האיים האזוריים - יוני 2019 - הבלוגים של למטייל

שמח לארח כאן את אסנת (הכותבת) וגידי שחזרו מטיול יפיפה לאיים האזוריים, ומספרים כאן את חוויותיהם, תהנו.

לאחר הטיול לויאטנם וקמבודיה, החלטנו לצאת לחו"ל קרוב יחסית. בשיטוט באינטרנט גיליתי קבוצה של איים קטנים השייכים לפורטוגל ונמצאים כ- 2000 ק"מ מערבית לה. תשעת האיים האָזוֹריים הם איים קטנים- שניים במזרח, חמישה במרכז ושניים במערב- כששטחו של הגדול ביניהם, Sao Miguel (סאו מיגאל), הוא 745 קמ"ר והקטן ביותר, Corvo, שטחו 17 קמ"ר בלבד. מספר התושבים באיים הוא כרבע מליון ולמעלה ממחציתם גרים בסאו מיגאל.

התלבטנו באלו מתשעת האיים לבקר שכן הקצבנו לטיול עשרה ימים והיה ברור שלא נספיק לבקר בכולם. בחרנו את אלו שהיו אטרקטיביים והגישה אליהם יחסית נוחה. בכל אי קיים שדה תעופה קטן ונמל, אך לא מכל אי ניתן להגיע לכל אי אחר בטיסה ישירה או בשייט, או שהשעות לא התאימו לתכנית. בחרנו חמישה איים כאשר לאחד הקצבנו (Sao Miguel) ארבעה ימים, לשלושה איים הקצבנו יום טיול אחד בכל אי (Terceira, Sao Jorge, Pico), ויומיים לאי נוסף (Faial). בדיעבד, היה עלינו להוסיף יומיים על מנת למצות את המקסימום.

יום 1: טיסה לסאו מיגאל וסאו מיגאל

יצאנו מהבית ב- 01:30 לטיסה בחמש בבוקר עם Air Portugal. טוב שיצאנו מוקדם משום שזה היה סוף השבוע של חג השבועות וחניוני המכוניות לטווח ארוך היו מלאים. הופנינו לשטח חנייה מס' 26 שחלקו ללא אספלט. רק שם היתה חניה פנויה (וללא עלות). הטיסה יצאה באיחור קטן ובנחיתה בליסבון היה תור ארוך לדרכונים. הפורטוגזים הוכיחו יעילות רבה והתור התקדם במהירות. לאחר כשעתיים יצאנו לטיסה ל- Porto Delgada (פורטו דלגדה, עיר הבירה של סאו מיגאל והעיר הגדולה ביותר באיים).

נחתנו בשדה תעופה קטן למזג אויר חמים ושמשי וקיווינו שכך ישאר. ניגשנו לחברת השכרת המכוניות (wayzor) וקבלנו פורד פיאסטה ידנית. כשה- waze מנחה אותנו, יצאנו לכוון המלון שממוקם בעיירה השכנה Lagoa. המלון נחנך (על ידי נשיא האיים האזוריים) ונפתח ביום בו הגענו. הוא כולל עשרה חדרים מרווחים הממוקמים בסמיכות לחוף הים ויש מהם נוף יפהפה. הכל חדש לחלוטין. בהחלט מומלץ: and Spa Sul Vilas. פקידת קבלה נחמדה קבלה את פנינו ולאחר מכן הגיע גם בעל המלון. קשרנו אתו שיחה והסתבר שיש לו ידע רב על האיים: הסטוריה, גאוגרפיה, אקלים, גאולוגיה, בוטניקה, זואולוגיה וכו'. שנים הוא גולש על גלים והשתתף בתחרויות סביב העולם וכך הכיר מדינות ואנשים רבים.

לאחר התמקמות קצרה, חזרנו לפונטה דלגדה (נסיעה של עשר דקות לכל היותר) והחנינו את המכונית בחניה תת קרקעית במרכז העיר. משם הלכנו למבצר Fortaleza s. Bras.

בתוך המבצר נמצא מוזיאון המתאר את תחילת ההתיישבות באיים האזוריים במאה ה- 15, המלחמות בהן השתתפה פורטוגל ותצוגת כלי נשק. עלינו על חלקו העליון של המבצר וראינו את קו החוף המצוקי היפה ומרחבי האוקינוס האטלנטי.

יצאנו מהמבצר ומצאנו מסעדה קטנה ליד החוף. חזרנו למכונית דרך הרחוב הסמוך אל החוף שלאורכו נבנו בתי מלון גדולים. הגענו למלון בערב, אך השמש רק נטתה לערוב. בשעה 21:30 מחשיך לחלוטין. בהמשך הטיול ניצלנו היטב את שעות האור הארוכות.

התחלנו להתארגן ללינה כשלפתע פילחו את האויר קולות נפץ אדירים. לרגע חשבנו שהחמאס עוקב אחרינו... לאחר כמה דקות שמענו שוב קולות נפץ. ידענו שאין מלחמה באזור ולא הבנו מה קורה. יתכן והיו גם במהלך הלילה, אך היינו כל כך רצוצים, שלא שמענו כלום.

יום 2: סאו מיגאל מערב

כשקמנו בבוקר, ראינו שירד גשם במהלך הלילה, אך מזג האויר היה מצוין. מעט קריר ומעט עננים. היות והשכמנו קום, החלטנו ללכת לכנסיה הממוקמת בקרבה למלון, ממש על חוף הים. הכנסיה נבנתה בשנת 1571. כל הכנסיות באיים, כך נאמר לנו על ידי אחת המקומיות, בנויות באותה הצורה. המון כנסיות וגדולות. בכל כפר, נידח ככל שיהיה, עומדת כנסיה גדולה ולעיתים מפוארת מאוד.

כך גם מגרשי כדורגל. בכל ישוב קיים מגרש כדורגל גדול. כך כנראה הם מוציאים מקרבם שחקני כדורגל מצוינים.

באחת מהליכותינו על רציף הנמל, שמענו פתאום שאגות שמחה. הבנו שכנראה רואים משחק כדורגל. בהמשך נודע לנו כי פורטוגל והולנד שיחקו זו מול זו והפורטוגזים ניצחו. שאגות שמחה וחיבוקים נשמעו ונראו בכל הנמל. במקרה חלפנו ליד כמה זוגות הולנדיים שגם חזו במשחק. פניהם היו נפולות...

חזרנו למלון ודבר ראשון ששאלנו היה לפשר הפיצוצים שהיו בלילה. הבחורה הנחמדה צחקה ואמרה: "שכחנו לאמר לכם שיש מנהג דתי עתיק יומין. כל שנה, בין החודשים יוני וספטמבר, הנוצרים מעלים את זכר ישו ומבקשים ממנו שייטיב עמם. כדי שישמע טוב יותר את תפילותיהם, הם יורים פצצות הדומות לזיקוקין אך ללא האור". היא סיפרה שישנן גם תהלוכות בכפרים. ואכן כמה מהן ראינו בהמשך הטיול. במהלך ארוחת הבוקר נכנס חודריגו, בעל המלון, והמשכנו לשמוע ממנו על האיים. לאחר מכן יצאנו מערבה. התחנה הראשונה היתה מערה, או נכון יותר, תעלה בה זרמה לבה בעת התפרצויות הרי הגעש על האי. האיים האזוריים נוצרו מפעילות געשית רבת שנים. האי הראשון, סנטה מריה, הדרומי והמזרחי ביותר, נוצר לפני כשלושה מליון שנה. הפעילות הגעשית האחרונה התרחשה בשנים 1957-8 באי פאיאל, אליו נגיע בהמשך הטיול. המסלע הגעשי היה זה שקבע את המגוון האקולוגי שהתפתח במקום. צמחים ובעלי חיים שהתאימו עצמם לתנאים הפיזיים שהתקיימו שם.

