Quien se apura en la Patagonia pierde el tiempo* – פרוש המשפט בסוף הרשומה

הכביש המהיר הדרומי מספר 7 של אוגוסטו פינושה (הדיקטטור ששלט בצ'ילה מ1973), חיבר למעשה את חלקה הדרומי של צ'ילה לדרומה, ואיפשר גישה לאזורים נידחים, בהם חיו כמאה אלף תושבים. תושבים אלה ניהלו אורח חיים עצמאי, תלוי מאוד בכוחות הטבע. הקרטרה אוסטרל מתחיל למעשה מפוארטו מונט, ומסתיים כ1200 קילומטרים דרומה, בעיירה המבודדת ויה אוהיגינס. אפשר היה להתייחס לכינוי "הכביש המהיר" בבדיחות הדעת עד לשנים האחרונות, בהן מקודמת סלילת כביש אספלט אמיתי דרומה. לתחושתנו, היינו בין אחרוני המטיילים שזכו לחוות את דרך הייסורים והתענוגות, כמעט במתכונתה המוכרת לרבבות המטיילים שטיילו בה, מי בטרמפים, מי באופניים ומי ברכב. (עדכון 2017 = קראתי שהדרך דרומה סלולה עד סרו קסטיאו, מה שמקל מאוד על הנסיעה, ונראה שאין צורך ברכב גבוה = שווה בדיקה)

מפת החלק הצפוני של הקרטרה אוסטרל, עם דגש על נתיבי המים שיש לחצות, למעשה לא קיימת דרך יבשתית

תכנון: עוד בביקורנו הקודם בפטגוניה שמענו רבות על הדרך, הנחשבת בין הדרכים היפות בעולם. הדרך חולפת על וליד פסגות האנדים עטויי השלג, לצד פיורדים אדירים ובתוכם, למרגלות הרי געש, בתוף פארקים נפלאים וליד קרחוני יבשה אדירים. כך שהיה ברור שבטיולנו הנוכחי נעשה מאמץ לטייל בדרך הזו, גם אם אנו מגיעים לצ'ילה טרם פתיחת עונת התיירות. משמעות הדבר הייתה שנאלץ לשכור רכב, רצוי מאוד טנדר או ג'יפ, ולחזור בנתיב שנסענו בו. בקטע התכנוני אנחנו קצת מאפשרים למקום והזמן להשתתף בטיול, ולא סוגרים דברים מראש. ההשגחה המנווטת את דרכי הטיילים, נאלצת לעבוד שעות נוספות, כדי לסגור עבורנו עסקאות של הרגע האחרון, ולרצף את דרכנו מלאת המהמורות.

היציאה מפוארטו מונט מתחילה בכביש סלול, קרוב מאוד על החוף כך שהוא רטוב מנתז הגלים

לצאת לקרטרה ניתן במספר דרכים. ראשית, מצפון לדרום או להיפך. שנית, מארגנטינה או מצ'ילה. משיקולים שונים, בחרנו לצאת מצ'ילה ומהצפון דרומה. קשה להאמין אבל הנקודה הכאובה ביותר הייתה שלא נעבור דרך ברילוצ'ה (ארגנטינה), ולא נחווה את החוויה הגסטרונומית המיוחדת של הביקור במסעדת הסטקים של דון אלברטו.
 למי שמעוניין לנסוע ולחוות את החוויה בדרך מסודרת יותר, מומלץ מאוד לפנות לכפיר מחברת EL KARTEL.

נקודת עצירה ראשונה במשחק, המתנה למעבורת מספר 1 בין Caleta Arena ל Caleta Puelche

לא מצליחים לסגור רכב בפוארטו וארס, נוסעים בגשם שוטף לפוארטו מונט, מוצאים טנדר ניסן טראנו, וסוגרים למחר. עדיין גשם שוטף ולכן חוזרים לואראס לארוחת צהרים מפוצצת במסעדה מקומית. הימים חולפים והפעילות אינה מרובה, העיקר שאנחנו בחופש וביחד. מחר כנראה תתחיל ההרפתקה, בתקוה שתהיה מוצלחת. מחר יום של נשיאת תרמילים כבדים והטלטלות. יום של קניות והתארגנות בתקוה להגיע להורנופירן וגם לרכישת כרטיסי מעבורת ליום המחרת.

