טיול לצ'ילה, נובמבר 2019

אני שמח לארח בבלוג שלי את אסנת (זו שכתבה) ואת גידי, שחזרו מטיול נהדר בצ'ילה.

טיול לדרום אמריקה היה בגדר חלום שנים רבות והתלוו אליו חששות לא מעטים בגלל הבטחון. בסופו של דבר, לאחר שקראנו שצ'ילה היא בין המדינות הבטוחות ביותר בדרום אמריקה, החלטנו לעשות את המעשה.

הטיול תוכנן לשבועיים בנובמבר, אמצע תקופת האביב בחלקו הדרומי של העולם. החלטנו שלמרות הטיסה הארוכה, נטייל רק בצ'ילה, שאורכה הוא כ- 5,000 ק"מ, ומגוון הנופים בה עצום. היה ברור שבשבועיים העומדים לרשותנו נוכל רק לדגום ממה שלצ'ילה יש להציע ואת המרחקים בין חבלי המדינה השונים נגמע בטיסות פנימיות. הטיול כלל שלושה אזורים: מדבר האטקמה בצפון, מחוז האגמים במרכז ופטגוניה בדרום.

כשבועיים לפני הטיסה החלו מהומות בצ'ילה בגלל המצב הכלכלי והיה חשש ממשי לנסיעתנו. עד מספר ימים לפני הנסיעה לא היה ברור אם נטוס או לא. לשמחתנו נרגעו קצת הרוחות (אם כי לא לחלוטין והיינו עדים לכמה הפגנות לא אלימות).

יצאנו בראשית נובמבר בטיסה עם חניית ביניים ברומא (אין טיסות ישירות לסנטיאגו). כ-4 שעות לרומא, 3 שעות חניית ביניים ו- 14 שעות טיסה לסנטיאגו, בירת צ'ילה. מזג אויר אביבי קבל את פנינו בבוקר הצ'יליאני בשדה התעופה בסנטיאגו, הנמצא בעיצומה של בניה מסיבית של טרמינל נוסף. נסענו במונית למלון שנמצא באזור התעשיה כדי להתרחק מהמהומות. הטיסה למדבר האטקמה היתה רק למחרת בבוקר. היות ולא ישנו למעלה מיממה, פרשנו מוקדם.

היום השני

קמנו ב- 04:30 לטיסה ב- 07:00 בבוקר. כשהגענו הבנו שיכולנו לישון עוד חצי שעה... שדה התעופה היה כמעט ריק (והדבר חזר על עצמו בטיסות הבאות. תמיד מצאנו עצמנו מקדימים). לקראת 06:00 היה צ'ק-אין והמטוס המריא בשעה היעודה. ככל שהצפנו, הנוף הפך להררי יותר ויותר: האנדים במזרח ושרשרת הרים החופית (Chilean Coastal Range) במערב.

לאחר כשעתיים ורבע נחתנו בעיר Calama. ניגשנו לחברת השכרת המכוניות וקבלנו את הSUV- שהזמנו. נסענו דרומית-מזרחית לכוון העיירה San Pedro de Atacama, מרחק של כ- 90 ק"מ. מזג האויר היה יבש מאוד וחמים. המדבר גבוה (בין כ- 2,500 עד קרוב ל- 6,000 מ' מעל פני הים), חולש על שטח של כ- 105,000 קמ"ר והוא כנראה היבש ביותר ובין העתיקים בעולם. ישנם אזורים בהם לא ירד גשם עשרות שנים. בגלל היובש הרב, גם בהרים שמעל 6,000 מ', אין קרחונים. קרוב לחוף, ישנם ערפילים במשך ימים רבים בשנה ואלו מהווים מקור לחות לצמחיה ולבע"ח שם.

כביש האספלט איכותי וניתן לנסוע במהירות של 100 קמ"ש. הנוף מדברי, ברובו עם צמחיה דלה לצידי הדרך. לעיתים משטחים גדולים של צמחים נמוכים עם פריחה בגווני ורוד וצהוב. העיירה san pedro de Atacama נגלית לפתע, בתוך עמק ירוק. נאת מדבר גדולה. הבתים הנשקפים קטנים ופשוטים למדי וכולם בנויים מאדובי (לבני בוץ) המקנות לבתים צבעי חום ואדמדם.

הכביש הסלול מגיע עד לפאתי העיירה ומהבית הראשון הופך לדרך עפר צרה המעלה אבק. נסענו כמה דקות על הדרך "הראשית" עד שהגענו לאזור חניה ליד מגרש הכדורגל הגדול והמודרני (ללא כל פרופורציה לעוני מסביב). החנינו את הרכב ויצאנו לשוטט בעיירה המאובקת. מרבית המכוניות המקומיות ישנות, חלקן קטנות וחלקן טנדרים בצבע אדום (גם הטנדרים החדשים, הנהוגים בעיקר בידי התיירים, אדומים כולם). תושבי המקום, כ- 4000 איש, הם צאצאי ה- atacamanos (אטאקאמאניוס) שמקורם בבוליביה. האזור היה שייך לבוליביה עד "מלחמת האוקינוס השקט" בסוף המאה ה- 19. הישוב הוקם באמצע המאה ה- 15 ונכבש על ידי הספרדים שהשליטו את שפתם ומנהגיהם. הילידים לא שמרו על השפה, אך על אמנויותיהם, בעיקר אריגה, שמרו וטיפחו. הרחובות הראשיים (דרכי עפר) עמוסים בחנויות קטנות זו לצד זו, רובן מוכרות בגדים ומוצרים שונים ארוגים וסרוגים מצמר ה- vicunia (ויקוּנְיה) והגואנאקו (guanaco). שני בעלי חיים ממשפחת הגמליים (בדומה לאלפקה וללאמה הצפוניות יותר). הזדמנות טובה לקנות מעט מתנות ומזכרות אותנטיות.

נכנסנו למרכז מידע לתיירים הנמצא במרכז העיירה וסוף סוף מצאנו מישהו שדובר אנגלית סבירה. על אף כמות התיירים הרבה שיש במקום בפרט ובצ'ילה בכלל, הצ'יליאנים אינם יודעים אנגלית. הבחור הנחמד הציע לנו מספר אתרים לטייל בהם, צייד אותנו במפות ולאחר ארוחה קלה יצאנו לדרכנו דרומה, אל אזור אגמי המלח (Salar de Atacama). אלו נוצרו כתוצאה מהתנקזות מי הגשמים שזרמו מהרי האנדים במזרח ונכלאו בתוך מישור ללא מוצא. שרשרות הרים סוגרות על המישור רחב הידיים מכל עבריו. בקיץ מתאייד חלק גדול מהמים ונשארים אגמים מלוחים ורדודים מאוד. חלקם המזרחי של האגמים הקרובים יותר לאנדים הוא עמוק יותר והמים פחות מלוחים. החלטנו לנסוע לשתיים-שלוש לגונות, בהתאם לזמן שיהיה לנו. היות והשמש שוקעת בסביבות 21:00, היה לנו די זמן לטייל. בדרך עברנו על פני מצפה הכוכבים ALMA. בגלל שהאזור מאוד דליל אוכלוסין, עם "זיהום אור" קטן והשמיים לאורך השנה בהירים, הוא מהווה מוקד משיכה לאסטרונומים מרחבי העולם. שאלנו אם יש אפשרות להכנס למצפה ונענינו בשלילה. לאחר נסיעה של כשעתיים (כ- 125 ק"מ דרומית לסן פדרו) ומעבר בקו רוחב °23.5 (חוג הגדי בחצי הכדור הדרומי) ועליה בגובה, הגענו ל- Laguna Miscanti ו- Laguna Miniques , שגובהן מעל 4,000 מ' מעפ"י.