עם הגעת האדם במאה ה- 16, הובאו צמחים מאזורים אחרים בעולם, חלקם לנוי, שהתפשטו והשתלטו על אזורים בהם היתה בעבר צמחיה אנדמית. גם הפעילות האנושית של כריתת יערות לצורך בניה וחקלאות הוסיפה להרס המרקם האקולוגי במקום. בעשרים השנים האחרונות נעשים נסיונות לשמר אזורים בהם הצמחיה עדיין לא הופרה וגם לאיכלוס מחודש של צמחים אנדמיים. האיחוד האירופאי מסייע בפרויקטים אלו.

הגענו ל- Gruta do Carvao מעט לפני פתיחתה ב- 10:00 בבוקר. לאחר התארגנות והסבר קצר, ירדנו לסיור מודרך. אורך המערה כ- 5 ק"מ אך מותר ללכת בקטע קצר בלבד בגלל בטיחות. הולכים על לבה שהתקשתה- הליכה לא כ"כ נוחה.

אבנים שחורות בגדלים שונים שלעיתים מחליקות והיציבות מתערערת. ההליכה איטית אחרי המדריכה שהסבירה מהיכן זרמה הלבה ולאיזה כוון. הלבה החלה כזרימה על פני השטח במדרון ולאחר התמצקות השכבות העיליות נוצר הצינור שבתוכו זרמה הלבה הנוזלית. קצבי הזרימה בחלק העליון היו שונים מאלו שבחלק האמצעי והתחתון, בהתאם לטמפרטורה. לכן נוצרו צורות מגוונות המעידות על כוון הזרימה וצמיגות הלבה. את הקירות והתקרה מכסים נטיפים שנוצרו לאחר התקררותה.

לאחר שיצאנו מהמערה, נסענו לחפש סופרמרקט כדי להצטייד באוכל ובעיקר בשתיה. קצת התברברנו ולבסוף מצאנו סופרמרקט שכונתי קטן ברחוב צר מאוד שבקושי ניתן היה לעבור בו. הצטיידנו והמשכנו מערבה, לכוון Sete Cidades : "שבעת הערים" – מקור השם כנראה לטיני ומתייחס לאי שיש בו שבעה שבטים או שבע ערים. ככל שעלינו, נעשה קר יותר ונכנסנו לתוך ערפל. חיפשנו מסלול הליכה ברגל שאמור היה להיות באזור. עצרנו בצד הדרך, ליד התחלת מסלול הליכה תלול. שני גברים ירדו מהשביל. ניגשתי אליהם ושאלתי לאן השביל מוביל. הם תארו אותו והיה די ברור שזה לא השביל שאנחנו מחפשים...

מצידו של הכביש נגלה לעינינו גשר גדול ועתיק. עצרנו לצד הדרך והלכנו לראותו. לא יכולנו לעלות עליו ושערנו שהוא שימש כאקוודוקט. הסתבר שזהו חלק מהמסלול אותו חיפשנו. המשכנו הלאה והגענו למקום בו השביל מתחיל. אורכו כששה ק"מ ולצערנו לא היה לנו זמן לעשותו. הסתפקנו בכך שראינו כמה חלקים ממנו בדרך.

אחד הצמחים השכיחים במקום מתגאה בעליו הענקיים.

בשלב כלשהו התפוגג הערפל וניגלה לעינינו נוף יפהפה. חנינו ב- Vista Dorei, תצפית על שני אגמים שנוצרו בתוך לוע של הר געש (קלדרה).

כאן התחלנו את סדרת הקלדרות שנראה לאורך כל ימי שהותנו באיים. לוחות הסבר, רובם מקרמיקה שמחזיקה מעמד היטב (במידה ואינה נשברת), נמצאים בכל מקום. אציין כי השילוט באיים מצוין. גם בדרכים, גם בתצפיות וגם במסלולי הליכה. בתחילת כל מסלול הליכה יש שילוט הכולל חתך טופוגרפי, צילום אויר ועליו סימון המסלול, מרחק הליכה ותאור האזור מבחינה גאוגרפית. כל השלטים מתוחזקים היטב.

ליד התצפית המרהיבה ישנו שלד של בית מלון שנפתח בתחילת שנות התשעים לשנה בלבד ונסגר מחוסר כדאיות כלכלית. שמענו שסינים רכשו אותו ויש כוונה לפתוח אותו מחדש עם גל התיירות הגובר.

מהתצפית ירדנו לאורך הכביש המפותל עד לאגמים: Lagoa Azul (האגם הכחול) ו- Lagoa Verde (האגם הירוק). בין שניהם עובר גשר כמעט בגובה המים. על הגשר חנו מכוניות מקושטות עם פרחים שחיכו למכונית חתן-כלה שהגיעה בקול צפירות והשיירה המשיכה הלאה. החנינו את המכונית והלכנו בשביל המקיף את Lagoa Verde. בתחילה עובר המסלול באזור יחסית פתוח שמוביל לאתר פיקניק. משם נכנס השביל ליער המקיף את האגם ומתפתל מעליו. שביל תלול העולה ויורד, מתרחק מ- ומתקרב אל האגם לחילופין.

שביל יפהפה שלא כדאי לוותר עליו. ההקפה, כארבעה קילומטרים, אורכת כשעה ורבע עד לחזרה לחניה.

בתוך האגם שחו להם בנחת ברווזים חמודים.

המשכנו לכוון החוף המערבי עד Ponta De Ferreria. . הנוף לכל אורך החוף הוא מצוקי ותלול, חסר צמחיה כמעט לחלוטין.

הישובים בכל האיים ממוקמים ברובם לאורך החופים. ישנם ישובים בודדים, בעיקר חוות, הממוקמים במרכזי האיים.

בעוד הכביש יורד ומתעקל באחד הכפרים, ראינו מולנו תהלוכה של אנשים שחלקם לבושים במיטב בגדיהם וארבעה שוורים סוחבים עגלה עם גלגלי עץ רועשים ועליה תמונות של ישו ותוצרת חקלאית.

התהלוכה השתרכה לאיטה והיתה לנו הזדמנות לצלם את הארוע המוזיקלי. בצד עמדו בני נוער וחילקו לחם ויין לעוברים. המשכנו לאורך החוף, ירדנו לכמה חופים יפים שההרים משתפלים אליהם במתינות והמשכנו בנסיעתנו. לעת ערב עצרנו באחת המסעדות הממוקמות לאורך החוף ומשם חזרה למלון.

יום 3: סאו מיגאל מרכז

השכמנו קום לשייט לוויתנים שיצא בשמונה וחצי בבוקר. מזג אויר נפלא, רגוע ושמיים כמעט בהירים. הצטיידנו בארוחת בוקר שהכין לנו שף המלון ויצאנו לדרך. ההפלגה היתה מעיירה אחרת, Villa Franca do Campo, כ- 25 ק"מ מזרחית ל- Lagoa. הגענו בשמונה בבוקר למשרד חברת Terra Azul הממוקם בנמל. מומלצת מאוד! (https://www.azoreswhalewatch.com/ ).

התכנסנו בחדר ההדרכה עם שאר אנשי הקבוצה שהפליגו אתנו (סה"כ 12 איש עם הצוות) וקבלנו הסבר על משך ההפלגה, מה צפוי שנראה והסבר על בעלי החיים הימיים. הודגש מאוד נושא שמירת הטבע והסביבה והצלת בעלי החיים הימיים. המדריך מסיים בימים אלו את עבודת הדוקטורט שלו על מין לוויתן הנמצא בסמוך לאי טוגה באוקינוס השקט והשפעות לחץ התיירים על המשך קיומו. בסוף ההסבר ראינו סרטון מצוין על הנזק שהאנושות גרמה וגורמת לאוקינוסים. מסתבר שלוויתנים שאוכלים תמנוני ענק החיים במים עמוקים, טועים ורואים את שקיות הפלסטיק כתמנונים ובולעים אותם. הקיבה שלהם מתנפחת והם מתים. כן דובר על הטביעות ש כל אחד מאתנו משאיר בסביבה גם ספינות סוחר גדולות מאוד וספינות תיור (קרוזים) פוגעות בבעלי החיים הימיים לעיתים בלי לשים לב. קיימים חוקים אך הם אינם נאכפים כנדרש. המשפט הנפוץ: "when in nature, take nothing but photos and leave nothing but footprints" הוא בעייתי.. אחרי הסבר כזה, קצת קשה לעלות לסירה ולשוט בלב שקט, ביודענו שאנחנו מפריעים. התחושה מעורבת: סקרנות ודאגה. הסירה החלה להפליג ולאחר שיצאנו מתחום הנמל "הרביצה" מהירות של כ- 60 קמ"ש (לעומת הספינות בין האיים ששטות במהירות של כ- 20 קמ"ש).

