פרק 5 – חברים בדרך לבטנסוס
יום הליכה 2#, 22.6.23 - מפונטֶדאוּמה לבטנזוס (Betanzos) – כ-23 ק"מ
בשבע וחצי לערך ירדנו לחדרון חדר אוכל הקטן שבכניסה לפנסיון שלנו, שם שוליו פינק אותנו בארוחת בוקר לפי הזמנתנו. אין מה להגיד, הבנאדם בהחלט משתדל, וזה אולי הייחוד של המקום שהמתאכסנים כאן יודעים להעריך. חוץ משוּליוֹ יושב כאן ואוכל אתנו גם רוי קלי, אנגלי-אמריקני, נוצרי נאמן וותיק הליכות בקמינו, וזו הזדמנות לשוחח מעט ולהכיר, מבלי לדעת שזו הולכת להיות תחילתה של ידידות מופלאה. כן, כן, בעניינים האלה לעולם לא תדע מראש. אז רוי בן ה-79 הוא יליד בריטניה שעבר לגור בוושינגטון הבירה לפני כ-35 שנה. הוא הגיע לשם ולעבודה בפנטגון במסגרת לימודיו והתמחותו בחומרים מתפוצצים והשפעת פיצוצים אלה על הסביבה. זה עניין את האמריקאים במשרד ההגנה והציעו לו עבודה, ומאז הוא שם. בזמן הזה גם הספיק לבקר בישראל מספר פעמים. את אשתו מרגרט השאיר בבית והספיק כבר ללכת את כל הפרנסס והשנה גם את כל הפורטוגז, מליסבון. כל הכבוד! יש לו 2 ילדים, אחד מהם בן 49, ואתו הוא צעד בעבר בפרנסס. רוי נשמע ממש מעניין, ואח"כ גם נגלה שהוא הולך מצוין!
אחרי ארוחת הבוקר כולנו יוצאים יחד לדרך. רוי יוצא מעט לפנינו ומסמן לנו מרחוק את כיוון ההליכה, ואנחנו מסמנים לו חזרה שאנחנו רוצים עוד לראות כמה אתרים בעיירה לפני שנצא לדרך. בהמשך היום כבר לא נפגוש את רוי, ורק בלילה נחזור וניפגש בחגיגת חברים קטנה... כללית יש לנו היום יום הליכה קצר יותר בהשוואה לאתמול (כ-23 ק"מ), בסביבה כפרית ירוקה. יום רגוע יותר, כך זה נראה כרגע לפחות. אחרי ביקור במגדל לוס אנדרדה, ועוד צילומי בוקר של גשר הכניסה לעיירה, אנחנו פונים דרומה ברחוב ריאל, אחרי שאנחנו מצטיידים בכמה פירות במכולת השכונתית, ויוצאים מהעיירה תוך שאנו מתחילים לטפס. יש לנו כאן עליה של איזה 200 מטר, על ההתחלה, וזה בהחלט רמז לבאות (מהרמזים שרק בדיעבד תוכל להבין). אט-אט אנו יוצאים מהאזור העירוני הבנוי לשטחים ירוקים וחקלאיים, וזה כבר נראה טוב. בדרכנו אנו חולפים ליד משוכות גפנים, שענביהם, המיועדים ליין, עדיין לא ראויים להגיע ליקב, ולא הרחק מהם עצים עם אגוזים, עדיין ירוקים בקליפתם. איזה אגוזים אלה? זוג שצועד בקמינו ומגיע אלינו בזמן שאנו בוחנים את האגוזים ותוהים, אומר לנו שאלה אגוזי מלך (אגוזי קליפורניה). הממ... מעניין. אגוזי פקאו כבר ראינו אתמול ועכשיו אגוזי מלך. מכובד.
