זהו סיפורו של מסע משפחתי שעשינו אחי ואני עם אמנו ניצולת השואה. אתחיל בתקציר קורות חייה וחיי משפחתה ובהמשך אספר על הביקור.
אמנו נולדה בפולין, בת לפסיה ויצחק ז"ל, האחות הצעירה בין 6 אחיות ואח. אבי המשפחה עסק בטקסטיל. היו לו חנויות בבנג`ין (Bedzin) וסוסנוביץ` Sosnowiec)).
המשפחה חיה בבנג`ין ברחוב Modrzejowska שם נולדה אימי ואח"כ ברחוב plac 3 Maja , ב 1931 ? חיסלה המשפחה את כל עסקיה בסוסנוביץ` ובבנג`ין ועברה לגור בעיר הסמוכה שימינוביץ`(Siemianowice), ברחוב ביטומסקה ( Bytomska, כיום Swierczewskiego), שם היתה גם החנות שלהם ושם התגוררו עד לפלישת הגרמנים לפולין בספטמבר שנת 1939.
אימי הלכה לבית הספר הנוצרי שהיה בהמשך הרחוב ברחוב 1 Maja(כיום בי"ס לנהיגה), ומידי פעם הלכה עם העוזרת הנוצריה לתפילות יום ראשון בכנסיה שבהמשך הרחוב. באותו הרחוב היה גם בית חולים שעם רופאיו היו להוריה קשרים טובים. מול חנות המשפחה (כיום חנות כלבו Drogeria) היתה ממוקמת חנות ממתקים אליה היתה אימי מגיעה תכופות לקבל שוקולד מבעלת החנות. לדירה שבהמשך החנות הייתה כניסה נוספת מצידו של הבית. בחצר שבצד זה היתה גם משחטת חזירים. בעל הבית גר בקומה השניה. בקומה השלישית גרה משפחה שביתה הקטנה מתה מתאונת דרכים, ואימי זוכרת איך הולבשה הגופה בבגדים חגיגיים וקושטה לקראת הלוויה.
לפני הגעת הגרמנים לשימינוביץ` עברה המשפחה לבנג`ין לגור עם ביתם הנשואה ברחוב Vanda 13(?) ומאוחר יותר בגטו (ככל הנראה רובע Kamionkaאליו ריכזו הגרמנים את היהודים). הסיבה לעזיבת שימיאנוביץ היתה חששה של האם פסיה שבגלל סיכסוך עם בעל הבית, עלול הוא להסגירם לגרמנים המתקרבים אחיה ומשפחתו עברו לגור בבית חותנו בבנג`ין. בבנג`ין בתקופה זו היו למעלה מ- 20,000 יהודים שהיוו קצת פחות ממחצית האוכלוסיה בעיר!
מספר ימים לאחר פלישת הגרמנים לפולין הם שרפו בערב בתי כנסת בבנג`ין. באותו זמן הקיפו את בית מס` 13 ברחוב ונדה וניפצו ביריות חלונות. היתה הרגשה שהכל מתמוטט ואנשים לא ידעו מה קורה וחשבו שתיכף כולם ימותו. הגרמנים צעקו : " יהודים החוצה !" . הם הורידו את כולם בצעקות ודחיפות לרחוב שהיה מלא בזכוכית שבורה. הילדים היו עם פיג`מות ויחפים, לא נתנו זמן לנעול נעלים. ברחוב הפרידו את הגברים מהנשים והילדים. את הגברים כולל האבא יצחק, מונק בעלה של האחות אג`ה ובומק ארוסה של האחות מניה לקחו איתם. באותו לילה נלקחו 32 גברים לקצה העיר, נרצחו ונקברו בקצה בית הקברות של הגויים (כיום רחוב Podzamcze). במקום נמצאת מצבה עליה כתוב: (32 נרצחו ע"י הנאצים, ספטמבר 1939 ).
עם היוודע רצח האב, נכנסה פסיה האם להתקפת צחוק היסטרי. אולם בהמשך היא התאוששה, אספה את בני המשפחה והודיעה להם כי הם ממשיכים במאבק לחיים. לאחר האסון עזבה המשפחה את בית הבת ועברה לגור עם האח אלטר ברחוב(רובע) Kamionkaבו גרו רוב היהודים והוא נקרא הגטו.