מזל שהמים היו שקטים. בשייט חזרה, אחרי 11 בבוקר, מצב הים כבר השתנה והזודיאק עלתה וירדה בנפילה חזקה בכל פעם שעלינו על גל. הפלגנו כברת דרך ואז הסירה נעצרה לאיטה. מרחוק זיהינו לוויתן. לוויתן זרע (sperm whale) או ראשתן גדול ראש, שזהו אזור מחייתו, הגיח מעל למים. סילון המים שזינק מהחור הממוקם בצידו השמאלי הקדמי של הראש הסגיר אותו.

לצערנו היתה לידינו זודיאק נוספת שהגיעה לפנינו. על אף שהיינו רחוקים ממנו, הלוויתן כנראה נבהל וצלל כשזנבו כלפי מעלה. זה בדיוק הלחץ התיירותי עליו דובר קודם.

איך המדריך ידע לאן להפנות את המשקפת באוקינוס העצום? ישנן עמדות תצפית על החוף שבעבר שימשו לעמדות תצפית לאתר לוויתנים לצורך צייד. חבר'ה צעירים מאתרים את הלוויתנים, הצבים, הדולפינים וכל חית ים אחרת עם משקפות רבות עוצמה ומודיעים למדריך או לסקיפר לאן לשוט. לאחר השייט, נסענו לעמדת התצפית וראינו את הצופים בפעולה.

בחזרה לשייט. פתאום, ממש בסמוך לסירה, הגיחו שלושה דולפינים. זמן קצר לאחר מכן, עוד שלושה הציגו לנו מחזה מרהיב של קפיצות לגובה. הם התקרבו לסירה, שחו מתחתיה, לצידה, הסתכלו עלינו וצייצו להם. המדריך הסביר שאנחנו צופים עכשו במחזה נדיר שידוע עליו מעט מאוד בספרות המדעית: עירוב של דולפינים ממין bottlenose עם מין אחר של דולפינים שנקרא בטעות pilot whales (נתב בעברית). ראינו את הקבוצה הזו שוב ושוב. בד"כ אין קשר בין המינים השונים. בעיקר הנתבים אינם אוהבים חברה לידם.

לשאלתי על התקשורת ביניהם, אמר המדריך כי לא ברור האם יש להם אפשרות לתקשר זה עם זה. לקראת סוף ההפלגה ראינו ומשינו מהמים שרידי תמנון צפים, כנראה מה שנשאר מארוחה של אחד הלוויתנים. הצלחנו גם "לדוג" כובע של אחד הנוסעים שנפל למים ושקית פלסטיק. לפני ההגעה לנמל, שטנו סביב אי יפהפה (Ilheu da Vila Franca) שמאז 1983 מוכרז כשמורת טבע ומתבצעים בו מחקרים אקולוגיים. סלעים מזדקרים ועליהם אוסף רב של צמחיה והמון צפרי מים. קולות וצרחות של שחפים ועופות מים אחרים מילאו את חלל האויר.

המדריך הסב את תשומת ליבנו למין סרטן אדום שנמצא בכמויות גדולות על האי. על אחד המצוקים טיפסו עשרות סרטנים ונתנו גוון אדמדם לחלקו התחתון של המצוק. המדריך המשיך: "יש לנו הפתעה מיוחדת. עד שנות השמונים של המאה העשרים האי היה שייך לאדם פרטי, עשיר, שחי באזור. בשנת 1983 המדינה קנתה את האי והפכה אותו לשמורת טבע. יש לנו הכבוד לארח את נינתו של בעל האי". הבחורה, שהיא אשתו של המדריך הראשון בחברה, עמדה והציגה את עצמה. בהחלט הפתעה!

לאחר שעגנו, שוחחנו עם המדריך שהוא, אגב, איטלקי ועושה את עבודת הדוקטורט בניו זילנד, ושמענו פרטים נוספים על המחקר שלו. בעל העסק סיפר לנו שהקים את המיזם בראשית שנות האלפיים לאחר שהבין שהאדם מפר את המאזן האקולוגי וחשוב לשמר אותו. לדבריו, אחת ממטרות העסק היא לחנך את הדור הצעיר. בכל שנה מגיעים כל ילדי בתי הספר בעיירה לשייט ומקבלים הסבר על המפגעים האקולוגיים וחשיבות שמירת הטבע. הכל ללא עלות.

לאחר מכן יצאנו לכוון Furnas (פורנאש), עיירה שבסמיכות לה פעילות וולקנית משנית ואגם פורנאש (Lagoa das Furnas). מקור השם הוא תנור (furnace). בדרך, כשראינו את האדים עולים, היה נדמה שזה עשן של מנגלים וגידי אמר: "תראי כמה מנגלים יש שם!". כשהתקרבנו, ראינו אדמה "מעשנת" קיטור.

החנינו את המכונית והלכנו בשביל בין ה"גייזרים". ממרחק של מספר עשרות מטרים מריחים את תחמוצות הגפרית הצורבות מעט את הגרון והאף. נביעות גדולות וקטנות, בעבועי מים מבורות אפורים וסטריליים מצמחיה. גווני הקרקע הדומיננטיים הם צהוב, אפור וחום. מעט מאוד צמחיה דלה עמידה לחום ולמינרלים. על גדות האגם השכן נראה קיטור עולה ממקומות מסוימים, אך טמפרטורת המים היא רק כ- c° 15. משם יוצא מסלול הליכה של כ- 2 ק"מ למעלה ההר המשקיף על האגם. רק לאחר שהתחלנו לטפס הבנו עד כמה הוא תלול...

עלינו 250 מ' עד לנקודת התצפית בראש ההר, שהוא למעשה השוליים העליוניים של לוע הר הגעש שהמקיפים את האגם.

ואיזה נוף עוצר נשימה ניבט משם!

האגם, העיירה, היער, הכפרים שסביב והאוקינוס האטלנטי - הכל על כף היד. מזג האויר הנפלא איפשר לראות למרחקים. לאחר שירדנו באותו השביל, חזרנו לחניה, נסענו לכוון החוף הצפוני והגענו לעיירה בשם Maia. רצינו לחנות ליד חוף הים. אך שוטר עצר אותנו וכמה מכוניות שהיו לפנינו ואמר משהו בפורטוגזית. בקשנו הסבר באנגלית והסתבר שיש שם תהלוכה דתית... עוד אחת. מצאנו מקום חניה והלכנו לחוף ברגל.

בדרך ראינו אנשים רבים הולכים לכוון המרכז, שם אמורה היתה להתחיל התהלוכה. אל הים יורדות מדרגות תלולות. חזרנו דרך המרכז ונכנסנו לראות את הכנסיה.

כנסיה גדולה מאוד עם קישוטים מרהיבים לכפר כל כך קטן (אלפים בודדים של תושבים). משם שמנו פעמינו דרומה, לכוון Caldeiras Velha, אתר מרחצאות מים חמים. הכביש היה משובש וכשהגענו, התאכזבנו מאוד משום שהמקום היה די נטוש ומבנים שאינם מתוחזקים. היו מעט אנשים מקומיים ששתו בירה במסעדה המקומית וצחקו בקולי קולות. חזרנו לכביש הראשי שהוביל אותנו של Lagoa do Fogo (אגם האש). הכביש מפותל למדי, כמו נחש שמתפתל סביב עצמו, יוצא ושוב מתפתל, עולה מעלה מעלה, גבוה מעל לסביבה עם תצפית לעיתים לכיוון הים.

