אום אממה לועסת אותי...
אחרי הדרשאן משיווה שאקטי אני פנוי לבקר באתר המרכזי של טירו, מקדש ארונאצ'אלסוואר. המרחק מהאשרם של שיווה שאקטי למקדש אינה ארוכה ואני מחליט ללכת ברגל חרף החום שכבר מתחיל לייבש כל דבר שזז, כולל אותי. כשאני מגיע לכניסה המערבית לחצר המקדש, זו שצעדתי לידה בליל הפרדאקשאנה, מסתבר שהיא נעולה למבקרים ונפתחת רק לרכבי שירות. אני ממשיך בהקפה צפונה ומזרחה, ותוך כדי הליכה אני יכול להתרשם כמה המקום הזה ענק. המקדש הזה נחשב לאחד הגדולים בהודו, ושטחו כמאה דונם, תתארו לכם. בינתיים מסתבר לי שהכניסה המרכזית היא בצד המזרחי, דרך מגדל הכניסה הגבוה ביותר במקדש, ראג'אגופוראם, קרוב ל-70 מטר גובה (11 קומות)! ההליכה לאורך חומות המקדש הגבוהות והעבות נותנת לי הרגשה שאני מקיף מבצר, ולא סתם מקדש, וזאת תחושה שלא יכולתי לחוש אותה כשראיתי את כל המקדש פרוס לפני ממרומי הארונאצ'לה. מתחם המקדש הוקם כבר במאה ה-11, כך לפי המקורות, אך חלקים נכבדים ממה שקיים היום בשטח, כולל ארבעת הגופוראם הגדולים (מגדלי הכניסה) נבנו מאוחר יותר, במאות 19-16.
פסלים וגילופים על ראג'אגופוראם, מגדל הכניסה המזרחית למקדש
ליד הכניסה המזרחית הראשית חנויות ודוכנים רבים המוכרים מחרוזות פרחים, מנחה לאלים במקדש, בצד פירות ושאר מוצרי מזון וסדקית. בדוכני הפרחים שעל הכביש מבריחה השמש הקופחת את המוכרות אל מתחת לשמשיות שחורות גדולות שם הן יושבות וממתינות לעולי הרגל ולמבקרים. בשעה זו של לקראת הצהריים התנועה דלילה יחסית, וחוץ ממני איני רואה אף מבקר שאינו הודי. אני חולץ את כפכפי, מחפש היכן להשאירם כך שגם אמצא אותם ביציאה, ונכנס פנימה למתחם. מסתבר שבשטח נמצאים כמה וכמה מקדשים ולא רק אחד ויש הרבה מה לראות. הגופוראם המזרחי שדרכו נכנסתי מכוסה כולו בפסלים וגילופים מרשימים בצבע אפור של אלים ודמויות מהראמאיאנה והמאהאבאראטה, וכך גם עוד שורה של מגדלים הנמצאים במרכז המתחם ואותם לא ניתן היה לראות מבחוץ. ההודים המגיעים לכאן מקפידים לבקר במקדשים השונים, בזה אחר זה, ובכל מקום לתרום משהו ולהתפלל. ממש עכשיו, במקדש קטן סמוך למקום עומדי, כורעת אשה הודית צעירה מול שבכת החדר הפנימי בה דולקת האש, ולאחר מכן מתיישבת על הרצפה ומתפללת, מבקשת אולי פרנסה, זיווג, או ילד, ואילו בסמוך, על מדרגות מקדש אחר, יושבים שלושה סדואים בצל, ממתינים לנדבות המבקרים, כשעל המדרגות מתחתיהם שוכבים כמה כלבים מעולפים, מנסים לשרוד בחום הכבד.