הנוף עכשיו נהדר, והאופק מכוסה בגבעות ירוקות למלוא רוחב העין, ממש נעים ללכת כאן. בדרך ממתינה לנו נקודת דונאטיבו שנקראת 'הרצון' (La voluntad), הפעם ללא אוכל אך עם כל מיני מתנות קטנות, צמידים וכאלה, ארוזות בשקיות ניילון. במעלה הלוח המצופה ירוק אליו מחוברות השקיות יש קופה קטנה כזאת וניתן לשלשל פנימה כסף אם לוקחים משהו. גלי בוחנת מקרוב את המתנות אך לא מוצאת משהו לקחת, ואנחנו מסתפקים בברכת ה'בואן קמינו' שהושארה לנו ולצועדי הקמינו האחרים על גבי הלוח. אנחנו חוצים את המשטחים הירוקים והבורות של מגרש הגולף של 'מועדון הגולף של מינו' (Club Golf de Mino), מטפסים דרך יער עצי אקליפטוס עד למרכז ויאדיירו (Viadeiro) ויורדים בירידה תלולה לכיוון גשר בקסוי. ראוי לציין כי אזור המתלול הגבוה הזה היה ידוע לשמצה בעבר בשל מעשי שוד של כרכרות שבוצעו כאן, וממש כאן גם התנהלו קרבות ב-1809 בין כוחות נפוליאון ובין לוחמי גרילה גליסיאנים.
מאחורי גשר בקסוי (Ponte Baxoi ), אחד משבעת הגשרים שבנה כאן בסוף המאה ה-14 פרנאן פרז דה אנדרדה ('הטוב') כדי להגן על רכושו ושטח שיפוטו (זוכרים מאתמול?), נמצא Café Ultreia y Suseia משיב הנפש, ובאמת הגיע הזמן לכוס קפה אחרי הליכה של איזה 9 ק"מ מאז הבוקר. בית הקפה הזה, שהוקם בפאתי מנסרת עץ פעילה, הוא חלק מרשת של 5 בתי קפה שפרוסים לאורך הקמינו האנגלי מכאן ועד לסנטיאגו. חוץ מקפה ובירה ניתן להזמין כאן גם אוכל של ממש, וגם לקנות אביזרים הקשורים לצעידה בקמינו, החל בצדפות מתולמות בצבעים שונים וכלה בכובעים וצעיפים. ויש כאן אפילו מקום מיוחד לרחוץ את הרגליים, מה תגידו?
בקפה הנחמד הזה אנחנו פוגשים לראשונה את המשפחה האוסטרלית ממלבורן שתלך ותבלה אתנו בקמינו מכאן ואילך, ובני המשפחה יהפכו לחברים קרובים. ואם כך בואו נכיר לכם את בני המשפחה. ובכן, לאם המשפחה קוראים קתרין (קתי) והיא חוגגת יומולדת 50, וכל הטיול המשפחתי שהם עושים באירופה, כולל ההליכה בקמינו אינגלז, הוא לכבודה; בעלה קלינטון, איירונמן אוסטרלי שחלק ממסלול הקמינו הוא עושה בריצה; הבת הבכורה טזמין (20), הבת השנייה מיקיילה (18), ושלושת הבנים: תומס (16), ליאם (14), ואנדרו (11). וישנה גם ידידת משפחה טובה שלמדה עם קתי באוניברסיטה והצטרפה להרפתקה (דֶברה או בקיצור דֶבּ) ואפילו סבתא בת 77 (מרגרט, אמא של קלינטון), שנוסעת ממלון למלון וממתינה להולכים עד שיגיעו... בשלב זה של היכרות ראשונה כאן בקפה אנחנו בעיקר מדברים עם קתי ומיקיילה, עבורם זה יום הליכה שלישי בקמינו אינגלז, אך עד סוף הערב כבר נכיר את המשפחה היפה והתוססת הזאת לגמרי לא רע, כולל את הסבתא...