הגענו כמעט לקצה ההר וראינו מכוניות חונות ואנשים עומדים. יצאנו מהמכונית והלכנו לתצפית. ואז ראינו את אחד המראות היפים שראינו אי פעם: אגם גדול, שחלק מחופיו חוליים וחלקם מצוקיים, מלא צמחיה, מים כחולים צלולים, ומעברו של ההר ניצפה האוקינוס האטלנטי בהדרו.

מקום שאדם עומד בו ואינו רוצה לעזוב אותו. רק להמשיך ולהביט על הנוף הנפלא הזה. היה לנו מזל גדול, משום שכמה דקות מאוחר יותר, החל להופיע ערפל, כמו שקורה במרבית הימים כשהאויר רווי המים עולה ומתחיל להתקרר.

לאט לאט הערפל החל לכסות את חלקו העליון של ההר ולרדת מטה, עד גובה מסוים ונעצר. המתנו עוד כמה דקות וכל ההר היה מכוסה בערפל ואנחנו בתוכו. בבת אחת היה קר מאוד ורוח קלה נשבה. חזרנו למכונית והמשכנו לכוון Ponta Delgada. הערפל התפוגג והראות היתה נפלאה. בבת אחת הטמפרטורה עלתה. הגענו לעיר וישבנו לאכול במסעדה בנמל. משם חזרנו למלון לעוד לילה של שינה בין מטחי הפיצוצים של החגיגות.

יום 4: סאו מיגאל מזרח

קמנו לעוד בוקר של מזג אויר לפי הזמנה: שמיים כמעט בהירים, מעט מאוד עננים, טמפרטורה נעימה ומושלם לטיול. נסענו לחלק המזרחי של האי. אך כדי להגיע לחלק המזרחי, היה עלינו לעבור שוב באותה הדרך העולה ל- Furnas. ואיזה מזל שכך, משום שהסתבר שכשהיינו יום קודם באגם ובחלקת הגייזרים שלידו, פספסנו את הגייזרים בעיירה. היות והיה עלינו לעבור בתוך העיירה, הכביש הראשי הוביל אותנו הישר אל הפארק העירוני החובק את אזור הגייזרים.

ישנם בתים הממוקמים עשרות מטרים בודדים מאזור המעשנה שאולי עלולה להתפרץ יום אחד ויהיה לא נעים. בינתיים המראה יפהפה.

המשכנו בדרכנו לכוון העיירהRetorta Agua . דרך מרשימה העוברת בחלקה בתוך יער עבות ולאחר מכן משתפלת לכוון החוף.

הגענו לעיירה ונתקלנו בתהלוכה לכבוד הצלוב הקדוש. חיכינו עד שזו תעבור ונסענו לכוון הכנסיה, שם החל מסלול הליכה מעגלי שיורד כמעט עד לחוף.

תחילת המסלול היתה קלה וחלקה עבר בשדות החקלאיים ובין הבתים. באחד השדות ראינו מבנה קטן ממתכת עם משאבה וצינורות גומי מחוברים אליה.

לאחר מכן הבנו את פשר המתקן: הפרות רועות באחו. אין להן רפת. בעל החווה מגיע לפרות, לוקח אותן למבנה ושם הוא חולב אותן. החוואי מעביר את החלב מהמתקן למיכלי אחסון ממתכת ומחלק בין הבתים.

בין הבתים ראינו שלטים למכירה (מהר מאוד הבנו ש- vende פירושו למכירה; רואים אותו לא מעט) והשתעשענו במחשבה שאולי נרכוש בית מט לנפול, נשפץ אותו ויהיה לנו נכס או בית קיץ... כנראה שהרעיון ישאר בגדר חלום. בגינה הקדמית של אחד הבתים עמדו כמה אנשים ודברו אנגלית ופורטוגזית לחלופין. שאלנו אותם לגבי המשך השביל וכך החלה שיחה שנמשכה כחצי שעה בה הוזמנו לבית אחד הזוגות שעמדו שם. התברר כי בני הזוג, בסוף שנות הששים לחייהם, נולדו בכפר ועזבו לקנדה עם משפחותיהם כשהיו ילדים. שתי המשפחות היו מאוד קשורות ובסופו של דבר נקשרו גם בקשרי נישואין. היום שניהם בגימלאות בקנדה ויש להם משפחה בטורונטו. אחת לשנה הם מגיעים לבית שהשאירו הורי האשה בכפר (גם לבעל יש בית שהוריו הורישו לו) והילדים והנכדים מצטרפים מדי פעם. הפצירו בנו שנשאר לארוחה קלה, אך התנצלנו שעלינו להמשיך ללכת וישנם מקומות נוספים לראות עד סוף היום. המשכנו על השביל שירד בתלילות על המצוקים לכוון הים.

האוקינוס על מימיו הכחולים שאין קצה לו, היה מתחתנו ופה ושם סירות באופק. השביל התעקל והתחלנו לטפס חזרה עד לנקודת המוצא. אורך המסלול הוא כשבעה ק"מ. חזרנו אל המכונית ונסענו לכוון העיירה Nordeste. הכביש התפתל ועלה מעלה מהחוף לכוון צפון. בדרך היו כמה נקודות תצפית (Miradouro) יפות.

אחת מנקודות התצפית היתה מיוחדת למדי: פרט לחניה מאוד מסודרת כמו בכל נקודות התצפית, היתה גינה יפהפיה. מטופחת ונקיה מאוד שהובילה לטראסה ממנה היתה תצפית טובה עוד יותר. מקום גדול שיכול להכיל עשרות אנשים. והכל נקי ומסודר. שולחנות לפיקניק, אזורים למנגל, מספר עמדות מים לבני האדם ולבעלי חיים. רק לקנא...

Nordeste עיירה מנומנמת. כך בכל אופן התרשמנו כשהגענו אליה סתם ביום של חול. מעט אנשים ברחובות למרות שהשעה היתה חמש אחה"צ. פה ושם אמהות טיילו עם עגלות, מעט אנשים זקנים ומעט תיירים. העיירה מפורסמת בגלל גשר שבע הקשתות שנבנה במאה ה- 19 ועבר שידרוגים מאז.

מצאנו בית קפה קטן וקנינו כריכים ושתיה. לאחר התרעננות, המשכנו עם הכביש שפנה מערבה ולאחר כעשרים דקות הגענו לפארק יפהפה של צמחיה אנדמית הנמצא מעל מצוק הנופל לים.

למטה, ים רגוע וגלים קטנים מגיעים לחוף ומתנגשים קלות במצוקים, ללא קול כמעט. שלוה. ישבנו והשתרענו על הסלעים ונהנינו מהרגע הנפלא.

הכל סביב היה שקט. רק אנחנו והטבע. אך צריך להמשיך הלאה. הגענו לפארק Ribeiros dos Caldeiroes. קניון סבוך צמחיה, מפל מים קטן ומבנה של טחנת מים. רצינו להכנס למבנה אך היה נעול. היות והשמש נטתה מערבה, התחלנו לחזור לכוון המלון.

יום 5: האי טרסיירה (TERCEIRA)

השכמה מוקדמת מאוד להגיע לטיסה שהיתה אמורה לצאת בשבע ורבע בבוקר. היה עלינו להחזיר את המכונית כך שלקחנו מספיק זמן מראש. השף דאג לנו שוב והכין ארוחת בוקר שלקחנו אתנו. הגענו לשדה התעופה, עשינו צ'ק-אין וניגשנו לסוכנות הרכב. החזרנו את המכונית וניגשנו לבידוק הבטחוני ומשם לשער היציאה. היה עיכוב בטיסה שיצאה באיחור של כחצי שעה. טסנו כחצי שעה ונחתנו בטרסֵיְירה.

מזג אויר אביבי קבל את פנינו בשדה התעופה הגדול ללא פרופורציה לגודל האי. בתקופת המלחמה הקרה, חנו בשדה התעופה המפציצים האמריקניים והבסיס הצבאי כלל כ- 5000 חיילים. עם פירוק ברה"מ לשעבר וסיום המלחמה הקרה, השדה נסגר אך התשתית נשארה. נאמר לנו כי כיום נמצאים בו כמה מאות חיילים אמריקאים. בהמשך נודע לנו כי מטוסי "האדיר" (F35) שהגיעו לארץ חנו חניית ביניים באי.