מעבורת מספר 1 מגיעה כדי לאסוף אותנו, מכאן נמשיך עד Hornopiren העיר שלמרגלות הר הגעש

אז התרמילים נשארו בשלב זה במלון, ואנו נוסעים באוטובוס למונט, לקבל את הרכב. היציאה ממונט ללא מפה קשה ומסתבר שהיציאה לכביש 7 קשה גם היא וההתברברות גובה זמן. הטנדר עושה יפה את המהמורות שבדרך ואנחנו שמחים שלא התפתנו להצעה לשכור רכב רגיל. נוסעים ממש לאורך החוף חלק מהדרך, עד כדי כך שהכביש רטוב מהגלים הקוצפים. מהר מאוד הכביש הופך לדרך עפר רעועה וגשם מתחיל לטפטף. חציה ראשונה במעבורת 45 דקות ונסיעה של כשעה וחצי עד ליעד הורנופירן.

מבט ראשון על הר הגעש הורנופירן

מכאן יוצאות המעבורות לקאלטה גונזלס, מעבורת אחת המפליגה לאורך הפיורד במשך כ3.5 שעות, נסיעה קצרה בחצי אי ששייך לפארק פומלין, ומעבורת נוספת, שתשיטנו למקטע האחרון של הדרך אל צ'איטן, העיר שנפגעה קשות מהר הגעש.

המלון בהורנופירן חביב ומשולל אנגלית לחלוטין. דבר שיוצר סיטואציה מצחיקה, אנחנו מבינים שבעלת המלון גובה כסף על נייר טואלט בעוד היא מספרת לנו בשפתה הקולחת שהנייר נגמר והיא שלחה מישהו דחוף לקנות. על ארוחת הבוקר המתוקה, מתוקה, מסביר לנו זוג צרפתי שחי בסנטיאגו, כי עלינו לצאת בדחיפות לקנות כרטיסי מעבורת, אני יוצא בבהילות ומסתבר שאין כרטיסים להיום, הפקידה החביבה שוברת לשונה באנגלית ומסבירה לי שעלי להגיע שעה לפני ההפלגה ולהמתין, הסיכוי פיפטי. חוזר למלון לוגם את הקפה שנעזב בחיפזון ויוצאים לדרך. הפעם בשורות טובות הפקידה הנחמדה מסדרת לנו כרטיסים, ואנו עולים למעבורת. עלות השיט לנו ולטנדרנו 35000 פזו (כשבעים דולר).

נפרדים מהורנופירן ויוצאים לשיט בתוך הפיורד

דגל צ'ילה מתנופף ברוח הקלילה

מחנים את הרכב ברוורס, ויוצאים לסיפון להתרשם ולצלם. ההפלגה היא בתוך פיורד, עוזבים מאחורינו את הר הגעש הורנופירן, עטוי בכיפת שלג ומתקרבים לקראת הר הגעש צאיטן הזכור לרעה. כיפתו המושלגת נראית שלווה ואינה מספרת את הסיפור. במהרה נגיע לצאיטן ואולי נוכל להתרשם מעקבות ההרס. הפיורד הצר, מדרונותיו משופעים מכוסי יער, במים חוות לגידול דגי סלמון ועוד מצופים , שאולי משמשים לגידול צדפות. ממשיכים לנוע דרומה והפסגות הקרובות עטורות מעטה שלג כבד, מעניין מה צופה לנו הדרך בהמשך. לאחר כשלוש שעות וחצי עוגנת המעבורת על לשון יבשה, צי המכוניות נפרק ונוסע בדרך יער מדהימה עד לנקודת עליה על מעבורות קטנות יותר הממתינות בסבלנות. חצי שעה נוספת והגענו לקלטה גונזלו, משם נפרקים ונוסעים שוב בדרך עפר נופית אל העיר צאיטן.

תעשייה אדירה של גידול דגי סלמון, אותותיה נראים במקומות רבים שחלפנו בהם

קטע מעבורת נוסף מגיע לסיומו

שייט בין פסגות האנדים עטויות השלג

מעבורת אחרונה להיום

בדרך חווים להערכתנו את הפגיעה של התפרצות הר הגעש בעצי היער העומדים מתים במאותיהם על הגבעה הטרשית.