מכאן אנחנו שוב מטפסים, הפעם לעיירה נחמדה בשם מינו (Mino). חיים כאן כ-6,624 (2022) תושבים, ובאזור בו העיירה גולשת אל הים ישנם ארבעה חופים המושכים לכאן תיירים רבים. אגב, עד 1919, נקראה העיירה קסטרו. שתדעו. על קירות אחד הבתים יש ציור ענק של דמות המזכירה את גלעד שליט, ואני תוהה לרגע האם הם לא שמעו שהוא כבר שוחרר... במשרד התיירות המקומי נרשמת התרגשות מה כאשר הפקידה במקום שמחה לרשום אותי כאחד המבקרים (ועוד מישראל!) ולצייד אותי במפה של מסלול הקמינו האנגלי. ליד המרכז אנחנו פוגשים את המשפחה האוסטרלית, שמתכננת לרדת להתרחץ באחד החופים. אני ממתין לגלי, שהלכה לשירותים, ובינתיים פותח אתם שיחה ומפתיע אותם בזיכרונות מאוסטרליה בשנתיים בהם גרנו שם, כולל גלי הקטנה. הם מאוד מתרגשים לשמוע על חיינו בסידני באותם הימים ועל מקומות בהם טיילנו ברחבי אוסטרליה, כולל מלבורן. תכף הם מתכננים לרדת מכאן להתרחץ בים (בסוף הם לא מצאו את החוף שחיפשו, והמשיכו גם), ואילו אנחנו מתכננים להמשיך בנתיב הקמינו.
לאחר קרוב לשני ק"מ ברחוב אלאמדה (Alameda),לאורך חוף בשם זה, אנחנו מגיעים לבתי הישוב 'גשר החזירים' (בגליסיאנית A Ponte do Porco). המתייחס לחזיר הבר שהיה הסמל של בית האצולה אנדרדה (Andrade). אנחנו צועדים לאורך נהר למברה (Rio Lambre), ובהמשך חוצים את הנהר על גשר למברה (Ponte Lambre) המפורסם מהמאה ה-14, בעל הקשת המתומנת הייחודית שלו, עוד אחד משבעת הגשרים שהקים כאן פרנאן פרז דה אנדרדה כדי לשמור ולהגן על האזור שניתן לאחריותו בין פונטדאומה לבטנזוס. ואם אתם שואלים בזכות מה הגשר מפורסם אז הנה הסיפור, והוא טרגי: אז ככה. אגדה עתיקה מספרת שרוקסין רוקסל הצעיר, משרתו של דון נונו פריירה דה אנדרדה, אדון פונטדאומה, התאהב בבתו הצעירה של אדונו, תרזה אסטה. אלא שקשר כזה היה בניגוד גמור למקובל, ותרזה נאלצה להינשא, בפקודת אביה, לדון אנריקה, אדון אוסוריו. מאוחר יותר, במהלך קרב עם חזירי בר על הגשר, פצע דון אנריקה את אחד החזירים, וזה הסתער על קבוצת הרוכבים. דון אנריקה קפץ מהגשר לנהר כדי להציל את עורו והשאיר על הגשר את דונה תרזה שנפגעה מהחזיר ומתה מאוחר יותר מפצעיה. כמה ימים לאחר מכן נמצא אותו חזיר בר מת עם פגיונו של רוקסין רוקסל הצעיר, פגיון אותו קיבל מדון נונו פריירה זמן קצר קודם לכן. והנה לכם סיפור עם מוסר השכל. מאוחר יותר קיבל הגשר את הכינוי 'פונטה דה פורקו' ('גשר החזירים'), והוא מופיע על סמל העיירה כשלידו צללית של חזיר בר.
מהגשר אנחנו שוב מטפסים לכיוון וינאס (Vinas), ועוצרים ליד בתי Porto de Abaixo (נמל אבחו של קהילת וינאס). לפי בריירלי מכאן ועוד 6 ק"מ קדימה אין שום מקום לעצור ולאכול, אז צריך למצוא כאן משהו. בריירלי וגם הגרונז מזכירים כאן את קפה נבאדו (Café Nevado), אך הקפה הזה כבר לא קיים, ואנו נשארים עם מאפיה אחת, שתכף סוגרת... בצר לנו אנו קונים במאפיה מין אמפנדה גדולה כזו, עם עוף ובצל וקרטון קטן של מיץ תפוזים, העיקר למלא את הבטן במשהו ומתיישבים לאכול ממול למאפיה, במפרץ חניה על שפת הכביש, מקום הישיבה הכי טוב שהצלחנו למצוא כאן. המשפחה האוסטרלית, מינוס הילדים הקטנים והאחות הגדולה שעלו על מונית בדרך למלון הבא, מגיעה איזה 20 דקות אחרינו, אך המאפיה כבר סגורה והעובדות עלו על המכוניות ונסעו לבטנסוס. חבל לנו בשבילם, אך ארבעתם (קתי, קלינטון, דֶבּ ומיקיילה) לא נראים מודאגים במיוחד וממשיכים ללכת. אוסטרלים...