מעשי ההרג נמשכו ומדי פעם היו הגרמנים תולים אנשים ברחוב ומכריחים אנשים להסתכל.
אלטר, האח הגדול, המשיך לעסוק בסתר במסחר טקסטיל ודאג לפרנסת כל המשפחה. הלימודים בבית הספר הופסקו והיה מסוכן ללמוד. מורה היתה מגיעה בסתר לבית ומלמדת את הילדים של אלטר ואת אימי. לאחר זמן קצר הופסקו הלימודים בגלל הסיכון שבדבר. אימי זוכרת שנשלחה עם כסף להעברה לסוחרים הלא יהודים במטרו, ואף זכור לה שישבה באחד המקרים ליד קצין אס אס שלא חשד בזהותה היהודית.
בינתיים נמשכו האקציות בעיר ויהודים הוצאו מן הגטו ונשלחו למקומות בלתי ידועים. בלה עמדה להתארס, אך בערב מסיבת האירוסין נלקח ארוסה באחת האקציות ולא חזר.
באחד הימים הגיעה המשטרה (גרמנים) לאחר שמישהו הלשין על המצאות סחורות (בדים) בבית. השוטרים חיפשו את אלטר אך משלא נמצא נלקחה מניה ונשלחה למחנה. בפעם הבאה נפגשה עם האחים לאחר המלחמה בשימיאנוביץ.
באחת האקציות נלקחה אף האם פסיה ורק לאחר חיפושים ומאמצים רבים הצליח האח אלטר לשחררה מן הרכבת לאושוויץ.
אימי ואחותה סוניה עבדו במפעל בבנג`ין לייצור בגדים לצבא הגרמני עד 1942 (תפירת כפתורים). בשנה זו דרשו הגרמנים להעביר בנות מן המפעל לגרמניה, בין הבנות נבחרה גם אימי. אחותה סוניה התנדבה להצטרף אליה כדי לשמור עליה. הן נשלחו עם רכבת מסע למחנה מעבר Ravensbruckואחרי זמן קצר (כחודשיים) נבחרו 200 בנות ונשלחו ל- Gliwice(גם Gleiwitz) למפעל שייצר אבק שריפה עבור הצבא הגרמני. גלייביץ נמצאת מערבית לשימיאנוביץ. במפעל היתה גם מעבדה ואימי עבדה תקופת מה במעבדה. מגורי הבנות היו לא הרחק מהמפעל. האחריות על השמירה על הבנות היתה בשנים 1942-1943 בידי הוורמאכט והתנאים היו טובים, כולל בגדים כלי מיטה ואוכל. מידי פעם אף קיבלו משלוחי אוכל מהאם שהועברו ע"י מכרים.
ב- 1943 עבר המחנה לידי שלוחה של הגסטאפו של אושוויץ. אז השתנו התנאים: בגדים עם פסים, מספרים מקועקעים על הידים ופחד מפני משלוח לאושוויץ. באחד הימים ביקשו הגרמנים לשלוח את הילדים וביניהם חוה לאושוויץ. בהתערבותה של סוניה אצל בעל המפעל, התעקש הלה בפני הגרמנים שהילדים חיוניים לעבודה וכך הושארו במחנה. באחד המקרים ילדה אחת הנשים במחנה תינוק אותו חנקה למוות. סוניה שהייתה אחראית על קבוצת הנשים ולא דיווחה על ההריון הייתה צפויה לעונש, אך בסופו של דבר, הרופא הוא שנשלח לאושוויץ. במקביל למחנה הנשים היה מחנה של גברים. בלילות היו אחדים עוברים למחנה הנשים. למחנה זה הגיע באחד הימים האח אלטר שנשלח עם קבוצה מאושוויץ. אלטר השתייך לקבוצת ההתנגדות בגיטו ונשלח לאושוויץ לאחר חיסול הגיטו? אשתו לעתיד הלה היתה במחנה עם חוה וסוניה.