צ'איטן, מוגדרת לונלי פלנט משנת 2000 כ"מטריית איזמרגד לחופו של מפרץ גשום". לא עוד. העיירה הקטנה נחרבה כתוצאה מהתפרצות הר געש צ'איטן בשנת 2009. הרשויות הצי'לייניות הספיקו לפנות את הכפר לפני ההתפרצות ובכך הצילו את כל האנשים. האפר שהתפרץ מהר הגעש סתם את הנהר, והנהר מצא לעצמו נתיב חדש והציף את העיירה לגובה של 2 מטר. אותות הנזק ניכרים כיום רק בבתים שחרבו ולא שוקמו ובחצרות הבתים המלאות בחומר שהובא ע"י הנהר ומכיל כנראה אפר ואדמה. כיום העיר חוזרת לחיים אך נראה שנדרשות עבודות שיקום רבות. גם הרשויות די אשמות בעניין. בשלב מסויים הוחלט להקים את העיר מחדש באזור המרוחק מספר קילומטרים מהקודם, אך לאחר מספר שנים החליטו הרשויות לחזור בהן מההחלטה ולהקים מחדש את העיר במקומה הנוכחי. אולי מי שיבקר בשנים הבאות יזכה לראות את פרי השיקום.

צילום מהגשר שלפני הכניסה לעיר

העיר צאיטן עלובה אותות ההרס ניכרים על חלק מהבתים.

זה הנהר שמימיו הגואים הציפו והרסו את העיר

רוב הבתים שוממים העיר לא מרשימה ואין מה לעשות מלבד לצפות בהר הגעש המעלה ענן לבן של עשן.

מחפשים מסעדה פתוחה בין המבנים המעטים שעליהם מופיע שילוט מותאם, הכל סגור. מתפשרים על אמפנדה מטוגנת ומקווים לטוב.

ממשיכים לכיוון לה חונטה (בתחתית המפה המצורפת). התברברות גדולה ומטופשת, לדרך יערנים המסתיימת בתהום. טוב שהדרך הסתיימה אחרת היינו ממשיכים לנסוע עוד עשרות קילומטרים בשביל של חוטבי העצים.

הדרך חולפת לצד אגם ריזופטרון

כך יוצא שמחליטים לעצור ללינת לילה בסנטה לוצ'יה, אליה מגיעים בחשיכה. היציאה מצ'איטן מפתיעה לטובה, כביש סלול נהדר, ובהמשך כמובן דרך עפר גרועה, פס (מעבר הרים) אחרי פס עד שמגיעים לסנטה. חוויית השקיעה מדהימה צבעי האגם הסגולים וההרים הזוהרים. אך איננו עוצרים לצלם מפאת השעה המאוחרת. לקראת סוף הדרך לסנטה, ערמות שלג מצדי הדרך, מעניין אם הדרך הייתה עבירה גם בחודשי החורף. בסנטה מתמזל מזלנו למצוא קבנה זוגי עם מטבחון, מים חמים, נהדר. בעלת המקום לומדת עברית מאינטרנט, אך היא לא שולטת מספיק, כדי להסביר לנו מדוע. לפחות בזכות אהבת ישראל זוכים להנחה קטנה. בחדר קמין המוסק בעצים, הגברת מעמידה לרשותנו מלאי עצי הסקה. המכולת השכונתית עדיין פתוחה, המבחר דל אך מספיק להכין ארוחת ערב טובה. ועל בקבוק בירה אוסטרל, מה יכול להיות רע.

משכימים לבוקר קפוא, התנור דעך בלילה, ועד אשר החדר מתחמם אנחנו מרגישים כמו ארטיקים. נותרו מספיק שאריות לארוחת בוקר טובה ואחריה יוצאים לכיוון שמורת קאולט בכוונה להגיע אל הקרחון התלוי.

שותפה לדרך

דרך יפה בתוך יער לאורך אגם ריזופטרון ולאחר מכן מגיעים לפיורד ובקצהו פורטו פויאפי.

גשר אחד מרבים, על הנהרות החוצים את דרכנו

נהר שזורם לצד הדרך, או שהדרך זורמת ליד הנהר

גשר העץ שעליו אכלנו את ארוחת הצהרים המאולתרת שלנו, כל כך מקסים שגם בדרך חזרה בחרנו בו מכל המקומות היפים

פויווואפי עיירה קטנה על קצה הפיורד, הוקמה ביערות הגשם ב1935 ע"י 4 גרמנים הרפתקנים

הדרך לפארק קאולט חולפת לאורך הפיורד, גם כאן ניכרים אותות תעשיית גידול דגי הסלמון

על פארק קאולט (Queulat) והקרחון התלוי והמשך הדרך דרומה, ברשומה הבאה.

* ולפרוש של המשפט הפותח - * "מי שממהר בפטגוניה משחית את זמנו לריק"

לסיכום 3 שבועות נהדרים בצ'ילה כאן