שטחו של האי טרסיירה הוא 402 קמ"ר והוא השני בגודלו בקבוצת האיים האזוריים. חיים בו כ- 57,000 תושבים.

שכרנו רכב קטן שעם שתי המזוודות בקושי עלה את העליות המתונות שבאי. נסענו לבירה Angra do Heroismo (פירוש השם: מפרץ הגבורה). היה זה הישוב הראשון שהוקם על ידי הפורטוגזים באיים האזוריים במחצית המאה החמש עשרה, כנראה בזמן בו קולומבוס הפליג מערבה. המקום שימש כבסיס לחנייה והצטיידות בין אירופה לעולם החדש.

ההתישבות נבנתה למרגלות הר הגעש הכבוי Monte Brazil - חצי אי מכוסה צמחיה בסמוך לנמל טבעי ונח לעגינה. במאה השש-עשרה נבנה על ההר מבצר מאסיבי שהגן על האי. המבצר משמש עד היום כבסיס צבאי אליו הגישה אסורה כמובן, אך יש כביש ושביל להולכי רגל העוקפים אותו ומגיעים כמעט לראשו. משם ניבט נוף העיירה, גבעות שנוצרו מהתפרצויות געשיות, חוות רחבות ידיים והאוקינוס המקיף את האי.

אוטובוס עם תיירים רועשים הגיע, וזה היה הסימן לרדת מההר ולהמשיך בסיור באי. נסענו למבצר נוסף שהוקם מזרחית ל- Monte Brasil. עליה תלולה מובילה ממקום החניה אל המצודה הקרחת. נכנסנו דרך שער ברזל ענק וגילינו להפתעתנו בית מלון בתוך המבצר! לא הבנו איך אישרו הקמת בית מלון בתוך אתר היסטורי חשוב, במיוחד שמגיעים אליו תיירים והוא פתוח לביקורים. משם נשקפת המצודה של מונטה ברזיל ונתח נוסף מהעיירה.

ירדנו לנמל לארוחת בוקר מאוחרת והתברר שיש רק מסעדה אחת וגם היא נפתחת באחת בצהריים. קנינו משהו קטן להשקיט את רעבוננו ונסענו לכוון Algar do Corvao, ארובת לבה במרכז האי. הגענו למקום וראינו ארבעה תיירים שאמרו לנו שהמקום נפתח רק בשתיים בצהריים (השעה היתה 12). גידי החליט לבדוק בעצמו וניגש לכניסה. אכן, כפי שאמרו לנו. כששאלנו מדוע המקום נפתח מאוחר כל כך, הוסבר לנו שהמקום פתוח ארבע שעות ביום על מנת להפחית את השפעת האדם על המערה, החי והצומח בה. החלטנו לנסוע לאתר נוסף בקרבת מקום: Fumerole Furna do Enxforne.

מסלול הליכה מסודר ומגודר סְביב אזור שיש בו פליטת גזים מהאדמה. ממרחק מה נראה האזור כגבעות שעולה מהן עשן. במקום מתבצע איקלום מחדש של צמחים אנדמיים בשיתוף תלמידים ותושבי האזור. פעילות נפלאה שלא רק מחברת את התושבים למקום, אלא גם מלמדת על חשיבות שמירת הטבע. ליד כל צמח מוצב שלט עם שם הצמח ומוצאו. השביל מסודר ונח מאוד להליכה. היות ונותר לנו עוד זמן עד לפתיחת המערה, החלטנו לנסוע לעיירה הקרובה הנמצאת על חוף הים, Biscoitos, ולחפש מסעדה. הגענו לחוף הבנוי מסלעי בזלת ובו בריכות מים טבעיות ויפות. על החוף מספר קיוסקים. לאחר שאכלנו, ירדנו לחוף, ללכת על סלעיו.

הגלים התנפצו בקול על הבזלת ופיזרו קצף לבן באויר. היו יחסית מעט אנשים וכמה אמיצים נכנסו למים. חזרנו ל- Algar do Corvao (מערת הפחם) שנפתחה כשהגענו. ההליכה עצמאית ומקבלים רק קסדה. לפני הכניסה למערה יש הסבר מפורט על היווצרות הארובה ומה קיים בה מבחינת חי וצומח. היא נוצרה משתי התפרצויות של לבה, בשני פרקי זמן שונים. ההתפרצות הראשונה היתה במרחק מהמקום וכסתה את האזור במסלע קשה. השניה, ממש באתר עצמו, הותירה מסלע רך יותר ובו סיליקה רבה המקנה לחלק מהמערה את הצבע הלבן.

בחלקו העליון של הפתח צומחת צמחיה ואור נכנס פנימה. ירדנו לעומק של כ- 90 מ' מתחת לפני האדמה ושם עמדו שני מדריכים שנתנו הסבר על המערה לכל המעונין. זה המקום הכמעט יחיד בעולם בו הלבה התפרצה על פני השטח והותירה ארובה שלא התמוטטה. ארובה נוספת כזו קיימת באיסלנד.

מתברר שהאקוסטיקה במערה מצוינת ואחת לשנה נערך שם קונצרט. בתחתית הארובה נמצא אגם קטן שנוצר מחדירת מי גשמים.

בחורף גובה המים מגיע לכ- 15 מ' ובקיץ יורד המפלס למחצית. מים, שמקורם בצמחיה העילית, מטפטפים כל הזמן. הלחות במקום קרובה ל- 100%. התאורה מינימלית כדי להפחית את השפעת האור המלאכותי.

משם נסענו למערה נוספת: Gruta do Natal. צינור זרימת לבה המזכיר מעט את המערה בה בקרנו בסאו מיגאל. רואים היטב את כוון זרימת הלבה לים, צורות זרימה והתגבשות שונות ומעניינות..

גם כאן מקבלים קסדה אך הסיור עצמאי. בניגוד למערות הקודמות, המסלול מעגלי. בכל מקום הסבר מצוין בפורטוגזית ואנגלית על הגאולוגיה, הפאונה והפלורה באזור.

השעה החלה להיות מעט מאוחרת, אך החלטנו לנסות לעלות ל- Santa Barbara, קלדרה ששפתה גבוהה ויש ממנה תצפית יפה על האי. אלא שכמו באיים האחרים, בשעות אחה"צ מתפתח ערפל וחוסם את הנוף. הכביש היה די משובש והגענו לפניה שהובילה אל הקלדרה. הסתכלנו על דרך העפר והחלטנו שאנחנו עלולים להתקע בחשיכה. שבנו על עקבותינו ונסענו לכוון המלון. בדרך ירדנו למספר אתרים לאורך החוף הצפוני. באחד מהם ראינו סלעים צהובים מגפרית ועולים מהם אדי מים חמים. המצוקים המשושיים מעידים על התגבשות מהירה של הלבה כשפגשה את מי הים הקרים.

בהמשך הדרך היו חוות עם פרות באחו.

בערב הגענו ל- Praia da Vitoria, העיירה הסמוכה לשדה התעופה. למחרת בבוקר טסים לאי הבא.

יום 6: האי FAIAL

טיסת בוקר של פחות מחצי שעה ונחתנו בשדה התעופה הקטן של האי FAIAL. שטחו 173 קמ"ר ויש בו כ- 15,000 תושבים.

יצאנו עם המכונית השכורה (מכונית שכורה שלישית במספר) לכוון חלקו המערבי של האי. תחנה ראשונה היתה ב- Castello Branco (מבצר לבן), שהוא "פקק" של הר געש שהתפרץ עם תחילת הפעילות הגעשית.