על מדרגות אחד המקדשים הפנימיים
אני ממשיך למקדש המרכזי, ובצידו אני רואה מעקות ברזל המכוונות את הנכנסים אליו. כרגע אין תורים של אנשים וכל הודי שמגיע נכנס פנימה, כולל נשים וילדים, ואני תוהה אם גם זרים יכולים להיכנס פנימה. מניסיוני כבר למדתי שיש מקדשים אליהם ניתן להיכנס ואחרים שלא, וממש אין לי כוונה להסתבך שוב אחרי האירוע מהבוקר. אני מקיף את המקדש ומגלה בצידו השני פתח כניסה ממנו יוצאים האנשים ומחליט להציץ פנימה, אולי אראה מישהו שאפשר לשאול אותו. איש בטחון במין מדים כאלה שרואה אותי מסמן לי שאני יכול להיכנס ומצרף אותי לבחור אנגלי צעיר וגבוה שעומד וממתין בצד, ואז הוא מוביל את שנינו מסביב במין קיצור דרך כזה ומכניס אותנו ישר ללב המקדש, וואו! מולנו מגיע נחשול המבקרים שכבר הגיע לקודש הקודשים וכעת הוא בדרכו החוצה, והשומר מבקש משנינו להמתין בצד המעבר הצר כמה דקות עד שהזרם יירגע מעט, ואז עוזר לנו לפלס את דרכנו פנימה. מסביב חם, וצפוף, ומזיע ומחניק, אך כל זה לא מפריע לי ואני רק נפעם ונרגש כולי מכל מה שקורה סביבנו, למרות שאין זו הפעם הראשונה עבורי וכבר נכנסתי פנימה למקדשים בביקורי הקודמים בהודו. בחלל המקדש האטום והדחוס נשמעים מלמולי תפילות ושירה, ומרחוק מסמן לנו השומר להמשיך. שנינו חותרים את דרכנו פנימה, אני ראשון ואלק הבריטי מאחורי, נכנסים לחדרון קטן ומתיישבים על הרצפה, צפופים ודחוקים יחד עם עוד איזה 20 מאמינים הודים, נשים מימין וגברים משמאל. קשה, קשה לתאר את התחושה המיוחדת הזאת של הדחיסות והזיעה והמחנק יחד עם חגיגיות הרגע, ואני מרגיש כאילו נזרקתי בבת אחת לעולם אחר, לחיים אחרים, לממשות אחרת.
שני כוהנים המשמשים בקודש, לבושים בדהוטי לבן המכסה את אזור חלציהם, מגיחים אלינו מספר פעמים מתוך קודש הקודשים, שרק גדר נמוכה מפרידה בינו לבינינו, כשבידם קערה עם להבת אש במרכזה, אפר קדוש, שקיות קטנות ארוזות ומקום פנוי להנחת המנחה, אוכל או כסף. אני ממתין בסבלנות לתורי, אפילו שבחדרון הקטן כבר חם-לוהט, וכשזה מגיע אני מניח את כפות ידי סביב האש, כמו שכבר למדתי, ומעביר אותן על פני. הכהן מורח אפר על מצחי, ולאחר שאני מניח בצלחת את תרומתי הכספית הוא נותן לי שקית קטנה ומשודכת בה אמצא לאחר מכן שתי אריזות קטנות בנייר עיתון מקופל, באחת אבקת טיקה אדומה ובשנייה אפר.
כשאני יוצא החוצה ומצליח ללגום אוויר רענן ונקי יותר ולהתאושש מעט, אני מודה לאיש המדים ההודי, שהספיק בינתיים לחזור, על שעזר לי וקיצר את דרכי ונותן לו 20 רופי. זה האחרון מבקש ממני להמתין עם הכסף ומורח גם הוא אפר על מצחי, ורק אז מוכן לקבל את הכסף.
בחצר המרכזית של המקדשים
בדרך חזרה מהמקדש לאזור האשראם אני משתדל לא לדרוך במקומות בהם החום הופך את זפת האספלט לנוזלית ודביקה, ומנסה לשחזר את רגשותיי ולהעביר לראשי את החוויה שזה עתה חוויתי, וזה לא קל. למי שהיה בהודו וחווה חוויות כאלה בוודאי איני מחדש הרבה, ולמי שלא היה כאן אתקשה להסביר מה בדיוק עברתי עכשיו. אין, צריך להיות כאן כדי להבין, וגם כשמנקים מהחוויה את כל החלקים הכאילו מסחריים שיש בה (בידי אני מחזיק את השקית המשודכת שקיבלתי מהכהן, שקית שנארזה ע"י חברת Eveready, סוכנות J.Chithira), עדיין זו חוויה חזקה מאין כמוה, מרגשת ומטלטלת. שוב, בפעם המי יודע כמה, אני לומד על בשרי איך נכונותם של ההודים לחשוף בפניך, הזר, את הטקסים הכי אינטימיים שלהם, גורמת לך לאהוב אותם ולרצות להיות חלק מהם.