לאחר ה'ארוחה' אנחנו שוב ממשיכים לטפס, אח"כ יורדים מעט, ולאחר כשעה הליכה מגיעים לפינת דונאטיבו הומה וסואנת עם לוח ברכה לצועדים במספר שפות, ובצד מונחים על שולחנות קולרים כחולים כשעל כל אחד מהם מוצג המשקה שיש בהם (מים, בירה, לימונדה ועוד). ארבעת האוסטרלים ישובים על כסאות ליד אחד השולחנות, וליד שולחן שני יושבים שני גברים בני 30 לערך שהכירו במהלך הקמינו והחלו לצעוד יחד. אנחנו מצטרפים לשולחן שלהם, ותוך כדי שיחת היכרות מדבר אחד מהם בערגה על ירושלים. אני שולף מתיקי מחזיק מפתחות שהבאתי בדיוק למטרה הזאת ונותן לו אותו במתנה. הבחור ממש נרגש, לא יודע איך להודות לי, ואני רק אומר שעכשיו הוא יוכל אולי להיות קרוב יותר לירושלים. ליד השולחן השלישי יושבים שני גברים שאחד מהם הוא המארגן של הדונטיבו הזה ודואג לצלם את כולם ולהציע לנו שתיה. אז זהו, יושבים לנו בצל ומשוחחים, כולם עם כולם, ועל זה אני אומר: הקמינו במיטבו!
לאחר כחצי שעה או קצת יותר כולנו מתחילים להתארגן לתזוזה. המארגן מבקש שנצטלם ליד שלט מצויר גדול עליו כתוב 'מלאכי הדרך' ואנחנו נענים. גלי סוגרת כמה פרטים עם דֶבּ, ואנו חוזרים לטפס עד לכנסיה רומנסקית יפה מהמאה ה-12 San Martino de Tiobre (מרטין הקדוש מטיובר). הכנסייה לצערנו סגורה, ואנו יכולים רק ליהנות מהגן ובית הקברות המטופח שמסביב. ממגרש המשחקים שנמצא ממול לכנסיה יש מראה פנורמי יפה של בטנסוס ועמק הנהר מנדיאו (Mandeo). מכאן אנו מתחילים ירידה תלולה לכיוון בטנסוס. עוברים בדרך את כנסיית 'גברתנו של הדרך' (Nosa Senora do Camino) מהמאה ה-16, והפעם לשם שינוי הכנסייה פתוחה ואנחנו נכנסים פנימה כדי להתרשם ממנה מעט.
ממשיכים בירידה וחוצים את האזור העירוני הצפוני של בטנסוס, דרך רחובות ציוריים מרוצפי אבן, ועד לנהר מנדאו (Mandeo) בו מתקיים מדי שנה ב-18 וב-26 לאוגוסט, פסטיבל סירות צבעוני שנקרא: Gira a los Caneiros. עכשיו אנחנו עולים על ה'גשר הישן' (Ponte Vella), שפעם לפני שנים רבות היה צריך לשלם דמי מעבר כדי לחצות אותו, ואתו אנו חוצים את נהר מנדאו (Mandeo) בדרכנו לחלק ההיסטורי של העיר בטנסוס (Betanzos). מיד לאחר חציית הנהר ממתין לנו 'שער הגשר הישן' (Porta da Ponte Vella), שער ימי-ביניימי, אחד מחמשת שערי חומות העיר בטנסוס, שלושה מהם מקוריים. השער נמצא עכשיו בשיפוצים, אך אין זה מפריע להתרשם ממנו ומהקשת הגותית שלו, אותה ניתן למצוא בכל חמשת שערי העיר.