שתי הלגונות הסמוכות מאוד זו לזו נוצרו משילוב של הפשרת קרחונים ופעפוע מים חמים מהאדמה כתוצאה מסידוק גאולוגי. האזור כולו הוא שמורת טבע ובעלי חיים מסתובבים חפשיים. לא רחוק מאתנו עמדו ויקוניות וליחכו עשב להנאתן. חלק עמדו מצידו השני של האגם, שתו והלכו להן.

לאחר הליכה קצרה שבנו למכונית ונסענו חזרה צפונה. בדרך פנינו לכוון Laguna Chaxa (לגונה צ'אסה) שהיא חלק משמורת הטבע Los Flamencos. דרך עפר טובה מובילה ללגונה. הרוחות היו חזקות מאוד ויבשות. בקטעים אחדים נערם החול לדיונות לצידי הדרך ולעיתים חסם חלק מהדרך. לאחר נסיעה של כעשרים דקות, הגענו למרכז המבקרים. במרכז ישנן תמונות של האזור וסביבתו עם הסברים על היווצרות האגם והמדבר, תנאי האקלים, ותאור החי והצומח. לשמחתנו, היה תרגום לאנגלית. בחלק גדול מהמקומות בהם ביקרנו במהלך הטיול היו הסברים בספרדית בלבד. הלכנו לאורך שביל המסומן באבנים משני צידיו והגענו אל האגם רחב הידיים. גושי מלח גדולים וקטנים נמצאים מסביב לאגם והאזור חסר צמחיה לחלוטין. למרות מליחות המים, מגיעים עופות לא מעטים לשתות ממנו וביניהם שלושה מיני פלמינגו שצובעים את האגם בוורוד. ראינו כמה עשרות פלמינגו, חלקם עמדו קרוב מאוד אלינו ונראה היה שלא הפרענו להן ללקט את החסילונים הקטנטנים שהן אוכלות. הן מסננות את המים המלוחים ובולעות את חסילון המלח (brine shrimp), בעל החיים היחיד שחי במליחות הזו. החומר בתא קרוטן (cantaxanthin) שבחסילונים אלה ובאצות הוא שגורם לצבע הוורוד של גוף הפלמינגו. ציפורי שיר הגיעו גם הן וליקטו מזון כלשהו מהאדמה המלוחה.

לאורך השבילים ישנם שלטי הסבר ונקודות תצפית. השמש החלה לשקוע ואנחנו התחלנו לחזור לסן פדרו, כ- 65 ק"מ צפונית ללגונה. הגענו לקראת הדמדומים לסן פדרו דה אטקמה וחיפשנו את המלון. היינו די המומים כשהגענו ל"מלון" (Dunas Hotel), הנראה שונה לגמרי מהמופיע בתמונות. חדרון קטן עם ציוד מינימלי, כולל תאורה כל כך מינימלית, שקשה היה לראות מה יש במזוודות... מקלחת ושירותים קטנים מאוד. שתי מיטות לא נוחות במיוחד. וכל זה עבור $125 ללילה! מאוד לא מומלץ!

היום השלישי

ארוחת בוקר סבירה בחדר אוכל קטן ויצאנו לעמק הירח (Valle de la Luna) במרחק של כ- 15 ק"מ מערבית לסן פדרו. שמורת הטבע מזכירה את פני הירח או המאדים בצורות הסלעים, העמקים והסטריליות שלה. כמעט בבת אחת עוברים משפע של ירק ובעלי חיים לאזור שומם לחלוטין שפרט למכונית החולפת באיטיות כאחת לרבע שעה – נשמרת דממת מוות. בכניסה נמצא מוזיאון קטן ובו הסברים בספרדית על המקום. מהירות הנסיעה מוגבלת ל- 20 קמ"ש ועוצרים כל כמה דקות לחזות בתופעות טבע מרשימות.

ישנם גם מסלולי הליכה המובילים לתצפיות נוף יפהפיות ולמבט על הגאולוגיה המרשימה של המדבר. דיונות ענק נפרשות מולנו. צבעו השחור של החול מסגיר את מוצאו הוולקני. בעודנו הולכים על אחד המסלולים, שמענו זמזום של חרקים מעופפים. הזמזום הלך והתגבר ואז גילינו גבעה ובה עשרות חורים קטנים. החורים הללו משמשים כמחילות לחרקים שלא ראינו כמותם. את המחילות הם חופרים ע"י העפת החול אחורה ברגליהם. אין ספק שהם עפים למרחק רב למצוא מקורות מים ומזון, משום שאין טיפת מים או צמח כלשהו באזור. מדוע הם מתרכזים דווקא במקום הזה – לא ברור.

באופק הרים שצבעיהם משתנים מאדמדם ועד צהוב, תלוי בתאורת השמש. לאחר הליכה ונסיעה של כשלוש שעות, יצאנו מהשמורה וחזרנו לעיירה להצטייד במזון ולאכול ארוחת צהריים. לאחר מכן נסענו לעמק המאדים (Luna de Morte). לאחר נסיעה קצרה הגענו לחנייה ומשם הלכנו כשלושה קילומטרים לתצפית יפהפיה הפורשת לרגלי המסתכל חלק ממדבר האטקמה. ההליכה אורכת זמן רב לא רק בשל הטיפוס הארוך, אלא בעיקר בגלל ההליכה על חול דיונות טובעני. החלק האחרון של העליה הוא תלול, אך לפחות סלעי.

חלק מפסגות הרי האנדים במזרח חרוטות ומרמזות על מקור היווצרותן הגעשי, וחלק מהרי הגעש עדין פעיל. ההרים במערב נמוכים יותר אך מרהיבים לא פחות בצבעיהם וצורותיהם. כשירדנו למטה, הסתכלנו על הדיונה הגדולה וראינו דמות קטנה מטפסת. כשהתקרבנו, ראינו בחור הסוחב עימו גלשן סקי. הוא טיפס על הדיונה במהירות מרשימה, הגיע לנקודה הגבוהה והתלולה ביותר, הניח את הגלשן וגלש לתחתית הדיונה.