חם בחוץ ואני נכנס ל"שאנטי" להתקרר קצת, להחליף כסף ולגלוש באינטרנט. רחל הכירה לי את קומאר ואמרה לי שאני יכול לסמוך עליו, ואם רחל אומרת שאפשר לסמוך אז אני סומך. חוץ מאינטרנט וכסף הוא גם סוכן נסיעות הדואג לה לכל נסיעותיה, ויש לו גם ריקשות ומוניות, אחת מהן אספה אותי משדה התעופה של צ'נאי לפני שלושה ימים. יו, אני חושב לרגע, רק לפני שלושה ימים הגעתי לכאן? נראה לי יותר כמו שבועיים.
אחרי ה"בילוי" אצל קומאר אני הולך ל"טסטי" הסמוך לאכול משהו, לשבת לקרוא קצת, ולנוח. עברתי כבר שתי חוויות רגשיות מאז הבוקר ונראה שמצפה לי עוד אחת. בסביבות חמש אני לוקח ריקשה ונוסע אל מחוץ לעיר לפגוש עוד אשה-גורו, אום-אממה שמה (Aum Amma). אממה הוא כינוי לאשה קדושה, אך הרבה לא ידוע על ילדותה ואיך הגיעה למעמדה כקדושה, מעבר לכך שנולדה במדינת קראלה. הסיפור של אום-אממה הוא שבסביבות 2001 היא הופיעה באחת המערות שעל ההר ארונאצ'לה וכונתה אז ע"י תושבי המקום בשם 'הקדושה של המערה' (Cave Amma). אממה חיה במערה כשנתיים והעניקה דרשאן מדי יום וכך הלכה והתפרסמה. כיום היא גרה באזור הכפרי מחוץ לטירו וידועה בשם אום-אממה, כיוון שבאמצעות ודרך התגלותה המיוחדת, כך מספרים, ניתן לראות זורחת על מצחה את המנטרה "אום".
אום-אממה – "נס אמיתי בטירובנאמאלאי!!!"
הדרך לאום-אממה מתפתלת בין כפרים קטנים עם בתים פשוטים, ונשים וילדים היושבים בפתחי הבתים ומביטים בכל מי שעובר שם, ובמיוחד אם הגעת באופניים, קטנוע או ריקשה. בשלב מסוים אנחנו יורדים מהכביש ועוברים לנסוע בדרך עפר עד שאנו מגיעים לבית בודד, פשוט, עם גדר גבוהה ושער ברזל. ליד השער לא חונה שום כלי רכב או אופניים, ואני תוהה אם הגענו למקום הנכון ואם בכלל מתקיים כאן משהו. הנהג עצמו לא היה בטוח בדרך ועצר כמה פעמים לשאול, ועכשיו אני מבקש ממנו להמתין ליד השער ונכנס לחצר לברר. ליד מדרגות העלייה למרפסת הבית אני פוגש בחור הודי מרשים, מזוקן, שיערו שחור וחלק, כבן 40 לערך, לבוש גלימה כתומה. לשאלתי הוא עונה שכנראה יהיה משהו בן שש לשבע. רק יותר מאוחר יסתבר לי שאדם זה הוא יד ימינה של אום-אממה, ושותף מלא בכל אירוע בו היא משתתפת ובכל מהלך של חייה.
