המטרימאנדיר – "הנשמה של אורוביל"
טוב, אחרי שנרגעתי קצת אני יוצא במסלול הליכה נחמד ורגוע של כרבע שעה ממרכז המבקרים, דרך עץ באניאן ענק ועתיר שורשי אוויר המכסים שטח עצום, עד למקום ממנו ניתן להשקיף על המטרימאנדיר והגנים שסביבו, והמראה אכן מרשים. כבר ראיתי את כדור הזהב של המטרימאנדיר בתמונות, אבל עכשיו זה חי, מול העיניים, וזה בהחלט מראה מיוחד. נכון שכדור הזהב הזה לא בדיוק מסתדר לך עם אופי ואורח החיים ההודי (כפי שכיפת הזהב של מקדש הבאהיים בחיפה לא בדיוק שייכת לחיפה האדומה ולהווי הישראלי), אבל עדיין זה מרשים מאוד. יום א' היום והודים רבים מגיעים לבקר כאן במשפחות, בזוגות, ובקבוצות מאורגנות, וכולנו תופסים צל על הדשא באזור התצפית ומביטים במקדש.
צופים על המטרימאנדיר
אין ספק, המראה הזה עושה משהו לאנשים, גם לי. חלקם נושאים תפילה, אחרים יושבים וקוראים משהו בהשראתו, והשאר מביטים משתאים. הציטוט מדברי "האם" רשום על לוח ליד עמדת התצפית והוא אומר: "תנו למטרימאנדיר להיות הסמל החי של שאיפות אורוביל ל'תודעה אלוהית”. עכשיו כשאני מביט באנשים שמסביב, אני יכול להבין שהמקום הזה אכן נתפס על ידם בדיוק כך: כמו לב, ונשמה וסמל של קהילת אורוביל. אני מתיישב על הדשא ומסתכל על האנשים, מנסה להבין מה עובר להם עכשיו בראש כשהם מביטים בכדור הזהב הזה. אני רואה את ההתרגשות, את ההשתאות, את הרצון להתייחד, את הדיבורים המהירים, וגם את ההפתעה שעל פניהם, אכן הדבר הזה בהחלט מרשים!
בחזרה למרכז אני עוצר לעוד כוס צ'אי ולביקור בכמה חנויות בגדים ומזכרות, שאת חלקן עושים כאן באורוביל, הסמוכות לקפיטריה ולמרכז המבקרים. האווירה מסביב נינוחה, רגועה, אווירת יום א'. מכאן, עם האופניים, בדרך עפר פנימית המותרת רק לרכבים דו-גלגליים ומכוניות קטנות, אני חותך מזרחה ואז יורד דרומה דרך המטבח הסולארי ומתחבר לכביש אתו הגעתי. שתי הלחיים של ישבני זועקות מרה אך אני מדווש בגבורה ועוצר רק בקוילאפאלאיאם כדי לקנות פאפאיה ותפוחי עץ, שיהיה. כיוון שאני מגיע לפני אחת בצהריים יהיה לי היום הכבוד לאכול כאן צהריים. מרתה שרק התעוררה עכשיו אומרת שתצטרף וכשאני מגיע עם מגשי אני רואה שכולם כבר עומדים בתור, מחכים לפתיחת הארוחה.
מחכים בתור לאוכל בקהילת "אספיריישן"
לעומת המאה ומשהו חבר'ה צעירים שחיים בחווה של יורית ואבירם כאן יש אולי 30 איש, לא יותר, מרביתם צרפתים משום מה, מכל הגילאים. האמת שהקהילה הזו נראית לי מה זה רדומה, ולא ברור לי מה עושים כאן בכלל, בהתייחס להגדרת מטרתם המנסה לשלב עיסוק בחינוך, בריאות ותעשייה כפרית. מרתה סיפרה לי קצת על ההתנדבות שלה, אבל הכל נראה לי כזה מינימאלי, בלי יותר מדי אקשן, ומאז שאני כאן אף אחד אפילו לא פנה אלי לשאול אם אהיה מוכן להתנדב למשהו. עד עכשיו השתתפתי רק במבצע ניקוי אחד של שטח הקהילה וזהו. הארוחה בכל מקרה טובה, אורז (כרגיל), אטריות קצרות ומסולסלות עם רוטב עגבניות (טוב!), סלט עגבניות ומלפפון (מצויין!), ואפילו קצת עוף (יותר עצמות מבשר) ופירה סביר. סחתיין.