עמדנו והסתכלנו איך הבחור חלץ את נעליו, ניער את החול שהצטבר בתוכן, אסף את הגלשן בידיו ועלה שוב למעלה. תוך כדי התארגנותנו להמשך נסיעה, הגיעה גולשת נוספת שהצטרפה לבחור. מהר מאוד הגיע רכב נוסף עם עוד שלושה גולשים. אולי זה הספורט המקומי?!

היות והשעה היתה עדין מוקדמת, החלטנו לנסוע לראות את הקקטוסים הענקיים הגדלים כ- 30 ק"מ צפונית לסן פדרו. לקח זמן עד שמצאנו את הדרך שהיתה בחלקה קצת משובשת. מזג האויר החל להתקרר ככל שעלינו בגובה. גם הצמחיה השתנתה. לאחר כברת דרך חלפנו על פני נהר זורם וסביבו צמחיה סבוכה. הכביש המשיך לטפס וברקע ראינו מעין מקלות גבוהים. כשהתקרבנו ראינו שאלו הקקטוסים הענקיים, cardon grande, או בשמם הלטיני Echinopsis atacamensis.

גובהם מגיע לכ- 8 מ' והם גדלים באזור יחסית קטן. לידם גדלים שפע של קקטוסים ופרחים אחרים העמידים למזג האויר היבש והקשה של המדבר.

הצפַּנו לאתר מרחצאות בשם Puritama אך הוא היה סגור. השמש נטתה לשקוע וחזרנו לסן פדרו. לצערנו בלילות זרח ירח מלא ולא יכולנו לנצל את שמי המדבר האפלים לצפות בגרמי השמיים באחת מהפעילויות המוצעות בנושא.

היום הרביעי

קמנו לעוד בוקר אביבי עם שמיים בהירים. צינת הבוקר המדברית חולפת מהר ואנחנו נפרדים, לא בעצב רב, מה"מלון" ושועטים דרומה, לכוון Laguna Sejar (לגונה סֶחאר).

לאחר כמחצית השעה הגענו לשער הלגונה. היינו לבד והשער היה סגור למרות שהשעה היתה כבר לאחר שעת הפתיחה הרשומה על דלת המבנה בכניסה. לאחר כמה דקות הגיע אדם ואמר לנו משהו בספרדית. כמובן no ingles. איך שהוא הבנו שהיום סגור. למה? מדוע? אולי בגלל הסנקציות של האזרחים הקשורות למהומות הנמשכות כבר למעלה מחודש? בכל מקרה, לא עזרו שום שכנועים ולמרות שהלגונה היתה במרחק כף יד מאתנו, השומר לא פתח בפנינו את השער. חזרנו ל- San Pedro ופנינו מערבה, לכוון Calama. בערך במחצית הדרך, פנינו לכוון Yerbas Buenas, מקום בו נמצאו פטרוגליפים (ציורים ו/או חריטות על סלע) של המקומיים הקדמוניים, בתקופה בה שלטה תרבות האלטיפלאניק (Altiplanic culture). גיל הציורים והחריטות אינו ברור. הערכות נעות בין 20,000 ל- 5,000 שנה. הגענו לחנייה וראינו לא מעט תיירים. אנגלית, צרפתית, גרמנית – השפות ששלטו. קבלנו חוברת דקה בספרדית והלכנו לפי החיצים. שביל עפר מוביל מסלע לסלע. חלק מהציורים והחריטות קרובים מאוד לשביל ולחלקם צריך לטפס קצת.

האמנות מתארת בעיקר בעלי חיים: פלמינגו, לאמות, שועלים (כולל ציור של שועלה בהריון עם גור בבטנה). חלק מהציורים/חריטות קטנים וחלקם גדולים מאוד ומתארים את בעל החיים בגודלו האמיתי. ההשתמרות מדהימה ככל הנראה בגלל תנאי היובש הקיצוניים.

המשכנו לאזור רחוק יותר ומצאנו עצמנו כמעט לבד, פרט לזוג נוסף מגרמניה. ניסינו יחד למצוא אתר פטרוגליפים נוסף. האשה הגרמניה דברה ספרדית ושאלה את השומר בכניסה היכן האתר. השומר הזקן וחסר השיניים ניסה להסביר עם הידיים לאן עלינו לנסוע כדי למצוא אותם. איחלנו להם והם איחלו לנו בהצלחה והמשכנו לנסוע לכיוון עליו הצביע הישיש. נסענו באיטיות, מחפשים את המקום, אך לא מצאנו. החלטנו להמשיך לכפר שלמרות שמו Rio Grande - הוא כפר נידח בן שמונים נפשות, היושב משני צידי הנהר. על גדות הנהר גדלים עצי פרי והכפריים משתמשים במימיו להשקיית הגידולים.

עצרנו ליד חנות הכפר, קנינו קצת אוכל, ושאלנו על דרך הממשיכה צפונית מזרחית מהכפר. בעבר כנראה היתה דרך שחיברה בין הכפר לבין El Tatio Geyser אך הדרך כבר לא קיימת. חזרנו על הכביש המצוין עליו נסענו וחיפשנו שוב את הציורים, אך לשווא. המשכנו ל-Calama וככל שהתקרבנו, הרוח הלכה והתגברה. טורבינות הרוח פעלו במלוא עצמתן.

הג'יפון שלנו, על אף המאסה שלו, נע מצד מצד. הגענו לקאלאמה, העיר המרכזית באזור, בה חיים כ- 150,000 נפש. המלון הפעם היה משובח. הורדנו את המזוודות, עשינו צ'ק אין ולאחר ששמנו בחדר את החפצים, יצאנו לכיוון הכפר Chiu-Chiu. לפי הכתוב בספרים, זהו כפר אותנטי שלא כדאי להפסידו. הרוח החזקה המשיכה לטלטל את הרכב. מערבית לדרך נישא אבק רב וכשהתקרבנו ראינו שזה מכרה גדול. בצ'ילה מרבצי נחושת וליתיום גדולים (בנוסף לזהב, כסף ומוליבדן). חלקם נמצאים במדבר. לפי כמות האבק שנפלטה ומגיעה כנראה גם לעיר, אין שום התייחסות לאיכות הסביבה. המזל הגדול הוא שהממשלות הבינו שתיירות מהווה חלק נכבד מההכנסות והפכו אזורים בהם קיימים מרבצים לשמורות טבע. אך לא באזור קאלאמה. הגענו לכפר ועצרנו במרכזו. דממה. לא ראינו כמעט נפש חיה. רק כלבים. אם בישראל יש אוסף עצום של חתולים משוטטים, הרי שבצ'ילה אלו הכלבים. רובם מסכנים ועלובים, חלקם גזעיים, אך אינם שייכים לאיש. קורע לב. מול הפיאצה המרכזית רבצו כלבים ועמדה גם כנסיה מהמאה ה- 16. הכנסיה העתיקה ביותר בצ'ילה שעדיין פועלת.