בחצר הבית יש גינה לא גדולה ואחריה מרפסת הכניסה אליה מטפסות מדרגות מעוגלות. על המרפסת כבר יושב בחור אחד וממתין, נשען על אחד מעמודי המרפסת, והוא גם מראה לי מאיפה לקחת כרית ישיבה. על-פי התנהלותו מלאת הביטחון נראה שהוא לא נמצא פה היום בפעם הראשונה, ושוב חוזרת אלי חווית הבוקר אצל שיווה שאקטי כאשר נראה היה שכולם חוץ ממני מכירים היטב את הנהלים ומה הולך לקרות. אני חייב להודות שזה די מלחיץ. כך או כך אני ממקם את הכרית שלי סמוך לעמוד אחר ומתיישב וממתין. העוזר-המארח ההודי שמגיח מצד הבית רומז לי שאני מוזמן לעיין בערמת האלבומים המונחת ליד הקיר, ליד תמונותיה של אום-אממה, ואני אכן לוקח כמה אלבומים ומתחיל לדפדף. האלבומים פשוטים מאוד, מהוהים, חלקם גדולים וחלקם קטנים, ובכולם בתוך כיסי הפלסטיק רואים תמונות של מצלמה מאירועים שונים בהם נטלה אום-אממה חלק. בכל האירועים מבע פניה דומה, כשעיניה מגולגלות כלפי מעלה, ואני מתחיל לתהות האם היא רואה בכלל. בכל האירועים גם רואים את המארח ההודי שקיבל את פני עומד לידה ותומך בה.
לאט-לאט נאספים עוד מספר אנשים, שלושה מהם הודים (אחד שבא עם מלווה אישי ונראה איש חשוב) והשאר מטיילים כמוני, ובס"ה אנחנו תשעה אנשים הממתינים לראות מה ייקרה, ועוד שתי נשים שהן חלק מהמקום ומסייעות בארגון וסידור הפרחים בסלסילות המונחות על המרפסת בצד דלת הכניסה לבית, הדלקת קטורת ושזירת מחרוזות פרחים. שתי הנשים נראות אירופאיות, כמו העוזרת של שיווה שאקטי, ואני תוהה על החיבור הזה של נשים אירופאיות לדמויות הגורו הנשיות ההודיות, תודו שזה מעניין. בהמשך אני מגלה עוד שתי נשים הודיות, אחת מבוגרת והשנייה צעירה, ועוד בחור הודי צעיר, ונראה שכולם שייכים לצוות המקיף את אום-אממה.
העוזרת ההודית הצעירה מופיעה ואומרת שיש תה מאחורי המסך בצד, בהמשך המרפסת, למי שרוצה. כולם נשארים לשבת, ובסוף רק הבחור שהגיע ראשון ואני קמים והולכים אל מאחורי הפרגוד שם יושבות חלק מהנשים העוזרות ושוזרות פרחים. אנחנו מוזגים לנו תה בכוסות מתכת ונשארים לעמוד שם ולשתות, צופים במלאכת שזירת הפרחים.
בינתיים מגיעים שני בחורים נוספים, אחד מהם מזכיר לי נורא את השותף לדירה של יו גרנט בסרט 'נוטינג היל', גבוה, רזה, מזוקן, ונראה מעט תימהוני. השני מוציא מתוך תיק שחור וגדול כלי נגינה שנקרא גונג , מין תוף מתכת כזה המפיק צלילים מיוחדים (עיליים), ומכין אותו לנגינה. האקשן עומד להתחיל, אני מרגיש, ואני מה זה סקרן, ומתוח.
על מרפסת ביתה של אום-אממה, מצד ימין האלבומים
עכשיו העוזר-המארח פותח מעט מבפנים את דלת הכניסה לבית, כששבכת הברזל החיצונית כבר נפתחה גם היא, ומסמן משהו בידו, ומייד הבחור שהגיע ראשון, יחד עם שתיים מהנשים, מתחילים לעמול על הדלקת פתילת האש שעמדה עד כה על החלון. לאחר שהפתילה דולקת, לוקח אותה 'השותף של יו גרנט' ומסובב אותה עם האש מסביב לתמונת ראשה של אום-אממה הנשענת על הקיר, לאחר מכן ניגש לחלון חדרה של אום-אממה הפונה למרפסת ומסובב את הפתילה לידו עוד מספר פעמים. האם אום-אממה נמצאת שם בחדר? הבחור שלידי מתחיל לנגן במקצף "תיפוף" הודי-ג'מאייקני וכולנו מביטים אל הלוחות עם תמונותיה של אום-אממה ונכנסים אט-אט לקצב, כ"א עם תנוחת ישיבתו, עם מחשבותיו ועם התכוונותו. אני מרגיש שמשהו עומד לקרות אבל מה? יש מתח באוויר, ובאמת משהו קורה, משהו שהוא לחלוטין מעבר לכל מה שחשבתי או תיארתי לעצמי, משהו מוזר, שונה, אחר, משהו שלא ראיתי וחוויתי עד היום…
ועכשיו הערת אזהרה (ספוילר!): מי שמתכנן להגיע לביקור אצל אום-אממה ורוצה לחוות את הדברים מבלי לדעת מראש לאן הוא נכנס, מוזמן לדלג על הקטע הזה.