בעיירה בטנסוס, שהיתה בעברה מרכז דיג ומסחר, חיים 13,539 תושבים (2010), והיא שוכנת על גדות נהר מנדיאו (Mandeo). בתקופה הרומית נקראה העיירה Flavium Brigantium וניתן למצוא בה שרידי מבנים היסטוריים שעמדו במרכז ההומה שלה (היום Praza Galicia או Praza do Campo), כולל מזרקה נאה ופסל של דיאנה, אלת הציד במיתולוגיה הרומית. חשוב לדעת עוד כי בבטנסוס נמצא אחד מהרובעים ההיסטוריים השמורים בגליסיה. העיירה היא נקודת עצירה קלאסית לעולי הרגל הצועדים בקמינו האנגלי/הקמינו הקלטי, ויש בה הרבה מקומות לינה, ברים ומסעדות טובות סביב כיכר החוקה וכיכר גליסיה וליד הנהר.
המלון שלנו (Portico Hostal, Rua do Castro 8, 15300, Betanzos) ממוקם נהדר, בפאתי כיכר החוקה (Praza da Constitucion), סביבה נמצאים בית העיריה, כנסיית סנטיאגו, וקסה נונז (Casa Nunez) המארחת מרכז בינלאומי לגילוף ובי"ס לאמנויות גרפיות (סגור כרגע). בכל אזור כיכר החוקה ועד לכיכר גליסיה למטה תלויים ברחובות באנרים ודגלים צבעוניים של המשפחות המובילות בבטנסוס בתקופת ימי הביניים המאוחרים, וכל זה לקראת חגיגות היריד השנתי שיתחילו כאן ב-7 יולי, במסורת אותם ירידים שהתקיימו כאן במאות ה-15-14. הממ... נשמע מעניין ומרגש. מסתבר שהיינו צריכים להגיע לכאן עוד שבועיים לערך כדי לחגוג אתם את היריד הזה... אגב, בריירלי כותב שב-16 לאוגוסט מתקיים כאן פסטיבל עולי רגל San Roque ובו מפריחים בלון ענק ומואר מהמגדל של כנסיית סן דומינגוס. אם מישהו מהקוראים יגיע לאחד מהפסטיבלים האלה, נשמח לשמוע חוויות!
אנחנו מתארגנים במלון, שהוא ממש חדש ושווה (וגם הכי יקר שלנו בקמינו), ויוצאים להסתובב ולהכיר קצת את העיר, ולמצוא מסעדה טובה לארוחת ערב. כנסיית סנטיאגו שנמצאת לא הרחק מאתנו סגורה ונעולה. הכנסייה הזאת נבנתה במאה ה-15 ע"י גילדת החייטים, ובינתיים אנחנו יכולים לפחות להתרשם ממנה חיצונית, ובעיקר מהכניסה המערבית המגולפת והמרשימה שלה עם הדלת הירוקה. תכף שבע וחצי בערב ואין שום רמז או סימן אם הכנסייה תפתח מאוחר יותר. הייתי נכנס לכאן למיסת צליינים ברצון ועניין. נראה, אולי יפתחו מאוחר יותר, או שבעצם כבר סגרו להיום? נמצאת כאן בבטנסוס גם כנסיית סן פרנסיסקו (Igrexa de San Francisco), שנבנתה ב-1387 ע"י המסדר של הרוזן אנדרדה (Andrade), שקברו המקושט בסצנת ציד נמצא בתוך הכנסיה עצמה.
בכיכר גליסיה נטוע בלב מזרקה (שכרגע מושבתת) פסל הברונזה של דיאנה (Fonte de Diana Cazadora), אלת הציד במיתולוגיה הרומית. בין פסלי האבן הרבים פסל הברונזה הזה בהחלט חריג ומעורר עניין. הפסל הוא חיקוי של הפסל הנמצא במוזיאון הלובר בפריז, 'דיאנה מוורסאי' (Versailles Diana), כאשר המקור הוא פסל ברונזה שאבד והמיוחס לפסל היווני Leocares. הפסל הוצב כאן ב-1866 ע"י חברה צרפתית, ושנה לאחר מכן גם נחנכה המזרקה באירוע הציבורי הראשון בבטנסוס שגם צולם.