סביב הכנסיה היתה גדר וחיפשנו את הכניסה. שני השערים היו נעולים, למרות שהיה כתוב על השלט שבשעה הזו פתוח. לפתע הגיח בחור משום מקום ובקשנו שיפתח את השער. להפתעתנו הבין אנגלית. הוא דבר עם האחראית שפתחה לנו את השער. נכנסנו לכנסיה העתיקה שהחזיקה מעמד יפה כ- 400 שנה, עם פה ושם שיפוצים. המשכנו ללכת ברגל ולהקיף חלק מהכפר. הרוח החזקה לא הנעימה את הטיול, אבק עף על הפנים, וחזרנו למכונית. בכניסה לקאלאמה היו כמה מפגינים ושאריות צמיגים בוערים. המכוניות נאלצו לנסוע על שולי הכביש. בערב שמענו הפגנות ויריות לא רחוקים מהמלון. קיווינו שהכל ירגע עד מועד צאתנו לשדה התעופה. בסופו של דבר הכל נרגע ויכולנו לישון בשקט.

היום החמישי

השכמה מוקדמת לטיסה בשעה 07:00. הגענו לשדה התעופה ב- 05:30 והסתבר ששוב הגענו מוקדם מדי... הטיסה לסנטיאגו ארכה כשעתיים ומשם היתה לנו טיסת המשך ל- Puerto Montt באזור האגמים. המדבר היה צפונית מאחורינו. הגענו למזג אויר חורפי. קר וגשם דק טפטף. המון ירוק מסביב. שלל עצים, שיחים ופרחים – ניגוד מוחלט לשלושת הימים הקודמים. האויר היה לח ונעים. המדבר, על יופיו, מעיק לא מעט בגלל היובש והאבק. ניגשנו להשכרת המכוניות, קבלנו את המכונית והתחלנו לנסוע דרומה לכוון האי Chiloe, מרחק של כ- 200 ק"מ. מיכל הדלק היה מלא רק עד הרבע ולפי המידע שברשותנו, תחנת הדלק הקרובה היתה במרחק של כ- 70 ק"מ. הצלחנו להגיע לתחנת הדלק בטיפות הדלק האחרונות, ציידנו את המכונית (קודם כל) ואותנו (לאחר מכן) במזון ונסענו למעבורת כדי לעבור לאי. המעבורות עוברות כל כמה דקות ומייד עלינו על אחת מהן.

לאחר שייט של כרבע שעה, הגענו לעיירה Chacao ומשם נסענו ל- Ancud. חיפשנו את מרכז המידע והבחורה שדברה אנגלית, סיפקה לנו חוברות ומידע על האי והאתרים המעניינים בו. נסענו לעיירה Punquil ממנה יוצאים לשייט צפייה בפינגווינים החיים על איים קטנים ליד החוף. הפינגווינים מגיעים עם בוא האביב (ספטמבר) ועוזבים בסתו (מאי-יוני). את החורף הם מבלים בצד המזרחי של היבשת, באזור ברזיל. הסירה עליה שטנו עמדה במרחק מה מהחוף. על מנת להגיע אליה מבלי להירטב, עלינו על עגלה גבוהה שנדחפה על ידי ארבעה אנשים לתוך המים והוצמדה לסירה.

שטנו כעשר דקות לאיים וראינו פינגווינים בודדים. המדריך סיפר כי לפני עשרים שנה היו כ- 3,000 פינגווינים וכיום ישנם עשרות בודדות. שתי הסיבות העיקריות, טען האיש, היא מיעוט הדגה עקב דייג יתר ותפיסתם של הפינגווינים ברשתות הדייגים. הם מסתבכים בהן ועד שמצליחים לחלצם, הם מתים או תשושים ומתים לאחר מכן. לאזור מגיעים שני מיני פינגווינים: הומבולט ומגלן. לדברי המדריך, זה המקום היחיד בעולם בו שני המינים נמצאים זה לצד זה, אך אין קשר ביניהם. כששמע שאנחנו מישראל, היה מבסוט מאוד וצעק: "שלום חבר, שלום חברה".

פרט לפינגווינים, נמצאים על האיים שחפים רבים, נשרים ומין אלבטרוס האנדמי לאזור וברווזים שאינם עפים.

לאחר שהקפנו את האיים, חזרנו לחוף, או כמעט אל החוף, ושוב העגלה הגיעה לקחתנו. חזרנו ל-Acud ועלינו על הכביש הראשי דרומה, לכיוון Cucao, מרחק של כ- 70 ק"מ. Cucao הוא כפר קטן יפהפה על שפת האוקינוס השקט ונושק לשמורת הטבע Chiloe. בדרך עברנו את העיירה Castro הידועה בבתים הצבעוניים הבנויים על המים. אלא שכשעברנו שם, הכלונסאות עליהם עומדים הבתים היו מחוץ למים. העלינו השערה שזה בגלל השפל. ואכן צדקנו. כשהגענו למחרת, הבתים עמדו בתוך המים בזמן הגאות. הגענו ל- Cucao ממש עם השקיעה. מקום רגוע ושלו ואפילו כלבים לא ראינו בו. חצינו את גשר העץ לצידו השני של הכפר והגענו למלון הבנוי כולו מעץ. מודרני לחלוטין, עם כל הפינוקים, בסוף העולם. היינו שמחים להתנחל במקום כמה ימים...

היום השישי

קימה מאוחרת מהרגיל ומבט אל הרוגע והשלוה. מי הלגונה שלחופה נמצא המלון עלו וירדו. השמש התחבאה מאחורי העננים והעצים באופק הזמינו אותנו להגיע אליהם. בארוחת הבוקר פגשנו שתי תיירות צעירות מגרמניה ועיתונאי מסנטיאגו שהגיע להתרגע מהבלגן במרכז המדינה. העיתונאי סיפר שכבר למעלה מחודש, מאז החלו המהומות, לא היו לו לא יום ולא לילה. חלקנו חוויות עם התיירות הגרמניות שהתכוננו להמשיך דרומה ל- Muelle De Las Almas. אנחנו, שצריכים היינו להצפין בחזרה ל- Puerto Montt, ויתרנו על אתר זה מחוסר זמן ויצאנו להליכה בתוך שמורת הטבע של Chiloé National Park. מגוון של צמחים ועצים שחלקם אנדמיים לאזור. ציוצי ציפורים מכל עבר, כולל southern crested caracara, ציפור גדולה הנמצאת חלק גדול מהזמן על האדמה ונקראת כך על שום קריאתה צורמת האוזניים.

הלכנו לאורך שביל שתחילתו בנויה מעץ. השביל עובר באזורים בהם הצמחיה עבותה והתחושה היא כאילו הולכים באמצע ג'ונגל ללא התחלה וסוף. ופתאום יוצאים לאזור דליל צמחיה, השמיים נפרשים מעל והנוף נגלה סביב.