...המוזיקה נמשכת עוד ואז, לפתע, מוסט מסך הבד הדק שלפני הדלתות ושתיהן נפתחות. מישהו מסמן לנו לעמוד, ואנו נעמדים מייד, כולנו דרוכים ונרגשים, ואז היא מופיעה בפתח, נתמכת בידה ע"י העוזר-המארח, אום-אממה בכבודה ובעצמה, כשהיא נתונה בעיצומה של אקסטזה! היא עומדת מולנו, גופה רועד כולו, בידה הימנית היא מסמלת משהו עם אצבעותיה, ועיניה מביטות למעלה. העוזרים כבר מוכנים עם סלסילות פרחים אותם הם מגישים לה והיא לוקחת ומפזרת את הפרחים בידה הרועדת על ראשה ועל גופה. אום-אממה עטופה בגלימה שחורה צבעונית, לרגליה גרביים לבנות, ולקצב המוזיקה המתגברת כל גופה רועד באקסטזה. העוזרים ממהרים לאסוף את הפרחים מהרצפה ולמלא שוב את הסלסילות אותן הם מגישים לה והיא ממשיכה לפזרם על ראשה וגופה. המחזה מדהים והאקסטזה שלה סוחפת את כולנו, אף אחד לא נשאר אדיש. לאחר כעשר דקות היא מתחילה לזרוק פרחים גם עלינו, ואני ממהר לאסוף פרח אחד אלי. אט-אט האקסטזה שוכחת והעוזר-המארח מוביל אותה בחזרה פנימה לבית כשאנחנו מתיישבים.
כמה דקות לאחר מכן, כשאני עדיין תחת השפעת הופעתה האקסטטית, אנחנו מוזמנים כולנו פנימה לחדר הכניסה, האורחים והצוות המסייע, ומתיישבים על מחצלאות הפרושות על הרצפה. מסתבר שלטקס יש המשך ואני תוהה ביני לביני מה עוד? איזו הפתעה נוספת מצפה לי? הבחור עם ה"תוף" מתחיל לנגן ואז יוצא העוזר-המארח מהחדר הפנימי ומסמן לאורח ההודי, זה שנראה לי איש חשוב, להיכנס לחדרה של אום-אממה. האורח שוהה בחדר מספר דקות ויוצא, ואז מוזמן מלווהו ההודי. עכשיו אחת מהנשים האירופאיות המלוות מזמינה כל פעם מישהו מהאורחים, קודם לישיבת המתנה ליד הדלת המסמנת שהוא יהיה הבא שייכנס, ואחר-כך פנימה. אני מוזמן בין הראשונים (מה זה אומר?), אחרי שתי בנות הולנדיות, וכשאני כורע ברך וממתין ליד הדלת אני מנסה לחשוב מה בדיוק קורה שם, אבל אני לא שומע שום קולות או משהו אחר, כלום. ואז מגיע תורי ואני נכנס פנימה מוכן לכל דבר, כמעט. ליד הדלת, על כסא, יושבת אום-אממה ואני כורע לידה. היא מתחילה ללטף את פני, לאט-לאט, את שערי, עוברת מצד לצד במשך דקה או שתיים, ואז מצמידה את פניה לפני מבלי לומר מילה וממשיכה ללטף אותי. בשלב מסויים היא מקרבת את צד פניה לשפתי באופן שברור לי שאני אמור לנשקה עכשיו. אני מנשק בזהירות, פעם ועוד פעם, ואז היא מסמנת לי שאנשק את כף ידה האחת, ולאחר מכן את השנייה. לידה יושבת העוזרת ההודית הצעירה שמגישה לה סלסילה עם פרחים, והיא מתחילה למלא את ראשי בפרחים עוד, ועוד, ועוד, כשההודית הצעירה ממלאת במהירות את הסלסילה עם הפרחים שאספה מהרצפה. העסק נמשך כנראה יותר זמן מהמתוכנן, כי פתאום נכנס לחדר העוזר-המארח ורומז לי שאני צריך לסיים. אום-אממה מלטפת שוב את פני ומחייכת, ואחר-כך "מקנחת" בחיבה את אפי כאילו אומרת משהו כמו "שובב אתה...", לפי החיוך הנסוך על פניה.