בגליביץ נשארו עד צעדת המוות ב- 1945. מכיוון שאלטר עבד במחסן הבגדים ונודע לו על הצעדה הקרבה, הצליח להעביר לחוה, סוניה והלה בגדים ונעליים לקראת המסע. יום אחד ניתנה פקודה וכולם נצטוו לזוז מהמחנה בלי לדעת לאן הולכים. הצועדים מהמחנה הצטרפו לצועדים ממחנות אחרים. היה קר ומושלג והיו גם אנשים בלי בגדים חמים ונעלים וללא אוכל. הם הלכו יום ולילה ללא מנוחה. היו אנשים חולים, עזרו אחד לשני, אבל מי שלא יכול היה להמשיך, נורה. ה"אוכל" היחיד היה שלג. לאחר צעידה של ימים או שבועות ( ? ) , הועמסו על קרונות משא פתוחים בצפיפות רבה שלא איפשרה לזוז. אלה שניסו לקפוץ מהרכבת נורו. אלטר קפץ מהרכבת וניצל. סוניה וחוה החליטו להשאר ברכבת. אנשים מתו ברכבת. אנשים דרכו אחד על השני והיה נורא. הכי נורא היה כאשר הרכבת עצרה מדי פעם וערימות של גויות ניזרקו מן הרכבת. המסע נמשך מבלי שהגרמנים ידעו מה לעשות איתם. באחד המחנות שבהם עצרו, עדיין ביצעו הגרמנים סלקציה וחוה שהופרדה מסוניה, לקבוצה שכנראה היתה מיועדת להשמדה, הצליחה לברוח לקבוצה של סוניה. למרות שנתגלתה ע"י השומרת היה מאוחר מכדי להחזירה לקבוצה השניה והשומרת הסתפקה במכות. האנשים ידעו שעוד מעט המלחמה תיגמר אבל לא היו בטוחים שיזכו להגיע ליום זה. יום אחד הורידו אותם במחנה Noistat(מטהאוזן? - תעודת השחרור היא ממאטהאוזן). באחד הלילות השתרר פתאום שקט במחנה ולא נשמעו הקולות המוכרים של שומרי המחנה. הסתבר שהגרמנים עזבו. הנשים החליטו לחכות לבוקר ולא לצאת בלילה. עם בוקר הגיעו האמריקאים ושיחררו אותם.
רק לאחר זמן מה נודע להן כי באקציה האחרונה, עם חיסול הגטו באוגוסט- 1943, הועברו אשתו וילדיו של אלטר, אחותה אג`ה ובתה, בלה, ופסיה האם - לאושוויץ. עם הגיעו של אלטר לאושוויץ נודע לו כי בלה שהופרדה משאר המשפחה בסלקציה העדיפה להצטרף אליהם ונספתה עימם.
עם השיחרור החל המסע הביתה לשימיאנוביץ שארך ככל הנראה מספר שבועות. מספר נשים ובהן סוניה וחוה נכנסו לבית גרמני נטוש. סוניה יצאה וחזרה עם עז, אותה חלבו ושתו מחלבה. האזור בו שהו עבר ככל הנראה לשליטה רוסית. באחד הלילות ניסו מספר רוסים שיכורים להתפרץ לתוך הבית אך הנשים השכילו לחסום את הדלתות. לאחר האירוע החליטו שלא בטוח יותר להשאר בבית הזה ויצאו להמשך המסע הביתה. המסע התנהל בכל מיני אמצעי תחבורה וללא אמצעי מחייה מסודרים. עם הגיעם לשימיאנוביץ, פנו למשטרה להודיע על בואם וזכו ליחס אוהד (חוה זוכרת שקיבלו כסף ונשלחו לקולנוע). במקום ביתם שהיה עתה מאוכלס, קיבלו בית שננטש ע"י הגרמנים. לבית הגיעו גם האחות מניה והאח אלטר.
מכאן החל מסע חדש שהסתיים בישראל עבור סוניה ומנחם בעלה, מניה ומשה בעלה וחוה, ובגרמניה עבור אלטר והלה.