השמיים היו אפורים ומדי פעם הגשם זרזף על ראשינו. לאורך השביל היו שלטים מעץ שהסבירו בספרדית על האזור. השתמשנו ב- google translate ויכולנו להבין מה כתוב. פלאי הטכנולוגיה. הגענו ללגונה קטנה ובשלט היה כתוב שצ'ארלס דרווין הגיע למקום הזה במסעו באוניה "ביגל" (beagle). דרווין עצר בכמה מקומות לאורך החוף המערבי של אמריקה הדרומית, חלקם בצ'ילה.

לאחר כשעתיים הליכה בשמורה במסלול מעגלי, חזרנו לכניסה ונסענו צפונה תוך שאנו מתקרבים לחוף האוקינוס השקט. עצרנו את המכונית והלכנו כ-300 מטרים לחוף הים. רוח עזה נשבה והרימה חול דיונות שהצליף על הפנים ודקר כמו מאות סיכות קטנות. קשה היה ללכת ולא להסחף עם הרוח לכוון ההפוך…

לאחר הליכה קצרה ומלחמה ברוח החזקה, חזרנו למכונית, נסענו בחזרה ל- Cucao והתחלנו לעלות צפונה. בדרך עצרנו בכמה עיירות נחמדות, הראשונה בהן היתה Chonchoi עליה המליץ בעל המלון בו התארחנו. ממנה חשבנו להפליג לאי הקרוב, מרחק של כ- 3 ק"מ, אך לאור מזג האויר הסגרירי והגלים הגבוהים, החלטנו לוותר על הרעיון. הגשם שירד לא הפריע לנו ללכת ברחובות הקרובים אל הים בהם בתי עץ רבים. עצרנו לארוחת צהריים במסעדה המשקיפה על המים.

מעיירה זו המשכנו הלאה צפונה ל- Castro, לצלם את הבתים הצבעוניים שהפעם אכן ישבו על המים.

המשכנו ל- Dalcahue, עיירה נחמדה וציורית. הגשם החל להתחזק וויתרנו על עיירה נוספת בה רצינו לבקר. הגענו ל- Chacao, עלינו על מעבורת וחזרנו ליבשת. המשכנו ישירות ל- Puerto Montt. השעה היתה כבר מאוחרת והחל להחשיך. חששנו כי לאור ההפגנות, לא נצליח להגיע למלון שנמצא במרכז העיר. ואכן כשהגענו לאזור, המשטרה עצרה את הרכבים וחיפשנו, בעזרת google maps, דרכים חלופיות. הגענו ממש רגע לפני שהמשטרה סגרה את הרחוב שנכנסנו דרכו. ראינו את המפגינים ממש לידנו וזרנוקי המים שהמשטרה הפעילה לא הפריעה להמון להמשיך ולצעוק. לשמחתנו היינו ממש בקצה אזור ההפגנות וחיש קל ברחנו והגענו למלון. למזלנו החדר שלנו פנה לכוון הים מדרום, כך שגם היה לנו נוף יפהפה וגם לא שמענו את רעש המפגינים.

היום השביעי

קמנו לבוקר גשום. בתחילה גשם איטי ודק שהפך בהדרגה לגשם שוטף. נסענו מ- Puerto Montt מערבה לכיוון Monte Verde, אתר בו נמצאו שרידי גומפוטר (Gomphotere) המזכיר מאוד פיל. בעל החיים הזה חי לפני כ- 12 מליון שנה ביבשת אמריקה ולפני כ- 5 מליון שנה, הממותה תפשה את מקומו. אך הגומפוטר לא נכחד לחלוטין אלא חי באזור מרכז ודרום אמריקה עד לפני כ- 12,000 שנה וניצוד על ידי הקדמונים. הגומפוטר שנמצא במונטה וורדה חי לפני כ- 15,000 שנה ובאתר נמצאו גם עצמות אדם.

ירדנו מהכביש ונסענו על פי השילוט. עלינו על דרך עפר ונסענו לאט בגלל הגשם השוטף והבוץ הטובעני. גוגל ידידנו הנחה אותנו ובמקום כלשהו, ליד שער של חווה, הכריז: הגעת אל היעד. לא היה שלט כלשהו והשער היה סגור ומסוגר, עם ליפופי חוט מתכת. החלטתי שאני לא מוותרת, התרתי את הליפופים מאחד המקומות, פתחתי פתח קטן והצלחתי לדחוק עצמי דרכו. הגעתי לשער נוסף אותו הזזתי ללא קושי. נכנסתי בחוצפתי לחווה ולא ראיתי נפש חיה. לא הולכים על ארבע ולא הולכים על שתיים. החלטתי שאולי למרות ההנחיות של גוגל, זה לא המקום. חזרתי על עקבותי והמשכנו לנסוע עוד כברת דרך קצרה וראינו לפנינו שלט גדול, עם ציור של הגומפוטר. עצרנו וחנינו מול ביתן נעול ושומם. הסתובבנו מעט באזור, צילמנו וחזרנו למכונית.

הגשם נחלש והתחזק לחילופין והמשכנו צפונה, לכיוון האגמים. עלינו על הדרך הראשית ולאחר כמה ק"מ ירדנו לדרך צדדית ונסענו לכיוון אגם Llanquihue (ילינקווה), השני בגודלו בצ'ילה והגדול ביותר באזור האגמים. אך אליו נגיע רק לקראת סוף היום. בינתיים הגשם נחלש ואפילו השמש חייכה מדי פעם מבעד לעננים. עצרנו להביט על אגם Rupanco ומשם המשכנו לאגם Puyehue. על גדותיו צמחיה רבה ומעברו השני נישאים הרי האנדים התמירים. הלכנו ברגל לאורך האגם ומגלנים, שחפים וציפורי מים עפו ועמדו במרחק קטן מאתנו.

משם המשכנו לשמורת הטבע Vicente Perez Rosales (ע"ש פוליטיקאי צ'יליאני שחי במאה ה- 19 והקים מושבות מהגרים מגרמניה באזור). בסמוך אליו נמצא הר הגעש הידוע ועדין פעיל מדי פעם: Osorno.

כשהגענו לשמורה, שהוכרזה ב- 1926 והיא הראשונה בצ'ילה, הגשם חלף הלך לו והשמש זרחה בין העננים שהלכו והתרחקו. אם היינו מגיעים לאזור בחלקו הראשון של היום, לא היינו יכולים ללכת. בכניסה לשמורה סיפרו לנו שירד מבול עד זמן לא רב לפני שהגענו. את שרידיו ראינו כשהלכנו על השבילים. השמש היתה חמימה ונעים היה להלך ולרדת לאגם Llanquihue ממנו ניתן לראות את הר הגעש Calbuco.

משם המשכנו צפון מזרחה לכיוון אגם Todos ובדרך עצרנו במפלי Petrohue. ממבנה הכניסה לאתר מוליכים מספר שבילים קצרים מהם ניתן לצפות בסדרת מפלים יפהפייה על רקע הרי הגעש המושלגים בכיפותיהם.