חצי האי מחובר ליבשה ברצועת חוף צרה מאוד ומשני הצדדים מצוקים גבוהים. כיום זו שמורת טבע שיש בה מאות ציפורי מים המקננות שם. חלקן אנדמיות לאזור. שביל הליכה של מספר מאות מטרים מוביל מהחניה לכוון חצי האי. במשקפת ניתן לראות היטב את הציפורים עפות ומתיישבות על הסלעים. קשה היה לראות אם הן יושבות על קינים או לא. לפי המידע הרשום, עונת הקינון היא בין מרץ לאוקטובר, כך שכנראה זה זמן הקינון.

משם המשכנו לכוון Capellinhos Vulcao dos, הר געש שהתפרץ בשנים 1957-8 והוסיף כ- 2 ק"מ של חוף. מרחוק נראה האזור כהר בצבע שחור, קרח לחלוטין. כשהתקרבנו אל החוף, הרוח התחזקה מאוד והעיפה אבק שחור. אפר וולקני. כמו לצעוד על חול ים. "טובעים" בתוך האפר ומעלים אבק בכל צעד.

באחד הלילות בספטמבר 1957, מפעיל המגדלור (הקיים עד היום), הרגיש לפתע את האדמה זזה ובבת אחת התפרץ "הר" מתוך האוקינוס וזעזע את האזור. התושבים ברחו אך מפעיל המגדלור סרב לעזוב את משמרתו משום האחריות הרבה שרבצה עליו ורצונו לתעד את האירוע. הפעילות הגעשית נמשכה קרוב לשנה. במזל רב מאוד, המגדלור לא נפגע והמשיך לתפקד כל הזמן. בתים אחרים היו פחות ברי מזל ומרביתם נהרסו. המגדלור אינו מתפקד כבר שנים, אך מהווה חלק מהמוזיאון במקום וניתן לעלות לראשו ולהסתכל על הסביבה. מעל מאה מדרגות מובילות מהבסיס לקצה העליון.

הרוח היתה מאוד חזקה, כך שהסתפקנו בסבוב קצר למעלה וירדנו. בסמוך למגדלור נבנה מוזיאון מענין על הפעילות הוולקנית באיים האזוריים ובעולם. פנים המוזיאון מעוצב בצורת התפרצות הר געש. מוזיאון מרתק שניתן לבלות בו כשעתיים, כולל סרט על היווצרות כדור הארץ והאיים האזוריים. אנחנו הסתפקנו בכשעה ולאחר מכן עלינו לפסגת ההר הקרח, כשאנחנו מעיפים ענני אבק מאחורינו. מעט צמחיה החלה לצמוח. צמחים שעמידים לתנאי הקרקע. צמחים קטנים, חלקם בשלבי נביטה ראשוניים. על רכס אחר, רחוק ונמוך יותר, שנוסף בהתפרצות, ראינו המון נקודות לבנות: שחפים וצפורי מים אחרות עפים ומתיישבים על האדמה השחורה.

בשנת 1998 ארעה על האי רעידת אדמה אך לא גרמה לנזק בנפש.

משם נסענו לאורך החוף המערבי והצפוני.

מדי פעם עצרנו לאורך החוף ובשלב כלשהו פנינו דרומה, לכוון הקלדרה (Caldeira) הממוקמת במרכז האי. הדרך יפהפיה, עוברת בתוך יער עבות משני הצדדים. הקלדרה נוצרה בעקבות התמוטטות הר געש ועד 1957 היה בה אגם, בדומה לקלדרות רבות. בהתפרצות שהיתה ב- 1957-8 נוצרו בקעים באדמה שניקזו את מי האגם ומאז מי הגשמים מתנקזים במערכת נחלים עיליים ותת קרקעיים אל מחוץ לאזור.

מזג האויר היה מצוין, אך כשהתחלנו לעלות לכוון הקלדרה, נכנסנו לתוך ערפל שהלך והתעבה. מנהרה קצרה מובילה אל תצפית על הקלדרה. כשהגענו אפשר היה לראותה מצוין, אך כעשרים דקות לאחר מכן, כמעט הכל היה מכוסה בערפל. התחלנו ללכת לאורך מסלול מעגלי שמקיף את הקלדרה. הצלחנו ללכת קצת מעל לקילומטר, כשהערפל החל להיות סמיך וקשה היה לראות את השביל. חזרנו למכונית.

נסענו לאורך הכביש המתפתל והגענו לעיר הגדולה Horta. מזג האויר השתפר ככל שירדנו, ובעיר היה נעים ושמים בהירים. לאחר שהתמקמנו במלון, יצאנו להליכה לאורך הנמל.

ליד אחד הרציפים עמדה אונית מפרשים שבנויה מעץ כמו פעם. בשיחה עם הצוות הסתבר שהאוניה שייכת לשני שותפים הולנדיים שיש להם שתי אוניות נוספות. החברה עוסקת בהעברת פולי קפה, קקאו וסחורות נוספות ברחבי העולם. אחד מאנשי הצוות אמר לנו כי באותו הלילה הם מתכוונים להפליג, אך במשך שלושת הימים הבאים בהם היינו באזור, ראינו את האוניה עדיין עוגנת עם מפרשים מקופלים. היה נדמה לנו שחלק מאנשי הצוות היו קצת שתויים ואולי מעבר לזה...

לאורך הרציף ישנם ציורי גראפיטי רבים. לפי חתימות האנשים הציירים הם מכל העולם. בדרכנו חזרה אל המלון עצרנו בפיצריה וקינחנו את היום בפיצה צמחונית טעימה.

יום 7: האי Sao Jorge

קמנו מוקדם, כמעט חלוצים בחדר האוכל של המלון, ערוכים ומוכנים להפלגה כבת שעתיים לסאו ג'ורג'ה. בשמונה וקצת התייצבנו עם המכונית מול השער בנמל ממנו אמורה לצאת המעבורת. שאלתי את הפועלים היכן עלינו להחנות את המכונית, ובאנגלית עילגת אמרו לי: "No go with car. Ship broke". ואם לא הבנתי, סימנו באצבע תנועה "לא". אמרתי שיש לנו כרטיסים והכל מסודר. הבנתי שהם לא הכתובת וניגשתי לקופה בתוך המבנה. אכן הקופאי אישר שיש תקלה מאמש במעבורת ואין מעבורת חלופית למכוניות. הבנו שאנחנו צריכים להשאיר את המכונית בחניה ולשכור מכונית באי. לפחות קבלנו החזר על עלות הרכב ששילמנו למעבורת. יצאנו באוניה באיחור של ארבעים דקות. הים היה רגוע והספינה הפליגה במהירות איטית של כ- 20 קמ"ש. עצרנו קודם באי Pico (אליו נגיע למחרת עם או בלי מכונית, טרם ידענו), ירדו אנשים ועלו אחרים, והמשכנו את דרכנו לסאו ג'ורג'ה.

הגענו לאי והתחלנו לחפש סוכנות השכרת רכב. בנמל הסתובבו נציגי חברות השכרה שהציעו את מרכולתם והלכנו בעקבות אחת מהם, מרחק הליכה קצר אל תוך העיירה.

נותרו לה שתי מכוניות להשכרה: אחת ידנית ואחת אוטומטית. כמובן שהעדפנו את האוטומטית מסוג ניסן. את הידנית לקח זוג אחר, מסקוטלנד, שרגיל לידנית. את הזוג הזה פגשנו שוב במסעדה בארוחת הערב. האיחור בהפלגה ופרוצדורת שכירת הרכב – גזלו זמן יקר מהטיול באי. עמד לרשותנו יום אחד. מזג האויר האיר לנו פנים והתחלנו בנסיעתנו מערבה, לכוון מגדלור הנמצא בנקודה המערבית ביותר באי.

הכביש היה טוב עד נקודה מסוימת, לאחר מכן מעט משובש, ובסוף נשאר שביל עפר מעלה אבק דק ומלא מהמורות. נסענו לאט והגענו למגדלור. לידו נמצא מבנה גדול ונטוש. בתוך השטח צמחו שיחים ועצים והמקום נראה כלקוח מתוך סרט אימה. משפחה נוספת הגיעה והלכנו יחד, בתוך צמחיה סבוכה, לקצה המסלול הרגלי. מאות ציפורי מים ממלאות את האויר בצווחותיהן.