אחרי האוכל זמן טוב לנוח ולקרוא משהו. צ'ארלס בוקובסקי עדיין אתי וצריך לתת גז ולסיים אותו, די, הגיע הזמן לעבור למשהו אחר. מרתה תופסת את המקלחת ראשונה ואני אחריה, החום הזה שולח אותך פעם אחר פעם למקלחת כדי להתרענן קצת ולנסות לשכוח את החום הזה של דרום הודו, מזל שהיתושים מתחילים להופיע רק עם השקיעה ולא קודם. בערב אנחנו מופתעים, אין ארוחת ערב. פביאן מביא את הבשורה, אותה שמע מכמה צרפתים, ושנינו הולכים לבדוק, ואכן המקום ריק וחשוך ואין נפש חיה. גם אין את מי לשאול, ומיכל המים המטוהרים ריק לחלוטין! עכשיו אני נזכר שבבוקר כשבאתי למלא מים מהמיכל אמר לי בומי שעכשיו הוא הולך לרוקן אותו ואז ימלאו אותו מחדש, אלא שבינתיים הוא עדיין ריק. אפשר לנסוע לאכול בכפר השכן, אבל לא ממש בא לנו, ואנחנו אוספים את מה שיש לנו, הפאפאיה ותפוחי העץ שלי, ביסקוויטים וופלים של מרתה, שוקולד וכמה פירות ושתייה של פביאן ודונה, וגם כמה בירות, ומתכנסים אצלם בבונגלו לטורניר של סופר טאקי, משחק שלימדתי אותם לפני שני ערבים. פביאן ודונה מתכוונים לעזוב מחר וזו בעצם הזדמנות גם למין מסיבת פרידה שכזו. חבל וגם קצת עצוב, הם זוג ממש נחמד והיה לנו כיף אתם יחד.
שוב נפרדים, וזה תמיד עצוב
16.2.2009
הבוקר הזה התחיל עם קריאות עורבים ואני תוהה ביני לביני מה זה אומר? הדבר השני שעובר לי בראש זה שאני חייב למצוא את האחראי על הדו-גלגלים, ואו שהוא נותן לי מופאד או שבמינימום מחליף לי את האופניים. אחרי ארוחת הבוקר הרגילה (בננות, פרוסת לחם וצ'אי), שמתחילה להזכיר לי את הטירונות, אני יוצא לחפש אותו ובסוף גם מוצא! מסתבר שאתמול הוא היה ביום חופש (יום א'), ועכשיו הוא אומר לי שקשה למצוא מופאד ליום אחד. כן, הוא רק שוכח שכשביקשתי את המופאד זה היה לשלושה ימים. אני מסביר לו שאני לא מסוגל לשבת על הכסא של האופניים שלי והוא חושב לרגע, ולאחר מכן ניגש לסככה סמוכה, פותח שער כזה ויוצא משם עם זוג 'אופני בחורה' וכסא במצב הרבה יותר טוב. הללויה. התחת השבור שלי מודה לו. גם האופניים האלה הן "אטלס" ישנות, אבל לפחות המושב סביר. טוב, יש רק בעיה קטנטונת שבגלגל האחורי חסר אוויר, הרבה אוויר, וכשאתה יושב על האופניים אתה מרגיש כל אבן קטנה, אבל הבחור של האופניים אומר שבפינת הרחוב, בעוד 100 מטר, יש מוסך קטן ושם אוכל לנפח אוויר תמורת רופי אחד. אני עולה על האופניים שמח וטוב לב וממהר למוסך, אלא ששם יש עכשיו הפסקת חשמל ומכשיר האוויר החשמלי לא עובד. אני שואל אולי יש להם משהו ידני, איזו משאבת יד פשוטה, משהו, והבחור מסמן לי עם הידיים שאין להם כלום, נאדה. טוב, מה עושים? ממשיכים לנסוע בזהירות ומחפשים מוסך אחר, ואכן ביציאה מקוילאפאלאיאם אני מוצא מקום שיש בו משאבת רגל ומצ'פר את הבחור בשני רופי אחרי שהוא מנפח לי את הגלגל האחורי. מכאן הדרך כבר קלה, וכל מה שנראה מתיש ומתסכל אתמול ושלשום היום הוא תענוג. נו, מה תגידו? לפני רוכבת בחורה הודית בסארי צהוב ואני נצמד אליה ושומר על קצב אחד אתה, שזה יפה, כי אתמול לא הצלחתי בזה.