מזג האויר היה פשוט מושלם, גם להליכה וגם כתאורה לצילום. לאחר שסיימנו, המשכנו בנסיעה קצרה על דרך עפר כבושה ורחבה לאגם Todos. היה מאכזב מאוד. האגם יפה אך עמוס ברוכלים שמנסים לדחוף לך שטויות למיניהן בדולר ומציעים שייט על האגם.

חזרנו אל הכביש הראשי ולאחר קילומטרים בודדים פנינו לכביש צדדי מפותל ותלול שהובילנו לראש הר הגעש Osorno. בדרך עצרנו לתצפית והתפעלנו מזוג שועלים שהשתעשעו מבלי להראות סימני פחד מאיתנו. המשכנו בדרך שמסתיימת למרגלות אתר הסקי. הרוח היתה עוצמתית וקרה, הטמפרטורה צנחה והקור היה מקפיא. לבושי מעילים וחבושי כובעי צמר וכפפות הסתובבנו קצת בשטח והתפעלנו מהנוף המרהיב שהיה מתחתינו. אגם Llanquihue נפרש למרגלותינו וקרני השמש בפאתי מערב נצצו על המים.

ירדנו בדרך בה עלינו, חזרנו לכביש הראשי והתחלנו להקיף את האגם מדרומו. לקראת השקיעה הגענו ל- Puerto Varas, עיירה שהוקמה באמצע המאה ה- 19 ע"י מהגרים מגרמניה. האדריכלות בסגנון אירופאי ובנסיעה בעיירה חלפנו על פני בי"ס גרמני. עצרנו לארוחת ערב וחזרנו ל- Puerto Montt.

היום השמיני

בוקר שמשי עם רוח עזה וקרה. שמנו פעמינו לשמורת הטבע Alerce Andino שממזרח לפוארטו מונט. הכביש היה טוב עד קילומטרים בודדים לפני השמורה, אז הפך לדרך עפר כבושה. השמורה היתה נטושה לחלוטין פרט לנו, לשני פקחים ולכלב ענק. קבלנו מפת שבילים ויצאנו לדרכנו בתוך היער. השביל עובר בצמחיית יער צפופה עם נקודת תצפית אחת לכיוון העמק והנהר. ציוצי הציפורים שכבר הכרנו: Turca, Caracara, Tapaculo, אך לא הצלחנו לראותן מבעד לעצים העבותים והגבוהים. האדמה היתה רטובה מאוד מהגשם שירד יום קודם וצריך היה להזהר לא להחליק בעליות ובמורדות. את השביל עשינו בכיוון הפוך מהמתוכנן, וסיימנו בירידה ארוכה במדרגות תלולות ובשדרת עצים מרשימה. לאחר שסיימנו את השביל המעגלי, רצינו להמשיך הלאה לכיוון laguna Sargazo, אך נאמר לנו שהדרך לשם סגורה ונאלצנו לשנות את התכנית.

נסענו מזרחה ל- Lago Chapo. אגם יפהפה למרגלות ההרים, שפרט לכמה בתים פה ושם אין בו מאומה. מענין שאף אחד עדין לא גילה את הפוטנציאל המסחרי שיש בו, וכמה טוב שכך. גם כאן היינו כמעט לבד. בתוך האגם ומסביבו עשרות גזעי עצים שמתו. הלכנו לאורך האגם עד שהשמיים החלו להתענן וטיפות גשם ירדו על ראשנו. השמש נעלמה ואתה החמימות.

התחלנו לחזור ל- Puerto Montt לקראת הטיסה לחלק האחרון בטיול: פטגוניה שפירושה בשפת הילידים: האנשים עם הרגליים הגדולות.

נחתנו ב- Punta Arenasלקראת ערב. שכרנו מכונית ונסענו למלון Best Western. גילינו שהמבנה הסמוך לבית המלון נשרף שבוע קודם לכן בהפגנות. המבנה, כך נאמר לנו, היה שייך לממשלה ושימש גימלאים.

היום התשיעי

לילה מאוד לא שקט, והפעם לא בגלל המפגינים אלא בגלל שמערכת החימום עשתה רעש נורא בכל המלון (שהוא משופץ, אך ישן). קמנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר וניגשנו לקבלה לקבל מידע על שייט שרצינו לערוך לאי מגדלנה הידוע במספר הפינגווינים הרב שבו. פקיד הקבלה, שדבר אנגלית טובה, הזמין עבורנו את הכרטיסים. אלא שאז כל כרטיסי האשראי שניסינו לא התקבלו. ניגשנו להוציא כסף מזומן אך הכל היה סגור (יום א' והבנקים בכל מקרה נעלו את שעריהם בגלל המהומות). עברנו מכספומט לכספומט עד שבסוף מצאנו אחד שהיה בו כסף. בגלל כל הסיפור הזה יצאנו לכיוון Puerto Natales באיחור של כשעתיים. לפחות הזמנו מקומות לשייט. עדין לא ידענו כמה דפיקות לב וחששות אם נצא או לא – נכונים לנו... נסענו במרחבי פטגוניה השטוחים, בין חוות כבשים גדולות. כביש די משעמם. משבי הרוח החזקים הזכירו לנו כי הבחור בחברת השכרת המכוניות הזהיר אותנו מפני הרוחות ואמר שתמיד צריך להחזיק את דלת המכונית שזו לא תפתח בעוצמה ותשבר.

ככל שהצפנו, הנוף השטוח הפך לגבעי ולאחר מכן להררי, אם כי גבהי ההרים בשיאם נמוכים משמעותית מפסגות הרי האנדים בצפון ובמרכז. לאחר כשלוש שעות נסיעה, הגענו ל- Puerto Natales. רוח חזקה וקור עז קיבלו את פנינו. עצרנו במרכז המידע. הבחור שישב במרכז דיבר אנגלית טובה ונתן לנו מידע רב על שמורת Torres del Paine.

מצויידים בדלק (חשוב!), מידע ומזון, המשכנו צפונה לכוון Cerro Castello, עיירה קטנה ששנה קודם לכן הוקם בה מלון יפהפה בסגנון כפרי. בדרך עצרנו במערת מילודון (Cueva del Milodon). מילודון היה עצלן ענק שחי באזור לפני כ- 15,000 שנה. במערה התגלתה פיסת עור של המילודון ושרידי בעלי חיים אחרים כולל עצמות אדם.

בתוך המערה יש שביל מעגלי העובר בחלק קטן של המערה. בהחלט מענין ושווה עצירה. על השביל בחוץ ישנו שיחזור של בעלי החיים שחיו לפני כ- 15,000 שנה, בתקופת איכלוס המערה.

כשחזרנו למכונית החל לרדת גשם שוטף. כעבור כשעה הגענו ל- Cerro Castello. התמקמנו במלון Hotel Estancia El Ovejero Patagónico המרוהט ומקושט בסימן כבשים.