ליד המגדלור נמצא מגדל תצפית שממנו רואים ארבעה איים: פיקו ופאיאל בדרום ודרום מערב, גרסיוזה (בו לא בקרנו) בצפון וטרסיירה במזרח. הראות היתה טובה ואפשר היה להבחין היטב בריכוז העיירות בשולי האיים לעומת האזורים ההרריים מעוטי האוכלוסין במרכזם. בדרך חזרה מהמגדלור עצרנו בתוך פארק יפהפה שבו עצים מאזורי האקלים הממוזג באירופה ובארה"ב. גבוהים מאוד, ירוקים, חלקם מחטניים וביניהם שיחים פורחים שונים.

שבילים מסודרים עוברים בין פסלים ומתקני מים מעוטרים. נקי מאוד ומטופח. משם המשכנו לאורך החלק הצפוני של האי. בכל האי ישנם שלושה כבישים סלולים. השאר דרכי עפר ומסלולי הליכה. לאורך אחד מהם ירדנו אל החוף.

באחד הכפרים חיים שמונה אנשים, ללא מים וחשמל. חודריגו, בעל המלון בסאו מיגאל, סיפר לנו שהוא מגיע לשם עם משפחתו פעם בשנה לשבוע, מתנתקים מהכל, כולל מהטלפונים הניידים, ונהנים מהשלוה. בתמונות ראינו שהחוף יפהפה, אך לא היה לנו זמן להגיע לשם. ירדנו לאחד החופים האחרים אליו ישנה גישה לרכב. בריכות טבעיות יפהפיות נמצאות על החוף. המפרץ מפורץ למדי, סלעי בזלת שחורים שקועים חלקית במים ויוצרים בריכות קטנות שכמעט סגורות לים הפתוח. אין גלים אך ישנם פתחים קטנים למים. אנשים אמיצים קפצו למים ושחו.

המשכנו בדרכנו לחלקו המזרחי של האי הצר והארוך. שטחו 244 קמ"ר, אורכו 54 ק"מ ורוחבו כ- 7 ק"מ בלבד! יש בו כ- 10,000 תושבים. הגענו לחוף המזרחי, Topo, וגילינו אי קטנטן במרחק של כמה מאות מטרים, שיש בו לא רק קינון של עופות ים וציפורים אחרות, אלא גם פרות וכבשים! לא כל כך ברור מה הן עושות שם. נראה שהם לא מפריעים זה לזה. כל אחד והטריטוריה שלו. האי כמעט ריק מצמחיה ורשום שהוא שמורת טבע.

משם התחלנו לחזור לכיוון עיירת המוצא שלנו, Velas (וולאש), כדי להחזיר את המכונית בזמן ולהספיק לאכול ארוחת ערב לפני ההפלגה חזרה לפאיאל. מצאנו מסעדה נחמדה, עמוסה באורחים, אך האוכל הגיע יחסית מהר והיה טעים מאוד. בשעה תשע בלילה, דמדומים בלבד, יצאנו חזרה לפאיאל.

בשעה 22:30 הגענו רצוצים למלון.

יום 8: האי PICO

למחרת בבוקר שוב השכמנו קום, שואלים את עצמנו האם המעבורת תוקנה או לא. כשהגענו ראינו שלא. שוב קבלנו החזר על עלות העברת הרכב ושוב הבנו שעלינו לשכור מכונית באי. הפלגנו באיחור של כחצי שעה, אך האי הפעם קרוב הרבה יותר: שבעה ק"מ בלבד. לאחר הפלגה של כעשרים דקות, הגענו לעיירה המערבית Madalena. נמל גדול יחסית ומלא ספינות בינוניות וסירות קטנות יותר. שטחו של האי 445 קמ"ר ויש בו כ- 15,000 תושבים. שכרנו מכונית ויצאנו לכוון מערה וולקנית נוספת: Gruta das Torres (מערת המגדל).

הסתבר שיש צורך להזמין מקום מראש. זכרתי שהתכתבתי עם גורמים כלשהם והזמנתי מקומות. זכרתי גם שמאחד האתרים ענו לי שאין צורך להזמין מקום מראש אלא להגיע. הייתי משוכנעת שמדובר במערה הזו. ניסיתי לשכנע אותם, נתתי את כתובת האימייל, הם התקשרו למשרד הראשי ולא מצאו את האימייל. הסברנו להם שאנחנו מישראל ויש לנו יום אחד בלבד באי. מפה לשם, האחראי אמר שיתנו לנו להכנס לסיור האחרון, בשעה 16:30. המגבלה היא 15 אנשים בקבוצה. בגלל התנאים במערה והרצון לשמור עליה באופן טבעי, מגבילים את מספר האנשים ושעות הביקור. הודינו לו והמשכנו לאתר אחר, שמופיע רק על המפה ולא בשום מקום אחר. אין אליו שילוט ואין שביל מסודר. אבל הוא היה אחד האתרים הקטנים אמנם, אבל המרשימים שבקרנו בהם. הגענו אליו בדרך עוקפת, כפי שהורה ה- waze. במקום לנסוע על הכביש הראשי, לקח אותנו דרך דרכים משובשות ועוקפות, שעברו דרך חוות עם המון פרות לאורך הדרך.

מעט לאחר שהתחברנו עם הדרך הראשית, ה- waze הודיע לנו שהגענו למקום. לא היה שום שילוט או אינדיקציה לכך שהגענו לאתר, פרט לדרך עפר ומכונית שחנתה לצד הכביש. החלטנו לצאת ולראות מה קורה באזור. ראינו זוג הולך מולנו ושאלנו אותם על האתר: Furna de Frei Matias. תעלה בה זרמה לבה בעת אחת ההתפרצויות הוולקניות על האי. הם אמרו שהגענו למקום הנכון והסבירו לנו איך לגשת למערה. הגישה מוסתרת מעט, אך משירדנו במדרגות התלולות והמשובשות שכנראה היו בשימוש בעבר הרחוק, נגלתה לעינינו תמונה מרהיבה: צינור לבה פתוח בחלקו וגן עדן של צמחים מכל המינים וכל הסוגים: מעצים וכלה באזוב, דרך שרכים ממינים שונים.

נכנסנו לאזור שהיה מקורה, נטיפים עוטרים את הקירות והתקרה, מים מטפטפים וקריר. משם הלכנו דרך המשך הצינור ויצאנו לצד השני. קצר אך מרשים ביותר.

הסיבה שלא מפתחים את המקום ולא מפרסמים אותו היא שהצינור היפהפה נמצא על קרקע פרטית ובעבר קרה שאנשים הגיעו, לא סגרו את השער והפרות ברחו. כיום מגיעים אנשים בודדים והחוואי חי עם זה בשלום. חזרנו למכונית ונסענו לכוון Montanha do Pico, ההר הגבוה ביותר בפורטוגל – 2351 מ'. בשלושת הימים שראינו את ההר (שנראה היטב מהאי פאיאל הסמוך), כולו או חלק ממנו היה תחת מעטה ערפל. כשהגענו למרכז המבקרים ההר היה מכוסה בחלקו בערפל..

כיום מרכז המבקרים משמש בעיקר כנקודת יציאה למסלול הטיפוס (הקשה והארוך, יש לציין), אך בונים עכשו מרכז גדול שאולי יהיו לו תפקידים נוספים. העליה והירידה אורכות כשבע שעות. ישנם אנשים שעולים ונשארים לישון על הפסגה על מנת לחזות בזריחה. לצערנו לא יכולנו לטפס. הצטערנו שאין לנו יום נוסף באי.

הזמן החל לרוץ קדימה ונאלצנו לקצר את המסלול המתוכנן כדי להספיק להגיע לסיור במערה בארבע וחצי. הגענו לחוף הצפוני ועצרנו בנקודות תצפית יפות. בריכות טבעיות ואתרי גידול גפנים על אדמת בזלת.

את שטח הגידול תוחמים לריבועים קטנים עם אבני בזלת, כשבכל ריבוע ישנם מספר שיחי גפן הנשענים על סלעי הבזלת. חלק גדול מאזורי גידול הגפנים נמצא בסמוך לים. היין של פיקו יוצא לאורך השנים לאירופה ולארצות הברית.