(תודה רבה לאחי שריכז במשך שנים רבות ובהשקעה רבה את המידע על משפחתנו)
כאשר תכננו את מסענו, לא היה בידינו מידע מספק וגם מסגרת הזמן הייתה קצרה, מכדי לקיים סיור בכל התחנות בהן עברה בתקופת השואה. מסענו מתחיל בוארשה, עיר הולדתו של אבינו. לאימנו לא היה קשר לעיר זאת, אך אובדנם של מאות אלפי תושביה היהודים וזכר ההתגוננות הנועזת בזמן המרד, מקנה לה חשיבות רבה.
לאחר התארגנות, יוצאים לצפות בעיר. ברקע ארמון התרבות שנבנה ע"י הרוסים ונחשב שנוא על תושבי העיר.
כיכר העיר העתיקה
רקיעות המגפים המסומרים של שומרי הארמון לבטח לא מעררים זכרונות נעימים
כיכר גרז`יקווסקי
מבנה התיאטרון היהודי
בית הכנסת נוז`יק
בית העלמין היהודי, קברו הסמלי של יאנוש קורצ`אק
בית העלמין היהודי בוארשה
בית היתומים של יאנוש קורצ`אק
אנדרטת גיטו וארשה
רחוב מילא 18 אנדרטה מעל מיקום בונקר הפיקוד של גיבורי המרד. הפרט היחיד הידוע לנו על חייו של אבי בטרם עלה ארצה בשנת 1925, בהיותו ילד בן 5, הוא שמשפחתו חיה ברחוב זה (רחוב מילא). ואחיותיו הבוגרות הנשואות שלא עלו ארצה ניספו בשואה על כל בני המשפחה.
אנדרטה וקבר אחים בקצה רחוב אנילביץ ליד בית העלמין
אומשלאגפלאץ, המקום ממנו נשלחו 300,000 יהודי וארשה למחנות הריכוז וההשמדה
שרידים אחרונים של חומת הגטו המקורית
ודייר זקן שמלקט את התיירים המגיעים לחומה ומספר בפולנית את סיפור התקופה
יוצאים לדרך אל קרקוב העיר העתיקה והיפה, אמנו זוכרת את טיול בית הספר, והביקור בקברו של מגן היהודים ג`וזף פילסודסקי, ובהתרגשות גדולה יורדת אל קברו הנמצא בכנסיה שבמצודה (Wawel),
מבט ירוק מהמצודה
מבט לילי על קראקוב
מקרקוב לא רחוקה הדרך, אל ערי ילדותה שימיאנוביץ (Siemianowice) ובנדז`ין (Bedzin), אך גם אל מחנות המוות.
עקב השנים הרבות שחלפו מתקשים לאתר את רחוב ילדותה Bytomska, ומגיעים לרחוב בעל שם זהה, רק פניה למשטרה מבהירה לנו שהעיר אוחדה עם עיר אחרת שגם בה היה רחוב בעל שם זהה. זהו הרחוב בעל השם הזה, ואימי נעלבת ממש שאנחנו חושבים שהיא גרה בחור כזה.
סוף טוב, הכל טוב, ואנו דורכים ברחוב ילדותה של אימי.
וזו החנות של אביה
והכניסה הצדדית לבית ילדותה. לכאן כבר לא רצתה להיכנס.
בית הספר בשימיאנוביץ, לא השתנה במשך עשרות שנים
בחצר בית הספר סימנים ברורים לאנטישמיות השוררת כאן
בין Czeldz לBedzin שהיא יעדנו הבא, נמצא בית עלמין יהודי נטוש ומוזנח. כאן אולי קבורה אימו של סבנו יצחק.
על המשך ביקורנו בפולין , הביקור במחנות המוות בהם נספתה המשפחה יחד עם מיליוני בני עמנו, בקישור http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2521583
כאשר סיימנו את טיולנו הסתבר שטרם ביקרנו בכל תחנות ילדותה של אמנו, כולל מחנות אליהם נשלחה בגרמניה ואוןסטריה. ולכן יצאנו למסע פולין 2 וגם על כך בהמשך.