היום העשירי

יצאנו לכוון שמורת Torres del Paine ]"המגדלים הכחולים" – ערבוב של ספרדית (Torres - מגדלים) עם שפת הילידים (paine – כחולים)]. כביש האספלט הטוב מתחלף בשביל חצץ כבוש. במקביל סוללים כביש חדש לשמורה אליה מגיעים רבבות תיירים בשנה. ככל שהתקרבנו לשמורה וההרים גבהו, כך העננות התעבתה וכיסתה את הפסגות.

כומר איטלקי בשם Alberto de Agostini הגיע לאזור בראשית המאה העשרים והחל למפות את אזור הפטגוניה באופן שיטתי. עד אז מרבית השטח היה בלתי ידוע. המיפוי שלו היה מפורט למדי ובמשך שנים רבות שימש בסיס לסיורים באזור.

נכנסנו דרך הכניסה הדרומית של השמורה (Serrano), נרשמנו (רישום מדוקדק של כל מבקר הנכנס לשמורה) ושילמנו עבור יומיים (בדיעבד: טעות. גם אם מתכוונים להשאר יותר מיום אחד, עדיף לשלם יום ביומו בגלל תעתועי מזג האויר העלולים לשנות תכניות). נסענו למלון Grey בדרומו של אגםGrey , משם יוצא השייט לGrey Glacier- (קרחון גריי). הגענו למלון היושב לחוף האגם שבעבר היה כולו קרחון והודענו בקבלה של השייט על הגעתנו. לסיור נרשמנו חדשיים מראש. השייט יוצא מהאגם אליו מגיעים בשביל הליכה של כמחצית השעה. חלקו הראשון של השביל עובר בתוך חורש. המשכו על חול ים וחלוקי נחל. גשם שהחל לרדת ורוח חזקה הקשו על ההליכה. הגענו זמן רב לפני ההפלגה כך שיכולנו ללכת לטייל. עלינו על שביל חלקלק מהגשם שטיפס על גבעה המשקיפה על האגם. הלכנו בזהירות ולאט עם אנשים נוספים שחלקם המשיכו אתנו גם לשייט. התצפית על האגם והקרחון היתה יפה וטוב שעלינו למרות הגשם…

לאחר שירדנו מהתצפית הגיעה האוניה שלקחה אותנו לסיור לקרחון. היא עצרה בשלושה אזורים שבהם הקרחון מגיע לאגם: בצפוני שהקרחון בו כמעט ולא נסוג, האמצעי שהקרחון בו נסוג מעט והדרומי שהקרחון בו נסוג במהירות רבה. בנקודה הצפונית בה עצרה הספינה נמצאת אכסניה בשם Refugio Grey שמשמשת תרמילאים שהולכים בטרק המרכזי של השמורה. מהספינה ירדו אלו שעמדו להתחיל את המסלול ועלו אלו שסיימו אותו.

המדריכה ספרה על הטמפרטורות העולות משנה לשנה ועל קצב מסחרר של נסיגת הקרחון. עוד ספרה כי בעל החיים היחיד החי בקרחון הוא Patagonia dragon, חרק הדומה לצרצר. הוא חי במחילות בתוך הקרחון וכשהקרחון נסוג, אזור מחייתו נעלם וכיום הוא מוגדר כמין בסכנת הכחדה. לאחר השייט, שרובו היה בגשם שוטף, חזרנו למרכז המבקרים, אכלנו ארוחת צהריים והמשכנו לטייל בפארק. מזג האויר הגשום והרוחות החזקות מנעו מאתנו ללכת ברגל. נאלצנו להתפשר על נסיעה במכונית. בדרך חלפנו על פני מספר אגמים וברקע המגדלים המפורסמים של הפארק. בפארק מספר קטן של מלונות במחירים גבוהים. לצערנו לא הצלחנו להשיג מקום באף אחד מהם, דבר שחייב נסיעה ארוכה כדי להגיע לפארק וממנו. אחד המלונות המרשימים בשמורה בשם Explora Lodge יושב על אחד האגמים וממנו נשקף נוף מרהיב של "מגדלי" הפארק.

ביציאה מהשמורה ראינו עדר של Guanaco. עצרנו את המכונית וירדנו להביט בעדר מקרוב. פתאום ראינו משהו רץ לפנינו וכמו שהגיע כך נעלם פתאום. חיפשנו אותו סביב וכאילו בלעה אותו האדמה. ואז הסתבר שהארמדיל נכנס למחילה והחל לחפור כשהוא מעיף את החול עם הרגליים האחוריות. גילינו אותו כשראינו חול עף לגובה רב. כולו היה מכוסה בחול ורק רגליו בצבצו להן מדי פעם, מעיפות את החול מאחוריהן. עמדנו והסתכלנו וחיכינו שיצא מהמחילה. לאחר שחטפנו כמה מנות של חול, הארמדיל הואיל בטובו לצאת ורץ מהר מהר למקום הבא.

הגענו למלון עם חצי מיכל דלק (קיבלנו רכב גדול עם צריכה של פחות מ-10 ק"מ לליטר), כשהתחנה הקרובה ביותר היא במרחק של 60 ק"מ (פוארטו נטאלס). היה ברור שאם נעשה סיבוב דומה למחרת יתכן ונשאר ללא דלק. התלבטנו מה לעשות. כשהתעוררנו למחרת לא היה צורך להתלבט.

היום האחד עשר

גשם שוטף ירד כל הלילה וגם בבוקר. ערפל כיסה את כל האזור ורוח חזקה וקרה נשבה. הסתכלנו גם בתחזית מזג האויר והבנו שירד גשם כל היום. לאחר ארוחת הבוקר החלטנו שאין מה לנסוע שוב לשמורה משום שלא נוכל ללכת ברגל. חשבנו לחזור ל- Puerto Natales, למלא את מיכל הדלק ולהמשיך דרומה. ראינו שיש שמורת טבע כ- 300 ק"מ דרומית מזרחית ל- Cerro Castello בשם Pali Aike שיש בה תופעות וולקניות. ככל שהדרמנו, מזג האויר הלך והשתפר והגשם פסק לחלוטין, אך הרוח והקור נותרו בעינם. הדרך אצה לה, מעט מאוד מכוניות חלפו על פנינו. בעיקר משאיות עם סחורות. מכביש 9 פנינו מזרחה לכביש 255 המגיע לשמורה מדרום, כשהוא חולף במקביל לחוף האוקיינוס האטלנטי ומיצרי מגלן. בדרך חלפנו על פני עיירת רפאים בשם San Gregorio שבעבר היה בה מפעל גדול. כיום הכל נטוש ורואים שרידים למבנה המפעל שמרבית חלונותיו מנופצים, קירותיו נוטים לנפול והגג מכופף לחלוטין. על חוף הים עמדו שתי ספינות מסוף המאה ה- 19 שנתקעו בחוף. כיום הן חלודות לחלוטין ומתאימות לאוירת המקום.