משם התחלנו לחזור לכוון המערה (Gruta das Torres). הגענו מעט לפני השעה היעודה והספקנו לקרוא כמה נתונים עליה. זו תעלת הלבה הארוכה ביותר בפורטוגל: מעל 5 ק"מ, אך לתיירים ניתן ללכת לאורך כחצי ק"מ בלבד. שאר התעלה קשה לגישה ומשמשת חוקרים בלבד. אין שום תאורה מלאכותית (להפחית את זהום האור והשפעתה על הסביבה הטבעית) והלכנו עם פנסים. חבשנו קסדות וירדנו במדרגות לתוך המערה.

המָגְמה התגבשה בצורות שונות דמויי חבלים, טיפות, בולבוסים וכיד הדמיון הטובה על כל אחד.

רואים היטב את כוון זרימת הלבה. בהתפרצות האחרונה שהיתה באי באמצע המאה ה- 18, הלבה החמה והמהירה זרמה והגיעה לים במשך יום אחד בלבד. ללבה הצמיגה יותר לקח שבועיים.

לקראת סוף הסיור. המדריכה בקשה מכולנו לכבות את הפנסים ולהיות בשקט. היתה דממה מוחלטת בעלטה מוחלטת. רוגע נפלא. לאחר כחמש דקות של דממה וחושך, המדריכה ספרה לנו כי אחת לתקופה מגיעות לכאן כיתות יוגה ועושות מדיטציה בחושך. יצאנו מהמערה לאויר ולאור והמשכנו לכוון הנמל. החזרנו את המכונית והלכנו לאכול במסעדה נחמדה. הזמנו לאכול ואז ראינו שזוג שפגשנו כמה פעמים במהלך היומיים האחרונים (וגם הפליג אתנו), נכנס למסעדה. הזמנו אותם לשבת לידנו והתפתחה שיחה מענינת על טיולים בעולם. הסתבר שהם מליסבון ועובדים כקצינים במשטרה. לשניהם תפקידים בכירים והם בחופשה קצרה. החלפנו חוויות מארצות בהן כולנו בקרנו ושמענו על מדינות שהם היו ואנחנו לא. סיימנו לאכול והלכנו לכוון האוניה. הפלגנו חזרה לפאיאל והגענו מעט אחרי 21:00.

יום 9: FAIAL יום נוסף

היות והטיסה חזרה לסאו מיגאל היתה רק בערב, עמד לרשותנו יום טיול נוסף בפאיאל. בוקר עם מזג אויר נפלא שהשתנה לחלוטין לקראת הצהריים. ניצלנו את ההזדמנות שעמד לרשותנו יום חפשי ונשארנו להתפנק במיטה עד תשע. לאחר ארוחת בוקר טובה עזבנו את המלון (מאוד נהננו בו: Azores Faial Garden Hotel) ונסענו לכוון דרום, לחצי האי Monte da Guia. הר געש נוסף.

עליה תלולה הובילה לפסגה ממנה נראה לוע נוסף ששימש כמעגן טבעי למתיישבים הראשונים באי. תצפית יפה על העיר הורטה והגבעות החרוטות העוטרות אותה מצפון.

ירדנו למטה והלכנו לטייל לאורך הנמל. נכנסנו לאקווריום קטן וראינו כמה בעלי חיים ימיים בתוך חביות מים גדולות. כמו גן חיות קטן שאינני אוהבת כלל. היתה שם צבת ים שנקלעה לרשת דייגים ונאלצו לקטוע אחת מרגליה. הצילו אותה ממוות. מעשה יפה, אך כיום היא בכלוב קטן מדי לדעתי.

לאחר מכן בקרנו בבית משפחת Delany. סיפור מענין של משפחה שמקורה בצרפת. המשפחה היתה הוגנוטית וברחה לאנגליה כשנרדפה בגלל דתה בצרפת. בשלב כלשהו עזב אחד האחים לארה"ב. במהלך המאה ה- 19, אחד מצאצאיו הגיע לאיים האזוריים לעגינה והצטיידות. ראה כי טוב והחליט להקים במקום את ביתו ולעסוק ביצוא יין מהגפנים שגדלו במקום. העסקים פרחו ובנוסף הוא התמנה לקונסול ארה"ב באיים האזוריים. המשפחה ניהלה חיי חברה פעילים מאוד וחיה ברווחה כלכלית. עד גילוי הנפט. אז היה שינוי משמעותי בשייט בעולם. האוניות יכלו להפליג למרחקים גדולים יותר ללא צורך לעגון להצטיידות. המשפחה ירדה מנכסיה ובסוף המאה התשע-עשרה בני המשפחה חזרו לארה"ב. אחד מהצאצאים שומר על קשר עם האי עד היום. הבית שבו גרו משמש כמשרד, אך מרתף היין הפך למוזיאון המציג את חיי המשפחה במקום. כשיצאנו ירד גשם והלכנו לתחנה האחרונה: מוזיאון הלוויתן, שהיה למעשה מפעל לייצור מוצרים מהלוויתנים שנצודו. הסכמתי להתלוות לגידי, אך סיימתי את סיבובי מהר מאוד. הלוויתן האחרון שנצוד במקום היה ב- 1975. מאז חל איסור ציד לוויתנים שנשמר על ידי מרבית המדינות, פרט ליפן, איסלנד ואולי מדינה נוספת.

משם עלינו צפונה לכוון העיירה Ribeirinha. רוח חזקה וגשם טלטלו את המכונית והים רגש וסער. הגלים התנפצו בעוז אל החוף הסלעי ומידי פעם פלטו מדוזות שמתו על החוף.

משם נסענו לגנים בוטניים המשמרים את אוכלוסית הצמחים האנדמיים לאי. חלק מהגן נמצא בשיפוץ ולא היתה אליו גישה.

בגן נטוע עץ אפרסמון שיש לו סיפור מיוחד: עץ אפרסמון גדל בעיר הירושימה ביפן. ב- 6 באוגוסט 1945, העץ נפגע מהפצצה האטומית שנפלה על העיר. העץ נשרף כולו אך לאחר שנים החלו לצמוח חוטרים שהועברו למקומות שונים בעולם כסמל לשלום עולמי. אחד מהם הובא לאי פאיאל וניטע בגן הבוטני. עדין קטן, אך צומח ומלבלב. מחווה יפה.

משם נסענו לשדה התעופה, עלינו על טיסה לפונטה דלגדה שבסאו מיגאל. הגענו לפנות ערב לגשם סוער וברכנו על המזל הגדול שהיה לנו עם מזג האויר.

למחרת בתשע וחצי בבוקר יצאנו חזרה ארצה.

* * *

בסיכומו של דבר, במשך עשרה ימים טסנו שבע טיסות, שכרנו חמש מכוניות (בגלל התקלה במעבורת) והפלגנו ארבע פעמים (שתיים לכל כוון).

חשוב:

להוסיף יום באי פיקו לצורך טיפוס על Montanha do Pico (מונטנהָה דו פיקו). יש לבדוק את מצב מזג האויר במקום כי במזג אויר גשום או ערפילי לא ניתן לטפס. [email protected]
להגיע לאי Flores (פלורש). ככל הנראה נוף ייחודי של צמחייה עשירה ומפלי מים רבים.
להזמין מקום מראש למערת Gruta das Torres באי Pico.
הגעה מאי לאי יכולה להתבצע בטיסה או בשייט:

דרך חברת תעופה אחת: SATA: https://www.azoresairlines.pt/en.
דרך חברת ספנות אחת: ATLANTICOLINE: https://www.atlanticoline.pt/en/. צריך להזמין כרטיסים מראש. הטיסות והשייט מתבצעים פעם-פעמיים ביום ואולי פחות. יש לבדוק ולתכנן את הטיול באיים הקטנים בהתאם. לקחת בחשבון שעלולים להיות עיכובים הן בטיסות והן בהפלגות.