשפט שכתב רמאנה, שכה אהב את ההר: "באתי לטרוף את ההר, וההר טרף אותי".