אום אממה, 'הקדושה של המערה', וה'אום' המופיע על מצחה
אני יוצא לחדר הכניסה אוסף במבוכה משערי וחולצתי כמה פרחים שנותרו שם, כולי מבולבל, מנסה להבין מה בדיוק קרה שם בחדרה של אום-אממה. קודם, כשיצאו מהחדר אלה שנכנסו לפני, ניסיתי לנחש ע"פ פניהם ועיניהם מה הם חוו בפנים ולא הצלחתי. כלום. עכשיו אני מתיישב לי לאיטי על המחצלת ומרגיש שיש לנו (אלה שכבר היו בפנים) סוד משותף, סוד שכל אלה שעדיין לא נכנסו לא יודעים אותו.
הבחור ההודי הצעיר מצוות העוזרים מתחיל לשיר איזה ניגון הודי מונוטוני, ולאט לאט כולנו מצטרפים אליו. בינתיים ממשיכים להיכנס לחדרה של אום-אממה כל שאר האורחים ולאחר מכן גם כל צוות העוזרים שלה, שכנראה זוכים לדרשאן שלה בכל אירוע כזה. אני עדיין לא ממש מעכל את כל מה שחוויתי כאן, ואצטרך עוד זמן לכך. כרגע הכל ברמת הרגש שפורץ ועולה על גדותיו ולא נותן לשום דבר אחר להיכנס. זה עתה הייתי שותף לחוויה רגשית מיוחדת שכמוה לא חוויתי אף פעם בחיי, וייקח זמן עד שהחוויה הזאת תעשה דרכה לחלקים הקוגניטיביים שלי שיוכלו לנתח, להסביר, ובסופו של דבר גם לעזור לי להבין טוב יותר את החוויה שחוויתי זה עתה.
כשהכל מסתיים, אנחנו יוצאים החוצה לעוד לילה הודי חם ודחוס. הירח טרם עלה ומסביב חושך מוחלט ואפשר לראות את כל הכוכבים בשמים הנקיים מענן. אוריון גיבור הצייד עכשיו במרכז השמיים ואתו הכלב הגדול והכלב הקטן, בדרכם למסע הצייד הנצחי. הריקשה שאמורה לאסוף אותי עדיין לא הגיעה, ואני מרגיע את אנה, אחת משתי הבחורות ההולנדיות שביקשה להצטרף אלי, שהוא בטוח יגיע, כי אני אמור לשלם לו על שתי הנסיעות רק כשנחזור לעיר. כל האחרים כבר עזבו, ואחרי איזה עשרים דקות מגיע גם נהגנו האמיץ ואנו מפליגים בדרך חזרה. איזה רבע שעה נסיעה מפה לכיוון העיר גרה רחל, ואני מבקש מהנהג לעצור אצלה כדי להיפרד, זמנית. הימים האחרונים פה היו לי מאוד אינטנסיביים ואני חייב לעבור למקום קצת יותר רגוע, אם אפשר עם קצת ים או משהו. רחל, מסתבר, לא בבית ואיל וקרן מכינים להם ארוחת ערב. אני משאיר פתק לרחל, מודה לה על הכל, ומשאיר גם את מפתח הבית שנתנה לי. אני כותב לה שאני מתכנן לחזור מתישהו, אבל לך תדע, בהודו הכל יכול לקרות והתוכניות גם הן משתנות.
יותר מאוחר ב-Tasty Cafe אני מנסה להירגע וכותב כמו משוגע את כל מה שקראתם זה עתה. אנה לידי אוכלת בנימוס הולנדי ואילו אני חייב לכתוב עכשיו, כשהכל עוד טרי ולא עבר שום עיבוד של זמן או חשיבה. הקפה מלא בתרמילאים, ברקע מוזיקה הודית, וכשאנה מוציאה ספר לקרוא בינתיים, אני ממשיך לכתוב ומזמין לנו צ'אי, ועוד אחד, ועוד אחד, ולא יכול להירגע...