הרוכבת לפני
אחרי איזה ק"מ צמוד כזה (חוץ מעצירה שלי לצלם אותה) נראה לי שזה קצת מעצבן אותה. היא מגבירה קצב ואני אחריה, צמוד לה לתחת. אחרי איזה עוד ק"מ היא יורדת ימינה לדרך עפר, משתחררת מהמעקב הצמוד שלי, ואני ממשיך למרכז. לקראת תשע אני רואה אנשים מתקבצים ליד המבנה הקטן בכניסה ויש שם מישהי שמסדירה את הכניסות למטרימאנדיר. אני מתקרב ורואה שזו לא אותה אחת מאתמול. אך, עד שאני מצליח לקשור קשרים אישיים עם הנשים שמניעות כאן את הגלגלים הן מתחלפות לי, כך היה עם אריהמאני במרכז וכך עם המארגנת מאתמול. המזל שהבחורה ההודית של היום ממש נחמדה, וכשאני מספר לה שהייתי מספר 4 ברשימת המתנה וחברתה אמרה לי לבוא הבוקר בתשע וחצי, היא שמחה לבשר לי שאני כבר לא בהמתנה אלא מספר 56, וגם נותנת לי פתק קטן עם המספר הזוכה, הורה! היא אומרת שאוכל לנסוע לשם עם האופניים, אבל שאצא רק בעוד רבע שעה, כדי לא ליצור שם לחץ.
מסדרים את הכניסות למטרימאנדיר
אני מתיישב בצד להמתין, ואגב כך עושה היכרות עם ישראלי במכנסיים קצרים, טי-שירט, סנדלי עור, כובע מצחייה ושיער שזרקה בו שיבה, ומסתבר שקוראים לו דוד, הוא רופא בפנסיה (מוקדמת) שגר עם אשתו בניו-יורק לאחר שהגיע אליה "לארבע שנים של התמחות" ונשאר שם יותר מ-30 שנה. וואלה. יש להם שלושה בנים והם מחלקים את השנה בין ביקורי בנים ונכדים בניו-יורק, לונדון וישראל, וטיולים כמובן. הפגישה הזאת, אם להקדים את המאוחר, תשנה את כל תוכניותי לימים הקרובים, אבל בואו נמתין עם הסיפור הזה. בינתיים רק אוסיף (בלי לפרט יותר מדי) שדוד הגיע להודו לראשונה לפני איזה 9 שנים, לפגישה עם גורו באשראם בטירובנאמאלאי, בעקבות המלצה של חבר ולאחר שמאורעות אישיים שונים הובילו אותו לקחת פסק זמן מהקליניקה שלו בניו-יורק. באשראם הזה הוא שהה מספר שבועות, נפגש פעמים רבות עם אותו גורו, ואכן הרגיש שהשהייה באשראם והשיחות עם אותו גורו עזרו לו מאוד. מאז הוא שומר על קשר עם הודו ועכשיו הוא כאן, ואמור לפגוש בעוד יומיים בוארקאלה, קראלה, את אשתו שמגיעה מהארץ, ואני מייד נזכר בחוף המעולה של וארקאלה בו ביליתי לפני שנתיים בדיוק.