מאוד נעים להסתובב עכשיו בכיכר. בכלל אתה מסתובב כאן ברחובות בטנסוס, בכיכרות השונים, במבוכי הסמטאות עם המסעדות והברים הרבים של הטאפאס, כאן וליד הנהר, ויש אווירה פשוט כייפית שעולי הרגל העוצרים כאן ללינת לילה משתלבים בה מצוין. במאה ה-16 שימשה בטנסוס כעיר הבירה של 7 פרובינציות גליסיאניות והרובע ההיסטורי שלה, כפי שכבר ציינתי, הוא אחד מהרבעים ההיסטוריים השמורים ביותר בגליסיה. גם העובדה ששלושה מחמשת שערי העיר הם שערים מקוריים ששרדו את כל התהליכים ההתפתחותיים שעברה העיר מחזקים את התחושה שבטנסוס היא מקום שאתה ממש יכול לגעת בהיסטוריה שלו וזה מאוד מיוחד.
אחרי חיפושים והתלבטויות אנחנו מתנחלים במסעדה שנקראת ONZE, שנמצאת במין מסדרון מקורה ולידה מסעדות נוספות. גלי, שלא בעניין דגים ומאכלי ים, מנהלת עם המנהל מו"מ על התפריט, ובסופו של דבר אנחנו הולכים על המוכר והמשביע, המבורגר עם סלט וצ'יפס, לא רע בכלל. אחרי האוכל אנחנו מחליטים לרדת לנהר כדי לראות את גשר הכניסה לעיר בלילה, אבל בדרך, בסמטה קטנה, אנחנו פוגשים את ידידינו האוסטרלים, יחד עם רוי, יושבים ליד שולחן מחוץ לבר ושותים. הם מזמינים ואנחנו מצטרפים, ומכאן ואילך יש לנו כאן מסיבת שתיה רצינית כשהסבתא מרגרט ורוי נותנים בראש. שוב נשאלנו ואני סיפרתי על השנים שגרנו בסידני, כאשר הסבתא כולה מלאת הערצה לכך שגרנו בדירה ממנה רואים את בית האופרה המדהים של סידני, ושהיינו בפתיחת האופרה בנוכחות מלכת אנגליה! הסתבר לנו גם שרוי כבר פגש את האוסטרלים עוד לפנינו, למרות שהיום הוא הלך קדימה ולא ראינו אותו כל היום, ובקיצור בתוך יום עם כמה מפגשים תוך כדי הליכה בקמינו, הפכנו כולנו לידידים טובים. כן, אין לי ספק שהמפגשים והשיחות עם הצועדים בקמינו, תוך כדי הליכה ובערבים, הם בהחלט חלק משמעותי בסיפור של הקמינו, וחלק מהקסם שגורם לנו לרצות לחזור ולצעוד בקמינו שוב ושוב.
אחרי המשתה עוד הצלחנו לרדת לגשר כדי להתרשם ולצלם אותו בלילה, והנה הסיכום שלנו ליום ההליכה השני. ובכן הלכנו 10 ק"מ פחות בהשוואה ליום הראשון (23 לעומת 33 ק"מ), אבל כל הדרך, מהרגע הראשון ועד לאחרון 'תפרנו' עליות וירידות כמו משוגעים, ואני מדבר אתכם על עליות תלולות, גם של מאות מטרים, וירידות דומות. עוד אחת ועוד אחת, ועוד אחת, והגענו לבטנסוס עם הלשון בחוץ. כן, לא תמיד אורך המסלול מספר את סיפור הדרך כולה, והיום היה בהחלט מאתגר, כאשר ישר על הבוקר פתחנו בעליה תלולה של כ-200 מטר. ומצד שני היו לנו היום לאורך המסלול כמה מפגשים מהנים עם המשפחה האוסטרלית, כולל השתיה בלילה, והמפגשים האלה בהחלט היו הדובדבנים שהזכירו לנו חלק חשוב מהקסם של ההליכה בקמינו.