הגענו לדרך היוצאת לכוון הפארק. השעה היתה כבר ארבע ושלושים אחה"צ. היה עלינו לנסוע כ- 40 ק"מ על דרך עפר במהירות נמוכה. במחשבה מהירה החלטנו לוותר ולנסוע למיצרי מגלן ב- Punta Delgada. החנינו את המכונית והלכנו לכוון המגדלור. בצידו השני נמצאים משרדי הימיה הצ'יליאנית.

חזרנו למכונית והתחלנו לנסוע לכוון Punta Arenas. הרגשנו שמשהו ברכב אינו תקין. עצרנו את המכונית וגילינו תקר באחד הגלגלים. כשלקחנו את הרכב שלושה ימים קודם, התרענו על מצבם העגום של הצמיגים והנה ההוכחה שלא טעינו. נסענו לאט כמאתיים מטרים על הצמיג השטוח ועצרנו במגרש חניה של משרדי חברת GeoPark, חברה להפקת נפט בבעלות איש עסקים אמריקני. שני אנשים נחמדים סייעו להחלפת הצמיג. התקשרנו לחברת ההשכרה והודענו שנגיע למוסך להחליף את הצמיג הרזרבי. הגענו ל- Punta Arenas כמה דקות לפני סגירת הסוכנות. השארנו את המכונית והלכנו למלון ברגל. לא היינו צריכים את המכונית בחלק הראשון של היום למחרת משום שהפלגנו לאי מגדלנה.

היום השניים עשר

קימה מוקדמת לשייט לאי מגדלנה. נאמר לנו שההסעה תגיע ב- 06:15 אך היתה אי הבנה והיא הגיעה ב- 06:45. כמעט התייאשנו וחשבנו איך לקבל פיצוי על העלות היקרה, שלא לדבר על פספוס האי והפינגווינים. הנהג אסף עוד מספר אנשים (ביניהם זוג שפגשנו יומיים קודם בשייט על אגם גריי) והגענו לנמל שממנו יצאה האוניה הקטנה. השייט היה איטי וארך כשעה. מזג האויר היה שמשי אך קר והמים היו רגועים. בדרך הסביר המדריך מה נראה על האי.

הוא הודיע כי נשהה על האי כשלושת רבעי שעה כדי להפחית את השפעת האדם על הסביבה ולגרום להפרעה מינימלית לבעלי החיים. אלא מה? לאחר שיצאנו, הגיעה עוד אוניה ולאחריה כנראה עוד אוניה...ירדנו לחוף ולרוח קרה וחזקה מאוד. הלכנו בשביל צר התחום על ידי חבלים משני הצדדים, מה שלא מפריע לפינגווינים לדדות על שתי רגליהם על השביל ולעבור מצד אחד לשני. בעל חיים שובה לב. בספטמבר מתחילה עונת הקינון ובנובמבר הפינגווינים נמצאים בשיא עונת הדגירה. לפני הטלת הביצים, הם חופרים בור באדמה אותו הם מרפדים בעשב שעליו מוטלות הביצים וכך הן אינן חשופות לקור העז.

אחד מבני הזוג נשאר לשמור על הביצים (אחת או שתיים) בעוד השני הולך לדוג.

הצאצא בוקע לאחר כ- 38 ימים ועד גיל חדשיים אינו יוצא מהגומחה. לאחר כחדשיים הנוצות גדלות והגוזלים מצטרפים להורים לגלישה אל הים. זוגות קורמורנים עסקו בטקסי חיזור כשהם שולפים את צוואריהם כלפי מעלה, מכים במקור זה של זו, מניפים כנפיים והזכר מנסה את מזלו.

לאחר כארבעים דקות המדריך החל להאיץ בנו וכחמישים דקות לאחר שהגענו, חזרנו לאוניה ושטנו לנמל ממנו יצאנו.

לאחר התארגנות במלון, הלכנו ברגל למוסך להחליף את הגלגל עם התקר מהיום הקודם. הסתבר כי הגלגל החלופי טרם הגיע ובמקום גלגל חלופי קבלנו מכונית חלופית. הפעם היה זה טנדר גדול מאוד, טויוטה היילוקס.

יצאנו דרומה לכוון Fuerte Bulnes – מצודה שהוקמה ב- 1843 בקצה הדרומי של צ'ילה. המצודה שימשה לשמירה על האזור מפני חדירת אויבים מהים. המקום היה מאוכלס תקופה קצרה ובגלל קשיי מזג אויר הוחלט לנטוש את המצודה ולהקים עיר חלופית. ב- 1848 הוקמה Punta Arenas והחליפה את המצודה.

לפני יותר מחמישים שנה הוחלט לשחזר את המצודה וחלק מהמבנים שופץ. מאוחר יותר הוקם מוזיאון ובו תאור תולדות המקום והטבע באזור.

האזור מהווה גם שמורת טבע והוסדרו בו מסלולי הליכה. לאחר סיור במצודה עצמה, הלכנו בשבילים היורדים אל המים ומקיפים את המצודה.

חזרנו אל המכונית ונסענו לכיוון פונטה ארנס. החזרנו את המכונית לחברת ההשכרה והלכנו ברגל למלון. עוד הספקנו לבקר בכיכר העיר. ראינו את האנדרטה והפסל שהוקם ב-1920 במלאת 400 שנים לגילוי המיצרים ע"י מגלן. בצידו האחד נמצא פסל הפטגוני שאי נישוק בוהן כף רגלו תמנע מהחוזר לעיר מזל. מכיוון שכנראה לא נחזור לעיר, לא נישקנו את הבוהן. אולי טעינו…

היום השלושה עשר

שוב קימה מוקדמת מאוד לטיסה בשבע בבוקר לסנטיאגו לקראת הטיסה חזרה הביתה. המראנו בשבע ולאחר כשלוש שעות הגענו לסנטיאגו. לאור המהומות שנמשכו החלטנו לא לטייל בעיר. הרהרנו באפשרות לשכור מכונית ולנסוע לאחת משמורות הטבע הקרובות, אך חישוב מהיר הראה שמדובר במספר שעות נסיעה. החלטנו לבלות יום בניחותא. הגענו למלון שנמצא בשדה התעופה (הולידיי אין) וראינו בחדשות שביבי יועמד לדין. חדשות אחרות תארו את ההפגנות ברחבי המדינה והכעס על הפנסיות וחוסר שוויון חברתי.

למחרת בצהריים נחתנו בנתב"ג כשהטיול הבא כבר קורם עור וגידים בראש.

מי שמעוניין לקרוא על המסלול שלנו (יואב מיכל) בצ'ילה, שתאם בחלקו את המסלול של גידי באסנת, ובחלקו היה שונה, וכלל את ההרפתקה בקרטרה אוסטרל, מוזמן לקרוא כאן – 3 שבועות מופלאים בצ'ילה