אני והאופניים במגרש החנייה של המטרימאנדיר
בינתיים מסתבר שלדוד יש אופניים זהים לאלה שלי, בול, אתם הגיע ברכיבה מפונדיצ'רי, איזה 10 ק"מ מכאן, ועכשיו שנינו מדוושים למטרימאנדיר ומחנים את האופניים במגרש החנייה הסמוך. כאן אני גם פוגש את האשה ההודית מאתמול שמחייכת אלי כאומרת: אמרתי לך שיהיה בסדר, ונותנת לנו לוחיות פלסטיק כחולות, מה שאומר שאנחנו "in" בקבוצה הבאה. אנחנו הולכים לחלון שרות שם אנחנו מפקידים את תיקינו כולל את המצלמות והניידים (וזו הסיבה שלצערי לא תזכו לראות תמונות מתוך המטרימאנדיר), והולכים לשבת על ספסלי האבן שבגן, מול המדשאה הגדולה, ולהמתין לתורה של קבוצתנו להיכנס. ממולנו, במרחק של איזה מאה מטר, ניצב לו המטרימאנדיר מכוסה כולו בעלי-עיגולי זהב והסקרנות של 'מה יש שם בפנים' עולה אצלי לטורים גבוהים: אכן, מה יש שם בדיוק? האם זה באמת כל-כך מיוחד ומרשים? ולמה הם לא מוכנים שנצלם שם בפנים? טוב, הרבה סקרנות ושאלות שעוד מעט קט תענינה, אני מקווה, עבורי ועבורכם קוראי.
מבקרים במטרימאנדיר
בעשר לערך אוסף המלווה שלנו את הקבוצה, כ-60 איש, ולוקח אותנו מעט הצידה, למקום מוצל עם ספסלים, כדי לחזור ולספר לנו על המטרימאנדיר, תוספות והשלמות לכל סרטי הוידיאו שראינו עד כה. המלווה מציג עצמו, הוא פנסיונר בריטי שחי באורוביל כבר כ-15 שנה ומאוד מאמין בכל מה שאורוביל מייצגת. המלווה חוזר ומספר איך "האם" ראתה בחזונה בדיוק איך ייראה המטרימאנדיר מבחוץ ומבפנים, והטילה על הארכיטקט הצרפתי רוז'ה אנז'ה לתכנן את חזונה ולהגשימו. לדבריו עדיין לא כל תוכניות הבינוי הסביבתי הושלמו. מתוכנן כאן גם אגם (עדיין לא ברור מאיפה יגיעו המים) וכן גנים מיוחדים שישתלבו בארבעת שערי הכניסה וייצרו הרמוניה מושלמת. היום מבקרים במקום 30-25 אלף מבקרים בשנה, שזה עדיין לא הרבה, אך להערכתו המספרים ילכו ויגדלו עם השלמת כל תוכנית הבינוי הסביבתית. המלווה שלנו נראה בריטי למהדרין, כאילו יצא זה עתה מספרי רדיוארד קיפלינג, ולזכותו יש לציין גם הבלחות של חוש ההומור הבריטי הידוע, דק ומרומז. הוא מבקש מאתנו לשמור בפנים על שקט מוחלט, לא לגעת בשום דבר, ואם מישהו צריך להשתעל במהלך המדיטציה אז שיצא החוצה, ישתעל ויחזור. נו, לא יודע, כל ההוראות וההנחיות האלה נשמעות לי קצת מפורטות מדי, משהו שלא בדיוק הולך עם הסבלנות והרוח ההודית החופשית המאפשרת שונות וביטוי אישי-אוטנטי. אני לוחש משהו בעניין לדוד שעומד לידי, וממתין לראות לאן נגיע בהמשך.
אל תוך לועו הפעור של המטרימאנדיר
